פסוק ו' בפרק א' של מגילת איכה הוא פסוק של סילוק: יציאת ההדר מירושלים, ונפילת גדולי ישראל וכבודם. נלך בו לפי סדר הביאורים - תחילה כפשוטו על פי המלבי"ם, ואחר כך על פי דרשות חז"ל באיכה רבה ובדברי בעלי המוסר והדרוש, עד לעומק התביעה שנתבעו בה אנשי אותו הדור.
וַיֵּצֵא מִבַּת־צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ, הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף׃
כאיילים המחזרים אחר מרעה
"ויצא מבת ציון כל הדרה" - כל זיווה והדרה יצא מבת ציון. "היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה" - "שריה" הם הגדולים שבישראל, והם היו מחזרים אחר המאכל כמו האיילים המחזרים אחר המרעה, ולא מצאו. ומכאן ההמשך: "וילכו בלא כוח לפני רודף" - אם היה להם מרעה עוד היה בהם כוח, אבל היות שלא היה מרעה לא היה כוח, ונסו מפני האויב בלא כוח.
יצאו כולם להילחם
ביאור נוסף ב"ויצא מבת ציון כל הדרה": בימי קדם היו הגדולים צנועים וספונים בבתיהם כאנשים חשובים, וכאן יצאו כולם להילחם, שלא הייתה ברירה. כולם נאלצו ללכת למלחמה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ועם כל זה היו חלשים כאיילים. והנה האיילים מטבעם קלי המרוץ, ולכן דרכם להצליח ולהתגבר; אבל במקרה שלפנינו, כיוון שלא מצאו מרעה, החולשה הזאת עצמה הביאה אותם לידי כך שנתפסו.
אפילו הכבוד המפוקפק של מבצר לא נשאר
ביאור שלישי: ההדר והכבוד של עם ישראל התבטל בעת החורבן. יש מצב שאדם אינו יכול לעמוד לפני האויב בשדה, אך יש לו מבצר, והוא יכול להתבצר מאחורי הביצורים ולהשיב מלחמה שערה. אבל כאן אומר הכתוב שגם הכבוד המפוקפק הזה לא היה, אלא "וילכו בלא כוח לפני רודף". כל עוד אתה משיב מלחמה - רואים את הגבורה; אבל ברגע שאין בך כוח אפילו להשיב מלחמה, זה מה שקרוי כצאן לטבח. "כל הדרה" כולל אפוא גם את שאריות הכבוד שעוד נשארו להם - גם זה הלך מאיתנו.
"מן בת ציון" - סילוק השכינה בלשון רמז
חז"ל דורשים מן הכתיב. אנו קוראים "מבת ציון", אבל בפסוק כתוב "מן בת ציון". "מן" - אל תקרא כן אלא "מן" לשון מנה, כמו "וימן ה'", וכמו "ה' מנת חלקי וכוסי". כלומר: מנת חלקי - השכינה הקדושה - יצאה מאיתנו. וכן "הדרה" רמז לקדוש ברוך הוא, שנאמר "הוד והדר לבשת". ואנחנו רואים מכאן את אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שלא נכתב במפורש שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו, אלא רק בדרך רמז: את סילוק השכינה כתב בלשון רמז, כדי שלא לומר דבר קשה על עם ישראל.
ראשו של זה בצד זנבו של זה
"היו שריה כאיילים" - מה עניין איילים? הרי הקדוש ברוך הוא אמר "והתווית תיו" על מצחות האנשים, תיו על מצחות הצדיקים לומר שהם לא ייענשו. באה השכינה הקדושה ואמרה: הרי גם הם צריכים להיענש, שהרי לא מיחו, ואם לא מיחו - מגיע גם להם עונש. ובסופו של דבר כך היה; הקדוש ברוך הוא חזר בו, וזו הפעם היחידה שחזר בו מגזירה לטובה לרעה, והעניש גם אותם. וזה הרמוז כאן: "היו שריה כאיילים" - שלא היו מוכיחים זה את זה. מה איל זה, ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. כך באיכה רבה.
ביאור ה"אלון בכות": "לי זנב ולך ראש"
בפשטות אנו מבינים ש"ראשו של זה בצד זנבו של זה" עניינו הסתרה: במקום להתבונן במה שצריך לתקן, מוריד אדם את ראשו למטה ואינו רואה את הקלקולים. אבל בספר "אלון בכות" מסביר בדרך עמוקה יותר: מדוע לא הוכיחו זה את זה? מפני שכאשר היה בא אחד להוכיח את חברו על חטא שהוא בבחינת "זנב", היה חברו עונה לו: אדוני, אצלך יש חטא של ראש! יש בך עוון גדול כל כך, ואתה מדבר איתי על זנב? חטאיך הם בראש, הם גדולים. וממילא לא היו יכולים להוכיח זה את זה. ומכאן "וילכו בלא כוח לפני רודף" - מפני ש"ראשו של זה בצד זנבו של זה": כשבא להוכיחו על זנבו, אומר לו הלה, על מה אתה מדבר? הראש שלך - חטאים גדולים בהרבה, בבחינת ראש.
הופכים פניהם אלו תחת אלו
ועוד מביא באיכה רבה: מה איילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו - כל אחד מסתיר את ראשו אצל חברו - כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו. מסתיר את הפנים, מוריד את הראש. ומדוע? "לא נעים להעיר לו". "הוא גם תורם, ואם אעיר לו אולי יפסיק לתרום". "הוא אדם נכבד, גביר של המקום, לא נעים לומר לו ולתקנו". אמר הקדוש ברוך הוא: כך? תבוא שעה ואני עושה לכם כן - "וילכו בלא כוח לפני רודף". אתם לא היה לכם כוח לבוא ולהעיר ולתקן, לפיכך אתם תלכו בלא כוח לפני הרודף.
מצאן מרעיתו לאיילים שאין להם רועה
ועוד אומרים חז"ל: כשהייתה השכינה עמהם, היה עם ישראל בבחינת צאן שיש לו רועה, כמו שכתוב "ואתן צאני צאן מרעיתי", והקדוש ברוך הוא רועה אותם, שנאמר "ה' רועי לא אחסר". זה כאשר הלכנו בדרך ה' - אז לא חסר לנו דבר, שכשיש לצאן רועה אין לו חסרון: הוא מעמידנו על מקום מרעה טוב, דואג לרפא את הנחלה ואת השבורה ואת זו שאיננה יכולה לעמוד בקצב, והקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. אבל עכשיו שנסתלקה מאיתנו השכינה - "היו כאיילים". לאיל אין רועה, האיל חי בהפקר, ואנשים הולכים ביערות וצדים את האיילים. וממילא כל גוי יכול היה לבוא ולצוד אותנו. ואילו היינו נשארים בבחינת צאן מרעיתו, היינו שמורים בידי הקדוש ברוך הוא ולא היינו צריכים לדאוג ממאומה.
"הדרה" - "חדרה": גם הארון גלה
עוד דורשים חז"ל: אל תקרא "הדרה" אלא "חדרה", שהאותיות ה' וח' מתחלפות - ולא רק אצל ההונגרים, אלא כך מצינו בחז"ל בכמה מקומות. ומה נמצא חדר בחדר, פנימה? הארון. ומכאן: "ויצא מבת ציון כל הדרה" - גם הארון שבחדרה גלה. ועוד דורשים באיכה רבתי: "כל הדרה" - אלו תלמידי חכמים, שנאמר "והדרת פני זקן". כלומר גם הגדולים, גם החכמים, גם החרש והמסגר - גם הם יצאו וגלו.
צדקיהו והאיל
וחז"ל דורשים את הפסוק גם על צדקיהו. צדקיהו מלך יהודה עשה לו מנהרה מארמונו, שקצה האחד שלה ביריחו, ואמר: כשיבואו האויבים אצא דרך המנהרה ואיש לא יוכל לתפוס אותי. וכך אכן היה - באו האויבים, חיפשו את צדקיהו בארמון ולא מצאוהו, וצדקיהו הולך במנהרה עד יריחו. אלא שהקדוש ברוך הוא שלח שם איל, ואויבים אחרים - לא אלו שהיו בירושלים - התחילו לרדוף אחריו; רודפים ורודפים, ופתאום הם רואים מישהו יוצא להם מתוך מערה, והנה זה צדקיהו המלך. כביכול טמן לו הקדוש ברוך הוא רשת: שלח את האיל שירוץ, כדי שהאויבים ירדפו אחריו וצדקיהו ייפול לידיהם כפרי בשל. וזהו "ויצא מבת ציון כל הדרה" - יצא כל הדרה, זה המלך; "היו שריה כאיילים" - שנתפסו על ידי האיל.
הקול יעקב: הנחמות הן המרעה שלנו
הקול יעקב, המגיד מדובנא, מסביר על פי כלל גדול בידינו: לולי הנחמות לא היו עם ישראל מצליחים להחזיק מעמד בגלותם. מה נותן לנו את הכוח לשרוד? הידיעה שהגלות הזאת תסתיים, שהקדוש ברוך הוא יגאל את עם ישראל. אנחנו אמנם נמצאים באופן יחסי בתקופה טובה, אבל היו לעם ישראל תקופות קשות ביותר, ובהן במה נתחזקנו ובמה היה ביטחוננו? בידיעה שהקדוש ברוך הוא עתיד לגאול את עם ישראל, ושהנחמות וההבטחות שהבטיח לנו יתקיימו. זה מה שנותן לנו כוח לסבול את עול הגלות, וזהו "וקווי ה' יחליפו כוח" - אם אתה מקווה לה', יש סיכוי שתחליף כוח, שיהיה לך כוח חזק להתגבר מתוך התקווה לה'. והפחד שלנו הוא מ"נפלה לא תוסיף קום" - שלא יהיה חס ושלום מצב כזה. וזו בדיוק טענת האויבים כנגדנו תמיד: ה' זנח אתכם, ה' עזב אתכם, אין לכם סיכוי, לא יחזיר אתכם עוד לעולם. בזה מונים הגויים את ישראל, מצערים ומענים אותנו ואומרים לנו שאבדה תקוותנו.
והמשל: אדם העוזב מקום לתקופה, נסע לחופשה או לשליחות קצרה בחו"ל - לוקח את הדברים החשובים ואת עיקרי הדברים משאיר בבית; אינו מפנה את המקרר והתנור, שהרי הוא מתכונן לחזור. אבל מי שעזב מקום ואינו מתכונן לחזור לשם - אינו משאיר כלום, ואפשר שגם את הבית הוא מוכר: אם איני מתכנן לחזור לכאן, מה אשאיר כאן? ומכאן באו הגויים וטענו: "ויצא מבת ציון כל הדרה" - הנה ראו שהקדוש ברוך הוא לא יחזור אליכם, שאם היה חוזר היה משאיר את בית המקדש בנוי והיה משאיר בו חלק מן הכלים; ומשיצא כל ההדר, אין זה אלא סימן שעם ישראל אינם עתידים להיגאל לעולם.
ומה גרם הדבר? "וילכו בלא כוח לפני רודף". שהרי מה מחזיק אותנו ומה נותן לנו כוח - הידיעה שאנחנו עתידים לחזור; וכשאנו רואים שהקדוש ברוך הוא כביכול הרס הכל, נכנסת מחשבה שחס ושלום לא תהיה נחמה, ושחס ושלום אין עם ישראל עתידים לחזור. וזהו "היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה": מהו המרעה שלנו, מה סועד אותנו בגלותנו - הידיעה שאנחנו עתידים לחזור; ואם יצא כל הדרה, הרי אנו נראים כמי שאין לו רועה, כאילו הרועה זנח אותנו, וזה החלק הקשה ביותר. ואף על פי כן אנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא הבטיח את נבואות הנחמה, וכל דברי הגויים הבל, ועתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את עם ישראל גאולת עולמים, אמן.
הדר העשירות והדר העניות
האדמו"ר רבי אהרון מבעלז אומר: מצינו את הביטוי "הדר" אצל עם ישראל בשני אופנים. יש הדר של עשירות, של כבוד ורוממות, ועליו נאמר "ויצא מבת ציון כל הדרה" - ההדר הזה של עשירות רחק מאיתנו ועם ישראל איבדו אותו. אבל יש גם הדר של עניות, שהגמרא בחגיגה אומרת "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" - העניות נאה לישראל כמו רצועה אדומה לסוס לבן, שכך הוא מתלבש ביופי. ועל ההדר הזה אנו מבקשים: ריבונו של עולם, "ויצא מבת ציון כל הדרה" - הוצאת מאיתנו את ההדר של העשירות, בבקשה הוצא מאיתנו גם את ההדר של העניות. את ההדר הזה, שכמה שהוא מהודר ויפה כסוס לבן ברצועה אדומה, אנו מבקשים שיצא מאיתנו, ושתחדש ימינו כקדם.
ולפי אותו עיקרון מסבירים גם את מה שאומר דוד המלך בתהילים: "לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו". ריבונו של עולם, אנו מבקשים ממך שתעשה בגויים את ההדר הזה שיש היום לכל חסידיו. ומהו ההדר שיש לנו היום? העניות, שהיא מהודרת, סוס לבן ברצועה אדומה, העניות הנאה לישראל. את ההדר הזה תיתן לגויים, הדר ממין ומסוג זה תשפיע על האומות; ולנו תיתן את ההדר והנוי של פרנסה טובה ושל שפע, וחדש ימינו כקדם.
הישמח משה: מיהו הרודף האמיתי
בעל הישמח משה שואל: למה נענשו, ומה גרם שהאויב יוכל להם? התשובה מונחת בפסוק עצמו - "וילכו בלא כוח לפני רודף". ומיהו הרודף האמיתי של האדם? אומרים חז"ל: היצר הרע. הוא האויב האמיתי שלך - אתה ישן לו והוא ער לך, אתה אינך שם לב אליו והוא תמיד אורב לך.
וכאותו חסיד שראה את השבים משדה הקרב עולצים, ושאל אותם: על מה אתם שמחים? אמרו לו: ניצחנו את המלחמה. אמר להם: ניצחתם את המלחמה הקטנה, אבל עוד לפניכם המלחמה הגדולה. אמרו לו: איזו מלחמה גדולה יש? אמר להם: רבותיי, יש מלחמת היצר, וזו המלחמה הגדולה. ובאמת אין זה פשוט; המלחמה כנגד היצר הרע היא מלחמה תמידית, יומיומית, מלחמה סיזיפית שאף פעם אינה נגמרת. וזה מה שהוא אומר: למה יכלו לנו האויבים והכו אותנו? כיוון שהלכנו בלא כוח לפני הרודף - היינו חלשי כוח מול היצר הרע; היצר הרע יכול לנו והתגבר עלינו, ולא שלטנו בו אלא היינו כשפוטים לפניו בלא כוח, ולפיכך הרודף יכול לנו.
ללכת בלא כוח - כשגם היצר אינו בכוח
ואפשר להסביר "וילכו בלא כוח לפני רודף" בדרך נוספת על פי אותו עיקרון. יש מציאות שהיצר הרע קשה, מתגבר על האדם בכל כוחותיו, ומעמיד לפניו ניסיונות והתמודדויות לא פשוטות כלל. ויש פעמים שאת היצר הרע היית יכול לקחת בהליכה, אלא שאין רצון, אין כוח, אין חשק - אין חשק להילחם כנגדו. וחומרת המצב השני גדולה פי שבע מאות ופי שבעת אלפים מן המצב הראשון. כי במצב הראשון עוד יכול אדם לטעון: יצר הרע מאש ואנחנו מבשר ודם, והיה לו ניסיון קשה מאוד; אין אני אומר שבשמיים ינקו אותו, אבל ודאי שזו נקודת זכות. אבל כשהיצר הרע אינו ממש חזק ואינו ממש מפתה, והאדם בכל זאת הולך ונכשל - זו באמת תביעה קשה, שעליה הקדוש ברוך הוא כביכול נותן עונש חמור.
וזה מה שנאמר כאן: "וילכו בלא כוח לפני רודף" - לפעמים היצר הרע בא בכוח כנגדנו, אבל כאן היצר הרע בלא כוח, ואף על פי כן הלכנו לפני הרודף כשפוטים שלו, כמי שמראש קושרים לו את השלשלת באף והוא הולך ככבשים לטבח. זו תביעה קשה בהרבה. לפחות היית נאבק קצת; אבל כשאדם אומר מראש שאינו מנסה כלל להיאבק, זהו "וילכו בלא כוח לפני רודף", והתביעה חמורה בהרבה והקושי גדול בהרבה.
לסיכום:
בפסוק אחד קצר נרמזו כל פני החורבן: יציאת ההדר - זיו העיר, כבוד גדוליה, המלך, הארון ותלמידי החכמים; ובעיקר סילוק השכינה, שנכתב בלשון רמז מתוך אהבת הקדוש ברוך הוא לישראל. השרים נמשלו לאיילים - שלא הוכיחו זה את זה והפכו פניהם מן העבירה, ולכן נענשו בחולשה ובמנוסה בלא כוח; וכשנסתלקה השכינה נהפכנו מצאן מרעיתו לאיילים שאין להם רועה. הגויים טוענים שמיציאת כל ההדר מוכח שלא נחזור, ואנו יודעים שהנחמות מרעה הן לנו, ו"קווי ה' יחליפו כוח". ומכאן למוסר: נבקש שיצא מאיתנו גם הדר העניות ויתחדשו ימינו כקדם, ונזכור שהרודף האמיתי הוא היצר הרע - ושהתביעה הקשה מכל היא ללכת לפניו בלא כוח, בלא מאבק כלל.