אנו ממשיכים בפרק א' של מגילת איכה, ועומדים על פסוק י"א. הפרק כולו הוא קינה על העיר שנשארה בדד, ובפסוק זה מגיעה הקינה אל אחד המקומות הנוראים שבה: הרעב. לא רעב של מעטים, אלא רעב שהקיף את העם כולו, עד שהאומה כולה נראתה כגרגרנית שמוכנה לתת את כל אשר לה תמורת פרוסת לחם. סביב הפסוק הזה נסובים דברי המפרשים והמדרשים, וממנו נמשיך אל הפסוק שאחריו, שבו נעוצה אחת התשובות הגדולות לשאלת ייחוד ייסוריו של עם ישראל.
כׇּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה׃
אומר האבן עזרא: לא מעטים ביקשו לחם, אלא הרעב היה נורא כל כך עד ש"כל עמה נאנחים מבקשים לחם". וכיוון שכך, "נתנו מחמדיהם באוכל" - את הדברים היקרים ביותר היו מוכנים לתת, שכן מה תועיל לאדם צבירת כסף וזהב אם אין לו מה לאכול. הכל נמכר "להשיב נפש", רק כדי להישאר בחיים.
ומהו "הייתי זוללה"? לשון זולל וסובא, מי שכל מגמתו ורדיפתו אחר האוכל, גרגרן, כלשון הכתוב בבן סורר ומורה שהוא "זולל וסובא". כלומר: הגענו למצב שהייתי מוכנה לתת את הכל בשביל אוכל, כגרגרנית שמוציאה את כל כספה כדי לקנות מה לאכול.
חז"ל דורשים את "כל עמה נאנחים מבקשים לחם" כרמז לחורבן בית שני. בחורבן בית ראשון נאמר "ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ" - לעם הארץ לא היה לחם, אבל לחשובים שבבני יהודה, לשרים ולנכבדים, כן היה לחם. בחורבן בית שני נאמר "כל עמה נאנחים מבקשים לחם".
המגיד מדובנא מסביר זאת בדרך צחות. יש הבדל גדול בין רוב העם לבין השרים החשובים שבעם. הרובד הנמוך של החברה מתעניין רק בעניינים שבגשם, בהשגה חומרית, ולא בעניינים הרוחניים. לעומת זאת הרובד הגבוה יותר, המשכיל יותר, הסלתה ושמנה של העם, מבקש גם השגה רוחנית, גם קרבת אלוקים, כי הם המבינים יותר.
לפי זה אומר הנביא: בחורבן בית ראשון, אנשי המעלה עוד היה להם לחם כביכול, ועיקר חסרונם היה בהשגות הרוחניות - הם לא ביקשו לחם, ורק עמי הארץ ביקשו לחם. אבל בחורבן בית שני הגיע הרעב לכזה מצב, שאף האנשים המרוממים והנשגבים כבר לא חיפשו רוחניות אלא "מבקשים לחם", תביאו לנו רק לחם. הם הידרדרו לרמת עמי הארץ של בית ראשון.
מובא באיכה רבתי: אילו זכיתם, הייתם קוראים "ואכלתם לחמכם לשובע"; עכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "כל עמה נאנחים מבקשים לחם". דרך זו חוזרת במדרש על פסוקים רבים באיכה: הדרשן מביא את הכתוב באיכה ומעמיד לעומתו את פסוקי הברכה שבתורה, ואומר - אם הייתם זוכים היו מתקיימות בכם הברכות; ומשלא זכיתם, הרי זה פסוק תחת פסוק, ההיפך הגמור.
מסביר הקול יעקב: אם היינו זוכים, הייתה לנו פרנסה בשפע, ולא היינו צריכים לפגום בנפשנו בשביל הפרנסה. ואילו עכשיו אנו מוכנים לתת את כל מחמדינו באוכל להשיב נפש. ניתן דוגמה: אדם זקוק לפרנסה, והוא הולך לעבוד כמציל בים מעורב. מי הביא אותו למצב הזה? הרעב שבו הוא נמצא. כשאנחנו נאנחים ומבקשים לחם, אנחנו יורדים אחור עד כדי כך שאנחנו מוכנים לפגום ברוחניות שלנו בשביל להשיג פרוסת לחם, וזהו המצב השפל ביותר. לכן: אילו זכיתם, "ואכלתם לחמכם לשובע" - והיה לכם גם שובע גשמי וגם שובע רוחני, שכן כשיש לשובע אין אדם צריך לפגום בנפשו בשביל הלחם. אבל כיוון שלא זכינו, "כל עמה נאנחים" - אני נאנח על כך שאני נצרך לוותר על מעלה רוחנית כדי להשיג פרוסת לחם.
העקידת יצחק מסביר בדרך צחות: כנסת ישראל מתלוננת כביכול שדנו בה דין של בן סורר ומורה, כלשון "הייתי זוללה" שנאמר בבן סורר ומורה "זולל וסובא". והיא אומרת: הגם שאין בי את התנאים של בן סורר ומורה, דנו בי כדרך שדנים בן סורר ומורה.
וכיצד? בן סורר ומורה נדון מגיל שלוש עשרה, וכאן "כל עמה נאנחים" - אף קודם לגיל שלוש עשרה נאנחים ומבקשים לחם. בן סורר ומורה מבקש בשר ויין, תרטימר בשר וחצי לוג יין, ואנחנו מבקשים לחם - אפילו לחם אין לנו. בן סורר ומורה משיג את מבוקשו בגניבה, שגנב ובכסף הגנוב קנה תרטימר בשר וחצי לוג יין, ואנחנו "נתנו מחמדיהם" - לא גנבנו, הוצאנו כסף מן הכיס ונתנו את מחמדינו. ולא עוד, אלא שהכל היה "להשיב נפש" ולא לשובעה, לא כזולל וסובא המחפש איך לסבוע מתוך שובע. ובכל זאת "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה" - דנו בי דין של זולל וסובא, הגם שרחוקה הייתי מאוד ממעשיו של בן סורר ומורה.
האלון בכות מסביר את "הייתי זוללה" בדרך אחרת. ייחודו של בן סורר ומורה הוא שמענישים אותו עוד לפני שחטא. הרי הוא עדיין לא ליסטם את הבריות, ועל אכילת בשר או על גניבה אין עונשים בסקילה ואין עונשים בעונש מוות. אלא אומרים חז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא ימות זכאי ואל ימות חייב, שהרי זה עתיד לעמוד בפרשת דרכים ולסטם את הבריות, וכיוון שכך נפרעים ממנו כעת.
אומרת כנסת ישראל: "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה" - דנו אותי כדין בן סורר ומורה, שהענישו אותנו עוד לפני שהגיע הזמן; גלות צדקיהו הוקדמה עוד קודם הזמן שהיינו צריכים להיענש בו. דנו אותי כבן סורר ומורה שהקדימו את עונשו לחטאו.
והפשט בזה: אם הקדוש ברוך הוא היה ממתין, היינו יורדים לרמה כזו שלא ניתן היה עוד להציל אותנו. כמו עם ישראל במצרים, שאם היו מגיעים לחמישים שערי טומאה לא היה את מי לגאול, ולכן היה צריך לגאול אותם קודם. כך גם כאן: אם הקדוש ברוך הוא היה ממתין עוד, היינו מדרדרים ומדרדרים, והיה קורה לנו מה שקרה לעשרת השבטים. עשרת השבטים לא היה מה שיעצור אותם, לא היה להם בית מקדש שאפשר להחריב להם כדי להציל אותם, ולכן גלו ועד היום לא ידוע מה איתם. הם אבדו לעם ישראל. מה יהיה בעתיד, השם יודע - יש מחלוקת אם עתידים לחזור או לא - אבל איך שלא יהיה, אין לנו אותם. ואילו אנחנו, זה הנס שלנו: שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את המכה רגע לפני שהגענו לתחתית. "הייתי זוללה" - הייתי כבן סורר ומורה שקיבל את המכה רגע לפני, וזה לטוב לנו: כשם ששם ימות זכאי ואל ימות חייב, כך גם כאן, שעם ישראל יצא לגלות ולא יתנתק חלילה לחלוטין מזרע בית ישראל.
אומר המדרש: "זוללה" לשון "כרום זולות לבני אדם", לשון זול וביזיון. כלומר: עברנו ביזיון, "הייתי זוללה".
ושמעו מדרש נורא ואיום. מהו "הייתי זוללה"? אמר רבי פנחס: מעשה היה באשקלון בשתי זונות שהיו מתקוטטות זו עם זו. אמרה אחת לחברתה: לכי מכאן, הרי פניך דומות לשל יהודייה. שמעו מה היה נחשב לחירוף ולגידוף - "פניך דומות ליהודייה". ומוסיף המדרש: לאחר ימים התפייסו, ואמרה לה: תדעי לך, על הכל אני מוחלת לך, אבל על כך שאמרת לי שפניי כיהודייה איני מוחלת לך. על הכל מוחלת, ומה שדימית אותי ליהודייה - זה בל יכופר.
זהו שכתוב "הייתי זוללה", וזה שנאמר "כי לקח חרפה בגויים לכל אשר בשם יהודי יקרא". מי שנקרא יהודי, כשרצו לחרף אדם ולומר עליו שהוא השפל ביותר, אמרו לו: אתה נראה כמו יהודי. זו הייתה השפלות הגדולה ביותר. ועל כך אומרת כנסת ישראל: ריבונו של עולם, הביטה איך הייתי זוללה, איך זלזלו בנו, איך הייתי מזולזלת בעיני האומות.
יש עוד הסבר ב"הייתי זוללה": כביכול אנחנו מצדיקים עלינו את הדין ואומרים, כל מה שמגיע לנו עכשיו הוא בגלל שבימי שלוותי הייתי זוללה. "הוי השותים במזרקי היין" - נמשכו אחר ההנאות והתאוות של העולם הזה, עשו להם מרזחין, בתי מרזח, כל מיני הנאות ותאוות גשמיות ויינות, וכל זה גרם לדרדור. ועל כן היא אומרת: "ראה ה' והביטה" - אנחנו מכירים בכך שכל זה בא עלינו כי בעת שלוותי הייתי זוללה, הייתי כזולל וסובא ולא הבטתי לאחריתי, ומשום כך בא עלינו העונש הזה.
והסבר נוסף. אדם שמצבו הכלכלי היה ירוד, שבקושי אכל כל יום פרוסת לחם עם מרגרינה וגם זה נחשב אצלו למותרות, אם הגיע לחרפת רעב - שורדים את זה, הרי גם קודם לכן לא היה לו מי יודע מה. אבל מי שהיה רגיל לשמפניה וקוויאר, ופתאום מורידים אותו לרמה שבקושי יש לו פרוסת לחם, דבר כזה מסוגל להרוג אותו. כך מביאה הגמרא על מרתא בת בייתוס, לאיזו דיוטה תחתונה הגיעה, ולמה? מפני שהייתה מפונקת, "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ". ככל שאדם מפונק יותר, המכה קשה יותר והייסורים קשים יותר.
וזה שהיא אומרת: ריבונו של עולם, ראה והביטה כי הייתי זוללה, הייתי רגילה להיות זוללת וסובאת, היה עושר והיה שפע. הביטה וחוס ורחם עלינו, ותראה עד כמה המצב הזה קשה לנו, שכן לפי ערכנו בעבר זו ירידה גדולה ועצומה.
הרי שם טוב מסביר כפי שהסברנו בפסוקים הקודמים. "ראה ה' והביטה" - ולמה שיביט? לא בשבילנו, שהרי באמת אין לנו זכויות, אלא "כי הייתי זוללה": כאשר עם ישראל מזולזלים בגויים, שמו של מי מתחלל? שמו של הקדוש ברוך הוא. וזה מעין מה שראינו למעלה: "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כׇּל מַחֲמַדֶּיהָ כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ", שהגויים מחרפים את קודשא בריך הוא ואומרים: הנה הוא אינו יכול כנגדנו, בטל מה שכתוב בתורה. לכן: ריבונו של עולם, חוסה על שמך, ראה והביטה כי הייתי זוללה, תראה איך מזלזלים בנו, וזו סיבה שיחולו עלינו רחמי השם - אם לא בשבילנו, אז בשביל כבוד שמיים.
מובא בפירוש קדמון על הכתוב למעלה "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה", וכן כאן "כי הייתי זוללה". "זוללה" מלשון "הזילם זהב מכיס", כביטוי המצוי - הזיל ממון רב, כלומר הוציא כסף רב מכיסו. ולפי זה "כל רואיה הזילוה" פירושו: סרו ממנה, הוציאו אותה מהם, הסירו את יראתם ממנה. ולמה? "כי ראו ערוותה" - ראו אותנו בחולשתנו, כלשון "כערוות הארץ באתם לראות", ראו אותנו במצב הירוד שלנו.
אלה שקודם לכן כיבדו אותנו, אלה שהבטיחו לנו הבטחות, עכשיו מזלזלים בנו. כבר אין מתייחסים אלינו כאל כוח, כבר אין מתייחסים אלינו כאל מי שצריך לכבדו. ולמה? מפני שהגענו למצב שאנחנו נתמכים על ידם, שאנחנו צריכים לפנות למצרים שאולי יבואו ויעזרו לנו, כמובא בנביא, לפנות לאומות ולשלוח להם דורונות ומתנות כדי שיסייעו בידינו. ככל שאדם נזקק יותר לזולת, כך הוא ירוד יותר בעיניו. והגמרא אומרת: מאן דמיזן מדחבריה, בהית למיסתכל באפיה - מי שניזון מחברו מתבייש להסתכל בפניו. ולמה? כי הנותן מיד מרגיש פטרון: אני עוזר לו, אם לא הבאתי לו לא היה לו מה לאכול. כשאדם בא מעמדת כוח מכבדים אותו, וכשהוא בא מעמדת שפלות מזלזלים בו. וזהו "הזילוה כי ראו ערוותה": ראו אותנו במצב הירוד שלנו, איך אנחנו נזקקים להם ומבקשים מהם סיוע ועזרה, וממילא סרו מאיתנו והוציאו אותנו כביכול מהם, ואינם מתייחסים אלינו בדרך כבוד.
הלחם דמעה מסביר: "כל עמה נאנחים מבקשים לחם" - אף שהיו נאנחים על צרות רבות, הצרה הקשה מכולן היא "מבקשים לחם".
ידוע שאחת הדרכים של הנאצים ימח שמם וזכרם, ואחד התענוגות הגדולים שלהם, היה להפוך אותנו לחיות אדם, להתייחס אלינו כאל חיות אדם ולתת לעצמם לגיטימציה לכך. שיטות רבות היו להם בזה, ואחת מהן הייתה החלוקה הקצובה של הלחם. על ידה הפכנו כביכול לחיות אדם, שהרי על כל פרוסת לחם היו מריבות, היו גניבות, מדובר היה ממש בעניין של פיקוח נפש. והם היו עומדים מן הצד ורואים איך אנחנו נאבקים על כל פרוסת לחם, וזה נתן להם סיפוק: הנה, כמו כלבים שזורקים להם עצם ושלושים כלבים קופצים ונושכים זה את זה. הייתה להם מזה הנאה, לומר - ראו, חיות הם האנשים האלה.
בהקשר זה קראתי מעשה על ראש ישיבת מיר שנפטר, הרב נתן צבי פינקל. יהודי אמריקאי עשיר מאוד, שהקים רשת מסעדות בכל ארצות הברית, עשרות או מאות מסעדות, זכה בתואר איש השנה באחת האוניברסיטאות המכובדות ביותר, כאדם שכל עובדיו אוהבים אותו והיו מוכנים לעבוד אצלו אף תמורת שכר מינימום. שאלו אותו: מה הביא אותך לכך? במה זכית להיות אדם כל כך פופולרי? הרי הבוס הוא באופן טבעי מישהו שהעובדים אינם אוהבים לאהוב. אומרים שהאדם המאושר בעולם הוא האפיפיור, כי כל בוקר הוא נכנס למשרד ורואה את הבוס שלו צלוב; אדם אינו אוהב את הבוס שלו, וכאן אוהבים אותו כל כך.
סיפר להם אותו יהודי, שפעם הגיע לביקור בארץ ישראל, ובמסגרת הסיור הביאו אותם גם לישיבת מיר. שם, אמר, נוכחנו במחזה מדהים שלא ייאמן: איך בתוך מטר רבוע עומדים עשרה בחורים ומתפלפלים וצועקים ולומדים. אחר כך הכניסו אותנו אל הרב נתן צבי פינקל, שכידוע סבל מפרקינסון והיה ממש שבר כלי, ועם כל זה הקים אימפריה - לא להאמין מה אדם אחד מסוגל לעשות.
אמרו לנו שתהיה שיחה עם הרב, וחשבנו שבוודאי יטיף לנו מוסר, יאמר לנו תתחילו לשמור שבת, תאכלו כשר. אבל הוא לא אמר דבר כזה. הוא שאל: תגידו לי, מה המסר שלכם, מה השואה לימדה אתכם? מה למדתם מן השואה? הופתעתי מן השאלה, מספר אותו יהודי. קיבלתי את רשות הדיבור ואמרתי לו: למדנו שאנחנו צריכים להיות חזקים, ואם אינך חזק אף אחד לא ישמור עליך, ולכן חייב שיהיה לנו צה"ל וחייבים וחייבים. וראיתי אותו מקשיב ומחייך. כשסיימתי שאלתי: אמרתי משהו מצחיק שכבודו חייך? אמר לי: כן, מפני שאת הדברים שלך אני כבר שמעתי בעבר, עוד לפני המלחמה. וראית ששום דבר לא עזר. אמרנו ניקח את גורלנו בידינו, והרי זה הכל שטויות - אומות ערב יכלו למחוק אותנו, ואם לא רוב ניסי השם מה היה נשאר מאיתנו? ברור שזה לא הלקח מן השואה. שאלתי אותו: ומה כבודו אומר? מה הלקח של כבודו מן השואה?
אמר לי: אני אגיד לכם מה הלקח מן השואה. וסיפר על אחד מגדולי האדמו"רים שאמר להם כך: תראו, לנאצים יש מטרה, והמטרה שלהם להפוך אותנו לבהמות ולחיות, וזה ייתן להם לגיטימציה להשמיד אותנו. התפקיד שלנו הוא לא לתת להם את התענוג הזה, ואנחנו נשמור על צלם אנוש גם במצבים הקשים ביותר. ומה זה אומר? שאם נשארה פרוסת לחם אחת, אני אעניק אותה לחבר. הם זרקו פרוסות לחם כדי לראות איך אנחנו קופצים זה על זה, כדי לקחת מאיתנו את צלם האנוש - ואנחנו לא ניתן להם את התענוג הזה.
והוסיף: היינו חבורה, וכל אחד מאיתנו מסר נפשו בשביל השני. והם לא הצליחו. הם לא יכלו לשבור את רוחנו לכל אורך התקופה הקשה ביותר שעברנו. תמיד הסתכלנו כך: אני בן של מלך, אני בן אלוקים, וזו חיה נאצית מטורפת, ויגיע הזמן ואנחנו נהיה למעלה והם למטה. אבל שאני אהיה חיה? בשום אופן לא אתן לו את התענוג הזה. זהו המסר: אדם צריך לדעת שהוא חי בשביל השני, שהוא צריך למסור נפשו בשביל השני, ולשמור על צלם אנוש.
אמר אותו יהודי: מאוד מאוד התפעלתי מן הדברים, ואז שיניתי את כל היחס שלי בחברה. עד אז הייתי אחד שמחפש להגיע ולשאוב ולרמוס את כולם, כמו התפיסה האמריקאית הקפיטליסטית - תשיג, תדרוך על גוויות, תגיע גבוה. ומאז שיניתי לגמרי את תפיסתי, התחלתי להתייחס לכל אחד מן העובדים ולתת לו יחס אישי, ובעקבות זה הגעתי לאן שהגעתי.
זהו שנאמר "ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה": תראה ריבונו של עולם לאיזה מצב ירוד הגענו. "כל עמה נאנחים" - נאנחנו על צרות רבות, אבל האנחה על הלחם מראה על מצב ירוד ונמוך מאוד. נראים אנחנו כזוללים, כזולל וסובא שכל בקשתו "תביא לאכול משהו", וזה הציג אותנו במצב שפל מאוד. לכן ראה ה' והביטה, אנא השם, חוס ורחם עלינו, תראה לאיזו הידרדרות הגענו.
לוֹא אֲלֵיכֶם כׇּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי, אֲשֶׁר הוֹגָה יְהֹוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ׃
לכאורה טענת עם ישראל כאן היא טענה עצומה: ריבונו של עולם, האם יש עוד אומה בעולם הסובלת כמונו? ואפילו אם אתה רוצה להעניש אותנו על חטאינו, הרי האומות לא חטאו פחות מאיתנו, ואף יותר כפי שאנחנו יודעים. אם כן, למה אתה מייסר אותנו הרבה מעבר למה שהאומות מתייסרות על אותם חטאים עצמם?
אומר רבנו חיים מוולוז'ין בספר רוח חיים על פרקי אבות, פרק ד', שהתשובה נמצאת בפסוק עצמו: למה רק אנחנו נענשנו? מפני שרק אותנו יכול הקדוש ברוך הוא לדון בדין בן סורר ומורה.
ונסביר. יש הלכה בדין בן סורר ומורה, שהאב והאם באים ואומרים "בנינו זה סורר ומורה", ועליו נאמר שהוא זולל וסובא, ומבקשים לעשות בו דין. ואומרים חז"ל: מי שמגדל יתום בתוך ביתו, ובא לבית דין ואומר "בנינו זה סורר ומורה", אין עושים בו דין בן סורר ומורה, אין סוקלים אותו ואין מקיימים בו את כל ההלכה הזאת. ולמה? מפני שאין זה "בנינו זה" - "בנינו זה" הוא בן אמיתי, בן ביולוגי, ולא בן מאומץ.
ושימו לב כמה הדברים נפלאים. "אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי" - אין עוד אומה שקיבלה מכאוב כמכאובי. ומדוע? "כי הייתי זוללה" - הייתי כבן סורר ומורה. ומי הוא בנו של ריבונו של עולם? "בנים אתם לה' אלוקיכם". רק אנחנו, רק עם ישראל. וכיוון שאנחנו בנים, הרי "הייתי זוללה", הייתי כבן זולל וסובא שעושים בו דין סורר ומורה, ונענש בכל החומרה. לעומת זאת האומות אינן בן; האומה היא כבן חורג, ויש להם נפש בהמית, ואילו לעם ישראל בלבד יש חלק אלוה ממעל, חלק מקודשא בריך הוא, ו"קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם" - וזה לא נאמר לא על גוי ולא על קוף. אם כן, מה יש להשוות כאן בכלל? "הייתי זוללה" מראה שאני כבן סורר ומורה אשר זולל וסובא.
ואם תאמר: אז מה יצא לי מכך, שאני בן ואני חוטף מכות? נחזור לבן סורר ומורה. מדוע הוא נענש בצורה כל כך קשה? לכאורה אין לזה שום פרופורציה למעשיו. גנב כסף וקנה תרטימר בשר וחצי לוג יין. ולא תבינו לא נכון: הבשר היה בהשגחת הבד"ץ, לא בשר טרף, הכל למהדרין, וחצי לוג יין ללא חשש יין נסך, בלי חשש שביעית, והפרשת תרומות ומעשרות כדין. אם כן מה רוצים ממנו? ואם משום הגניבה - על גניבה אין הורגים אדם.
אלא שאומרים חז"ל: ירדה תורה לסוף דעתו. כך הוא מתחיל, אבל איך אתה יודע איפה זה נגמר? בגיל עשרים כבר יהיה מלסטם את הבריות, מבקש לימודו ואינו מוצא, אוי ואבוי. לכן ימות זכאי ואל ימות חייב, ועדיף להענישו עכשיו כדי שלא ימות חייב. שימו לב: העונש של בן סורר ומורה הוא לטובתו. אומרים לו: טוב לך להיענש עכשיו, מאשר להישאר ואחר כך יתלו אותך בעוון רצח, באחת העבירות החמורות, ואז אוי ואבוי, ייהרג חייב.
יוצא אם כן, שכאשר הקדוש ברוך הוא דן אותנו, הוא דן אותנו בדין בן סורר ומורה, שהוא דין של "ימות זכאי ואל ימות חייב". העונש שניתן לנו נועד להשאיר שארית פליטה מעם ישראל. שהרי כדברי חז"ל, שמונה מאות חמישים ושתיים כמניין "ונושנתם" - אם היינו נשארים כאן, לא הייתה תקומה לעם ישראל, והייתה כליה. ואם כן, האין זו טובה שהשם הגלה אותנו שנתיים קודם? האין זו טובה שהקדוש ברוך הוא הרס את בית המקדש וכילה חמתו על העצים ועל האבנים, ועל ידי זה עם ישראל נשאר קיים לנצח?
נמצא שאין זה פירעון. כשהקדוש ברוך הוא מעניש את הגוי, זה עונש של פירעון, עונש של מחיקה מעל פני האדמה. ואנחנו יכולים להזכיר אינסוף עמים קדומים שאין להם היום שארית וזכר. קראו את רוב העמים המוזכרים בתורה, מספר בראשית והלאה, ולא תמצאו להם זכר היום, ולא תוכלו להצביע ולומר זה העם ההוא. ואילו עם ישראל ראה את כולם, בילה את כולם, וקיים לנצח. חטפנו מכות, אמת; אבל את הבן סורר ומורה הרגו זכאי, והוא חטף מכות אך מת זכאי. לעומת זאת לגויים ממתין הקדוש ברוך הוא עד שתושלם סאתם, כדבר הכתוב "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"; אבל כשהשלים עוון האמורי - אין אמורי. יש אמורי היום? מכיר מישהו את האמורי? נמחו ואינם. האם זה מה שאנחנו רוצים? אומרים: לא, ריבונו של עולם, מעדיפים מכות, אבל נישאר קיימים.
זה שאומרים: ראה ה' והביטה, האם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי, האם עוד אומה קיבלה מכאוב כזה? וכל הסיבה היא "כי הייתי זוללה", כי הייתי כבן סורר ומורה זולל וסובא, ועונשו של בן סורר ומורה הוא לטובתו, כדי לתת לו חיים נצחיים, ימות זכאי ואל ימות חייב. ולכן אנחנו מעדיפים את המצב הזה, מאשר להיות בגדר בנים חורגים, שהקדוש ברוך הוא אמנם אינו נפרע מהם באופן מיידי, אבל כשייפרע מהם יהיה זה פירעון של כליה. אנחנו מעדיפים, ריבונו של עולם, את המצב העכשווי על פני המצב ההוא.
פסוק י"א מתאר את שיא ההידרדרות: רעב שקיף את העם כולו, מכירת כל המחמדים תמורת אוכל, ואנחה על פרוסת לחם - מצב שבו אדם מוכן אף לפגום ברוחניותו כדי לשרוד. "הייתי זוללה" נדרש בכמה פנים: ככינוי לזלילה מתוך רעב, כלשון זילות וביזיון בעיני האומות, כהודאה שבימי השלווה היינו זוללים וסובאים, וכטענה שדנו בנו כדין בן סורר ומורה. ומכאן אל היסוד הגדול: דווקא משום ש"בנים אתם לה' אלוקיכם", דין הבן סורר ומורה חל עלינו ולא על האומות, ועונש זה כולו לטובתנו - "ימות זכאי ואל ימות חייב". העמים שנמחו אינם, ואנחנו קיימים לנצח. ומן הצד שלנו, הלקח המעשי הוא לשמור על צלם אנוש גם בשעות הקשות ביותר, למסור נפש בשביל הזולת, ולבקש: ראה ה' והביטה, חוס ורחם עלינו.