פרק א' באיכה הוא קינתה של ירושלים החרבה, והפסוק שלפנינו - פסוק ז' - הוא אחד המרכזיים שבו. בפסוק אחד נאמרים בו הזיכרון, הנפילה, הבדידות וצחוק האויב. נעבור עליו לאט, ונראה כיצד הראשונים והאחרונים פותחים בו שער אחר שער.
זָכְרָה יְרוּשָׁלַ͏ִם יְמֵי עׇנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם, בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ.
לכאורה הפשט הפשוט הוא: בגלות, בימי עוניה ומרודיה, זכרה ירושלים את כל מחמדיה - את הטוב שהיה לה. וכך דרכו של אדם: מי שהיה במצב טוב ואחר כך נפל, נהנה לספר ולהזכיר ימים מקדם - פעם היה לי כך, פעם עשיתי כך, פעם היה לי כסף כזה וכזה. הוא מתגעגע לימים הטובים.
מסביר האבן עזרא: כשבא החורבן על ירושלים, היא נזכרה בערגה בימי עוניה ומרודיה עצמם. כלומר, אותם ימים קשים שהיו עד היום - העוני והמרודים - נחשבים עתה למשהו שאנחנו שואפים לחזור אליו, לעומת הצרות של עכשיו. הצרות של פעם נעשו "מחמדיה", דברים שאנו חומדים אותם. צרות אחרונות משכחות את הראשונות: כשבאו האחרונות, אומרים לה - את זוכרת שפעם היה רע? מה שהיה פעם היה טוב בהרבה ממה שיש היום.
שואל המגיד מדובנא: הרי מדרך הטבע שאת הטובה שוכחים במהירות. כך מצינו אצל יוסף - "ונשכח כל השבע בארץ מצרים". אדם רעב אינו זוכר את השובע: מה אתה מספר לי שפעם היה אוכל? אני לא אכלתי שבועיים. את הטוב שוכחים מהר. ואיך אפוא נאמר כאן שירושלים זכרה את כל מחמדיה?
משל למה הדבר דומה. בן מלך שנשבה בידי עריצים שונאי המלך, והיו מכים אותו ומתעללים בו. חששו השובים שמא ישכח את אביו ואת אמו, ואז יפחת צערו - שהרי אין דומה מלקות של אדם פשוט למלקות של בן מלך, שזוכר מי הוא ומאין בא ובכל זאת לוקה; זה צער נורא ואיום. מה עשו? הוסיפו התעללות על התעללותם: היו מתחפשים למלך ולמלכה ומלקים אותו בדמותם, כדי להרבות את צערו ולא להשכיח ממנו את בית הוריו. יום אחד הגיע אחד מקרוביו למקום שביו ושאל: אתה עוד זוכר את הוריך? אתה עוד זוכר מאין באת? אמר לו: מה אתה מדבר? אני חוטף מכות כל יום מאנשים הדומים להם, השובים מתחפשים להוריי ומכים אותי - וכי ייתכן שאשכח אותם?
אומר המגיד מדובנא: לעם ישראל היה טוב ברמה הגבוהה ביותר שניתן לתאר. די אם נתבונן בימי שלמה - לא הייתה תקופה טובה מזו: הכסף והזהב כעפרות הארץ, כל העולם בא ללמוד את חוכמת שלמה ולראות כיצד מתנהלת ממלכה מתוקנת. היה כאן הטוב בתכליתו. וכאשר הביא עלינו הקדוש ברוך הוא את הרע, זה היה מידה כנגד מידה - הרע בתכלית. וכי למה רע בשיא התכלית? מפני שהיה לנו טוב בשיא התכלית ומרדנו. נמצא שכאשר שואלים אותנו: אתה זוכר את הטוב שהיה? התשובה היא - איך לא אזכור? עצם זה שאני מקבל רע בשיא עוצמתו מזכיר לי שהיה לי פעם טוב בשיא עוצמתו. המכים אותי לבושים בלבוש אבא ואמא - והלבוש הזה הוא הרע שבא במלוא עוזו כנגד הטוב שהיה במלוא עוזו. לכן זכרה ירושלים את כל מחמדיה תמיד.
עוד אומר המגיד מדובנא: דרכו של אדם להרגיש את טעם האושר דווקא אחרי העוני, ואת טעם האוכל דווקא אחרי הרעב. אדם שבע שמביאים לו לאכול - נחמד, הוא אכל, שיהיה; אולי אני אהיה רעב אחר כך. אבל מי שלא אכל יומיים ומביאים לו אוכל - הוא באמת יודע להעריך. לא ניכר האור אלא מתוך החושך, ולא ניכר השובע אלא מתוך הרעב.
אדם שנפגע חלילה בעיניו והלך שבועיים עם רטייה - כשפותחים לו את העיניים הוא מתחיל להודות להשם שיש לו זוג עיניים רואות. אבל מי מאיתנו קם היום בבוקר ואמר: תודה ריבונו של עולם שאני רואה בשתי עיניים? כמה צריך להודות! ואם היו נוטלים ממנו את מאור עיניו לשעתיים בלבד, היה מודה אחר כך אלף פעמים על זוג העיניים שנתן לו הקדוש ברוך הוא. וכך בכל דבר: מי שאינו שומע, ומי שיש לו כל חיסרון.
אמר לי פעם אדם שהייתה לו יד בגבס: אתה לא תאמין עד כמה צריך להודות לקדוש ברוך הוא על יד עובדת. כפתור אתה לא יכול לסגור לבד. פעולה שלוקחת חמש עשרה שניות ואיני שם לב אליה כלל, היום היא סרט שלם - לקחת כל כפתור ביד אחת ולהכניסו; ואיך אתה קם בבוקר, ואיך אתה סוגר רוכסן ביד אחת. כמה צריך להודות להשם על שתי ידיים פועלות, ועל כל עניין ועניין.
אלא שנשאלת השאלה: כמה זמן הוא יודה? חסרו לו עיניים שעתיים או שבועיים, וכעבור זמן - נו, ברוך השם יש לי עיניים, ומה כבר. אנחנו מתרגלים מהר מאוד לטובה, ומשמתרגלים אליה כבר לא מתפעלים ממנה, וכבר אין תחושת צורך יומיומית להודות לריבונו של עולם בכל רגע. בהתחלה, כשהיינו זקוקים לזה, הודינו הודאה גמורה; לאחר זמן זה נעשה רגיל.
כך היה בירושלים. בני ירושלים התרגלו מהר מאוד לטובה: היה שפע, הייתה ברכה, השכינה שרתה בתוכם, וכל מי שיקרא את המדרשים ימצא תיאורים נפלאים על מצבו של עם ישראל בתקופותיו הטובות. בתחילה הערבות ערבה לנו מאוד, ואחר כך פג טעמה. כמו אדם שקנה רכב חדש ומתלהב ושואף לקרבו את ריח הניילונים, וכעבור תקופה - ההתלהבות פגה.
וזהו "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה כל מחמדיה": מתי התחלנו להיזכר במחמדיה? כשהגיעו ימי העוני והמרודים. כל עוד הטוב היה רגיל אצלנו, הוא נראה טריוויאלי ומובן מאליו; ברגע שהתחיל מעט עוני - עכשיו אני יודע להעריך כמה טוב היה לי אז, כמה משובח מה שנתן לי השם. ומכאן הלקח: אל ימתין האדם חלילה לימי הרעה. כבר עכשיו, כשטוב לך, תודה לריבונו של עולם על הבריאות, על הפרנסה, על אישה וילדים, על ההצלחה, על החיים שאתה נושם. אל תגיע למצב שבו תתחיל להבין כמה צריך להודות רק כשלא טוב לך - תתחיל עכשיו, כשטוב לך.
האברבנאל קושר את סוף הפסוק לתחילתו: "בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה" - ואז "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו מימי קדם". בתחילה היה נדמה לכנסת ישראל שהגויים שסביבותיה אוהבים אותה: קשרי מסחר, ביקורים הדדיים, חילופי שגרירים, ערים תאומות - הכול בסדר, הם שוחרי שלומנו. אבל "רבים ישחרו פני נדיב": כשמצבנו טוב, רבים באים ומתנהגים בנעימות ובחיבה. וכשנפל העם ביד צר ואין עוזר לה - אז מתגלה פרצופו האמיתי של הגוי.
ואז "זכרה ירושלים" - היא נזכרת ואומרת: איפה הימים ההם שבהם נראה הגוי כה סימפטי, כה אוהב ישראל, עם כל מיני ביטויי שבח לעם היהודי? זה היה כשהיה טוב לנו. כשהתחלנו לרדת, פתאום כל האוהבים בורחים איש לחורו - במקרה הפחות גרוע; ובמקרה הגרוע יותר מצטרפים לשונאינו. טעות אופטית הייתה לחשוב שהגוי אוהב אותנו: הגוי ראה שטוב לנו ורצה להרוויח מאותה טובה, ולא מפני שהוא חפץ בנו באמת.
בעל לחם דמעה אומר: כשהיו הגויים רואים את ישראל בגלות שומרים שבת ושומרים שמיטה, היו צוחקים עליהם: בארץ לא שמרתם! כתוב שראו בשבת דורכים גיתות. בארץ ישראל לא שמרו שבת ולא שמרו את השמיטה - והרי שבעים שנות גלות כנגד שבעים שמיטות שלא שמרו ישראל, והגאון מווילנא עושה חשבון מדויק על פי כל המלכים הרשעים שהיו לעם ישראל, ויוצא בדיוק שבעים שמיטות שלא נשמרו, וכנגדן גלות של שבעים שנה. ועתה, בגולה, פתאום הם שומרים שבת ושומרים שמיטה. אומרים להם הגויים: עכשיו נזכרתם? אחרי שזרקו אתכם, אחרי שריחקו אתכם, כעת אתם עושים כן?
ולפי זה מדויק הלשון: היה צריך לכתוב "שחקו על שבתותיה", ונאמר "שחקו על מִשְׁבַּתֶּהָ" - מלשון השבתה. הם לא צחקו על עצם שמירתנו שם, אלא על כך שאנו שומרים שם בזמן שכאן לא שמרנו. זה המצחיק בעיניהם: כאן, בארץ הקודש, עם השראת השכינה, לא שמרת שבת; השבתת את השבת והשבתת את השמיטה כשהיית כאן - ועכשיו, בגולה, אתם מתחילים לשמור?
ולפי זה מתפרש גם ראש הפסוק: המקונן מאניש את העיר, כאילו ירושלים עצמה דמות חיה. ומה זוכרת ירושלים? היא זוכרת כיצד עינו אותה ישראל, שלא שמרו שבת ולא שמרו שמיטה, "כל מחמדיה אשר היו מימי קדם". והיא כביכול מתאווה שיבואו ישראל לגלות, אולי שם יתעוררו ויתחילו לשמור שבת ושמיטה. נמצא שירושלים עצמה מקוננת על שלא נשמרו כאן מצוות הארץ ושמירת השבת.
עוד אומר לחם דמעה: הצרים ראו ושחקו על משבתיה - והרי "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו". מי ששוחק על מפלת זולתו, הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו. ציפו ישראל: הגויים שמחים על מפלתנו - אם כן מיד ייפרע מהם השם. אבל לא כך היה. השם לא נפרע מהם.
ועל זה עצמו הוא מקונן: "ראוה צרים שחקו על משבתיה", וציפינו שבכל אופן ייפרע מהם השם, ובסופו של דבר לא נפרע. ומדוע? כי "משבתיה" - מה שאירע לעם ישראל כך הגיע להם מן השמיים, והגויים לא היו אלא שליחי ההשגחה העליונה. "הוי אשור שבט אפי" - אשור היו בבחינת שבט ומקל להכות בהם את ישראל. נמצא שאפילו הציפייה המינימלית הזאת, שמי שמקיים בנו "בנפול אויבך" ייענש, גם אותה לא זכינו לראות - וזה עוד הכביד על צערנו ועל כאבנו.
רב נוח גד ויינטרוב מסביר שצרת חורבן בית המקדש משונה משאר הצרות. הכלל הידוע הוא שצרות אחרונות משכחות את הראשונות: אדם עובר צרה, באה אחריה צרה נוספת, וכבר אינו מקדיש מחשבה לראשונה, היא כבר אינה תופסת תאים במוח. וכן גזירה היא על המת שישתכח מן הלב - זו מציאות: אדם אינו בוכה על מי שנפטר לפני שלושים שנה; מצטער, אולי יש פינה בלב, אבל הצער הולך ומתפוגג.
וכאן אנו רואים שאין הדבר כך. אלפי שנים אנחנו זוכרים את ימי עוניה ומרודיה, את החורבן, את הקושי, את הצרות והייסורים; אנחנו קוראים עליהם, לומדים אותם, חוזרים עליהם וקוראים את ספר איכה. והרי באו צרות מאוחרות רבות, ועם ישראל עבר ניסיונות וקשיים ושמדות ולא תקום פעמיים צרה - ובכל זאת הצרה הראשונה עדיין מלווה אותנו, עדיין בלבנו, ובכל שנה קינה. מה הסיבה?
נבאר במשל. אדם היה עשיר גדול, כל הדלתות פתוחות לפניו, בכל עניין הצליח - והתהפך עליו הגלגל עד שהגיע לפת לחם. ומכאן החלו כל הצרות: נושים דופקים בדלת, כל אחד מבקש את חלקו, והוא נרדף ואין לו יום מנוחה. אחר כך היה צריך לחתן את בנותיו ולא היה מסוגל, שאין לו פרוטה. את הבנות הקודמות חיתן בעשירות, ושדכנים דפקו על פתחו עם השידוכים הטובים ביותר; היום מציעים לו הצעות שבושה לשמוע אותן. מרוב צרות ראשו, ובנותיו יושבות בביתו ושערן מלבין. ומעבר לכך, המשכנתה חזרה והבנק רוצה לסלקו מביתו.
פגשו אדם והוא מקונן. שאל אותו: על מה אתה מקונן? אמר לו: על הנפילה שלי בעסק. אמר לו: מה אתה מדבר, זה היה לפני עשר שנים, אתה עוד חי את זה? יש לך הרבה צרות חדשות! אמר לו: כל הצרות החדשות אינן חדשות כלל. הן התעוררות של אותה נפילה, גרורות שלה, ענפים שלה. אילולא אותה נפילה לא הייתי באף אחת מהן: אין לי נושים, אין לי בעיות שידוכים, אף אחד לא מסלק אותי מהבית. כל הבעיות כולן - וניתן להאריך בעוד ועוד בעיות שנולדו בעקבות הנפילה - היו נפתרות אילו לא נפל כלכלית. נמצא שהאדם הזה אינו זוכר סתם משהו שהיה פעם, אלא כל כאב חדש שמתעורר מזכיר לו את נפילתו, כי הכול התחיל משם.
כך גם בענייננו. כל אחת מהצרות שלנו נובעת מחורבן בית המקדש, מגלות השכינה, מכך שרחקנו מהשם אלוקינו ועוונותינו הטו אלה. כל המציאות שלנו, הרדיפה על ידי הגויים, הכול נובע מאותו חטא קדמון שמאסנו בהיות השכינה בתוכנו, ובעקבותיו החריב הקדוש ברוך הוא את ביתנו, ומשם התחילו כל הצרות. צרות הגלות, צרות הרדיפות, צרות כלכליות - כל מה שמלווה אותנו היום אינו דבר חדש, אלא גרורה של אותה צרה מקורית של הריחוק מהשם יתברך.
אילו הייתה לנו קרבת השם כבזמן בית המקדש - ראו אילו תיאורים אוטופיים אנו מוצאים בתקופתו של שלמה: העשירות, כל העולם בא ללמוד את חוכמתו, הכסף והזהב כאבנים בירושלים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אם כן מה הביא אותנו לכל זה? חורבן בית המקדש. ואין אלו צרות נפרדות, ולכן אין סיבה שהאחרונות ישכחו את הראשונות: כל צרה אחרונה מעוררת אותנו מחדש להבין מדוע אנו בצרה - בעקבות מה שהיה אז. ולכן "זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה": כל צרה שבאה על ירושלים רק מזכירה לה שוב את ימי עוניה ומרודיה ואת כל מה שהיה בעבר, ועל ידי זה אנו אמורים להתעורר לבקש ולדרוש שתבוא הגאולה, שיאמר לצרותינו די ויחדש ימינו כקדם.
פסוק אחד - ושבעה שערים. האבן עזרא מלמד שהצרות תכפו עד שגם ימי העוני הישנים נעשו נחשקים. המגיד מדובנא מלמד שהרע בא בעוצמתו כנגד הטוב שבא בעוצמתו, ולכן הוא עצמו מזכיר לנו את הטוב - וגם שאדם מעריך את הטובה רק אחרי שאבדה, ולכן יש להודות כבר עכשיו כשטוב. האברבנאל מלמד שאהבת הגויים היא אהבה התלויה במצבנו, ובנפילה מתגלה פרצופה. לחם דמעה מלמד ש"משבתיה" הוא לשון השבתה - הצרים לעגו על שבגולה אנו שומרים את מה שהשבתנו בארץ, וגם שלא זכינו לראות פורענות מהשוחקים, כי לא היו אלא שבט אף בידי שמיים. ורב נוח גד ויינטרוב מלמד שהזיכרון אינו דוהה, מפני שכל צרותינו אינן אלא ענפיה של אותה נפילה ראשונה. וכל זה נועד לעורר אותנו לבקש: חדש ימינו כקדם.