פסוק ח' שבפרק א' של איכה הוא מן הפסוקים הטעונים ביותר במגילה. בכמה מילים ספורות נכללים בו החטא, הגלות, הביזיון בעיני הגויים, והאנחה שאין לה מוצא. נעבור עליו לאט, נבאר את פשוטו, ואחר כך נראה כמה וכמה דרכים שבהן ביארוהו חז"ל והמפרשים - עד שנגיע גם לנחמה הגנוזה בו.
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כׇּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשׇׁב אָחוֹר׃
חטא חטאה ירושלים, ומשום כך "לנידה היתה" - מלשון לנוד ולנוע, מלשון גלות: נדו ממקומם. "כל מכבדיה הזילוה" - כל הגויים שכיבדו אותה עד היום, עכשיו שרואים אותה בקלונה, מזלזלים בה. "גם היא נאנחה ותשב אחור" - נאנחת ונרתעת לאחוריה.
חז"ל שואלים: מהו "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה"? כאשר נכנסו האויבים לקודש הקודשים, הוציאו את הכרובים והראו אותם לכולם. אמרו: תראו במה אלו עוסקים. אלו שברכתם ברכה וקללתם קללה, שתפילתם מתקבלת, אלו כביכול אנשים קדושים - בואו וראו מה נמצא אצלם ב"בתי גוואי", בחדרים הפנימיים ביותר: דמות של כרביא, תינוק ותינוקת המעורים זה בזה. אצל הגויים הדבר נתפס כדבר פגום: וכי אהבה שבין עלם לעלמה היא מה שנמצא אצלכם במקום הקדוש ביותר? אתם המתיימרים להיות קדושים, זה מה שראוי לכם? כתוב שהוציאו את הכרובים וסובבו עמם בירושלים והשפילו וביזו את עם ישראל.
ויש לדעת מהו "ערווה". בלשון הקודש, כדברי הרמב"ם, נקראת לשון הקודש כך משום שאין בה שמות מפורשים לאברי הערווה. "ערווה" אינו שם עצם, אלא ביטוי מושאל שפירושו: הדבר הנסתר. כמו "לראות את ערוות הארץ" - את הדבר הנסתר שבה. וכך כאן: "ראו ערותה" - ראו את מסתריה. הנה במסתריה כביכול עושים כן.
הדבר תמוה מאוד: הרי בשעה שעושים רצונו של מקום פני הכרובים זה לזה, ובשעה שאין עושים רצונו של מקום פניהם לבית. ואם כן איך ייתכן שבאו הגויים ומצאו את פניהם זה לזה? עכשיו אין עושים רצונו של מקום, הבית חרב, נכנסו זרים וקרקרו בהיכלו - ודווקא עכשיו פניהם זה לזה? יש על כך תשובות רבות.
תשובה אחת: הדבר נעשה בדרך נס, כדי שישחקו על עם ישראל וישפילום. הקדוש ברוך הוא עשה נס לרעה, וזה היה חלק מן העונש.
ביאור נוסף: חייב אדם לפקוד את אשתו כשהוא יוצא לדרך. וכאן, לפני שהקדוש ברוך הוא מוציא את עם ישראל - שהם כנסת ישראל, כביכול אשתו - לדרך הגלות, הוא כביכול פוקד את אשתו: מרצה אותם, נותן להם זריקת עידוד לפני הגלות, מחזק אותם שיתחזקו בעבודת ה' ולא יחשבו שזנח אותם. דווקא עכשיו רואים את הכרובים מעורים זה בזה, המסמלים שהקשר בינינו לבין ה' אינו ניתק. הגויים סברו לומר: אישה שגירשה בעלה - וכי יש לו עוד טענות אליה, וכי יש לו בקשות ממנה? ואם כן, כבר איננו צריכים לשמור מצוות. בא הקדוש ברוך הוא ורמז: לא, עדיין אני חפץ בכם.
והסבר נוסף: היה מקום לחשוב שיש כאן כעס נורא מאת ה' כלפינו. אבל צריך לדעת שכל עונשי שמים אינם אלא לטובה, ולא חלילה לרעה. ומה עשה הקדוש ברוך הוא? הראה לעם ישראל: דעו לכם, זה לטוב לכם, מתוך אהבה אני עושה לכם כן, שאלמלא החרבתי את בית המקדש היו ישראל חס ושלום כלים. וכיצד יבטא ה' שהחורבן נובע מאהבתו ומרצונו להציל את ישראל? בכך שהראה את הכרובים שפניהם מעורים זה בזה - ובזה הביע את אהבתו כלפינו.
מבאר ה"לחם דמעה": "חטא" הוא הלשון הקלה שבשלושת הלשונות; "עוון" חמור יותר, ו"פשע" חמור עוד יותר. ואם כן, מהו "חטא חטאה ירושלים"? אלא שעם ישראל, ירושלים, העוונות החמורים ביותר נדמו בעיניהם כחטא בלבד - כשגגה, בלי כוונה: "אופס, נכשלתי כאן, הייתי שם". הם חיו בתחושה שזה בסך הכל חטא - וזו עצמה העבירה החמורה ביותר. "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי" - ואפשר לקרוא כך: הנני נשפט אותך על אומרך "לא פשעתי, לא עוויתי, רק חטאתי". "זה רק חטא", בלשון הנוער היום: "בקטנה". ועל מה מדובר? עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - וכל זה נתפס אצלם כחטא בעלמא. על כן "לנידה היתה" - שהקדוש ברוך הוא מניד ומניע אותם בגולה.
האבן עזרא מפרש "לנידה היתה" - ללעג, כמו "כל רואי ילעיגו לי ינידו ראש", "נדה לך בראשה", מנוד ראש שהוא דרך זלזול. כלומר, הכל היו מנידים ראשם: מי הם עם ישראל? מתייחסים אליהם בדרך של זלזול, של פגם, של חיסרון. ולמה? מפני ש"חטא חטאה ירושלים" - שכל עוונותיה נדמו לה כחטא בלבד, כדבר קטן.
ביאור הפוך מביא ה"חוט של חסד": למה החטא, אף שהיה קטן, נחשב לגדול? כי החטא אינו נמדד לפי גודל החטא אלא לפי גודל האדם. אדם גדול שחוטא חטא קטן - נחשב לו לחטא עצום. ראו על מה נתבע משה רבנו - חטא שאנחנו אפילו איננו יודעים מהו. וזהו "חטא חטאה ירושלים": מדוע החטא עצום? מפני שזו ירושלים. ירושלים בקדושתה ובמעלתה - גם אם זה בסך הכל "חטא", כיוון שמדובר בירושלים נזקף הדבר כעוון גדול.
מבאר האלשיך הקדוש: בבית ראשון היה חטאם של ישראל בעבודה זרה, ויצר הרע של עבודה זרה היה נורא ואיום, שלא היה שייך להתגבר עליו אלא במאמצים קשים. לכן נחשב להם החטא כשגגה ולא כמזיד - כמו שאמר מנשה לרב אשי: אילו היית בדורנו, היית מגביה שיפולי גלימתך ורץ. ניסיון קשה מאוד היה. ולכן נקרא "חטא חטאה ירושלים". "על כן לנידה היתה" - נידה כמה זמן היא טמאה? שבעת ימים. כך גם טומאתם של ישראל ועונשם היו זמניים: שבעים שנה וחזרו מגלותם.
אבל בבית שני, שלא היה בו יצר הרע של עבודה זרה, ואף על פי כן חזרו ישראל וחטאו - על כן ההמשך: "כל מכבדיה הזילוה", זלזלו בה. "גם היא נאנחה ותשוב אחור" - נאנחת ואומרת: מתי תסתיים הגלות? מתי כבר נצא לגאולה? ורואים שעדיין אין קץ לחושך. שהרי כאן החטא אינו חטא של שגגה ולא של יצר הרע המתגבר, אלא חטא של רצון, של שנאת חינם - וכמו שאנו רואים שיצר הרע הזה עדיין מרקד בינינו.
מבאר המגיד מדובנא במשל: אב ובנו ישבו במסיבה בביתו של שר חשוב, וכל גדולי העיר מסובים שם. הבן החציף פנים כלפי אביו, כעס עליו האב וסטר לו על פניו לעיני כולם. התפלא השר ואמר לאב: זכור אני שפעם ביקרתי בביתך ובאת לסטור לבנך, וכיוון שראית אותי הפסקת. ואילו עכשיו סטרת לו בפניי ובפני כולם בלי שום חשבון. אמר לו האב: הבדל גדול יש. אז חטא הבן כלפיי היה בצנעה, ולא היה הגון שאביישנו בפני אחרים. אבל עכשיו, כיוון שהחציף פנים בפניי לעיני אחרים, בפרהסיה - ראוי שגם עונשו יהיה בפרהסיה.
וזהו "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה": כיוון שירושלים חטאה בפומבי ובפרהסיה, על כן "לנידה" - לשון ריחוק; ריחק אותנו הקדוש ברוך הוא בפרהסיה. וזו בקשת דוד המלך: "הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני" - אל תתנהג עמי בדקדוק ותיפרע ממני בפרהסיה, "כי לך לבדך חטאתי" - לא התחלל שמך, ריבונו של עולם, בחטאי, רק לך לבדך חטאתי. ואם כן, כבס אותי ביני לבינך בלבד, ולא יהיה עונשי ניכר כלפי חוץ.
המדרש כאן פלאי, וננסה להבינו. אומר המדרש: חטאו בכפליים - "חטא חטאה", לשון כפולה, שלא נאמר "חטאה ירושלים" אלא "חטא חטאה". ולקו בכפליים, שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה". ומתנחמים בכפליים, שנאמר "נחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם". הטעון ביאור הוא: מהו "חטאו בכפליים"? אם למנות חטאים - הרי אין זה כפליים אלא פי אלפים. אז מה משמעות "בכפליים"?
למדנו בנפש החיים שאדם החוטא פוגם בשני מישורים. מישור אחד: הקדוש ברוך הוא אמר לא לעשות - ואתה עשית; או להפך, במצוות עשה אמר לעשות - ואתה לא עשית. ציווה ה' ולא קיימת את ציוויו. ומישור שני: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא עליך אחר כך ייסורים, נזקף לך חטא נוסף. מדוע? כי כשהקדוש ברוך הוא מביא ייסורים אתה בצער, וכשאתה בצער - קודשא בריך הוא בצער. אילצת את ריבונו של עולם להיפרע ממך, ומה אומרת השכינה כשאדם מישראל מצטער? "קלני מראשי, קלני מזרועי". נמצא שכל חטא הוא בכפליים, ובפרט כאן, שהקדוש ברוך הוא הביא מכה כה קשה - כמה צער יש לשכינה בעקבותיה. וזהו "חטאו בכפליים", "חטא חטאה": א', המריתם פי ה'; ב', אילצתם את ריבונו של עולם לייסר אתכם, וזה צער גדול לו יתברך. ולכן לקו בכפליים - ולכן גם מתנחמים בכפליים, "נחמו נחמו עמי".
עם ישראל חטאו בשנאת חינם. יש כמה ביאורים במשמעות שנאת חינם, ולא ניכנס לזה, אבל ברור שאדם מפתח שנאה כלפי חברו בלי סיבה מוצדקת על פי ההלכה. ומה גורמת שנאה שבלב לחברו? שגם הוא ישנא אותך. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אם אתה מפתח שנאה כלפי זולתך, מתחיל גם אצלו להתפתח רגש של שנאה - הוא אינו יודע למה, אבל כך זה עובד. נמצא שהחטא כפול: א', שנאת את חברך בלא טעם; ב', גרמת לחברך לשנוא אותך.
פעם הבאנו בשם הרב אסולין דיוק במעשה קמצא ובר קמצא. כשבעל הבית בא להוציאו, אמר: "הרי אותו אדם הוא שונא שלי" - "מיחדי דההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא", ומה פתאום שאשאיר אותו כאן? ולכאורה למה לומר "הוא שונא שלי"? תאמר בפשטות: הרי אני שונא אותו! אלא, כיוון שאותו אדם שמע שהזמינו אותו למסיבה, כבר דעכה שנאתו: אם הזמין אותי, כנראה רוצה להשלים עמי, ואם כן אני בא בלב טוב. וברגע שהוא בא כך, גרם גם לבעל הבית שלא יהיה שונאו. ולכן, כשבעל הבית חיפש סיבה להוציאו, לא יכול היה לומר "אני שונא אותו" - הוא לא יכול היה להעיד על עצמו שיש בו עכשיו רגש שנאה, שהרי בזה שההוא פיתח כלפיו אהבה, פגה שנאתו. אז לא הרגש דיבר אלא השכל: מה היה עד היום? "הוא שונא אותי", ואם הוא שונא אותי - מה הוא עושה כאן? מכאן רואים את העיקרון: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. וממילא, ברגע שאתה מפתח שנאה כלפי זולתך, אתה חוטא חטא כפול, שהרי גורם אתה גם שהוא ישנא אותך - ויש כאן עונש כפול.
עוד אפשר לומר: הם חטאו בשני מישורים - בין אדם למקום ובין אדם לחברו. בית ראשון על מה נחרב? עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה - בינם למקום. גילוי עריות - בינם למקום. שפיכות דמים - גם בין אדם לחברו. ולכן "חטא חטאה" - כפליים: גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו.
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה יְהֹוָה אֶת־עׇנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב׃
האויב גדל בעקבות חטאינו. כשעם ישראל ממרים את פי ה', הם יוצרים מצב שבו הקדוש ברוך הוא נאלץ לשסות בנו את האויבים - "הוי אשור שבט אפי". וכשהאויב רואה שהוא מתגבר על ישראל, למה הוא מגיע? למסקנה שאלוהי ישראל חלש, והראיה - הרי יכולתי להם. נמצא שחטאנו כפול: דבר ראשון, הכעסת את ריבונו של עולם; דבר שני, אילצת אותו להגדיל את שונאיו שייפרעו ממך, ועל ידי כך הם חשים שהם חזקים ממנו יתברך. "כי הגדיל אויב" הוא חטא בפני עצמו שגרמת לו, וזה חילול השם נורא. וזהו "חטאו בכפליים", "חטא חטאה": א', חטאתם; ב', גרמתם שהאויב יגדיל את עצמו - ולכן לקו בכפליים.
ובספרים הקדושים מובא שכל חטא שאדם עושה מוריד כוח מן הקדושה ומוסרו ביד הסטרא אחרא, והסטרא אחרא מרימה ראש ומרגישה שיש לה כוח יותר מן השם יתברך. ומי גרם לכל זה? אנחנו הבאנו זאת על ידי החטא שחטאנו.
בספר אהבת ציון מבאר: כידוע, כל מקום שהייתה בו פורענות - המקום עצמו נתקלל. כמו שאמר דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן שמתו בהרי הגלבוע: "הרי הגלבוע אל טל ואל מטר עליכם" - המקום נעשה כמקולל. ולכאורה קשה: כיצד ייתכן הדבר בירושלים, שהמקום שבו הייתה הפורענות יתקלל חלילה? על כך התשובה: עם ישראל קלקלו את קדושת ירושלים, כמו שכתוב "כי קצר המצע מהשתרע" - שהכניסו צלם בהיכל. "המצע" הוא ההיכל, המקום שנאמר בו "אף ערשנו רעננה", המקום שערש השכינה שם; והערש הזה נעשה קצר, כי הכניסו לשם גם עבודה זרה, וכביכול צר המקום. וזהו "חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה": כיוון שירושלים נחסרה ממעלתה ומקדושתה - וחטא הוא מלשון חיסרון - אל תתפלא שנתקללה, שהרי מקום שאיבד מקדושתו יכולה לחול עליו קללה.
אבל יש בזה נחמה: נידה אינה טומאה אינסופית. נידה טובלת במקווה ויוצאת מטומאתה. ולכן, אף שירושלים "לנידה היתה" והמקום נתקלל - דע לך שהמקום עצמו יצא מקללתו. כשם שהנידה נטהרת, כך תיטהר ירושלים וייבנה בית המקדש.
מבאר ה"לחם דמעה" את סוף הפסוק: "גם היא נאנחה" - אפילו שהיא חוזרת בתשובה ונאנחת על עוונותיה, מיד "ותשוב אחור", חוזרת לסורה. הרשעים כל ימיהם מלאים חרטות: חוטא, מצטער, מתוודה ועושה תשובה - וחוזר ומקלקל. ולכן הם תמיד בצער. וזה גם המשך הפסוק הבא, "טומאתה בשוליה": אף שבאה לטבול, עדיין טומאתה בשולי בגדיה - וכיצד תיתכן לה טהרה כשהטומאה עדיין דבוקה בה?
ועוד מבאר ה"לחם דמעה": "גם היא נאנחה ותשוב אחור" - כשביקשה להיאנח, התביישה להיאנח לעיני האויבים. שהרי כשאתה נאנח לפני האויב, מתגאה האויב ומרים את ראשו: ראית איך הם בוכים ממה שאני עושה להם? לכן כשביקשה להיאנח, "ותשוב אחור" - מביטה לאחור: מישהו רואה אותי? מישהו מסתכל עליי כשאני בוכה ונאנחת? וכמו שאמרו חז"ל על "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" - שבמקום אחר לא הניחו להם לבכות; רק שם נתנו להם מעט מנוחה ושם יכלו לבכות. אף כאן: כשרצתה להיאנח, הייתה מחפשת שעת כושר שבה האויב אינו רואה, ומביטה לאחור לראות מתי אין עינו עליה - ורק אז תוכל להיאנח.
פסוק אחד - "חטא חטאה ירושלים" - וכולו תוכחה ונחמה כאחד. חז"ל למדו ממנו את ביזיון הכרובים שהוציאו לשוק, ועמם את סוד האהבה שהקדוש ברוך הוא ביקש להראות לנו דווקא בשעת הפרידה: שהקשר לא ניתק, ושכל עונשי שמים אינם אלא לטובה. המפרשים למדו מן הלשון הכפולה "חטא חטאה" את חומרת ההקלה בעבירות ואת חומרת החטא אצל הגדולים, את ההבדל שבין חטאי בית ראשון לבין שנאת החינם של בית שני, ואת הכלל שחטא שנעשה בפרהסיה עונשו בפרהסיה. והמדרש הורה: חטאו בכפליים, לקו בכפליים, ומתנחמים בכפליים - שהחטא תמיד כפול, בעצמו ובמה שהוא גורם: בצער השכינה, בשנאה שהוא מוליד בלב הזולת, ובהגדלת האויב שחש כאילו גבר על בורא עולם. אך בתוך כל זה מונחת הנחמה: "לנידה" - כשם שהנידה טובלת ונטהרת, כך ירושלים עתידה להיטהר ולהיבנות במהרה בימינו.
אלא שעלינו להשלים את הצד שלנו: לא להסתפק באנחה שאחריה "ותשוב אחור", ולא להותיר "טומאתה בשוליה", אלא לעשות תשובה שיש בה עמידה - ובראשה עקירת שנאת החינם שעדיין מרקדת בינינו.