פרק א' באיכה ממשיך לתאר את מצבה של כנסת ישראל לאחר החורבן, ובפסוק י"ד היא מתארת את עומק הנפילה: העוונות עצמם הפכו לעול הכרוך על הצוואר, המכשיל את הכוח ומונע כל אפשרות של התרוממות. נעסוק בפסוק זה על כל מילותיו, ובריבוי הפירושים שנאמרו בו.
נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם׃
המילה "נשקד" - בסמ"ך, קו"ף, דל"ת - אין לה דומה בכל המקרא, ולכן יש קושי גדול לבארה. דרכם של הפרשנים בביאור מילים היא דרך ה"קונקורדנציה": כשאיני יודע מהי משמעות מילה, אני מחפש אותה במקומות אחרים, ומתוך ההקשר אני מבין את פירושה. למשל, אם איני יודע מה זה "אווירון", ואני מוצא במקום אחר "האווירון עף באוויר", אני מבין שמדובר בכלי טיס. כך גם במקרא: אם איני יודע מה זה "רש", ואני מוצא במקום אחר "עני ורש", אני מבין שהדבר קשור לעניות.
אבל כשהמפרשים כותבים "אין לו רֵע במקרא" או "אין לו דמיון" - כלומר אין מילה דומה לה - נסתם הפתח, ואין מפתח להתחיל להבין את משמעות המילה. לכן במילים כאלה תמצאו ריבוי פירושים: כל אחד מנסה לדמות את המילה למשהו שאנחנו כן מכירים. כך גם כאן, ב"נשקד".
רש"י מסביר ש"נשקד" הוא מלשון נָקוּד, מנומר. כלומר, העוונות שלנו היו כמסומנים, מנומרים ומנוקדים לפני הקדוש ברוך הוא. יש דברים שכביכול נשכחים, אבל העוונות שלנו היו זכורים תמיד לפניו יתברך - כמו מנורה מהבהבת שאינה נכבית, מסומנים לזיכרון.
האבן עזרא מסביר ש"נשקד" הוא מלשון נמשך. והמנחת שי מפרש כמו "הנני שוקד על הרעה" - השם היה שוקד להביא עונש על פשעיי אשר היו בידו.
ובאיכה רבתי מובא ש"נשקד" הוא כמו "נסקר", שהרי דל"ת ורי"ש מתחלפות. "נסקר" מלשון חוט של סיקרא - וזהו כיוונו של רש"י, שהעניין הוא סימון. כמו שהיו צובעים בסיקרא את העשירי שיוצא בשבט במעשר בהמה, כך עוונותינו היו מסומנים באדום ובולטים לפני ריבונו של עולם.
רב סעדיה גאון מפרש ש"נשקד" הוא לשון נכרך: עול פשעיי נכרך על צווארי. וכיצד הוא יודע זאת? מהמשך הפסוק עצמו - "ישתרגו עלו על צווארי". העול נמשך ונכרך על הצוואר, והדימוי הוא לגפן שיש לה שריגים: הגפן מטפסת ורוכבת על קיר, על גדר, על כל מה שמגביהים לה, ובכך היא הולכת וגדלה. כך העוונות הלכו וטיפסו ועלו על הצוואר.
ה"עלון בכות" מסביר שיש כאן רמז לכך שהעבירות שלנו היו מסורגות זו בזו, כסריגה, קשורות אחת בשנייה - עבירה אחת גוררת עבירה אחרת. מצד אחד זה חיסרון, שהרי אנחנו הולכים ומוסיפים בלי סוף. אבל יש בזה גם יתרון ותקנה: כיוון שהכל שרשרת אחת, כל העבירות נחשבות כאחת, ואם נבטל את הראשונה שבהן - ממילא יתבטלו כולן.
הרב מגרמייזא מסביר "ישתרגו" מלשון סירוגין: המכות שהביא עלינו הקדוש ברוך הוא לא באו בבת אחת, אלא לסירוגין. תחילה בא סנחריב, אחריו נבוכדנצר, אחריו יוון, אחריו פרס, אחריו אדום - "ישתרגו", הקדוש ברוך הוא הביא אותם עלינו זה אחר זה.
האלשיך מסביר שיש כאן כביכול תלונה של כנסת ישראל: ריבונו של עולם, מדוע לא הענשת אותי מעט מעט? מדוע המתנת עד ש"עול פשעי ישתרגו עלו על צווארי"? אילו היה השם נפרע מאיתנו קמעא קמעא, עוד היינו שורדים. כמו שהקדוש ברוך הוא נותן לנו יום כיפור אחת לשנה - שאילו היינו מתכפרים רק אחת לשבעים שנה, אוי לנו כמה היינו שוקעים בטיט היוון. כל שנה הוא נותן לנו הזדמנות להזדכך.
וכאן הטענה: לא נפרעת מאיתנו מעט מעט, ומתוך כך "ישתרגו עלו על צווארי", וממילא "הכשיל כוחי" - הגיע המצב לידי כך שגדשה הסאה. אילו היה זה מעט מעט, עוד הייתי שבה בתשובה והיו עוונותיי נמחקים. ומכיוון שהמתנת עד שעלו על צווארי והכשילו את כוחי, ממילא "נתנני בידי לא אוכל קום" - עם כמות כזו של עוונות כבר אי אפשר להתרומם.
ה"שם טוב" אומר: אף על פי שלחמתי בכל עוז, האויב היה כל כך חזק עד ש"לא אוכל קום" - לא יכולתי אפילו להתקומם כנגדו.
העקידת יצחק מסביר שיש כאן שילוב של שני דברים: לא די שאני עצמי גרמתי בפשעיי שיעלו על צווארי כעול המכחיש את הכוח, מנמיך ומוריד את האדם, אלא גם "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" - וזו מכה בפטיש שביטלה לחלוטין את כוחי. כלומר, מלכתחילה באתי חלש, עם עול העוונות הרובץ עליי; ואם לא די בכך, נתן אותי השם ביד אויב נורא כל כך, שגם אילו היו לי זכויות ספק אם הייתי יוצא ממנו. וכעת, כשעוד עול פשעיי מנמיך ומוריד אותי, השילוב של שני הדברים גורם בוודאי ש"לא אוכל קום".
ועוד מבאר ה"עלון בכות" ביאור נפלא: "נשקד עול פשעי בידו ישתרגו עלו על צווארי" - הקדוש ברוך הוא שפך חמתו על העצים ועל האבנים והציל אותנו. והיכן זה רמוז? במילה "צווארי". "ובנימין בכה על צואריו" - ודרשו חז"ל שהצוואר מרמז לבית המקדש. כלומר, הקדוש ברוך הוא רצה להציל אותנו, ולכן דאג שהאויבים יעלו על "צווארי" ויחריבו את בית המקדש, ועל ידי כך תהיה תקומה לעם ישראל ולא תהיה בהם כליה.
פסוק אחד, "נשקד עול פשעי בידו", פותח שפע של פירושים: העוונות מסומנים ומנוקדים לפני ה' (רש"י ואיכה רבתי), נמשכים (אבן עזרא), או שהשם שוקד להביא עליהם עונש (מנחת שי), או שהעול נכרך ומטפס כשריגי גפן על הצוואר (רס"ג). "ישתרגו" - עבירה גוררת עבירה כסריגה אחת, ובזה גם התקנה שביטול אחת מבטלת את כולן; או שהפורענויות באו בסירוגין, אומה אחר אומה. האלשיך מלמד את הזעקה: למה לא מעט מעט, שאז עוד היה כוח לשוב. ובסוף - "נתנני ה' בידי לא אוכל קום": חולשה מבפנים מכוח העוונות, ואויב חזק מבחוץ. ואף בתוך החושך הזה נותר רמז של נחמה: "צווארי" הוא בית המקדש, ששם הקדוש ברוך הוא שפך חמתו על העצים ועל האבנים, כדי שתהיה לעם ישראל תקומה ולא כליה.