פתיחה: הפסוק שלפנינו
אנו עומדים בפרק א' של מגילת איכה, בפסוק י"ג. הפסוק הזה הוא אחד העמוקים שבפרק, ועליו נאמרו ביאורים רבים - כל אחד מאיר זווית אחרת בחורבן ובמשמעותו. נקרא את הפסוק, ונלך בו לאט:
מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה, פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר, נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה׃
אש שיורדת מלמעלה - שלא כדרך הטבע
העקדת יצחק מסביר שהפסוק הזה הוא המשך ישיר למה שראינו בפסוק הקודם. שם ראינו שהעונש היה חמור במיוחד משום שהיה "ביום חרון אפו" - ביום שבו הקדוש ברוך הוא כועס, יום תשעה באב, היום המיועד לפורענות. ולכן שים לב, אומר הפסוק: האש הייתה שלא כדרך הטבע. אש בטבעה עולה מלמטה למעלה, ואילו כאן - "שלח אש בעצמותי וירדנה", לשון הורדה. את האש שלח מלמעלה כלפי מטה. מדוע? מפני שביום המיועד לפורענות, הפורענות מגיעה גם כאשר אין זה על פי דרך הטבע.
וירדנה - כרדיית הפת, וכבישה שאין ממנה מנוס
ולא זו בלבד, אלא שהאש הייתה "בעצמותי וירדנה" - כמו רדיית הפת בתנור, וכדרך שהופכים את הבשר כדי שייצלה משני צדדיו, כך כביכול רדה הקדוש ברוך הוא את האש כדי שתאחז בכל עצמותיי. והמדרש דורש "וירדנה" - כבש אותה. מה פירוש הדבר? רציתי לנוס, והאש הייתה כובשת אותי, כביכול רודפת אחריי, ולא ניתן היה לברוח. וכשניסיתי לברוח - "פרש רשת לרגלי", האש עצמה הייתה כרשת פרושה לרגליי, "השיבני אחור", משיבה אותי לאחור. אני מנסה לברוח והאש אינה נותנת.
ואז "נתנני שוממה כל היום דוה". "דוה" לשון חולי - כמו "נידה" ו"מדווה" שהם לשון חולי. והנה חולה שמגיע לשעת הבוקר יש לו קצת מנוחה, אבל כאן, כיוון שזה היה מאיתו יתברך, "כל היום דוה" - החולי ליווה אותי כל היום, מבוקר ועד ערב.
שלא יתגאה האויב: האש ירדה מן השמים
אמרו חז"ל: בשעה שנכנסו אויבים לבית המקדש, קפצה קטגוריה לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: ריבונו של עולם, כך יהיה רשע זה מתגאה ואומר "אני החרבתי ביתו של אלוקים ושרפתי מקדשו"? וכי בידו ניתן הדבר? על כך נאמר "ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה" - מיד שלח הקדוש ברוך הוא אש ממרום, כדי שבית המקדש יישרף על ידי קודשא בריך הוא ולא על ידי האויב, שלא יתגאה בכך שהדבר נעשה בידו.
הפסקות בצרה - וקושי כפול
יש מסבירים "וירדנה" מלשון רדיית הפת, שמוציאים את הפת מן התנור. כלומר: בתחילה שלח הקדוש ברוך הוא אש, ולאחר מכן "וירדנה" - סילק אותה. ומה עומק העניין? לפעמים כשאדם נופל לתוך צרה, הוא מתרגל אליה. זו הסיבה שיש שבעה מדורים בגיהינום: אילו היה מדור אחד, כבר היו מתרגלים; יש שבעה, ובכל פעם משנים לו את החוויות כדי שלא יתרגל.
אם כן, אילו היה הקדוש ברוך הוא מביא עלינו צרה אחת ארוכה, היינו מתרגלים אליה. אבל מה עשה? הביא צרה והפסיק. יש הפוגה, נרגענו, חשבנו שהסיפור נגמר - ואז שוב צרה, ושוב "וירדנה", שוב מוציא את הפת באמצע. וזה מה שכתוב "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים" - הייתה להם הפוגה, ואחר כך "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". הכל שואלים: מת המלך, אז למה נאנחו? אלא לפי זה הוא פשט נפלא: הקדוש ברוך הוא נתן מנוחה, והמנוחה נותנת שביב תקווה שזהו, נגמר הסיפור - ואז מכה נוספת קשה הרבה יותר. אילו המכה הראשונה הייתה נמשכת, לפחות לא היינו מפתחים אשליות ותקוות שווא. אבל מכה והפוגה, מכה והפוגה - זה קשה הרבה יותר. נמצא ש"וירדנה" הקשה עלינו יותר, שהנה כבר חשבנו שהמכה פסקה, ושוב היא באה גלים גלים.
האויבים שהאריכו את הייסורים
ולפי זה יש מסבירים שהדברים מוסבים גם על האויבים. שהרי כשדנו את ישראל, היו דנים אותם באש, כמו שראינו אצל רבי חנינא בן תרדיון: הם לא רצו לשרוף אותו ברגע אחד, כדי שלא למעט בייסוריו, ולכן שמו סביבו גיזי צמר והרטיבו אותם, שלא תאכל האש במהרה. וזהו פירוש נוסף ב"וירדנה" כרדיית הפת: האויבים היו שורפים ומוציאים, שורפים ומוציאים, כדי שלא ייגמר הכל ברגע אחד ויתמו ייסורינו, אלא שיתמשכו ויתארכו. "פרש רשת לרגלי" - האש רדפה אחרינו כל הזמן, "השיבני אחור". ועם כל זה, בסופו של דבר האש הכתה והפסיקה, הכתה והפסיקה - כדי שעל ידי כך יגדלו ייסורינו.
וירדנה - לשון ריקוע
יש מסבירים "וירדנה" כלשון רידוד טסים. כלומר, את האש כביכול ריקע הקדוש ברוך הוא בעצמותינו. כדרך שהיו מצפים בזהב עץ שיש עליו פיתוחים: מניחים עליו טס זהב דק, ומכים באזמל לפי הפיתוחים, והטס מקבל את הריקוע שעל גבי העץ. כך האש - מרוקעת בפנים, אוכלת אותנו מבפנים.
"נאמנים פצעי אוהב" - והורדת השכינה
בניין דוד מסביר על פי הכתוב במשלי "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא". מבארים התוספות: כשהאוהב הופך לשונא, שנאתו גדולה הרבה יותר משנאת מי שהיה שונא מתחילה. וזה דבר מדהים, אך כך הוא. אין שונאים כמו זוגות גרושים, ואתה לא מבין מדוע הם שונאים כל כך - התשובה היא מפני שהם אהבו כל כך. כך בין בן לאביו, וכך בין אחים: באופן טבעי יש אהבה, וכשמגיעים לסכסוך זהו הדבר הנורא ביותר, כמה משקעים וכמה רגשות מושקעים בו. "זה היה חברי, זה נתתי לו, איתו הלכתי יד ביד - ואיך עכשיו עשה לי כך?" זו השנאה הגדולה ביותר, אומרים התוספות: שנאה שבאה לאחר אהבה.
וזהו שאומר הפסוק: במרום אין התעוררות דינים כלל. במרום יש רק רחמים גמורים, כמו שכתוב "לא יגורך רע". עולם האצילות הוא המקום שאין בו שום אחיזה לכוחות הטומאה, "עוז וחדווה במקומו". אלא שעל ידי מעשיהם הרעים של ישראל, כביכול הורידו את הקדוש ברוך הוא מאותם מקומות עליונים שאין בהם רע, אל מקום נמוך שיש בו התעוררות דינים. זהו "וירדנה": אותה מידת רחמים גבוהה, שאין שם התעוררות דינים, הורדה למטה, אל מקום המלכות, ש"רגליה יורדות מוות", אל העולם התחתון ואל מציאות אחיזת החיצונים והקליפות. ומה גרם להורדת השכינה למקומות נמוכים כאלה ולהתעוררות דינים אפילו במקומות גבוהים כל כך? המעשים המקולקלים של עם ישראל. מעשינו גרמו ל"וירדנה".
רש"י: לשון שבירה ורידוי
רש"י מסביר "וירדנה" לשון שבירה, מלשון רידוי - כמו "וירדו בדגת הים", לשון ממשלה ורידוי. השם שלח אש בעצמותיי ושבר את עצמותיי על ידי רידוי, על ידי ייסורים.
אש המחלוקת שאכלה אותנו מבפנים
הלחם דמעה מסביר שכאן יש רמז לאש שהייתה בבית שני. כידוע, כאשר באו האויבים לכאן, באופן טבעי לא היו יכולים לירושלים, וירושלים הנצורה יכלה להחזיק מעמד עוד עשרים שנה, ולא היו מסוגלים לנו. מה גרם בסופו של דבר לכך שעם ישראל הגיע למשבר והאויבים יכלו לנו? המחלוקות הפנימיות, הבריונים שהיו בתוכנו, אותם אנשים בתוך ירושלים שהלכו ושרפו את כל מצבורי המזון, כדי שייאלצו לצאת ולהילחם בגויים.
ואגב, אותם בריונים חזרו והתגלגלו, וראשי הציונות הם אותם הבריונים. הבאתי את הדברים בספרי, ומי שירצה יוכל לעיין שם בעדויות מתוך ספר משנת הגלגולים ומגדולי ישראל על נשמות הסיקריקים מבית שני, וכיצד הדבר קשור לראשי הציונות שהיו כאן, אלה שלקחו את עם ישראל ועירטלו אותו משמירת התורה והמצוות - וכמה הזדמנות הייתה להם כאן לתקן את מה שקלקלו אז, ולצערנו לא זו בלבד שלא תיקנו אלא עוד הוסיפו לקלקל.
על כל פנים, המחלוקת הזאת הרסה ואכלה אותנו מבפנים: "שלח אש בעצמותי" - אש המחלוקת, ו"עצמות" היא הפנימיות. וכיוון שאש המחלוקת בערה בפנים, ונעשינו כיתות כיתות - "פרש רשת לרגלי", וממילא "השיבני אחור", השיב אותי אחור מן המקומות שרצינו לברוח אליהם ויכולנו להינצל, "נתנני שוממה" - שיכול היה האויב לבוא ולהכות בי, שכן ברגע שאנו מפוררים מבפנים, האויב יכול לבוא כנגדנו בקלות. ועוד: מי ששרוי בבהלה ובהשתוממות בדרך כלל אינו מרגיש בכאבו ואינו חש במה שקורה לו. ועל כך הוא אומר: בוא וראה, אף שהייתי שוממה - "כל היום דוה", כל היום אני מרגיש את הכאב וחש בקושי הייסורים.
"פרש רשת לרגלי" - עשרה הרוגי מלכות
עוד מסביר הלחם דמעה שייתכן ש"פרש רשת לרגלי" בא לרמז על עשרה הרוגי מלכות. עשרה הרוגי מלכות הם בחינת רגליים - אנו נסמכים עליהם, על אותם גדולים. והנה בעקבות מכירת יוסף קרא להם הקיסר ושאל: מה דינו של גונב איש ומכרו? אמרו לו: מות יומת, חייב מיתה. וזהו "פרש רשת לרגלי" - שהרי בתחילה לא גילה להם מה הוא רוצה מהם, אלא שאל כשאלת תם, והם בתמימותם השיבו לו. ולאחר שפרש את הרשת - "השיבני אחור": החזיר אותי אחורה בהיסטוריה. אם כך, בואו וניזכר מה היה: מה עשיתם לאחיכם? מכרתם אותו? אם כן, בואו ושלמו עתה את המחיר. "נתנני שוממה" - הוסר הנזר והעטרה. "כל היום דוה" - ליבי דווה על הריגתם של עשרה הרוגי מלכות, שבעקבותיה סרה מאיתנו השמירה: אותם גדולים ואותם צדיקים שהיו מגוננים עלינו כבר אינם איתנו, וממילא יכול היה האויב להכות בנו כרצונו.
"ממרום" - מפני הגאווה
המהר"י אבן שועיב מסביר שהסיבה שעם ישראל נענשו בעונשים קשים וגדולים כאלה היא מפני שלא הכניעו את עצמם. הם נהגו בדרך של גאווה ושל חשיבות, והנהיגו את עצמם כחשובים. והרי על הקדוש ברוך הוא נאמר "מרום וקדוש אשכון", והוא רואה שיש כאלה החושבים שגם הם מרום, שגם הם גדולים וחשובים - וזו סיבת העונש.
לפי זה, "ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה" פירושו: מפני תחושת המרום שהייתה לנו, מפני שהרגשנו עצמנו חשובים. וראינו קודם שהגויים "שחקו על משבתה", שכן גם אחרי הכל עדיין היה קשה לנו להכיל ולהבין שאנחנו כבר ירודים, עדיין הרגשנו מרום, עדיין הרגשנו שרים חשובים ונכבדים, ולא השפלנו עצמנו לפני הקדוש ברוך הוא. אומר הקדוש ברוך הוא: אתה מרגיש מרום? "ממרום שלח אש" - ואז "וירדנה", לשון הורדה: הואיל ואתה ב"מרום", יש להשפילך ולהורידך לדיוטה התחתונה, כדי שתבין היכן אתה באמת נמצא.
וזהו שכתוב "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". מדוע השליך משמים ארץ? מפני ש"תפארת ישראל" - היו ישראל מתפארים והרגישו עצמם בשמים. הם לא הרגישו שקלקלו ופגמו ושהם זקוקים לתיקון, אלא הלכו בתחושה של "אנחנו בשמים". וגילוי לדבר: הנביא אומר להם שייחרב בית המקדש, ומה הם משיבים? "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה" - מה אתה מדבר, הרי אנחנו מקריבים קורבנות! עדיין מרגיש בשמים. והקדוש ברוך הוא שואל "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'", "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי" - והם אינם מרגישים בכך כלל. אדרבה: "אתה יודע כמה הקדוש ברוך הוא מחכה לקורבן שלנו?" הוא מרגיש במרום, וכבר אינו מרגיש כמה הוא נמוך וכמה ירד דרגות אחורנית. לצורך זה "ממרום שלח אש" - הפיל אותנו הקדוש ברוך הוא, כיוון שלא הייתה לנו תחושה של צניעות וענווה.
למה אצלנו בלי התראה מוקדמת?
רבי אברהם פלאג'י בספרו אברהם אנוכי מסביר אף הוא את "ממרום שלח אש". הנה אנו אומרים "וימינך פשוטה לקבל שבים", והיכן רואים זאת? אמרו חז"ל: נתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה, "לא ידון רוחי באדם", ולא גמרת עליהם כליה עד שהשלימו רשעתם לפניך. וכן מצאנו באנשי סדום: לא גמרת עליהם כליה אלא "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה" - ולא גמרת עליהם כליה עד שהשלימו חטאיהם.
והיכן רואים זאת בפועל? כתוב "וה' המטיר על סדום". מה המטיר? אומרים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אוריד גשם ונראה להיכן יתפתח הדבר. אם יבינו ויחזרו בהם מיד - יהיו אלה גשמי ברכה; ואם לא יבינו, אוי ואבוי, יהיה זה מטר אש וגופרית מן השמים. וכן היה גם בגשמי המבול: בתחילה הוריד הקדוש ברוך הוא גשם, אמר: בואו ונראה, אם יחזרו בתשובה. שיראו שנח מדבר עם קבלות - הנה הוא אמר שיתחיל מבול, והנה כבר תקופה שיורדים גשמים אינסופיים, זה עומד להיות מבול. ועדיין לא שינו דעתם ולא שבו בתשובה.
אבל אצלנו, על זה מקונן הנביא: ריבונו של עולם, אצלנו לא עשית כך. אצלנו לא באה התראה מוקדמת, אלא מיד "ממרום שלח אש". לא גשם שיש בו שתי אפשרויות - אולי גשמי ברכה ואולי קללה - אלא מיד אש. דבר חד כיווני, אש מוחלטת הבאה לשרוף, "בעצמותי וירדנה": מראש הוריד שלהבת אש. ולמה אצלנו לא הביא הקדוש ברוך הוא עונש מעורר תחילה, ורק אחר כך את מלוא חומרת העונש?
מסביר רבי אברהם פלאג'י שיש הבדל עצום בין ישראל לאומות. לאומות אין סנגורים רבים למעלה, וגם אלה שיש להן אינם גדולים וחשובים לפני הקדוש ברוך הוא מלכתחילה. לפיכך, כאשר הקדוש ברוך הוא מביא עליהם עונש, הוא יכול להביאו בהדרגה, ואין חשש שיבואו סנגורים ויבטלו את חומרת העונש ויצילו אותם. אבל אצל עם ישראל יש סנגורים רבים: מלאכי מעלה, "מלאכי שלום מר יבכיון", מלמדים עלינו סנגוריה. וראינו שבעת החורבן התעוררו אברהם אבינו ויצחק ויעקב ומשה ורחל אמנו, ומי לא - כל צבא השמים מתעוררים ללמד עלינו זכות. והיות שכן, חשש הקדוש ברוך הוא שאם יתמהמה העונש - יתבטל בגלל הסנגורים ובגלל כל אלה שינסו להסיר את הצרה מעל עם ישראל, והרי הקדוש ברוך הוא יודע שהעונש הזה נצרך לתיקוננו. לכן אצלנו העונש ניתן מיידית. ואילו אצל האומות יכול הקדוש ברוך הוא להביאו בהדרגה - אולי יחזרו בתשובה ואולי ישנו דרכם, ומאחר שיש סיכוי לתיקון, יש מקום לתת זאת בהדרגה. אבל אצלנו חשש כביכול שיבואו מליצי יושר ויבטלו את העונש מבלי שנתקן, ולכן מיד "שלח אש בעצמותי וירדנה".
"השיבני אחור" - תכלית העונש
רבי חיים מוולוז'ין שואל: מה פשר "ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, פרש רשת לרגלי השיבני אחור" - וכי רק עם ישראל מקבלים עונשים? האם האומות אינן נענשות על שקלקלו מעשיהן? אלא שיש הבדל עצום בין עונשם של ישראל לעונשן של האומות. אצל עם ישראל נאמר "השיבני אחור": מטרת העונש אינה פירעון אלא השבה. הגעת למקום שאינך אמור להגיע אליו - חזור בחזרה, שוב בתשובה, שוב אל ה'. "ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, פרש רשת לרגלי" - והתכלית היא "השיבני אחור". אבל אצל האומות, כפי שהסברנו, זו השמדה. אצלנו הדבר כבן סורר ומורה: "השיבני אחור", כדי להשיבנו, כדי שימות זכאי ולא ימות חייב. ואילו אצל האומות, כשהקדוש ברוך הוא מעניש - זו כבר כליה גמורה. נמצא שיש כאן, באיזשהו מקום, גם אמירה של נחמה: אף ש"פרש רשת לרגלי", כל המטרה היא להשיבנו בתשובה אל השם יתברך.
לסיכום:
פסוק י"ג פורש לפנינו את החורבן מכל צדדיו: אש שירדה מלמעלה שלא כדרך הטבע, ביום המיועד לפורענות; אש שנשלחה מן השמים דווקא כדי שלא יתגאה האויב ויאמר "אני שרפתי"; "וירדנה" - צרה ההולכת בגלים, מכה והפוגה, שקשה מצרה רצופה; "וירדנה" - ריקוע האש בעצמות מבפנים; והורדת השכינה ממקום שאין בו רע אל מקום התעוררות הדינים, בעוון מעשינו. ראינו את אש המחלוקת שאכלה אותנו מבפנים בבית שני, ואת הרמז לעשרה הרוגי מלכות שבסילוקם סרה מאיתנו השמירה. ראינו שהשורש הוא תחושת ה"מרום" - הגאווה וחוסר ההכנעה, שבגללה "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". וראינו מדוע אצלנו בא העונש בלי התראה מקדימה - מפני רוב הסנגורים שעלולים לבטלו בלא שנתקן. וחתמנו בדברי רבי חיים מוולוז'ין: כל תכליתו של העונש בישראל אינה כליה אלא "השיבני אחור" - להשיבנו בתשובה שלמה אל הקדוש ברוך הוא.