פרק א' של מגילת איכה ממשיך בתיאור הפורענות, ובפסוק ט"ו אנו מגיעים לאחד הפסוקים העמוסים ביותר במשמעויות: תיאור סילוק הצדיקים, קביעת ה"מועד" לפורענות, ודימוי הדריכה בגת. נעמוד על פסוק זה לאורכו, על פי הפרשנים והמדרשים.
סִלָּה כׇל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה.
"סילה" הוא מלשון מסילה, רמס ורפש. כביכול הקדוש ברוך הוא רמס את כל האבירים שלי, את כל הגיבורים שלי. ה"לחם דמעה" מוסיף הסבר: "סילה כל אבירי ה' בקרבי" - כאשר השם עדיין היה בקרבי, סילה האויב את כל אבירי. וזה מגדיל את הפליאה: הרי השם בקרבי, ואיך ייתכן שכל אבירי נרמסו?
ואם תשאל כיצד הסכים הקדוש ברוך הוא לדבר הזה, ואיך העז האויב לעשות כן - על זה בא המשך הפסוק: "קרא עלי מועד לשבור בחורי". השם הוא שקרא מועד, זמן מיוחד, לשבור את בחורי. כמו שאמרו חז"ל, שבכל יום ויום היתה בת קול יוצאת מהיכלותיו של נבוכדנצר וקוראת לו לבוא ולהחריב את ירושלים. נמצא שהרעה הזאת מאת השם נהייתה, ואין להתפלא: כאשר הקדוש ברוך הוא בעצמו מזמין את האויבים, אזי "סילה כל אבירי" הגם שהשם בקרבי.
הסבר נוסף: "אבירי" אינו חוזר כאן על אבירים בכוח הזרוע, אלא על אנשי אמונה הבאים בכוח מעשיהם. מדובר באבירים הבאים בכוח זכויותיהם, כאלה שיש להם כוח להתפלל על הדור, להגן עליו ולעמוד בפרץ. הכתוב מכנה אותם "אבירי לב הרחוקים מצדקה" - בעלי לב עצום לעבודת השם, שאינם זקוקים לצדקה ולמתנות חינם ואינם זקוקים לחסד, אלא מקבלים את מה שהם מקבלים מאת השם בזכות.
וכאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להביא עלינו פורענות, האבירים הללו הם אבן נגף: כביכול אינם נותנים לו להיפרע מאיתנו, אינם נותנים למידת הדין לשלוט בנו. מה עושה הקדוש ברוך הוא? "סילה כל אבירי" - תחילה מסיר ומסלק מן המסילה את כל האבירים, את הצדיקים, בבחינת "מפני הרעה נאסף הצדיק". וכאשר הצדיק אינו כאן, שוב אינו מפריע, וממילא "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - כעת אפשר לקרוא לאויבים שיבואו לשבור את בחורי.
בספר "אלון בכות" מסביר: "סילה כל אבירי ה'" - הקדוש ברוך הוא ביזה את כל האבירים. אנו רואים שהצדיקים מבוזים, ששומרי המצוות ללעג ולקלס. הקדוש ברוך הוא כביכול הביא למצב של ביזיון כל האבירים וכל הצדיקים, וגם זה חלק מן הצרה וחלק מן הגלות שבה אנו נמצאים.
הרשב"ש מסביר שהפסוק בא לרמז על המחלוקת שהיתה בין הלוחמים בתוך העיר, מצב שבו "וכשלו איש באחיו" מפני חרב ורודף אין. וכך גם מסביר ה"לחם דמעה": בתחילה נתן הקדוש ברוך הוא מלחמה בין כל אבירי, בין גיבורי המלחמה. כמו שמביא ספר יוסיפון, שהיו מסתובבים עם סכינים קצרות ברחוב, מתקרב אחד אל חברו מבלי שאיש רואה, תוקע לו את הסכין בבטן וממשיך בדרכו כאילו אין העניין שייך אליו וכאילו במקרה הוא נמצא שם. היה זה מצב נורא של רצחנות, של התפוררות פנימית של כל הגורם המלכד את העם - הכל התפורר מבפנים.
לפי זה: "סילה כל אבירי ה' בקרבי" - בקרבי היתה המחלוקת, בקרבי הרגו הגיבורים זה את זה. וממילא "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - את אלה שנשארו מן הגיבורים יכול היה האויב לשבור בקלות. ולא היה מי שיגן על הבתולות, ולכן "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה", כמו שדורכים בגת מבלי מגן ומציל.
ה"יין הרקח" מסביר ש"קרא עלי מועד" אינו מלשון מועד וחג, אלא לשון שבר ולשון נפילה, כמו "מעדו קרסולי". השם קרא עלי מצב של מועד, של נופל, והייתי נופל, ועל ידי זה נשברו בחורי.
הרשד"ם מסביר: האויבים היו שמחים על חורבן ירושלים, ועשה להם הקדוש ברוך הוא כדריכה בגת. כאשר היו דורכים בגת היו משוררים ושמחים, שכן מלאכת הכרם מתארכת מאוד, ועד שלבסוף רואים את היין זב ויוצא - איזו שמחה. כמו שהיו עושים שמחה גדולה בשעת הקציר, שסוף כל סוף מגיעים אל הפרנסה, אל המנוחה ואל הנחלה. וזה מה שאומר הנביא: הקדוש ברוך הוא עשה להם כביכול יום שמחה ומסיבה - "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה". הם שמחו כאשר נפרעו מאיתנו וייסרו אותנו, כשמחה שבגת בשעה שהיין יוצא ודשים את הענבים.
עוד מסבירים חז"ל, שכאשר עלה נבוכדנצר לירושלים רצה ההיכל לעלות לרקיע כדי שלא יפגעו בו ידי האויבים. מה עשה הקדוש ברוך הוא? השפילו והורידו מן השמים לארץ. וזהו "גת דרך ה'" - את בית המקדש, שהוא בחינת גת, שהרי גם שם היו מקריבים ומנסכים יין, אותו דרך השם, כביכול הוריד ורמס אותו לארץ.
מן הפסוק "קרא עלי מועד" למדים אנו שתשעה באב נקרא מועד, ויש לזה השלכות מעשיות: אין אומרים בו תחנון. כך נוהגים ברוב עדות ישראל, למעט התימנים הבלדים שכן אומרים תחנון. את הצד הרעיוני של הדבר, את הפרדוקס שמחד גיסא אבל נורא ומאידך גיסא אנו מכנים אותו מועד, כבר הסברנו בהזדמנות אחרת בהרחבה, ואין זה מענייננו כעת. נרצה להבין מהו הגדר לפי פשוטם של דברים.
חז"ל אומרים: החודש ששלחו בו את המרגלים היה חודש תמוז, וחודש זה מלא היה - ולמה מלא היה? "לשבור בחורי". וביאור הדברים: זמן שילוח המרגלים היה בכ"ט בסיוון, והם חזרו בתשעה באב. נמצא שבדרך היו שלושים ותשעה יום, ואיך אומר הכתוב שחזרו אחרי ארבעים יום? אומרים חז"ל: "תמוז דההוא שתא מליא הוה" - חודש תמוז של אותה שנה מלא היה, שלושים יום, וממילא מגיעים עד תשעה באב לארבעים יום שלמים.
נמצא שכדי שבכיית העם תיפול בדיוק בתשעה באב, היה צריך להחשיב את יום ראש חודש תמוז פעמיים, דהיינו לעשות יומיים ראש חודש: יום אחד כ"ט ויום אחד ל'. שהרי תמיד כאשר החודש מלא יש יומיים ראש חודש, יומיים מועד. וזהו "קרא עלי מועד" - מילא את החודש וקרא עוד יום ראש חודש שיהיה בבחינת מועד, ולמה? "לשבור בחורי", כדי שאותו לילה יהיה ליל תשעה באב, לילה מוכן ומיועד לפורענות. באותו דור בכו בתשעה באב בכייה של חינם, ובעקבות זה אמר הקדוש ברוך הוא שלדורות הבאים יבכו בכייה של צער אמיתי - ואלו שני חורבנות בית המקדש.
ומעבר לכך, יום תשעה באב הוא יום המסוגל ומוכן לפורענות, ואסונות רבים אירעו בו. חז"ל מונים: נגזר על דור המדבר שימותו במדבר, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, נחרבה ביתר ונהרג בן כוזיבא שסברו שהוא המשיח, וחרש טורנוסרופוס את ההיכל. וכן לאורך הדורות: גירוש יהודי אנגליה בשנת ה' אלפים ו-50, גירוש ספרד בשנת ה' אלפים רנ"ב, ובשנת ה' אלפים תש"ב נשלחו אנשי גטו ורשה לאושוויץ - כל זה בדיוק בתשעה באב. יום קלקלה הוא, ויום מקולקל הקדוש ברוך הוא מזמן לו קלקלה. נמצא שהקדוש ברוך הוא מילא במיוחד את החודש כדי שיהיה עוד יום מועד, עוד ראש חודש, שהחשבון ייפול בתשעה באב - מועד מקולל בהיסטוריה, שבו אירעו פורענויות רבות לעם ישראל.
"גת דרך ה' לבתולת בת יהודה" - ובדרך רמז מסבירים: העומד מן הצד ורואה את הדורך ענבים בגת אומר, כמה חבל, היה כאן אשכול ענבים יפה ומיוחד, למה רמסת אותו? אבל האמת היא שקילו ענבים עולה עשרה שקלים, ואילו ליטר יין עולה חמישים ומאה, ואם הוא מן היינות המשובחים מאוד הוא יכול להגיע לאלפים רבים. נמצא שדריכת הענבים אמנם נראית כהשחתה, אבל כל עניינה להוציא מהם דבר הרבה יותר גדול.
וזהו "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה": כמו שדורכים את הענבים בגת ומוציאים מהם דבר משובח, כך דע לך שסופן של הפורענויות הללו להביא שבח לעם ישראל - להגדילם באחריתם, לכפר להם על עוונותיהם, לבנות לנו את בית הבחירה ולשלוח לנו את משיח צדקנו. כדורך בגת, כך גם צרותיהם של ישראל לטובתם ולזיכוכם.
הרב חיד"א בספר "נחל אשכול" מסביר: ידועים שני ביאורים בפסוק "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". ביאור אחד: הסתלקות הצדיק נועדה לכפר על עוונותיהם של ישראל, ועל ידי שהקדוש ברוך הוא אוסף את הצדיק תימנע הרעה מן הכלל - מפני הרעה האמורה לבוא על הכלל נאסף הצדיק, שיהיה הוא מזבח כפרה לנו וננצל מן הרעה. וכמו שאומר הזוהר הקדוש, שכלל ישראל נחשבים לגוף אחד, וכשם שהרופא הבא לרפא את הגוף מקיז לפעמים דם מזרועו של האדם כדי להצילו, כך הקדוש ברוך הוא נוטל את הצדיק שהוא זרועם של ישראל. "אור זרוע לצדיק" - אל תקרי זרוע אלא זרוע, שהצדיקים עולים בזרוע, כלומר מקבלים ומתפרנסים בכוח זכויותיהם. הקדוש ברוך הוא נוטל את הצדיק, זרועם של ישראל, ובזה מרפא את הכלל.
ביאור שני: הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שהצדיק יחווה את הרעה הנוראה העתידה לבוא. אומר הקדוש ברוך הוא: אני לוקח אותך עוד קודם, איני רוצה שתסבול. בבחינת "ייטב ולא אחמיניה" - אינו רוצה לראות את התקופה הגרועה שתבוא, ולכן נאסף קודם לכן.
ויש ביאור שלישי, פחות נוגע לענייננו: כאשר הקדוש ברוך הוא אינו רוצה להסיר את הצרה מעם ישראל, אלא רוצה חלילה שישלמו את מלוא המחיר, הוא נוטל את הצדיק, שהרי הצדיק מונע כביכול מן השם לעשות רעה. ואומר הקדוש ברוך הוא: כעת אני חופשי כביכול לעשות את שארצה, בלי שיהיה כאן צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ובלי שיעמוד בפרץ כנגד הגזירות. משהוא נוטל את הצדיק, הדרך סלולה להביא את הרעה.
ועתה נתבונן: מה קורה כאשר הקדוש ברוך הוא נוטל את כל הצדיקים, כמו שנאמר כאן "סילה כל אבירי"? אם נאמר שזה כדי לכפר על הכלל - וכי צריך את כל הצדיקים לכפר על הכלל? הרי "צדיק יסוד עולם", ובזכות צדיק אחד העולם קיים; די בצדיק אחד או שניים לכפר על הכלל, אבל כולם? אין זה מסתבר. מוכרח אפוא שהדבר נעשה מן הסיבה השנייה: כדי שלא יראו ברעה. לזה אכן צריך ליטול את כולם, שהרי מדוע יראה פלוני ברעה ואלמוני לא יראה?
נמצא שזהו שכתוב "סילה כל אבירי" - הקדוש ברוך הוא סילק מן המסילה את כל הצדיקים, ומזה אתה מוכרח לומר: "ה' בקרבי", מידת הדין פגעה בי, הקדוש ברוך הוא עומד לרדת ולהיפרע ממני. עצם סילוקם של כלל הצדיקים מהווה הוכחה שעוד מעט השם יהיה בקרבי ויבוא וייפרע ממני על כל המעשים הרעים שעשיתי, שהרי הצדיקים היו בבחינת הרואים בצרה והקדוש ברוך הוא רצה למנוע זאת מהם ולקחם. וכך גם לפי הביאור השלישי: הקדוש ברוך הוא אינו רוצה שהצדיקים יעתירו בעדנו, ולכן נוטל אותם - ולא אחד או שניים, אלא את כולם, כדי שהגזירה תתקיים. שתי הסיבות הללו מהוות הוכחה ש"ה' בקרבי", והראיה - "סילה כל אבירי".
המהרש"א בחידושי אגדות מביא את דברי הגמרא על "סילה כל אבירי" - כאדם שאומר לחברו: נפסלה מטבע זו. ומה הקשר? בזמנם היו המטבעות עשויות מחומר אמיתי: כסף היה כסף ממש וזהב היה זהב ממש. כסף וזהב הם רכים (ולכן היום אין עושים מהם מטבעות, אלא מברזל שהוא קשה), וממילא לאחר שימוש רב היתה המטבע נשחקת, והשחיקה היתה פוסלת אותה. וזה הגיוני: אם המטבע היתה ארבעים גרם ולאחר השחיקה נותרו שלושים, קיבלת חתיכת כסף ששווה פחות. היום מטבע שחוקה היא רק חתיכת ברזל וסימן לסכום, ואין בה שווי עצמי.
אומר המהרש"א: "אבירי" מלשון "איברי" - הגויים באו ורמסו את איבריהם של ישראל, עד שנמחו הסימנים שבהם כמטבע שנפסלה לצאת לשוק. ולמה הדבר נורא יותר ממיתה סתם? ראשית, משום שיש בה ביזיון. אך הצרה הקשה יותר: אילו מתו וניכרה צורתם, אפשר היה להתיר את נשותיהם לשוק - יבואו שני עדים ויעידו שפלוני מת וראינוהו. אבל כשהגופות אינן ניתנות לזיהוי, כמטבע שנימחה, נותרו נשותיהם עגונות, ונמצאת הצרה צרה כפולה.
ה"פרשת דרכים" מביא מדרש תמוה: אמר הקדוש ברוך הוא, כפויי טובה! אני כתבתי עליכם "אשר תקראו אותם מקראי קודש", ואתם אומרים לי "קרא עלי מועד"? לכאורה נראה כאילו בעל המדרש רק תפס מילה ויצר חיבור. מה הקשר בין "תקראו אותם מקראי קודש" לבין "קרא עלי מועד לשבור בחורי"?
מסביר בעל ה"שואל ומשיב" על פי דברי הגמרא. הגמרא במסכת תענית אומרת שחודש תמוז שבו נשתלחו המרגלים מלא היה, ומניין? דכתיב "קרא עלי מועד". וכתיב "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא", ואמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה. כששבו המרגלים ובכו כל אותו הלילה, היה זה ליל תשעה באב. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, אני קובע לכם בכייה לדורות. ושואלים התוספות: למה באמת מילאו את חודש תמוז? ומשיבים: עשו אותו שלושים יום כדי שיכלו הארבעים יום בתשעה באב.
ונעשה את החשבון: בכ"ט בסיוון נשלחו המרגלים. אם חודש תמוז מלא - שלושים יום, ועוד תשעה ימים של אב, הרי ארבעים יום בדיוק, ובתשעה באב שבו המרגלים מתור את הארץ. אבל אילולא מילאו את חודש תמוז, היה החודש עשרים ותשעה יום, וממילא היו הארבעים יום מסתיימים בח' באב. מילוי החודש הוא שגרם שחודש אב יתחיל יום מאוחר יותר, ושהשיבה תיפול בט' באב.
ועתה הנקודה השנייה: חז"ל דורשים "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" - אל תקרי "אותם" אלא "אתם", שאין הקדוש ברוך הוא מקדש את החודש למעלה עד שיקדשוהו בית דין למטה. ביד מי ניתן הכוח לקדש חודשים? ביד עם ישראל. שבת נקבעה מששת ימי בראשית, אבל ראש חודש והמועדים - בית דין קובעים. וכן דורשים חז"ל "כה' אלוקינו בכל קראנו אליו", שאין אלוקים קרובים אליו, שהקדוש ברוך הוא ופמליה של מעלה שואלין לבית דין של מטה: אימתי נקבע החודש.
וכמה גדול הכוח הזה: אמנם צריך להסתכל על הלבנה, אך אם יראו בית דין סיבה כלשהי - אפילו שוגגים, אפילו מוטעים, אפילו מזידים - מה שקבעו קבוע. יכולים הם להחליט שלא היום ראש חודש אלא מחר, לא כ"ט אלא ל'. אין יותר מזה, לא כ"ח ולא ל"א, שהרי אין זה הלוח הגרגוריאני אלא הלוח העברי, וחודש הוא או כ"ט או ל'. אבל בתוך התחום הזה יכולים בית דין להכריע. והנפקא מינה עצומה, זהו משחק בכרת: אם קבעו יום קודם, הרי הכניסו את פסח יום קודם והוציאוהו יום קודם, ונמצא אוכל חמץ בפסח; ואם איחרו, הרי בליל פסח האמיתי לא אכלו קרבן פסח ולא מצות. הכוח לקבוע מתי ראש חודש הוא הכוח לקבוע מתי המועד, ומה שיקבעו - אפילו בטעות ואפילו במזיד - קדוש.
ועתה מובן המדרש. אומר הקדוש ברוך הוא: אני כתבתי עליכם "אשר תקראו אותם מקראי קודש", את קביעת הזמנים נתתי בידיכם. ואתם אומרים לי "קרא עלי מועד לשבור בחורי", כאילו אני הוא שהועדתי את הזמן הזה עוד מחזרת המרגלים, שיהיה מועד המוכן לחורבן בית המקדש? ומי קבע שהמרגלים יחזרו בט' ולא בח'? אתם! אתם קידשתם את החודש ומילאתם את תמוז, ומשנעשה תמוז מלא נסתיימו הארבעים יום בט' באב; אילו לא הייתם ממלאים אותו, היו מסתיימים בח' באב. אם כן מי יצר את המצב שהתוצאות נפלו בתשעה באב? אתם! ואתם קוראים עליי "קרא עלי מועד"? הפלא ופלא.
אומר המדרש: גלו סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהן, גלו תינוקות של בית רבן וגלתה שכינה עמהם. ידוע שהגלות היתה בגלים, ולא הגלו את כולם בבת אחת: תחילה גלו החרש והמסגר, שהם החכמים והגדולים, ואחר כך נשארה רק דלת העם, ובסופו של דבר גם שארית הפליטה שהיתה תחת גדליה בן אחיקם ספתה ותמה וגלתה. המדרש אומר שכשגלו הסנהדרין עדיין היתה השכינה עמנו כאן, ואילו כשגלו תינוקות של בית רבן כבר עזבה השכינה.
לכאורה משתמע מכאן שמעלת תינוקות של בית רבן גדולה ממעלת הסנהדרין: סנהדרין הלכו והשכינה נשארה, תינוקות הלכו והשכינה הלכה. אבל באמת אין זה נכון, שהרי חז"ל אומרים: בזמן שיש צדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעוון הדור; אין צדיקים בדור, תינוקות נתפסים בעוון הדור. נמצא שהנתפס ראשון הוא הגדול יותר, והם הצדיקים. וזה גם הגיוני מאוד: צדיק הוא עניין של בחירה, ואילו תינוקות של בית רבן, אף שמעלתם גדולה בכך שלא טעמו טעם חטא, אין זה מכוח בחירה - לא בחרת להיות קטן, אתה קטן ועדיין אין לך חטא. לעומת זאת הצדיק שהוא בן שישים או בן שבעים ועד היום לא טעם טעם חטא, זו עבודתו שלו. ולכן באמת גדולה מעלת הצדיקים ממעלת תינוקות של בית רבן, ומראש נתפסים הצדיקים, ורק אם אין צדיקים נוטל הקדוש ברוך הוא תינוקות של בית רבן.
אלא ההסבר הוא כך: כל עוד היו כאן גם הצדיקים וגם התינוקות, היה לשכינה במה לאחוז. כשגלו הצדיקים, עדיין נותר לשכינה במה לאחוז - בפחותים מהם, בתינוקות של בית רבן. אין זה מוכיח שהתינוקות גדולים מן הצדיקים, אלא שנשארה כאן עדיין לחלוחית כלשהי, ולכן לא עזבה השכינה. אבל כשגלו גם תינוקות של בית רבן, נותר המקום ריק מכל רוחניות: סנהדרין הגדולים אינם כאן, ותינוקות של בית רבן הפחותים מהם גם אינם כאן - מה לשכינה לעשות כאן? אז גלתה שכינה.
וכך מבאר רבי שלמה קלוגר, ועל פי זה תבין את הפסוק. הדבר דומה לאדם הדורך ענבים בגת: כל עוד יש בענבים לחלוחית של יין הוא אינו מפסיק את עבודתו, אלא ממשיך ודורך עד שיוציא את כל מה שנשאר. וכשנותרה רק הגפת, רק הפסולת והזגים, אין עוד מה לעשות והוא מפנה את הגת (הגת היא הבור שבתוכו דורכים). ואם ישאל אדם: הרי פינה רק בסוף, האם משמע שמה שיוצא בסוף הוא החשוב ביותר? ודאי שלא. הטיפות הראשונות הן החשובות ביותר, ומה שנסחט אחר כך פחות חשוב; אלא שכל עוד יש עוד כמה טיפות להוציא מן הזגים ומן החרצנים אין מפנים את הגת. אין זה אומר שמה שנשאר לקראת הסוף חשוב מן ההתחלה, אלא שנשארים כל עוד נותר עוד משהו.
לפי זה: "סילה כל אבירי ה'" - ראשית הגלות היתה כשהקדוש ברוך הוא הגלה את הצדיקים, את האבירים, את החרש והמסגר. ואף על פי כן "בקרבי" - עדיין השם בקרבנו, שהרי נותרו כאן תינוקות של בית רבן. והיה מקום לחשוב שהתינוקות גדולים מן הצדיקים, שהרי אף שסולקו כל הגדולים עדיין משרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בזכותם. על זה בא הכתוב ואומר: "קרא עלי מועד לשבור בחורי" - כשגלו גם התינוקות, הוברר למפרע שכל השהייה הזאת היתה כדורך בגת, שממשיך ומוציא כל עוד יש לחלוחית. ולכן ממשיך: "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה". בתחילה סילק את הצדיקים והשכינה נשארה, שמא תועיל ותבוא תשובה, ובזכות התינוקות; ורק לאחר מכן, כשסולקו גם הבחורים, התברר שהכל היה כמו הדורך בגת, וכעת נעשה הדבר להיפרעות בפועל. והמשל בא לומר לך: אף שמה שנשאר הוא הגרוע יותר, כל עוד יש בו משהו הקדוש ברוך הוא שורה כאן; וברגע שגם זה הלך, ממילא הולכת גם השכינה הקדושה.
פסוק אחד, "סילה כל אבירי ה' בקרבי", פותח לנו חלון שלם אל מהלך החורבן: סילוק הצדיקים והאבירים שהיו מגינים על הדור, ההתפוררות הפנימית והמחלוקת שאכלה את גיבורי העיר, ביזיון הצדיקים, ורמיסת ישראל עד כמטבע שנמחתה. "קרא עלי מועד" מלמד שתשעה באב נעשה מועד מוכן לפורענות לדורות, ועם זאת המדרש מטיח בנו: הזמנים נמסרו בידיכם, ואתם קבעתם את המועד הזה. ולבסוף "גת דרך ה'" - השכינה נותרה כאן כל עוד היתה לחלוחית של קדושה, עד שגלו גם תינוקות של בית רבן; אך הגת עצמה מלמדת נחמה: הדריכה הנראית כהשחתה היא שמוציאה את היין המשובח, וכל צרותיהם של ישראל אינן אלא לטובתם ולזיכוכם, להגדילם באחריתם, לבנות את בית הבחירה ולשלוח לנו את משיח צדקנו.