פסוק ז' שבפרק א' הוא אחד הפסוקים העשירים ביותר בפירושים שבמגילה. הקינה שבו אינה רק תיאור של חורבן, אלא בירור עמוק: מה בדיוק ירושלים זוכרת עכשיו? את הטוב שאבד, את החטא שהביא לאבדן, או את הצדיקים שכבר אינם. נלך על פי סדר הפירושים, ונראה כיצד כל אחד מהם פותח חלון אחר אל הכאב.
זָכְרָה יְרוּשָׁלַ͏ִם יְמֵי עׇנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם, בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ׃
לפי כמה מפרשים, "ימי עוניה ומרודיה" הם הימים שעברו: הימים שבהם ישב עם ישראל בירושלים, במציאות של קרבת אלוקים - ומה עשה אז? האם היה טרוד ושקוע כיצד להתקרב לריבונו של עולם ולעשות רצונו? המציאות הייתה נוראה. "וישלח אליהם את נביאיו השכם והערב" - ולא שמעו אליהם. הם אומרים לירמיהו במפורש שאינם שומעים לו, לבלתי הסך למלכת השמים ולהקטיר לה קטורת. העם מרד בה'. וכעת, כשעם ישראל מסתכל אחורה, "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה" - את הימים שבהם במקום להיות עשירה ברוחניות הייתה ענייה ברוחניות ועבדה עבודה זרה. היה לנו בית המקדש - ומה עשינו? הכנסנו צלם בהיכל. אלו הם "מרודיה", ימי המרד בריבונו של עולם. "כל מחמודיה אשר היו מימי קדם" - כל אותם דברים יקרים שהיו לנו, והנה "בנפול עמה ביד צר" הכל נפל ביד האויב. הקינה היא: היו לכם ימים של הזדמנות, ובמקום להעשיר ברוחניות הייתם עניים ועוד מרדתם.
הכתב סופר מתייחס לאותה שאלה, ומסביר שהפסוק בא לבטא את גודל הצער. נתבונן: על מה אדם מצטער יותר - על דבר שיגע והתייגע בהשגתו, או על דבר שבא לו בקלות? כולנו יודעים שדבר שהתאמצת עליו, ההפסד שלו כואב עד מאוד. אדם אומר לעצמו: כמה ימים שרפתי, כמה חודשים עבדתי - וברגע אחד הכל הלך. לעומת זאת, דבר שקיבל במתנה, הוא מתנחם בקלות: מה שבא בקלות הולך בקלות. אמת שתמיד יש צער, אך אין הוא דומה.
זהו היסוד שבו שכנע הקדוש ברוך הוא את יונה: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה?" - על מעשה ידיי. כשאדם יצר דבר, ההפסד כואב לו; כשקיבל אותו בחינם, אין הכאב נוקב.
מכאן לארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא הבטיח אותה לאברהם אבינו, ואילו היינו מקבלים אותה בלא קושי, בלא ייסורים ובלא מאמץ, גם אבדנה לא היה כואב כל כך. אך כולנו יודעים כמה מאמץ וכמה ייסורים עברו עלינו עד שזכינו בה. עשיו ידע זאת: "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" - אומרים חז"ל, שמע עשיו שכדי לזכות בארץ ישראל יש שטר גלות לפרוע, אמר: לא רוצה גלות, ולא צריך ארץ ישראל, והלך לו לשעיר. אנחנו רצינו את הארץ, ולכן עברנו ארבע מאות שנות גלות שהכשירו אותנו לה, ואחר כך ארבעים שנה במדבר, ואחר כך ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה, ומלחמות על מלחמות. ועכשיו באים גויים ונוטלים אותה מאיתנו - הקושי עצום. נלחמנו, כאבנו, הקזנו דם והתאמצנו עד שזכינו בה, ודבר שאדם קונה במאמץ קשה לו עד מאוד לאבדו. זהו "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה": אנחנו זוכרים כמה ימי עוני ומרודים עברו עלינו עד שזכינו לארץ - ולכן "בנפול עמה ביד צר" הכאב גדול שבעתיים.
המדרש אומר: "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה - בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בקדוש ברוך הוא". כלומר ירושלים זוכרת עכשיו את המרידות שמרדה בהקב"ה בעבר, וכך מיושב הקושי מדוע לא נכתב "בימי עוניה".
בעל לחם סתרים מבאר בדרך נוספת: ירושלים זוכרת בימי הגלות את כל ימי העוני והמרודים שעברו עליה בעבר - ימים של צרות, של סבל ושל רדיפות. ולמה היא נזכרת בהם דווקא? מפני שאותם ימים קשים היו טובים לאין ערוך מן הימים שבהם היא נמצאת כעת.
שהרי לעם ישראל היו צרות עוד הרבה לפני הגלות. די לפתוח את ספר שופטים: רק ימי יהושע והזקנים אשר עמו היו ימי שקט, ומכאן ואילך צרה רודפת צרה - והכל באשמתנו, אין אנחנו מפילים על הקדוש ברוך הוא דבר. עם ישראל סוטים מן הדרך - מגיע יבין מלך כנען; סוטים מן הדרך - מגיע עגלון מלך מואב; סוטים מן הדרך - מגיעים הפלשתים. והפלשתים הם סרט שאינו נגמר: מכניעים אותם וחוזר חלילה, שוב ושוב. הדבר מזכיר את הפלשתים המודרניים, ויש אומרים שהם שורש אותם פלשתים קדומים - שאי אפשר להכניעם, תכה בהם והם יחזרו. את הבעיות צריך לפתור עם ריבונו של עולם, לא איתם; לא הם הבעיה שלנו, הבעיה היא בינינו לבין ה'. בימי גדעון אף חפרו בני ישראל מערות ומנהרות באדמה - לא הפלסטינים, אלא עם ישראל - כדי להימלט מפני מדין שעלה עליהם והשחית ולקח הכל.
אם כן, היו צרות גדולות וקשות, ושנים ארוכות של רדיפה. ומדוע אנו אומרים שכל אלה כאין וכאפס לעומת צרת הגלות? מפני שכל צרה שם הסתיימה בשופט שקם והציל: אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה הנביאה, גדעון, יפתח, שמואל, דוד. תמיד היה מי שקם והוציא את עם ישראל מן המצב. היו לנו מלכים צדיקים, נביאים וגדולים, שגוננו עלינו במעשיהם ובצדקותם, ועל ידיהם ניצלנו. זהו "כל מחמודיה אשר היו מימי קדם" - המחמדים הם אותם שופטים, נביאים וחכמים. ירושלים זוכרת אותם ומקווה: אולי גם עכשיו יקום צדיק, אולי גם עכשיו יקום מנהיג שיוציא אותנו מן הצרה.
אלא שירמיהו הנביא אומר להם דברים קשים מאוד (ירמיה ה'): "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה - ואסלח לה. ואם חי ה' יאמרו, לכן לשקר ישבעו". חפשו איש אחד עושה משפט ומבקש אמונה, אומר הקדוש ברוך הוא, ואני מוכן לסלוח. על זה הכאב ועל זה הקינה: היו תקופות קשות, אך היו בהן צדיקים; וכעת "ואין מי עליה דור יגונן", כלשון הקינות של תשעה באב. ולפי זה "ראוה צרים שחקו על משבתה" - הצרים רואים ויודעים שאין לנו על מי להישען, שאין לנו צדיק הראוי לגונן על הדור, ועל כך שחקו: על כך ששבתו מאיתנו אותם גדולים וצדיקים, חסידים ואנשי מעשה שיכלו לגונן עלינו. על זה באמת ראוי לקונן ולבכות.
מהו בדיוק הלעג שבו שחקו הצרים? בספר משל ומליצה מבאר במשל. מצביא גדול נלחם באויביו, וחילו נחל מפלה. הם נמלטו והוא עמם, ונכנס לעיר, פרץ לבית פלוני והתחבא מתחת לשולחן, בתקווה שהרודפים לא ימצאוהו. ראהו בעל הבית - אדם בבגדים מלוכלכים ובמדי צבא - וקרא: מי אתה ומה אתה עושה כאן? השיב לו הלה: תתבייש לך, הסר את כובעך כשאתה מדבר עם המצביא הדגול! לא ידעו הנוכחים אם לצחוק או לבכות. מצביא דגול? זה שמתחבא כעכבר מפוחד מתחת לשולחן ועוד תובע כבוד? אדוני, התבלבלת, אתה בסרט אחר; אינך עוד המצביא הדגול, אתה כחיה נרדפת המתחבאת מתחת לשולחנות.
כך היה מצבה של ירושלים. לפי פשוטו של מקרא, "זכרה ירושלים בימי עוניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם" - היא נמצאת בשפל, אך בזיכרונה היא עדיין שם: עדיין זוכרת את עצמה מן התקופות הטובות, מן הימים שבהם הייתה אומרת מילה ומאות אנשים סרים למשמעתה. שכחתם, עם ישראל, שאתם היום שפלים ובזויים. הדבר דומה לאדם שמחשבות גדלות וגבהות ממלאות אותו, ודומה בעיניו שהוא יכול לאיים על מעצמות ועל גדולים, בעוד שבמציאות שלו היום הוא קטן מאוד. זהו הדבר המעורר גיחוך אצל העמים: "ראוה צרים שחקו על משבתה" - אינם יכולים לראות זאת ולא לצחוק; הם עוד חושבים שהם שם, עוד חושבים שהם באותה גדולה. ובשבילנו זהו שחוק מריר, שכן הוא מראה עד כמה הייתה הנפילה מיידית, ועד כמה לא השכלנו להבין שהמציאות השתנתה ושאיננו עוד באותה מעלה, ולא השכלנו להתנהג לפי המציאות החדשה. והגוי רואה - וצוחק, ולועג.
האור החיים הקדוש, בספרו ראשון לציון, מבאר את "בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה, ראוה צרים שחקו על משבתה". נבוכדנצר, כשצר על ירושלים, לא התכוון מלכתחילה להרוס את העיר, להחריב את בית המקדש ולהפוך בה אבן על אבן. מטרתו הייתה להכניע את העם, וכפי שעולה מן הנבואות הברורות והמפורשות שבהן אמרו הנביאים להיכנע לפניו; הוא הרי הציע להגלותם לארץ כארצם. אלא שהעם לא הסכים; לאומיות שלא נתנה מקום להיכנע. ויש נבואה מאת ה' שנגזרה הגזירה: אם תקשה עורף, תקבל מכות חזקות יותר ותספוג הרוגים - ולא הועיל. האנשים המשיכו למרוד ובטוחים היו שימרדו בנבוכדנצר ויצליחו, וגם צדקיהו לא שמע ומרד, אף שהנביא אמר לו שאסור. וכן מצאנו במלכים צדיקים אחרים: יאשיהו עמד מול מצרים ואמר לא תעבור חרב בארצנו - אך לא היו במדרגה לכך, ועליו נאמר "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". לא שמעו לנבואה, וחשבו להילחם עד טיפת הדם האחרונה, ובסופו של דבר גרם הדבר נזק רב ועצום, ולא הייתה לנבוכדנצר ברירה אלא להשחית את ירושלים כדי להכניע את המורדים, לכבוש בכוח החרב ולהגלות.
כך גם בימי אספסיאנוס וטיטוס. אמנם ביוספוס פלביוס, בספר יוסיפון, יש תיאורים סימפטיים מאוד כלפי טיטוס, כאילו לא רצה שיישרף בית המקדש - אך ידוע שיש לקבלם בערבון מוגבל, שכן היה היסטוריון מטעם, ואף שהיה יהודי רצה לרצות את הבוסים שלו, ובחז"ל מצינו תיאורים שונים לחלוטין. אך גם אם לא נקבל את התיאורים בקיצוניותם, ברור שאילו היו נכנעים לא היו שורפים את בית המקדש ולא הורסים את ירושלים. ייתכן שהיינו מעלים מס, ייתכן שהיינו כנועים תחת יד הרומאים - אך לא היינו מגיעים להרס נורא כל כך.
ומי גרם לכך? חלק מזה הבריונים של בית שני, שלא הסכימו לשום הידברות, ואף לא הסכימו שרבן יוחנן בן זכאי ידבר עם הקיסר בניסיון להגיע למצב שבו תישאר ירושלים גם אם תהיה עלינו שליטה. הם אמרו: צריך להילחם ולהכניע את האויב. ואגב, אותם בריונים - אותן נשמות - הם אלו שבנו כאן את הארץ בתחילת בניינה, אותם שלא היו מוכנים לשום הידברות; בזמנו שלח רבי יוסף חיים זוננפלד את פרופסור דה האן לנסות ולדבר עם המופתי בירדן, והיה מקום לכך, והם לא הסכימו בשום אופן והלכו ורצחוהו. מי שירצה יוכל לשמוע על כך בהרחבה במשנת החלומות ובדיסק על תשעה באב, בחלק שבו אנו מספרים על בריוני בית שני, ושם תיאור מדהים כיצד הם הם בריוני שיבת עם ישראל לארצו - אנשים שהיו רחוקים מתורה ומצוות, שבנו כאן את הארץ אך לא בדרך הראויה ולא על פי דרך ה'. ויש על כך גילוי שנים רבות לפני שהיו כאן כלל, שאותן נשמות עתידות לחזור, וזהו צ'אנס נוסף לבנות את הארץ על פי דרך הקדושה, ולא כדרכם אז שאמרו: איננו שומעים לקול החכמים, נלך ונילחם - ובסופו של דבר הפילו את ירושלים ברעב וגרמו לשריפתה ולחורבנה.
על זה מקונן ירמיהו: "בנפול עמה ביד צר" - כשכבר ניגפו לפני האויבים - "ואין עוזר לה", אין עוד תקווה ותקומה. אך דייק: עכשיו אין עוזר; קודם לכן, לפני נפול עמה ביד צר, כן היה עוזר לה. אילו הייתם מכניעים את עצמכם ומקבלים עליכם את הגזירה ממרום, הייתם שורדים. אלא שהתעקשתם ונאבקתם, ועכשיו אין מי שיוכל לעזור. "ראוה צרים שחקו על משבתה" - הצרים שמחו על עצם עקשנותנו, שכן היא נתנה בידם הזדמנות להחריב אותנו, לקעקע את יסודותינו, להרוס את בית המקדש ואת ירושלים. במילים פשוטות: סיפקנו להם את הסחורה, וממילא נתנו להם חיוך על הפנים.
כדי להמחיש זאת מימינו: אנו נמצאים בשלהי המבצע בעזה, צוק איתן, ויסייענו הקדוש ברוך הוא שיהיה שם שקט עד ביאת המשיח, ושיבוא המשיח היום; ואם לא, לפחות שיהיה לנו שקט משם. כולנו יודעים שכל המבצע התגלגל בעקבות התעקשותם שלא לקבל הפסקת אש; אילו היו מקבלים, לא היה המבצע מתגלגל. וחסד ה' שכך אירע, שאם לא כן מי יודע איזה כדור אש לוהט היה מתגלגל לפתחנו, שהרי תוכניותיהם כבר ברורות: לכל אותן עשרות מנהרות שנמצאו שם הייתה תוכנית מפורטת, והשם יצילנו, רק הדמיון הפרוע ביותר יכול לתאר איזה אסון היה יוצא אילו הוציאו אותה לפועל. נמצא שחסד ה' שהם התעקשו ולא נכנעו, שכן אילו נכנעו לא היינו מגיעים לפירור המנהרות. אנו מצטערים על ההרוגים ועל החללים שלנו, ועל זה ודאי ראוי להצטער ולקונן, אך על עיקשותם אנו שמחים: כשרואים איך נכתשו ויצאו בשן ועין, יש חיוך רחב על הפנים. כך בדיוק היה מצב הגויים אז - הם שמחו שהתעקשנו, שכן בעקבות עקשנותנו באו והחריבו את ירושלים; נתנו להם סיבה לבוא ולהחריב אותנו.