פתיחה: הפסוק שלפנינו
אנו עומדים בפרק א' של מגילת איכה, בפסוק י'. עד כאן תיאר המקונן את החורבן, את הגלות ואת הבדידות; כאן הוא נוגע בנקודה הכואבת מכולן: האויב פושט יד על קודשי ישראל, ועם ישראל עומד מן הצד ואינו מגיב. סביב הפסוק הזה נסובים דברי המפרשים והמדרשים שנעסוק בהם, וכולם מכוונים לשאלה אחת: איך זה קרה, ואיך ייתכן שלא התקוממו.
יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כׇּל מַחֲמַדֶּיהָ, כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ, אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ׃
"ידו פרש צר" - בלי מאמץ
אומר המקונן: האויב לא היה צריך לטרוח יותר מדי. "ידו פרש צר" - רק פרש את ידו, וכבר הניחה על כל מחמדיה. לא נדרש כאן מאמץ רב, לא מצור ולא מלחמה על כל פינה; פשיטת יד אחת, והכול בידו.
מדוע לא התקוממו?
ואם תאמר: למה לא עמדו כנגדו? איך אפשר היה לראות אותו נכנס כך בקלות ולא להתייצב מולו? על זה משיב הכתוב: "כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך". מי נכנס לכאן? עמון ומואב, אותם שנאמר עליהם "לא יבואו בקהל לך" - והם פתאום באים אל המקדש. הנמוכים שבנמוכים כובשים את המקום הרם והנישא ביותר. אין זאת אלא גזירה משמיים. וכיוון שכך, הגיעו למסקנה שאין טעם להתקומם ואין טעם להתמרד, שכן כנגד רצון שמיים לא יועיל שום מעשה.
הגנב בבית המלך
הביאור הזה מקורו בעקדת יצחק, וכעין זה מבאר הבניין דוד: הכתוב נותן לנו טעם מדוע "ידו פרש צר על כל מחמדיה". וכי יעלה על הדעת שיערב לבו של גנב לבוא אל בית המלך פנימה? אם יגנוב - יגנוב בחוץ, או יגנוב מן המחסנים; אבל לפשוט יד על כל מחמדי הארמון בשעה שהאדון בביתו? אלא ההסבר הוא, שכאשר הגנב רואה שאנשים מסתובבים בארמון ועושים בו כרצונם, הוא מבין שהמלך אינו בביתו - ואם האדון אינו בביתו, גם הוא יכול להיכנס.
וזה שאומר "ידו פרש צר על כל מחמדיה" - נטלו את הכרובים מבית קודש הקודשים. ולמה? כי ראו את הגויים באו מקדשה, אותם שנצטווה "לא יבואו בקהל לך", והם מתגאים: הנה נכנסנו. אותו מקום שיצאו ממנו בני אהרון שרופים; אותו מקום שהכהן הגדול נכנס אליו, ומי שלא היה ראוי - היו מושכים אותו בשרשרת - ופתאום רואים את הגויים הטמאים והמשוקצים מסוגלים להיכנס לשם. אם כך, הבינו שהמקום הזה כבר איבד את מעלתו, איבד את קדושתו, ולכן הרשה לעצמו הצר לפשוט יד. אילו היה רואה שהמקום עומד בקדושתו - איזה גנב היה מעיז להיכנס אל המקום המרומם והמקודש ביותר? אבל משראו "גוים באו מקדשה", הבינו שהכניסה מותרת: כל אחד יכול להיכנס, כל אחד יכול לקחת מה שירצה.
הסבר נוסף: הבתים נותרו חשופים
יש עוד הסבר ב"ידו פרש צר על כל מחמדיה": בני ירושלים ראו את המקדש חרב, ומשראו כך שוב לא חסו על ממונם ולא על בתיהם, אלא מיד רצו לגונן על בית המקדש. ולמה? "כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך". ובעקבות שרצו לגונן על בית המקדש, פרש הצר ידו על מחמדיהם - על ממונם של ישראל. כיוון שעזבו את הבתים כדי לגונן על המקדש, נותרו הבתים פנויים, חשופים וגלויים, והלך האויב ונטל את בתיהם.
אבן עזרא: היפוך הגלגל
האבן עזרא מסביר שכאן מתכוון המקונן להדגיש: עמון ומואב היו אכזרים ביותר, ולא הסכימו לקדם את פני ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים - אף שאברהם אבינו זן ופרנס את אביהם, את לוט, ועזר לו והצילו מתוך ההפיכה. ועם כל זה לא קידמו אותנו בלחם ובמים. ועתה ראה איך מתהפך הגלגל: אותם שנאמר עליהם "לא יבואו בקהל לך" מפני מידותיהם האכזריות, מתוך גודל התהפוכה הם אלה שבאים וחומסים את ממוננו. אלה שאנו מנדים אותם ואומרים להם שלא יתקבלו אצלנו לעולם, השפלים והנמוכים ביותר, מתגדלים עלינו ונוטלים את ממוננו. ובזה הכירו שהגזירה הזאת גזירת ה' היא.
המדרש: עמון ומואב רצו אל הספר תורה
חז"ל אומרים, וכך מביא ה"לחם דמעה": אתה מוצא שבשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש, נכנסו עמונים ומואבים עימהם. והיו הכול רצים לבוז כסף וזהב, ועמונים ומואבים היו רצים לבוז את התורה, כדי לעקור "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". שמעו מה אומר המדרש: כולם רצים - זה לקחת מנורה, זה כרובים, זה מחתות, כסף וזהב, בית המקדש מלא. ועמון ומואב שואלים: איפה הספר תורה? לא מעניין אותם דבר, רק איפה הספר תורה - כדי לקחת סכין ולחתוך משם את מה שכתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". כתם של דיראון עולם, ואותו הם רוצים לחתוך מתוך הספר תורה.
רבי שמעון בשם ריש לקיש בר פרטא אומר משל: למה הדבר דומה? לדליקה שנפלה בתוך פלטין של מלך, והיו הכול רצים לבוז כסף וזהב, ועבד רץ לבוז את אוניתו - את שטר העבדות שלו. מה העבד הולך לקחת? את השטר. למה? כי ברגע שלקח אותו - גמרנו, הוא כבר לא עבד. לך תדע אם השטר יישרף או לא; הוא רוצה לקחת אותו כדי להיות בטוח. כך היו העמונים והמואבים.
כוחו של שטר: מעשה באדמו"ר מקרעטשניף
קראתי על האדמו"ר מקרעטשניף הקודם, שיצא עליו עתה ספר - קדוש עליון שנפטר בגיל ארבעים וארבע. מובאים עליו דברים מפליאים. פעם הביאה אישה לפניו תרנגול לצורך שחיטה, לצורך כפרה. בבית לא היה מה לאכול, ואמרה הרבנית לאחד החסידים: לך ושאל אם אפשר לקחת את התרנגול לשחיטה, שיהיה מה לאכול לשבת. אמר לו: אתה יכול לקחת, אבל הוא לא יצא כשר. הביאוהו לשוחט, וכשבא לשחוט - ברח לו התרנגול מהידיים ונטרף. היו המומים. השוחט הרגיש מאוד לא נעים, הלך למקרר שלו, הביא תרנגול משלו ואמר: תביא זאת לרב, תמורת התרנגול שנטרף. חזרו אל האדמו"ר ושאלו: איך ידע הרב מראש שלא יצא כשר? אמר: ראיתי שהנשמה שבו עדיין לא הגיעה לתיקונה.
ומסופר עוד: הייתה אצלו אישה שחלתה במחלה קשה בלבלב, ובאה להתברך. ראה את מצבה ובירך אותה באריכות ימים ובהחלמה. אמרה: אני רוצה את זה כתוב מהרב. לא שקטה עד שכתב לה - שהוא מברך אותה באריכות ימים ובבריאות. הלכה, ובמשך שנים הייתה בריאה ושלמה. חלפו שנים וחלתה שוב באותה מחלה. באותו זמן ממש היה יום ההילולה של האדמו"ר, שכבר נפטר, ובנו עלה לקבר. מספר קרוב המשפחה של אותה אישה: לקחתי את השטר והלכתי אל בנו של האדמו"ר, וביקשתי שיתפלל על קבר אביו, שכן המחלה חזרה, והרי יש בידי את הבטחת האדמו"ר. אמר לו הבן: אם יש לך צ'ק של אבא, אתה יכול להיות רגוע. צ'קים של אבא לא חוזרים חינם. אין צריך להתפלל ואין צריך כלום. ובאמת החלימה האישה, ואמרו לה הרופאים: תדעי לך, זה אחד למיליון - אחד למיליון יוצאים ממחלה בלבלב במצב כשלה.
חלפו שנים והאישה חלתה שוב. מספר אותו קרוב: הפכנו את הבית לחפש את הצ'ק של האדמו"ר, את השטר; היכן לא חיפשנו - ולא מצאנו. ואז ידענו שכלתה הרעה, וכך היה, ונפטרה לבית עולמה. כל עוד היה השטר בידה - היה צ'ק ביד, ואין מה לדאוג, שצ'ק של האדמו"ר אינו חוזר. וזה בדיוק מה שכתוב כאן במשל: העבד רץ לחפש את השטר - תביאו לי את שטר העבדות שלי, אני קורע אותו ויוצא לחופשי. כך גם הגויים: כולם רצו לבוז כסף וזהב, ועמונים ומואבים הלכו לחפש את הספר תורה, כדי לגרד, למחוק ולקרוע משם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'".
מה עבר להם בראש?
והדבר מפליא מאוד. נו, מחקת מספר תורה אחד - יש לך ספר תורה אחד בלי "לא יבוא עמוני". וכי אין יותר ספרי תורה בעולם? וכי אין לנו היום בספר תורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"? מה חשבו? מה עבר להם בראש כשרצו למחוק זאת מן הספר תורה?
מסביר ה"לחם דמעה", וכן מבאר האלשיך, שהם רצו להוכיח: הנה תראו, אנחנו נכנסים לבית המקדש, לוקחים את הספר תורה שלו, קורעים מתוכו חלקים - והוא מגיב? עושה משהו? שום דבר. ומה רואים מכאן? שאין לו כוח, ושאין שום משמעות למה שכתב בתורתו. כי אם הייתה משמעות - נכנסים אליך הביתה, קורעים לך את הדבר מתוך התורה, ולמה אינך מתקומם? אם אינך מתקומם, סימן שאין לך כוח; ואם אין כוח, אין עוד משמעות למה שכתוב בשאר ספרי התורה. אדם שאין לו פרוטה בכיס ומבטיח לך מיליון דולר - האם אתה מתרגש מזה? וכי תוכל לקנות בהבטחתו ארוחת בוקר? אם ריבונו של עולם אינו מסוגל להגן על ביתו, סימן - כך חשבו - שאין תוקף למה שכתב בתורתו. זו הייתה מגמתם; ולא שנבין כפשוטו שאם מחקו מספר אחד נמחק הדבר מכל התורות כולן, אלא כוונתם הייתה: תראו שאין כוח ביד ה' לעצור אותנו, וממילא אין משמעות למה שכתב בתורתו. ומה שלא הבינו - שבגלל חטאותינו מסרם, ה' מסרנו בידם. הם חשבו שזה מחמת זכויותיהם ועוצמתם.
האלשיך: "כל מחמדיה" - התורה
שואל האלשיך הקדוש: למה נאמר "כל מחמדיה", ומדוע פרש הצר ידו על כל מחמדיה? מהו ה"כל" הזה? ומסביר: אילו פשטו על כסף וזהב, יכולת לומר שלקחו חלק והשאירו חלק, ואף אם לקחו את הכול - עדיין נשארו דברים אחרים. אבל מרגע שלקחו את התורה, הרגישה כנסת ישראל שזהו "כל מחמדיה" - לא השאיר לנו כלום. כי מהו ה"כול" בשבילנו? התורה הקדושה. ואם את זה לקחו מאיתנו, אפשר לקרוא על כך באמת "על כל מחמדיה".
מדרש שוחר טוב: "אלו ברשות נכנסו"
מדרש שוחר טוב אומר: אמר אסף, והלא כתבת בתורתך "והזר הקרב יומת". ולא הזר בלבד - אלא בני אהרון המקודשים, שאינם זרים והיו רשאים להיכנס למשכן, כשנכנסו להקריב לקודש הקודשים נשרפו. וכן עוזיהו, לא נכנס אלא לכבודך, ונצטרע; ולא עוד אלא שנרעשה הארץ - כתוב שהייתה רעידת אדמה כשנכנס עוזיהו להקטיר קטורת. ואלו הנחת שייכנסו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו נכנסו שלא ברשות - פגעתי בהם. אבל אלו ברשות נכנסו, שנאמר "הנני קורא לכל משפחות צפון נאום ה', ובאו ונתנו איש כיסאו פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה, ודיברתי משפטי אותם על כל רעתם". מה אתה רואה? אומר הקדוש ברוך הוא: את אלה אני זימנתי. אתה שואל, אלו נכנסו ומתו ואלו נכנסים וחיים - אלו נכנסו בלי הזמנה, ואלו נכנסו עם הזמנה. לאלה אני קראתי, לאלה אמרתי שיבואו לכאן.
ולפי מה שהסברנו למעלה יובנו הדברים יותר, שכבר אמרנו שהקדושה סרה מבית המקדש ומעלתו סרה ממנו. ואז ממילא יכול טיטוס לבוא ולעשות כרצונו, להיכנס בתוך ההיכל ולקלקל - וגמרנו, זה כבר לא בית המקדש. וכשאין את מעלת בית המקדש בתוכו, אין משמעות לכך שייכנס הגוי הטמא ביותר; אין הדבר פוגע בו, כי זה כבר לא בית מקדש.
"חרפה שברה לבי" - ועמון ומואב ישלמו
מובא במדרש ישן שעל זה נאמר "חרפה שברה לבי ואנושה". מהי החרפה ששברה את הלב? מה שחירפו אותנו העמונים והמואבים. ואומר הקדוש ברוך הוא: "לכן חי אני נאום ה' צבאות, כי מואב כסדום תהיה, ובני עמון כעמורה". על החירוף והגידוף הזה הם ישלמו מחיר יקר: מואב תהיה כסדום, ובני עמון כעמורה. כלומר, לא יעבור להם הדבר בשתיקה.
תורת חסד: שלושה ביאורים
בספר "תורת חסד" מסביר, ש"ידו פרש צר" יש בו תשובה לשאלה: למה נתנו ישראל לגויים להיכנס למקדש? למה לא נלחמו בהם עד שייפלו כולם בחרב? וזה שאומר "כי ראו גוים באו מקדשה" - הרי כתוב "והזר הקרב יומת", ואיך זה באו מקדשה ולא נפגעו? אמרו: אם כן, גזירה היא מלפניו. כמו שהסברנו קודם - מה שראו את עמון ומואב מגיעים לכאן נתן להם להבין שאין טעם להתקומם, ואין כנגד מי להתקומם.
ויש מסבירים "על כל מחמדיה" באופן אחר: מי הוא מחמד עינו של אדם? בנו. הבנים הם החמדה הגדולה ביותר, כמו שנאמר אצל יחזקאל "הנני לוקח את מחמד עיניך". והם רואים את הגויים לוקחים את בניהם, ואינם יכולים להגיב ואינם יכולים לעשות מאומה - וזהו הקושי הגדול ביותר.
ויש עוד הסבר שמסביר ה"תורת חסד", שכאן בא הנביא דווקא לשבח את מסירות נפשם של ישראל: הם רואים אש נופלת בבית המקדש, ועוזבים את בתיהם והולכים להציל. וזה חלק מן הזכות הגדולה והמיוחדת של עם ישראל, שבעקבותיה היו מוכנים לאבד את הכול - "פרש צר על כל מחמדיה" - והיו מוכנים לראות זאת ולא להגיב.
לסיכום:
"ידו פרש צר על כל מחמדיה" - האויב לא נצרך למאמץ, פשט יד ולקח. וכשעם ישראל ראה את עמון ומואב, הפסולים שאסורים לבוא בקהל, נכנסים אל המקדש ויוצאים בשלום, הבין שהקדושה סרה ושגזירה היא מלפניו, ולכן לא התקומם. הגנב נכנס לארמון רק משנוכח שהאדון אינו בבית; עמון ומואב רצו אל הספר תורה כעבד הרץ אל שטר עבדותו, לטעון שאין כוח ואין תוקף למה שכתוב בתורה - ולא הבינו שבחטאותינו נמסרנו בידם. ומכל צד נשמע הכאב: בין אם "כל מחמדיה" היא התורה הקדושה שהיא הכול שלנו, בין אם אלו הבנים מחמד העין, ובין אם אלו הבתים שהופקרו מתוך מסירות נפש להצלת המקדש. ועל חרפתם של עמון ומואב הובטח שלא תעבור בשתיקה: "מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה".