בלב הפרק הראשון של מגילת איכה עומדת כנסת ישראל ופונה החוצה, אל האומות, אל העוברים בדרך. עד כאן תיארה המגילה את החורבן מבפנים: העיר היושבת בדד, הדרכים האבלות, השרים הבורחים בלא כוח. עתה ירושלים מרימה את קולה ומבקשת מן העולם דבר אחד: להביט. לא לרחם מרחוק, אלא להביט ולראות. הפסוק הזה, פסוק י"ב, הוא אחד הפסוקים הנדרשים ביותר במגילה, ונביא בו שורה של ביאורים.
לוֹא אֲלֵיכֶם כׇּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי, אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.
מבאר האבן שואב: ירושלים פונה אל עוברי הדרך ומקדימה ואומרת שאין בליבה קנאה בשלוותם. לא תחשבו שמתוך קנאה בשלווה שלכם אני מאחלת לכם שיבוא עליכם כדבר הזה. "לוא אליכם" - חס ושלום איני מאחלת לכם את מה שעבר עליי, איני מקווה שתידבקו בצרתי. בקשתי אחת בלבד: תסתכלו, תתבוננו - האם יש מכאוב כמכאובי? האם יש עוד אומה בעולם שסבלה כפי שאני סבלתי?
וסיום הפסוק, "אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ", מוסיף על הדבר. אצל בשר ודם, אדם הוגה רעיון ואינו מצליח להוציאו כולו אל הפועל; לפעמים רק חלק ממנו יתממש בסופו של דבר. לא כן אצל הקדוש ברוך הוא: מה שהגה - עולל. מה שתכנן, את זה הוציא אל הפועל במלואו. ומשום כך: האם יש מכאוב כמכאובי?
בספר אלון בכות מבאר: "לוא אליכם" - מכות מסוג כזה אינן מגיעות אליכם כלל. יש הבדל מהותי בין המכות שלכם לשלנו. המכות שהקדוש ברוך הוא נותן לגויים נועדו לשבור את גאוותם, להוריד את תחושת הגבורה שלהם. אבל המכות שהשם נותן לנו נועדו לבנות אותנו. החורבן שהקדוש ברוך הוא מביא עלינו בא כדי להציל אותנו, כדי לשמור עלינו, עונש שנועד להיטיב עמנו לעתיד, להיפרע ולזכך אותנו. נמצא שיש בפסוק אף מעין דרך שבח: מכותינו משובחות מן המכות שהשם נותן לכם.
בעקידת יצחק מבאר באופן אחר: "כל עוברי דרך" פירושו כל אלה שאצלכם עברו על דרך הישר ולא התנהגו כראוי. אליהם אומרת ירושלים: אתם לא קיבלתם כמונו, לא אירע לכם כפי שאירע לנו. ומדוע? "אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ" - אותנו העניש הקדוש ברוך הוא ביום מיוחד, יום שהיה מיועד לכעס מקדמת דנא, הוא יום תשעה באב, שהוא יום המזומן לפורענות. וכשהעונש בא ביום חרון אף, הכעס גדול בהרבה ומידת הדין שולטת ברמה גבוהה הרבה יותר. וכן אמר ירמיהו: "בעת אפך עשה בהם" - כשהשם פועל בעת אפו, העונש גדול לאין ערוך.
הרב חיון מבאר שכנסת ישראל מתייפחת וקוראת לעמים לבוא ולראות את צרתה. אלא שכדי לראות באמת אין די באדם שעבר בסביבה והציץ. התבוננות אמיתית מחייבת לבוא ולראות את המצב לאשורו, להבין מה היה מצבנו קודם ומה מצבנו היום. לכן היא אומרת: "לוא אליכם כל עוברי דרך" - לא אליכם אני פונה. אתם עוברי אורח, מציצים ומתפעלים וממשיכים הלאה, ואינכם יכולים להעמיק ולהבין את גודל הטרגדיה. פנייתי היא אל מי שמוכן להשתהות, לעיין, להתבונן באמת.
ומה הוא גודל האסון? בכל מלחמה נותרים פליטים. גם בהירושימה ובנגסאקי, אחרי פצצת אטום, נשארו שרידים. אבל כאן: לא נותר פליט ושריד ביום חרון אף ה'. "טבעו בארץ שעריה", "ערו ערו עד היסוד בה" - לא הסתפקו האויבים בכיבוש אלא ביקשו להרוס את העיר מיסודותיה. וזהו "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי": שהקדוש ברוך הוא קטף אף את העוללות, אף את הענבים הקטנים שנשארו. אף שהתורה אסרה לקטוף את העוללות, כאן ניטלו גם הם.
האלשיך מבאר: אתם לא טעמתם את טעם ייסוריי, ואינכם יכולים להרגיש את מה שאני מרגישה. איני מצפה לכך ואין לכך סיכוי. אבל בקשתי אחת: "הביטו וראו". די בהבטה בלבד כדי לראות שאין מכאוב כמכאובי, די במבט כדי להבין שאף אומה לא סבלה כפי שסבלנו אנחנו.
חז"ל דורשים על הפסוק "מפני ידך בדד ישבתי": אמרה כנסת ישראל, נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, וכשנגעה בי ידך - בדד ישבתי. ולכאורה תמוה: וכי מכת פרעה לא הייתה יד השם? אלא הכוונה כך: אילו לא היינו מקבלים תורה, אילו לא היינו הופכים להיות עם השם, לא היינו יושבים בדד. גולים - נכון, אבל מתערים באומה שאליה גלינו, מתחתנים עמם, אוכלים ושותים עמם, מתחברים אליהם. אלא שהתורה אוסרת זאת עלינו: אינה מתירה לנו לאכול ולשתות עם הגויים ולהתחתן בהם. נמצא ש"מפני ידך" - היד שממנה "מימינו אש דת למו" - "בדד ישבתי". בזמן פרעה עדיין לא קיבלנו תורה, ולכן יכולנו להתחבר לגויים; משקיבלנו תורה, בדד ישבתי, והגוי מרחיק אותי עוד יותר, שכן הוא רואה שאיני מנסה להיטמע בתוכו אלא מתבדלת תמיד.
לפי זה מתפרש הפסוק: "לוא אליכם כל עוברי דרך" - מה שהגיע אליי לא יפגע בכם, שכן גם אם תגלו אתם, אין הדבר נורא כל כך. אין לכם דת מיוחדת ואין לכם הלכות המפרידות אתכם משאר האומות. לפיכך גם אם יבוא עליכם דבר, לא יהיה זה מכאוב כמכאובי. מכת פרעה לא הייתה נוראה כל כך, אבל כשנוגעת בי עתה יד האויבים ואני נאלצת להתבדל מן האומות - זו צרה ומכה קשה הרבה יותר, שכן כשהגוי רואה שאני מתבדלת ממנו הוא מכה יותר.
הבניין דוד שואל: כיצד מתיישב "לוא אליכם" עם סוף הפרק, "תָּבֹא כׇל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי"? כאן אתה מבקש שלא יבוא עליהם, ושם אתה מבקש שיבוא. תירוץ פשוט הוא שכאן מדובר בעוברי דרך, שאינם המציקים לנו, ואילו בסוף הפרק מדובר באלה שהציקו לנו, ועליהם אנו מתפללים שהשם ייפרע מהם.
אך הוא מבאר באופן אחר: המקונן אומר שאף שגם עליכם יכולה לבוא פורענות, מה שהיה לי לא יהיה עליכם לעולם. ומדוע? משום שאתם לא הורגלתם בקרבת השם. עיקר הפורענות שלי הוא הריחוק מקודשא בריך הוא, ועל כך בעיקר מקוננת כנסת ישראל, שהרי משנחרב בית המקדש נפרסה מחיצה של ברזל בינינו לבין ריבונו של עולם. כל צרה שתבוא עליכם היא ברובד אחד בלבד, הרובד הגשמי; אצלנו הצרה היא גם ברובד הרוחני, ריחוק מאת השם. לכן לעולם לא תהיה עליכם צרה כזו. ואף כשאנו מבקשים שתבוא פורענות על הגויים, "עולל למו כאשר עוללת לי", לעולם לא יהיה זה כשלי: לי הייתה קרבת אלוקים ואיבדתי אותה, ולכם מעולם לא הייתה, ולכן העונש שלכם ייחשב תמיד מינורי לעומת שלנו.
וזה שאמרו חז"ל: "נחמו נחמו עמי" - חטאו בכפליים, לקו בכפליים, ומתנחמים בכפליים, שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה". היכן חטאו בכפליים? "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם" - כפול. ומה פירוש חטאו בכפליים? שחוץ מעצם החטא נדבקנו גם במידות רעות. ומה פירוש לקו בכפליים? שחוץ מן העונש עצמו, נסתלקה מאיתנו השכינה, נסתלקה קרבת האלוקים. ומה תהיה הנחמה בכפליים? מלבד עצם הישועה - "אשפוך רוחי על האדם", נזכה לקרבת אלוקים. זה הדבר שאליו אנו מצפים.
ראינו ש"הוגה" הוא לשון מחשבה ודיבור. אך חשבתי להסביר שאפשר לפרשו גם מלשון "הוגה מן המסילה", כלומר הסרה מן הדרך הסלולה. לפי זה אומרת כנסת ישראל לאומות: יודעים אתם מה עיקר הקושי שעולל לי? "אֲשֶׁר הוֹגָה ה'" - שהוסר מאיתנו השם ביום חרון אפו. הוסרה מאיתנו ההשגחה, הוסרה מאיתנו השראת השכינה שהייתה שרויה בקביעות בתוכנו. זהו הקושי הגדול מכל.
וכך מבאר התרגום: "לא ייתי עליכון מה דייתי עליי, ולא ימטי עליכון מה דמטיו עליי". כיוון שלא היה לכם כל השבח שהיה לי, גם אם יבואו עליכם צרות לעולם לא יהיו באותו סדר גודל. מי שלא היה לו הרבה, כשלוקחים ממנו אין לוקחים ממנו הרבה. אבל לנו היה הרבה, קרבת אלוקים, וכשייסר אותנו הקדוש ברוך הוא נטל מאיתנו את הדבר היקר ביותר - השראת השכינה שהייתה בתוכנו. דבר זה מעולם לא היה לכם, וממילא גם לעולם לא ייטלוהו מכם. לפיכך "לוא אליכם כל עוברי דרך", לעולם אין לכם מכאוב כמכאובי, כי לעולם צרתנו תהיה קשה יותר.
הלחם דמעה מדייק בסיום הפסוק: שם הוי"ה הוא מידת הרחמים. וידוע שהקושי הגדול ביותר הוא כשאדם מקבל סטירה מן האוהב שלו. אם השונא נותן סטירה, אני כבר מוכן לכך ומצפה לכך, ואיני מצפה ממנו למאומה, וממילא איני מופתע. אבל כאן, "אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ" - ממי קיבלנו זאת? מן האוהב. ולא זו בלבד, אלא שהשם לא הסתפק במה שהגה ובמה שאמר, אלא הביא זאת בפועל. וזה גורם לקושי גדול הרבה יותר.
עוד חשבתי לומר: הרי דרכו של הקדוש ברוך הוא לעורר את עם ישראל על ידי מכות שהוא מביא על האומות, כמו שנאמר "הכרתי גויים נשמו פינותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". השם מכה את האומות כדי לעורר אותנו וכדי שנלמד מוסר. וזה שאומרת כנסת ישראל לאומות: עד היום כך היה, אבל מכאן ואילך "לוא אליכם כל עוברי דרך" - המכות שאנו צריכים לקבל שוב לא יבואו אליכם, אלא יגיעו לכתובת הישירה ויבואו עלינו במישרין. "הביטו וראו" מה שהשם עולל לי; מכאן ואילך כבר החל הקדוש ברוך הוא לתת את המכות עלינו באופן ישיר, והמכות שוב אינן באות עליכם כספר מוסר עבורנו.
ומכאן גם דיוק בלשון: הרוצה לומר לחברו שהצרה לא תבוא עליו, רבים אומרים היום "לא עליכם". אבל הדקדקנים מדייקים ואומרים "לוא אליכם", על פי לשון הפסוק - שלא תבוא הצרה הזו אליכם. לא מלשון "על" אלא מלשון "אל".
נחזור ונעמיד את שתי הקושיות שבפסוק. האחת: כיצד אומרת כנסת ישראל "לוא אליכם", איני מאחלת לכם עונש כשלי, והרי בסוף הפרק אנו מוצאים להפך: "תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי"? אומנם בפשוטו של מקרא אפשר ליישב שהבקשה "עולל למו" מכוונת לאויבים, ואילו "לוא אליכם" נאמר לעוברי דרך שרק עברו בסביבה ואינם האויבים. אך נבקש עוד ביאור. והשנייה: מדוע נאמר "לוא אליכם"? אם אני רוצה לומר שלא תבוא עליך רעה, היה לו לומר "לא עליכם" בעי"ן, שהרי הלשון היא "לא יבוא עליך מה שבא עליי". מהו "אליכם"?
ספר פלגי מים מבאר את הדברים על פי שירת האזינו: "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". הגויים בטוחים שאם הצליחו - האלוה שלהם הצליח, ושאלוקי ישראל כביכול חלש. אבל לו היו חכמים ומתבוננים, היו מגיעים מן המציאות עצמה למסקנה שהם טועים. הטעות היא המחשבה שיכלו לנו בכוחם, באלוהיהם, בנשק המתקדם שלהם. לא כך הוא: לא יכלו לנו אלא מסיבה אחת בלבד - "כי צורם מכרם וה' הסגירם". הקדוש ברוך הוא מכר אותנו בידם, כמו "וימכרם ביד סיסרא".
וכיצד ניתן להבחין בכך? "איכה ירדוף אחד אלף" - אין אתה רואה שיש כאן דבר על טבעי? כיצד ייתכן שנער בן שבע עשרה המחזיק נשק מסוגל לפקד על אלפי יהודים ולהוליכם? כיצד יכול אחד לרדוף אלף ושניים להניס רבבה? ויש היום מי שמבקר את שהיה; אך מי שלא הכיר את המציאות ולא חי שם, מה לו לבקר? ולנו יש תשובה פשוטה הרבה יותר: "אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם". כשהקדוש ברוך הוא מסגיר אדם ביד אויביו, אפילו קול עלה נידף מניס אותו. לו היה הגוי מתבונן מעט, היה מבין שלא בכוחו ולא בגבורתו, אלא הקדוש ברוך הוא מסר אותם בידו, ואלמלא כן לא היה מצליח.
לפי זה אומר הנביא לאויבים: "לוא אליכם כל עוברי דרך" - אתם שעברתם דרכינו, ובאתם והכנעתם אותנו ונפרעתם מאיתנו, אל תטעו: הרעה שבאה עליי אינה מחמתכם. לא אתם הגורמים לכל הצרות. אל תסיקו "ידינו רמה", "כוחנו וגבורתנו", "אלוהינו הוא שיכול להם". ומניין תדעו שאין זה מכם? "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי" - האם העונש שלנו טבעי הוא? אינכם רואים שאין זה טבעי?
והרי ראיות רבות לכך. כתוב שכאשר צר האויב על ירושלים, תלה אחד מהם את מעילו על החומה במקום גבוה, ולאחר זמן מצא את המעיל על הארץ, ונוכח לדעת שהחומות שוקעות מדי יום. כתוב שלפני החורבן היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, וכאילו אומרות: יבואו הגויים, יבואו האויבים וייכנסו לירושלים. פירוש הדבר - "וה' הסגירם". כתוב שאדריאנוס ירה חיצים לכל עבר, וכל החיצים הגיעו לירושלים. וכתוב שדרך שהייתה אמורה לארוך חודש ימים עברוה בחמישה ימים, "קלו רודפינו מנשרי שמים". תפקחו את העיניים ותראו שאין זה טבעי. האם ייתכן עונש כזה בדרך הטבע? אין זה אלא "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה'".
וכיוון שאין הדבר בא מחמתכם, מה לכם להתגאות ומה לכם לחוש בגבורתכם? לו הייתם מתבוננים, הייתם רואים ש"צורם מכרם וה' הסגירם", והייתה בכם ענווה מעט. ושימו לב כיצד הוא מכנה את האויבים: "עוברי דרך". כלומר, אל תחשוב שאתה הכנעת אותנו; אתה כמי שעבר כאן בדרך במקרה, והקדוש ברוך הוא היה צריך להכניע אותנו באיזו צורה, וחיפש למי למסור אותנו - ומסר אותנו לידך. "לוא אליכם" - לא ממך בא הדבר ולא מכוחך. ובהכרה זו יש כבר הכרה בגודל החטא ובקלקול שלנו, ובזה עצמו נפתח לנו פתח של תשובה לפני השם יתברך.
והמכאוב שעליו נאמר לגויים שהיו צריכים להתבונן בו - כבר הראינו בעבר דוגמאות רבות לדברים נוראים שאירעו בירושלים ולא שמענו כמותם על שום אומה אחרת. לא שמענו על אומה אחרת תיאור כ"תאכלנה נשים פרים עֹלליהן", "אם תוכלנה נשים פרי טיפוחיהן". על אומות אחרות לא שמענו צרות כאלה, ואילו על ירושלים יש לנו סיפור אחד ולא שניים על מציאות קשה ונוראה כזו. זהו "אם יש מכאוב כמכאובי".
ויש לדקדק בפסוק: "מַכְאוֹב" כתוב מלא בוי"ו, ואילו "כְּמַכְאֹבִי" כתוב חסר. ספר גשמי ברכה אומר בזה דבר נפלא. כלל הוא שכתיב מלא מורה על שלמות וכתיב חסר מורה על חיסרון. הנשיאים שהביאו את קרבנם באחרונה - נגרעה אות משמם, נגרעה מהם יו"ד, לפי שלא התאמצו (ו"נשיאים" הם גם ענני כבוד). עפרון הרע עין - נגרעה אות משמו, אין הוא "עפרון" מלא אלא חסר וי"ו, "ולא ידע כי חסר יבואנו". כל מקום שנכתב בכתיב חסר בא לפגום ולחסר, וכל שנכתב מלא מורה על מלאות.
ולפי זה: "אם יש מכאוב" - המכאוב הכללי שבעולם כתוב מלא; "כמכאבי" - מכאובי שלי כתוב חסר. והכוונה: חפש את המכאוב המלא ביותר, הגדול ביותר, מכל המכאובים שאתה מכיר - אין הוא מגיע אפילו למכאוב החסר שלי. המכאוב הקטן שלי גדול הרבה יותר מן המכאוב הגדול ביותר שאתה רואה בכל מקום. "היש מכאוב" גדול שידמה ל"מכאבי" הקטן? כך מבטא הכתוב את גודל הצער ואת עומק המכאוב.
"לוא אליכם כל עוברי דרך" הוא פסוק של פנייה החוצה ושל אמירה פנימה כאחד. כלפי חוץ: איני מאחלת לכם את מכאובי, ואף לא תוכלו להשיגו - שכן מכותינו מכות של בניין הן, ומכאובנו הוא מכאוב של ריחוק מן השם, דבר שמעולם לא היה לכם ולעולם לא ייטל מכם. וכלפי האויב: אל תזקוף את ניצחונך לכוחך, שהרי "כי צורם מכרם וה' הסגירם", ואתה אינך אלא עובר דרך שהקדוש ברוך הוא מסר אותנו בידך. ומכאן פתח לתשובה: ההכרה שהכול מידו יתברך, ההכרה בגודל החטא, והציפייה לנחמה הכפולה - לא רק ישועה גשמית אלא שיבת קרבת האלוקים, "אשפוך רוחי על האדם".