פרקה הראשון של מגילת איכה מתאר את ירושלים היושבת בדד, את בכייתה בלילה, את בגידת אוהביה ואת גלות יהודה. בפסוקים הקודמים ראינו שהיא "נאנחה ותשב אחור" - ניסתה להסתיר את פניה מרוב בושה. הפסוק שלפנינו ממשיך את התמונה הזו ומגלה שההסתרה לא הועילה: הטומאה כבר הייתה גלויה לעין כל. בשיעור זה נעמיק בפסוק ט' על פי דברי המפרשים והמדרשים.
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה ה' אֶת־עׇנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב׃
מבאר ר' אליהו די וידאש: מה שהשיבה את פניה אחור כדי להסתיר את פניה - כפי שראינו בפסוק הקודם - לא הועיל לה. מדוע? כי "טומאתה בשוליה", הטומאה ניכרה בה, ולא היה כאן דבר שניתן להסתירו. הביטוי מכוון כנגד מה שנאמר קודם "על כן לנידה היתה": נידה היינו ראיית דם טומאה, והדם הזה כביכול הכתים את שולי בגדיה, עד שלא יכלה עוד להסתיר את טומאתה. כלומר: חטאיה כבר היו גלויים ומפורסמים, ולא היה שייך להעלימם. "על כן לנידה היתה" - החטאים היו גלויים כל כך, עד שלכולם ניכר שהיא בבחינת נידה, שטומאתה ניכרת לחוץ.
כשחטאה, לא עשתה את החשבון: תראה מה ייצא מזה בסוף, מה המחיר שאיאלץ לשלם. "לא זכרה אחריתה" - לא זכרה שבסוף כל סופרמרקט יש קופה. לא זכרה שהאי עלמא דמיא להילולא, ובסוף צריך לשלם. כשחטאו לא חשבו מה ייצא מזה, ולכן "ותרד פלאים" - הייתה לה ירידה שכולם התפלאו עליה: איך ייתכן? ממעלה כה גבוהה למדרגה כה נמוכה, דבר שלא אירע מעולם לשום עיר.
וכך מבאר גם האבן שועיב: הגיעה לירידה כזו, שאף על פי שהייתה טומאתה בשוליה - וכבר הכל גלוי - בכל זאת לא זכרה אחריתה. היה עליה להבין: אם טומאתי בשוליי, הכל יתרחקו ממני, אם כן כדאי לי לתקן את מעשיי ולהסיר את טומאתי. אבל "לא זכרה אחריתה", ולכן "ותרד פלאים".
ר' אליהו די וידאש מסביר שרואים שכל מצביו של עם ישראל הם בבחינת פלאים, לכאן ולכאן. יצאו ממצרים בנס ופלא שלא היה כמותו - עשר המכות והגאולה. לאחר מכן זכו לקריעת ים סוף, פלא שלא היה מעולם. במדבר - ענני הכבוד, הבאר והמן, פלא שלא היה מעולם. בכיבוש הארץ - "שמש בגבעון דום, ירח בעמק אילון", והצליחו לכבוש את כל הארץ, פלא שלא היה מעולם. וכשהגיעו לארץ וחטאו והכעיסו את ה', גם המפלה שבאה עליהם על ידי נבוכדנצר, ומה שהיה לאחר מכן כשנמסרו למידת הדין וגלו מכאן בצער וביגון קשה - גם זה דבר שלא היה מעולם. זהו "ותרד פלאים": כשם שעלייתה הייתה עלייה פלאית, כך ירידתה הייתה ירידה פלאית.
וכיוון שכך, "אין מנחם לה" - אינה מקבלת תנחומים. אדם שהיה במצב סביר וירד, אפשר לנחם אותו. אבל אדם שהיה בפסגה, במקום הגבוה ביותר, ומשם נפל - קשה מאוד לנחמו. וגם מה תאמר לו? שיהיה בסדר? שיחזור להיות מיליארדר? כשמן המצב הטוב ביותר הגעת למצב הנמוך ביותר, אין מנחם לה. כשהירידה היא בבחינת "ותרד פלאים", קשה מאוד להתנחם.
יש מפרשים "ותרד" לא מלשון ירידה, אלא מלשון "וירדתי על ההרים", ששם הכוונה לשון הספד, וכן "אריד בשיחי ואהימה" שהוא לשון קינה והספד. לפי ביאור זה: צערה והספדה היו גדולים על שהייתה במעלה עצומה והגיעה למדרגה נמוכה כל כך.
וכשהיא רואה שאין עוזר לה ואין מנחם לה, היא פונה אל ה' ואומרת: "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב". מעיר בעל 'לחם דמעה': שים לב שבפסוק הבא כתוב "ראה ה' והביטה", וכאן כתוב רק "ראה". ומה ההבדל בין ראייה להבטה? ראייה היא מקרוב, והבטה היא מרחוק. אם השכינה שרויה בינינו, אנו מבקשים "ראה". אבל אם השכינה כבר אינה בינינו, שהרי עשר גלויות גלתה שכינה, אנו מבקשים לפחות "הביטה" - ריבונו של עולם, השגח עלינו אפילו מרחוק. וכמובן, אין הכוונה קרוב ורחוק כפשוטם, שהרי הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, אלא "מקרוב" היינו השגחה פרטית, ו"מרחוק" היינו השגחה כללית - שאפילו בהשגחה הכללית, ריבונו של עולם, תחוס ותרחם עלינו.
ספר 'בניין דוד' ממשיל משל. אדם ביקש להבריח סחורה גנובה, יהלומים, ועשה חשבון שבכל מקום בודקים ומחפשים בכיסים. רצה לעלות לספינה מבלי שידעו מה בידיו, ולקח עמו ארגזי אוכל. בתחתית הארגז הניח את היהלומים, ומעליהם את כל האוכל שיצטרך להפלגה. עברו שבוע, שבועיים וחודש, והוא אוכל ואוכל, עד שסיים את האוכל - ואז נתגלו היהלומים שבתחתית הארגז, ועלו על כך שהבריח יהלומים.
והנמשל: עם ישראל חוטאים, אבל בטוחים בחסדי אבות ראשונים - יש לנו זכות אבות, הקדוש ברוך הוא יכבוש עוונותינו ויניחם למטה, מתחת לאוכל, כך שלא יהיו ניכרים. אלא שחז"ל אומרים שכל מה שאנו אוכלים, אנו אוכלים בזכות אבות, וכל מה שיש לנו הוא בזכות אבות. ומגיע מצב שאכלת ואכלת את זכות האבות, נגמר האוכל - ואז מתגלה מה שלמטה: ריבוי העוונות. וזהו "לא זכרה אחריתה": היא ממשיכה לצרוך עוונות, ואינה זוכרת שיגיע יום ויתגלו החטאים שבתחתית. שהרי היא סומכת על זכות אבות שמכסה מלמעלה - אבל כשאתה ממשיך לעשות עוד ועוד עוונות, ממה אנו ניזונים? הרי מצד עצמנו לא מגיע לנו, שכן יש לנו עוונות, אלא ניזונים מזכות אבות, וממילא תמה זכות האבות ומתגלים החטאים ויש לשלם עליהם. וזהו שנאמר "ברוב עוונך נגלו שוליך": ברוב עוונותינו, כיוון שלא עשינו מצוות, לא היינו ראויים לחסד ה' מצד עצמנו אלא רק מצד זכות אבות שמחפה עלינו, וכשאכלנו את זכות האבות - ממילא נגלו שוליים, ומה שנמצא בשוליים, החטאים והעוונות, נתגלה.
העקידת יצחק מבאר "טומאתה בשוליה" באופן אחר. כשיש לאדם דבר שמפריע לו ומטריד אותו, הוא תופס את מחשבתו. לעומת זאת, דבר שאיננו רוצים לחשוב עליו - אנו מדחיקים אותו. אני יודע שכך צריך להיות, אני יודע שאשלם על זה מחיר, אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה. זו הדחקה. וזהו שאומר המקונן: "טומאתה בשוליה" - את העוונות היא דוחפת לשולי רעיונותיה. ומניין זה נובע? מ"לא זכרה אחריתה".
משל למה הדבר דומה? לאדם חולה סוכר שאינו שומר על עצמו ואוכל כל מה שבא לו. אומרים לו: אינך יודע שזה יזיק לך? והוא מדחיק. מה נקרא עליו? "לא זכרה אחריתה". אינך יודע שבסופו של דבר תשלם מחיר יקר? אינך יודע שאתה מזיק לעצמך ושהדברים מצטברים? "טומאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה" - אינה זוכרת מה יהיה בסוף ממה שהיא עושה עכשיו, ו"אחרית רשעים רעה". וממילא "ותרד פלאים": כשמגיעה המכה היא שואלת בתמיהה, למה? מה קרה? מה עשיתי? אילו היינו זוכרים כל העת מה אנו עושים, היינו יודעים שאנו עומדים לחטוף, והיינו מכינים את עצמנו ומבינים את חטאנו. אבל היות ש"טומאתה בשוליה", בשולי רעיונותיה, אינה חושבת על כך, אלא מדחיקה. ואז "ותרד פלאים" - מה קרה שנפלתי כך פתאום? וכי חשבת שתגדוש את הסאה ולא יהיה מחיר? זה מה שמפליא אותם.
והצרה הגדולה יותר היא "כי הגדיל אויב": שהאויב הרגיש שהוא עשה זאת, שהוא הגיבור. האויב לא הרגיש ש"טומאתה בשוליה", לא הרגיש שעם ישראל משלם מחיר, אלא יצא בתחושה שזו זכותו ועוצמתו, ושאלוקיהם של ישראל חלש כביכול ואינו יכול להשיב מלחמה שערה. זו הצרה הנוראה ביותר: לא די שקלקלנו, אלא שהאויב יצא בתחושה שבזכותו יכול לנו.
חז"ל אומרים: אילו זכיתם, הייתם קוראים "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם"; עכשיו שלא זכיתם, אתם קוראים "טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה". אילו היינו זוכים, יום הכיפורים היה מטהר ומזכך אותנו מכל העוונות. אבל היות שלא זכינו, העוונות הלכו ותפחו, הלכו ותפחו, עד שהגיע יומו של תשעה באב - "טומאתה בשוליה". הרי את הטומאה הזו היה צריך יום הכיפורים לכפר, "כי ביום הזה יכפר עליכם", "מקווה ישראל ה'" - לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. היינו צריכים להיטהר מכל זה. אבל כיוון שביום הכיפורים לא התכוננו כראוי ולא עשו תשובה על המעשים, לא זכינו ל"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר". ואם לא נטהרתם - "טומאתה בשוליה", ויגיע יום שהטומאה שבשוליים תתפרץ ועליה נצטרך חלילה לתת את הדין.
בספר 'אלון בכות' מבאר, שהעוונות של בית שני היו עבירות שאדם דש בעקביו. הגמרא מביאה: שאלו לחכמה, שאלו לנבואה - על מה אבדה הארץ? ולא ידעו לתת תשובה, עד שיצאה בת קול ואמרה "על עוזבם את תורתי". מדוע לא ידעו להשיב? כי היו חכמים והיו נבונים והיו עוסקים בתורה, והכל נראה נפלא. אם כן מה היה העוון? עבירות של שוליים, עבירות שאדם דש בעקביו. וזהו "טומאתה בשוליה". לכן כששאלו לחכמים, לזקנים ולנביאים, לא יכלו לזהות זאת - אלו עבירות של שוליים. אין זה כבית ראשון, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם עוונות גדולים וגלויים, אלא עוונות שאדם דש בעקביו. ולכן "לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים" - הירידה הייתה פליאה בעיניהם. כי כשהעוונות גלויים, יודעים על מה; אבל כשהם נסתרים, כולם שואלים על מה אבדה הארץ, והירידה נפלאת בעינינו.
"ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב": השטן מרומם את ישראל כדי לקטרג עליהם, ואז נתבענו אפילו על עוונות קטנים. שהרי אם מדובר בעבירות שאדם דש בעקביו, וכי על זה התביעה כה קשה? אכן כן, שכן התביעה היא לפי גודלו של האדם. כמו שאמרו שעם הצדיקים הקדוש ברוך הוא מדקדק כחוט השערה. וכפי שאנו רואים בארץ ישראל, שאם יש בה חוטאים היא מקיאה אותם ומוציאה אותם לחוץ ובאה גלות - מפני שככל שהמקום מקודש יותר, התביעה גבוהה יותר. כך גם כאן: עם ישראל, מחמת מעלתם הגדולה, נתבעו אפילו על עבירות שאדם דש בעקביו.
וזהו סיום הפסוק, וראו כמה הוא נפלא: "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב". כיצד הצליח האויב, הוא השטן, לתבוע אותנו על עבירות שאדם דש בעקביו? בכך שאמר: ריבונו של עולם, עם נפלא וקדוש כעם ישראל, לעם כזה אי אפשר לוותר אפילו על עבירות קטנות, לגודל מעלתם. ועל כך אנו מבקשים: ראה ה' את עניי, שאנו נתבעים על עבירות שאדם דש בעקביו, מפני שהאויב, השטן, עשה מאיתנו כאלה גדולים ומיוחדים עד שראוי לתבוע אותנו גם על עוונות קטנים. ועל כן, ריבונו של עולם, תחוס ותרחם עלינו.
עוד אומר בעל 'לחם דמעה' על "ותרד פלאים": כשם שעלייתם מארץ מצרים הייתה על ידי פלאים, כך גם ירידתם הייתה על ידי פלאים. ראינו שהחומה שקעה מאליה - בכל יום ראו את החומה שוקעת עוד קצת ועוד קצת, בדרך פלא. זהו "ותרד" - מי ירדה? החומה, "פלאים", באופן פלאי, כדי שהאויב יוכל להיכנס ולכבוש את ירושלים. וכיוון שעלייתנו הייתה פלאית, כך גם הירידה פלאית.
ולכן "אין מנחם לה". מדוע? כי אם הצרה באה בדרך הטבע, עוד אפשר להתנחם. אבל אם הצרה על טבעית, מה היא מורה? שה' הסגיר אותנו ביד האויבים. ובמה תתנחם אז? אם הצרה טבעית, אתה אומר: יש לרבים צרה כזו, יום כך ויום כך, יום צרה ויום שמחה. אבל אם אני רואה שהקדוש ברוך הוא הסגיר אותנו ביד אויב - מה יש להתנחם? זה מאת ה'. העונש הפלאי הוא עצמו הגורם ל"אין מנחם לה". "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - ה' הגדיל את האויב, וכיוון שכך הצרה נוראה.
וזהו שנאמר "מה אעידך ומה אדמה לך ומה אשווה לך ואנחמך". עונש טבעי - אפשר לומר לאדם: כשם שלך אירע, כך אירע גם לאחר, התנחם בכך שאינך יחיד. אילו שטף אותך גל צונאמי ששטף עוד כמה מדינות, היית מתנחם בכך שהעונש פקד גם אחרים. אבל כאן, כיוון שהדבר נעשה במיוחד לנו, שה' הגדיל את האויב, על כן אומר המקונן: מה אעידך, למי אדמה אותך, למי אשווה את עונשך כדי לנחמך? הייתי מנחם אותך, אבל היות שאין את מי להשוות לך - "כי גדול כים שברך מי ירפא לך". השבר שלך גדול כים, שלאף אחד לא היה שבר כזה, ולכן מי ירפא לך ומי ינחם אותך.
האלשיך הקדוש מבאר "טומאתה בשוליה" על פי מה שכתוב שיאשיהו היה ראוי להיות משיח - "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". חז"ל אומרים שהייתה לו טעות. במה טעה? הוא סבר שיכול לצאת כנגד האויבים ולא להסכים שמצרים יעברו דרך ארצנו, שהרי אנחנו צדיקים, ובשעה שישראל צדיקים הבטיחה התורה "וחרב לא תעבור בארצכם" - אפילו חרב של שלום לא תעבור. אלא שלא ידע שאין דורו דומה יפה: הדור שלו נראה כלפי חוץ צדיקים, אבל בפנים היו רחוקים מכך.
וכיצד היה עושה? אומרים חז"ל שהיה שולח משמרות שיוודאו שאין עבודה זרה בארץ ישראל, והללו היו עוברים מבית לבית ובודקים. היו נכנסים לבית, שתי הדלתות נפתחות, בודקים את כל הבית ויוצאים וסוגרים את הדלתות. והעבודה זרה הייתה חקוקה על הדלתות מבפנים. כשנכנסו, הדלת פתוחה ופנויה אל הקיר ולא ראו מה יש שם, וכשיצאו וסגרו - שבה העבודה זרה להיראות על דלת ביתם. "לא ידע שאין דורו דומה יפה". וזהו "טומאתה בשוליה" - בשוליים הסתירה את העבודה זרה, את האלילים שלה, מאחורי הדלת ומאחורי המזוזה. "לא זכרה אחריתה" - לא זכרה מה יהיה בסוף. נו, אם עינו של יאשיהו אינה רואה, ניחא; אבל וכי עין של מעלה אינה רואה? וכי הקדוש ברוך הוא אינו רואה מה יש לך בתוך הבית? לכן "ותרד פלאים".
וכיוון שכך, גם כשבאה הגלות לא התפרש טעמה, ולכן "אין מנחם לה". אבל אנו מבקשים "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - שהאויב סבור "כוחי ועוצם ידי", ובטוח שלא ה' פעל כל זאת. ולכן, ריבונו של עולם, אמת שאיננו ראויים, באמת לא היינו הגונים ולא היינו בסדר, אבל מה תעשה לשמך המחולל בגויים? שהרי כשהאויבים באים ומכים בנו, הם בטוחים שזה מפני שהם צדיקים ואנחנו רשעים, ושעבודה זרה שלהם מנצחת את אלוקי ישראל. אם כן, ריבונו של עולם, לא בשבילנו אלא עשה למען שמך המחולל בגויים. ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב - ומכיוון שהאויב הגדיל בזה את כוחו, מצד זה ראוי לחוס ולרחם עלינו אף שאנו עצמנו איננו ראויים.
"ותרד פלאים" - כמה שנים אנחנו כבר בגלות? קרוב לאלפיים שנה. אומר הרוקח, רבנו אלעזר מגרמייזא: אל תקרא "פלאים" אלא "אלפיים", אותן אותיות. לומר לך שאלפיים שנה, ועדיין "אין מנחם לה" - עדיין לא בא מנחם, ומנחם הוא המשיח. "ותרד אלפיים, אין מנחם לה". והדברים נכתבו לפני כשבע מאות שנה: ראו מה זה, שכבר אז צפה שנגיע לאלפיים שנות גלות ועדיין לא ניגאל.
מובא באיכה רבתי: אמרו חז"ל, מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתיים, יותר מצ"ח קללות, ויותר מחורבן המקדש. בתוכחות כתוב "והפלא ה' את מכותך" - פלא אחד. בחורבן בית המקדש כתיב "ותרד פלאים" - שני פלאים. אבל בסילוקן של צדיקים כתיב "הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" - שלושה פלאים, פלא על פלא על פלא. ומדוע? "כי אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר".
שלוש המכות הללו באות בעצם לטובתם של ישראל. המכות שהקדוש ברוך הוא נותן הן כדי להציל את עם ישראל מכליה גמורה, כדי להצילנו ממצב שבו יצטרך הקדוש ברוך הוא לכלות בנו את חמתו: בחורבן בית המקדש שפך את חמתו על העצים ועל האבנים; התוכחות והייסורים באים למרק את עוונותינו; ומיתת הצדיקים - "מפני הרעה נאסף הצדיק", ועל ידי שה' נוטל צדיק אחד הוא מגן על עם רב. ועם כל זה, מיתת הצדיקים קשה מכולן. מדוע? כי כל עוד הצדיקים בעולם הם מרבים תורה, מרבים מצוות ומגינים עלינו. וכבר הסברנו שב"מפני הרעה נאסף הצדיק" יש כמה ביאורים: משמעות אחת, שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה להביא רעה קשה, ולכן הוא נוטל את הצדיק וממתק בכך את הרעה שלא תבוא בכל תוקפה. ומשמעות שנייה, שהצדיק לא יעתיר בעדנו להינצל מן הרעה.
ואם כן מובן מדוע מיתת הצדיקים קשה מכולן: בכך שנלקח מאיתנו הצדיק, נלקח מאיתנו גם מי שיתפלל בעדנו, ואין לך צרה קשה מזו. שכן אף שחורבן בית המקדש והקללות והמכות נועדו לייסר ולהחזירנו בתשובה ולתקן אותנו, וגם מיתת הצדיקים נועדה לתקן אותנו, במיתת הצדיקים יש ערך מוסף של עונש - שהצדיק לא יתפלל עלינו. ומשמעות הדבר שהעונשים שאנו מקבלים חס ושלום הם הרבה יותר קשים והרבה יותר נוראים.
ספר 'פלגי מים' מבאר: כנסת ישראל מבקשת, ריבונו של עולם, חוס ורחם עלינו, "ראה ה' את עניי", ומדוע? "כי הגדיל אויב" - כאותו ביאור שהסברנו, שהאויב מתפאר שהדבר נעשה על ידו.
ובספר 'אהבת ציון' מבאר בדרך צחות: "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב". יעקב אמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" - עוד מימי עשו אנו יודעים שכשמישהו קורא לנו "אחי", מאלו צריך להתרחק. כל ה"אחי" הזה מטריד אותנו מאוד; את ה"אחי" הזה אנו מכירים, שלפני שמורידים לך את הראש אתה "אחי". וזהו שאנו אומרים: אם האויב מגדיל את עם ישראל, אם הוא נותן לנו שוויון, יש כאן סכנה.
כשאמרו לחתם סופר שנפוליאון נתן אמנציפציה ושוויון זכויות ליהודים, התחיל לבכות. מדוע? אמר: מי יודע לאן זה יוביל את עם ישראל, מי יודע לאן זה ידרדר אותם. כשהגוי מקרב אותנו - זו הצרה הנוראה ביותר. המקום שבו קירבו את עם ישראל ביותר היה גרמניה, והתוצאות לא איחרו לבוא.
ואם כן, כנסת ישראל אומרת לקדוש ברוך הוא: "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - ההגדלה של האויב היא עצמה עניי. מה שהגדיל אותי ורומם אותי בשוויון זכויות, הוא עניי, מפני שעל ידי זה אנו הולכים ומעמיקים בחטא. למה? כי טוב לי כאן, טוב לי באירופה, טוב לי בגלות, ואיני צריך גאולה ואיני צריך ארץ ישראל. הרי הראשונים שברפורמים, שעוד היו מתפללים, מחקו מן התפילה "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" - למה לשוב לירושלים, הרי בברלין מצוין וטוב שם. עד שבא הצורר והראה להם לאן צריך לשוב באמת, והראה להם עד כמה טוב להם. וזהו שנאמר כאן: "ראה ה' את עניי" - העוני הגדול והייסורים הגדולים באו "כי הגדיל אויב", שהאויב הגדיל את מעלתי ונתן לי שוויון זכויות, וזה גרם לכל הצרות.
עוד מביא בספר 'יין הרקח' בדרך רמז, שכאן נרמז עניין מיתתו של גדליה בן אחיקם, שהיא הייתה המכה בפטיש לשארית הפליטה שנותרה כאן בארץ ישראל. "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - "הגדיל" אותיות "גדליה". נרמז שעל ידי כך גם שארית הפליטה שנותרה כאן נדחתה וגלתה מן הארץ, ובהריגתו של גדליה בן אחיקם בא הכורת על היישוב בארץ ישראל.
פסוק ט' מגלה את שורש הנפילה: "טומאתה בשוליה" - הטומאה שכבר אינה ניתנת להסתרה, או לחלופין החטאים שנדחקו לשולי המחשבה, אותן עבירות שאדם דש בעקביו ואינו נותן עליהן את הדעת. "לא זכרה אחריתה" - לא עשתה את חשבון הסוף, כשם שלא זכרה שזכות האבות שמכסה עליה עתידה להיגמר ולחשוף את מה שמתחת. ומשום כך "ותרד פלאים": כשם שעלייתם של ישראל הייתה פלאית, כך גם הירידה, ולכן "אין מנחם לה", שהרי הצרה באה במישרין מיד ה' ואין למי להשוותה. ומכאן הפנייה: "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - בין אם האויב מתפאר בכוחו ומחלל בכך את שם שמים, בין אם השטן מרומם אותנו כדי לתבוע אותנו אף על עוונות קלים, ובין אם דווקא קירובו של האויב הוא עצמו העוני שלנו. ומכאן הלימוד לדורנו: לזכור את האחרית, לא להדחיק, ולנצל את יום הכיפורים לטהרה, כדי שלא נגיע לידי "טומאתה בשוליה", ונזכה לביאת המנחם במהרה בימינו.