פסוק אחד בפרק הראשון של איכה מרכז בתוכו את כל שאלת הגלות: מדוע האויב מצליח, מדוע הוא יושב בשלווה, ומה מקומו של הקדוש ברוך הוא בכל התמונה הזאת. נעמוד עליו לאורכו, על פי המדרש והמפרשים.
הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי־יְהֹוָה הוֹגָהּ עַל רֹב־פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי־צָר׃
המדרש באיכה דורש: "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - יכול על מגן? תלמוד לומר: על רוב פשעיה. "על מגן" פירושו בחינם, כלשון התרגום "למגנא" על "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא" - לחינם. וכן הביטוי המפורסם בגמרא בבבא קמא: "אסיא דמגן במגן - מגן שוויא", רופא בחינם שווה חינם. אדם שהזיקו לו, ואומר לו המזיק: יש לי רופא שיטפל בך בחינם - אומר לו הניזק: איני רוצה, אני רוצה רופא בכסף. (אגב, בישיבות רגילים לומר "עשייה במגן", וזה שיבוש הנובע מחוסר בקיאות בהגייה הארמית; מי שקורא תרגום יודע את ההגייה הנכונה.)
ולכאורה דברי המדרש תמוהים מאוד. המדרש אומר: ה' גרם לנו יגון בגלל רוב פשעינו; יכול בחינם? וכי עלה על הדעת שהקדוש ברוך הוא מביא ייסורים בחינם? איך בכלל שאל הדרשן שאלה כזאת?
מסביר המגיד מדובנא במשל. אדם אחד נפל בנו למשכב. קרא לרופא, והרופא בדק ואמר: צריך להקיז לו דם. אבל ביקש מן האב: עשה לי טובה, צא מן החדר בשעת ההקזה. אם בנך יראה אותך כאן, ייתן לו הדבר ביטחון עצמי - הקזת דם אינה חוויה נעימה, צריך לחתוך בגוף, והוא עלול מתוך כעס ומתוך ביטחון שאתה כאן אף להרביץ לי. צא, ואוכל לעשות את מלאכתי בקלות.
יצא האב, והרופא עשה את שלו בנחת בלי להרגיש מאוים. כשסיים, נכנס האב. התחיל הבן לקונן: אבא, למה עזבת? לא ראית מה הוא עשה לי? חתך אותי, הוציא לי דם! ופרץ בבכי. התחיל האב לצעוק על הרופא: איך אתה עושה לו דבר כזה? צא מכאן מיד, צא החוצה! הרגיע את הילד, יצא אל הרופא, הוציא מארנקו מאתיים שקלים, נתן לו, הודה לו, לחץ את ידו ונפרד ממנו לשלום.
מה שלא ידע האב הוא שהבן מציץ דרך חור המנעול ורואה את כל ה"הצגה": הכעס היה הצגה, והנה האב מוציא כסף, משלם, צוחק ואומר תודה רבה. לא יכול היה הבן לשתוק והתחיל לצעוק: אבא, עוד מגיע לו כסף? על מה שייסר אותי אתה משלם לו? אמר לו האב: בני, אם כבר שאלת - אומר לך. מה שהוא עשה לך רפואה גדולה עשה לך, הציל אותך מנזק, הצילך ממיטת חולי. אדרבה, מגיע לו תשלום על מה שעשה. תנוח דעתך.
והנמשל: האויבים באים לטעון שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו, כטענת הנוצרים וכטענת האסלאם. והראיה - מי שמייסר אותנו, הקדוש ברוך הוא מחלק לו מתנות: "היו צריה לראש", מי שמצר לנו מקבל כביכול "יישר כוח". אבל מה האמת? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה", ו"הוגה" מלשון רפואה, כמו "גהה" (וכמו "אסוותא" בארמית), וכלשון הפסוק "לב טוב ייטיב גהה". זה שהוא אומר: יכול על מגן? כלומר, האם הייסורים האלה הם בחינם - שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו ואנחנו נתונים ביד המקרה, כטענת הגויים, וכל צרוע וכל זב יכול לנו? אם כך, חטפנו סטירות ולא יצא מזה כלום, אין כאן כפרה ואין כאן קידום לגאולה. על זה משיב המדרש: "על רוב פשעיה" - דע לך שהייסורים לטובתך ולרפואתך. והראיה שבסוף שילמו לרופא; ואם שילמו לו, סימן שעשה את מלאכתו נאמנה.
בספר עקידת יצחק מבאר: רבים הם אויבי ישראל, אלא שכשהם נמצאים עימנו הם מראים עצמם כאוהבים, ובתוך תוכם הם אויבים. ואיפה זה מתגלה? "היו צריה לראש" - ואז "אויביה שלו", האויב שהשנאה בליבו יושב לו בשלווה ובשקט.
את התופעה הזאת כולנו מכירים. כמה אכלנו את ה"אויביה שלו" הזה במלחמת העולם השנייה. כשהאויב יכול להילחם בנו - ילחם. וכשאינו יכול, הוא אומר: ברוך השם שלא לכלכתי את ידיי, טוב שמישהו אחר עושה את העבודה; אני לא מתערב, זה לא נוגע אליי. הרב וייסמנדל שלח מכתבים עם מפות מדויקות, בבקשה להפגיז את אושוויץ - אפשר להפסיק את השריפה שבה נשרפים מדי יום אלפים ומאות אלפים. מטוס אחד, שניים שלושה מטוסים, ובאירופה עצמה, לא רחוק. שום דבר. לא נמצא אפילו מטוס אחד. מטוס אחד יכול היה להציל מיליונים.
והלקח: הגוי אינו אוהב אותך באמת. כשהוא רוצה למצוא חן בעיניך הוא מראה לך פנים שוחקות, אבל אם מישהו אחר מכה בך הוא ישמח לשבת מן הצד ולא ללכלך את ידיו בדם, שהרי יש מי שעושה את העבודה במקומו. אל תטעה לחשוב שמשום כך הוא אוהב אותך. ואם יקום מנהיג כזה או אחר, הוא גם יראה לך בבירור עד כמה אינו מסמפט אותך: כלפי חוץ יסתחבק איתך והכל יפה, אבל בהזדמנות הראשונה שבה יוכל לחלוק כבוד למנהיג ערבי, ואחר כך לשבת מול ראש הממשלה שלך ולשים רגליים על השולחן מול המצלמות מתוך בוז - יראה לך בדיוק כמה כבוד הוא רוחש לך. אל תתלה בו תקווה. גם כשהגוי אינו מזיק לך בפועל, אין הוא בכלל "צריה לראש" - אחרים הם הצרים - אבל "אויביה שלו", האויב שבלב יושב בשלווה, ונוח לו שמישהו אחר פועל במקומו.
בליקוטי אנשי שם מבאר: חורבן בית ראשון נעשה על ידי נבוכדנצר ונבוזראדן, והם לא כפרו בה'. הם ידעו שהם שליחי הקדוש ברוך הוא, הם שמעו את דברי ירמיהו וראו את נבואותיו מתקיימות. לכן לא העניש אותם הקדוש ברוך הוא כפי שהעניש את פרעה ואת סנחריב. פרעה כפר ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו? לא ידעתי את ה'" - לא ידעת? אם כן, תלמד כמה שיעורים ותכיר. סנחריב אמר: "מי בכל אלוהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי?" - על מי אתה סומך, על ריבונו של עולם? הנה כבשתי את ארץ ישראל, הנה הגליתי את עשרת השבטים, וכי יכול היה לי? מילים קשות, זלזול ובוז. וחזקיהו אמר לריבונו של עולם: אותך חירפו, לך יש מלחמה כנגדם; אני הולך לישון, אתה תפתור את הבעיה. ובלילה אחד נפלו מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות. גם פרעה וגם סנחריב חירפו מערכות אלוקים חיים, והיה צריך להיפרע מהם; לא האריכו בשלוותם, וסנחריב חוסל בידי בניו.
אבל נבוכדנצר האמין בה'. נבוכדנצר אמר שירה, שאלמלא בא מלאך וסטרו היה כביכול מעמיד בצל את שירותיו של דוד המלך: "אתוהי כמה רברבין, תמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם, ושלטניה עם דר ודר". אלה היו אנשים שהאמינו בה', ולכן האריכו בשלווה. וזה שנאמר: "היו צריה לראש אויביה שלו" - מדוע היו לראש שנים רבות, ומדוע היה להם שלווה? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - מפני שהאמינו בכך, וידעו שהם שליחים של הקדוש ברוך הוא ושמה שהם עושים בא מאיתו. ואפשר לומר עוד ביתר עומק: "היו צריה לראש" - נאמנים היו ל"ראש", כלומר מאמינים שהם פועלים מכוח הקדוש ברוך הוא, ולכן "שלו". אבל אלה שלא האמינו שהם פועלים מכוחו, ורצו למרוד בקודשא בריך הוא, כפרעה וכסנחריב - לא שלו, ולא האריכו בשלוותם ונענשו במהרה.
חז"ל מספרים כיצד קראו את מגילת איכה לפני יהויקים, שקרע את המגילה והשליכה אל האח המבוערת, ובעקבות זה נצטווה ירמיהו לכתוב מחדש, ונוספו עוד קינות על הצרות העתידות. המדרש מתאר את השלבים: קראו לפניו "איכה ישבה בדד" - אמר: אנא מלכא, וכי כתוב כאן שאיני מלך? "בכו תבכה בלילה" - אמר: אנא מלכא, תבכה לה לבריאות, ואני עדיין מלך. "גלתה יהודה מעוני" - אנא מלכא, שתגלה לה לבריאות, אני עדיין מלך. "דרכי ציון אבלות" - אבלות ואבלות, ואני עדיין מלך. כיוון שהגיע ל"היו צריה לראש" - מיד ציווה לשורפה. כאן הוא מתחיל להרגיש את הכיסא מזדעזע: "צריה לראש" - אם כן איני מלך עוד. את זה כבר לא היה יכול לקבל.
רואים מכאן איזה מלכים "אוהבי ישראל" היו: יגלו, ימותו, יתייסרו, יבכו - העם ילך לעזאזל, ובלבד שלי יש כיסא. אם הכיסא יציב, מה אכפת לי מן העם? מנהיג בסגנון הדיקטטורים: העם קיים בשבילי, ואם לא - נחליף את העם. כבר היה מנהיג שאמר, לאחר שמפלגתו לא נבחרה: העם טעה, צריך להחליף את העם. וטוב שלא עשו בחירות איזה עם לבחור, שמא יחליטו לפטר אותנו. אדם כזה סבור שלשלטון נולד, שנברא כדי למשול, ומה קורה לעם לא ממש מעניין אותו. מסופר על דיקטטור רוסי שחלה ושכב על ערש דווי, ובמשטרים טוטליטריים יש הערצה עיוורת למושל, ולכן התאספו המונים למטה, צעקו וביקשו למות במקומו. שאל את הרופאים: מה הרעש למטה? אמרו לו: העם בא להיפרד ממך. אמר: העם בא להיפרד? ולאן העם הולך? כלומר: אני נשאר כאן לתמיד, לא באתי כדי ללכת; אם הם באו להיפרד, כנראה הם הולכים לאיזה מקום. כך חושב מגלומן, שהכל כאן הוא ובשבילו. וכשפוגעים לו בכיסא - "צריה לראש" - זה כבר בלתי נסבל. כל עוד כולם מתייסרים אין לו אכפת; אבל אם הם יהיו לראש ואני לא בתמונה, על דבר כזה אי אפשר להסכים.
בספר אלון בכות מבאר: התינוקות הם הערבים. במעמד הר סיני שאל הקדוש ברוך הוא את ישראל: מי יהיו ערבים בעדכם? ואמרו: בנינו יהיו ערבים בעדנו. לפיכך בעת הגלות "עולליה הלכו שבי לפני צר" - מדוע? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה": כיוון שפשעו ולא עסקו בתורה כראוי, לא נותרה ברירה אלא לקחת מהם את העירבון, והעירבון הוא העוללים.
הלחם דמעה מבאר באופן אחר: עם ישראל נתנו אמון בגויים אשר סביבותיהם ומסרו בידם את ילדיהם שישמרו עליהם. נמצא ש"עולליה הלכו שבי" - הלכו כמו מרצון, שהרי הוריהם מסרו אותם לידיהם. ודבר דומה, לא תקום פעמיים צרה, אירע בשואה הנוראה באירופה: רבים שדאגו לגורל ילדיהם מסרו אותם לשכניהם הגויים, שגידלו אותם כילדיהם. הדבר יצר בעיות קשות מאוד: נוצרו מצבים של התבוללות, ילדים שגדלו בין הגויים כגויים גמורים, ולעיתים נמאס לגוי לכלכל מי שאינו שייך אליו, וכשהבין שלילד כבר אין אב - מסר אותו לידי הכנסייה. וכך ילדים רבים התבוללו.
מי שהיה דואג להוציא את אותם ילדים היה הרב כהנמן זצ"ל. הוא היה הולך ממנזר למנזר ומכנסייה לכנסייה ומחפש אם יש שם ילדים, אודים מוצלים מאש, בניהם של אלה שהוריהם כבר לא ישובו, והיה מוציא אותם מידם. היו מקומות שהצליח, והיו מקומות שסירבו בכל תוקף למסור ילדים יהודים שהופקדו בידיהם - ועל דבר כזה הוא לא היה מוכן לוותר.
פעם הגיע למקום אחד ודיבר על ליבו של אב הכנסייה: אחרי כל מה שההורים עברו, לפחות שיישאר להם נצר ושושלת. אמר לו הלה: אין לי בעיה, אבל מה אתה חושב, שתוכל לזהות כאן מישהו? יש כאן ילדים שהגיעו לפני ארבע שנים, בני שנתיים בבואם ובני שש היום. אתה חושב שמישהו יזהה? אתה חושב שמישהו מהם יודע משהו מיהדותו? חבל על זמנך, אני עצמי איני מזהה. אמר לו הרב: תן לי דקה אחת. ומה יכול היה לעשות? לא התנגד.
לפני שהלכו הילדים לישון ניגש הרב ונעמד מולם. הדרת פנים הייתה לו, וכולם ראו אותו. הוא שם יד על עיניו וקרא בקול: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ואז החלו ילדים להתאסף ולצעוק: "מאמע! מאמע!". מה התברר? הוא עורר בהם זיכרון רדום. ילד בן חצי שנה, כשהוא הולך לישון, שמים לו את הידיים על העיניים ואומרים איתו שמע ישראל - והוא אינו מבין כלום, אבל מדקלמים איתו. וכשהוא גדל קצת, הוא בקושי מוציא מילים, אבל יודע לומר "שמע ישראל". לילדים האלה הייתה תמונת אמא חרוטה בתוך אותו "שמע ישראל", וכשעמד הרב וקרא - נזכרו באמא. אמר לו הרב: אתה רואה? אלה יהודים.
ומי נשאר שם במנזר? ילדים שאימם לא אמרה איתם שמע ישראל. אלה שהמודרניזציה כבר הכתה בהם, אלה שכבר קודם לכן היו מן המתבוללים ופרקו מעליהם עול מצוות - ילדיהם לא הבינו על מה הוא מדבר ומה ה"שמע ישראל" הזה. הם נשארו שם, ונגדעו מן העם היהודי באופן מוחלט. אבל אלה שנשארה בהם לחלוחית - הלחלוחית הזאת חוזרת ומפכה, ומגיע שלב שבו היא מתעוררת.
מסביר החיד"א, ומובא בספר ברכת חיים: כאשר רוצים לקלל קבוצה שלא תהיה בהם דרך והנהגה, מקללים אותם שכולם יהיו ראשים. כשכולם ראשים - אין מי שינהיג, אין מי שיתווה מדיניות; מה שזה יאמר, עשרה יחלקו עליו, ומה שזה יאמר, עשרה יחלקו עליו, ונוצר פילוג אינסופי שאי אפשר להתנהל בו. לעומת זאת, גם אם יש אנשים רבים ודעות רבות, אם יקבלו עליהם ראש אחד יוכל להנהיגם באופן שינצחו במלחמות ויבססו את עצמם כראוי. הכל תלוי אם יש ראש ומנהיג, או שיש מי שמנסה להנהיג וכולם שמים לו רגליים ומבטלים את מנהיגותו.
ובוא וראה את מצבו של עם ישראל: מפורר ומפורד, ובתוכנו הבריונים שגרמו לפירוד פנימי והרסו את ירושלים מבפנים ושרפו את אוצרות היין והשמן. והאויבים לעומת זאת - "היו צריה לראש", התאחדו כולם ושמו להם ראש אחד. נו, ומה הפלא שהגויים הצליחו להכניע אותנו? אצלנו כיתות רבות, ואצלם ראש אחד ומנהיג אחד, ומכוח זה יכלו לנו.
רבי מאיר ורג'אני בספר מאור עיניים מבאר שבפסוק "היו צריה לראש אויביה שלו" רמוזים גם דברי נחמה, שעדיין יש תקווה. הקדוש ברוך הוא גם בעת הכעס - "ברוגז רחם תזכור". זה דבר שאינו שייך באדם: אדם הכועס נתון בלחץ ובמתח, אש בוערת בתוכו, ואינו זוכר עכשיו רחמים ולא חסדים, כל כולו מבטא את חרונו. אבל הקדוש ברוך הוא מסוגל בעת הכעס לזכור את הרחמים ואת החמלה.
והרמז: אמר רבי יצחק ברבי חייא - הרשעים, על ידי שתחילתן שלווה וסופן ייסורין, פותחים בברכה וחותמים בקללה. הרשע בעולם הזה טוב לו, לא תמיד אבל הרבה פעמים: הכל הולך לו למישרין, עושה מה שבא לו, מכייף, נהנה, תאוות וגשמיות. נראה כאילו הכל בסדר, אבל זו דרך חתחתים שתחילתה מישור וסופה קוצים. ולכן בלעם אמר "מברכיך ברוך ואורריך ארור" - הקדים את הברכה, כמידתו של הרשע, שיש לו תחילה טוב ואחר כך גיהנום. ואילו הצדיקים פותחים בקללה וחותמים בברכה: יצחק אמר "אורריך ארור ומברכיך ברוך" - ההתחלה ארור והסיום ברכה ושבח. וכן "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד".
כך היא תמיד דרכם של הצדיקים: בתחילה קוצים, ואחר כך מישור. וכך בכל מידה שאדם צריך לשבור ובכל התמודדות שהוא מתמודד: בהתחלה זו קריעת ים סוף, ואחר כך נעשה מישור. כל מי שהפסיק לעשן יספר לך שבימים הראשונים זו הייתה קריעת ים סוף, ואילו היום הוא רואה אנשים מעשנים וזה כבר לא מדבר אליו. לא שאינו מסוגל לחזור - הרבה אנשים שהפסיקו שנים בסוף חזרו - אבל ההתמודדות כבר אינה יומיומית. וכך בכל התמודדות כנגד יצר הרע: השלב הראשון קשה, בהתחלה חתחתים וקוצים, ואחר כך קל הרבה יותר והדרך הולכת למישרים.
הרשע אינו מסוגל לדחות סיפוקים, אינו מסוגל לומר לעצמו לא. יש תאווה - הוא רוצה אותה כאן ועכשיו. הצדיק, לעומתו, מוכן לקבל מן היצר הטוב גם צ'קים דחויים, אין הוא חייב אותם במזומן. הרשע אומר: עזוב אותי מצ'ק של מיליון דולר לשוטף פלוס שישים שנה, תן לי עשרה שקלים עכשיו. זה בדיוק מה שעושה היצר הרע: הוא נותן לאדם עשרה שקלים במקום צ'ק של מיליון דולר לעוד שישים או שבעים שנה, והרשע מתפתה ולוקח את העשרה שקלים, שהרי זה כסף ביד ומיד, ומה שרואים על המקום - בזה הוא מאמין. ומה יהיה אחר כך? אחריי המבול. ואילו אצל הצדיקים יש בהתחלה קושי והתמודדות והתגברות, אבל השלווה שאחריה היא לנצח, והשכר נצחי.
וזה הרמז שבפסוק: "היו צריה לראש" - הצרות של ירושלים הן רק "לראש", רק בהתחלה. אבל בסוף - יש לנו נבואות שלמות המתארות עד כמה תתרחב ירושלים, איזה שלטון וממשלה אדירים יהיו לעם ישראל בביאת המשיח, איך הקדוש ברוך הוא ישכון בתוכנו וימלא את העולם דעה כמים לים מכסים, "ישמחו בה כל אוהביה", "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". היום יש מתאבלים, היום אנחנו בקושי, אבל זו רק ההתחלה, והסוף יהיה נפלא. ולעומת זאת "אויביה שלו" - האויבים אינם מחפשים מה יהיה בסוף, אלא שלווה עכשיו. ומה יהיה בעתיד? "בית עשיו לקש ובית יוסף לאש", הכל יישרף - עזוב אותי מן העתיד, נישרף יחד עם כולם, לא אכפת לי. הוא מחפש את השלווה העכשווית ואינו מסתכל שסופן ייסורין.
לפי הביאור הזה אפשר לומר ש"אויביה שלו" אינו רק מלשון שלווה, אלא גם מלשון אשליה: השלווה הזאת היא אשליה. אדם היושב על פי לועו של הר געש ואומר לך שזה כמו לונה פארק - רטט נעים, הכל רועד, כיף - אומרים לו: אדוני, זו אשליה. עוד מעט תתפרץ כאן הלבה ותבין שזה ממש לא לונה פארק. כך האדם חי בעולם ומרגיש שנחמד לו, ואינו מבין שזו אשליה של היצר הרע, הצובע לנו את הכל בוורוד, ובסוף הכל ייצבע בשחור. שהרי לא משנה באיזה רכב ובאיזה צבע תיסע בחיים, בסוף כולם נוסעים על מרצדס שחורה. האשליה זמנית, החיים מסתיימים מהר והיא מתפוגגת. אם כן "אויביה שלו" - שלוות הגויים היא בבחינת אשליה זמנית, שסופה לכלות בעשן, ואז יתברר שבטחו באפס ותוהו, ושעם ישראל, שהיו שפלים ובזויים, זוכים למעלות ולדרגות גבוהות ואדירות.
נחזור לדברי המדרש: "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - יכול על מגן? תלמוד לומר: על רוב פשעיה. אומר החיד"א בנחל אשכול דבר נפלא בדרך רמז. אנחנו יודעים שאחד החטאים שבעקבותיהם גלה עם ישראל הוא שנאת חינם, שבעוונה חרב הבית. על זה בא המדרש ואומר: יכול על מגן? כלומר, האם רק שנאת חינם הייתה ביניהם? תלמוד לומר "על רוב פשעיה": לא זו בלבד. שנאת חינם הייתה הקודקוד והמרכז, אבל דע לך שהיה כאן רוב פשעים - פשעים רבים וחטאים גדולים מאוד, שנוספו על שנאת החינם.
נותרה שאלה בסוף הפסוק: מה הקשר בין "עולליה הלכו שבי לפני צר" לבין "היו צריה לראש"? וכי אם לא היה לראש לא היה יכול לשבות אותם?
בספר ליקוטי הריצב"א מביא שזו בעצם תשובה לשאלה: במה זכה נבוכדנצר שמלכותו נמשכה ארבעה דורות? סנחריב לא זכה לכך, פרעה לא זכה לכך, ומלכים אחרים שנהגו בנו באכזריות נוראה לא זכו לכך, ודווקא נבוכדנצר זכה. התשובה: נבוכדנצר האמין שלא בחוכמתו ולא בגבורתו הצליח לכבוש את עם ישראל, אלא ידע שזה בגלל עוונותינו, שזה כעס ה' עלינו, ושהקדוש ברוך הוא הוא שהוביל את ירושלים לכך שהאויבים יצליחו לכובשה. הוא לא אמר לרגע "כוחי ועוצם ידי". פרעה, לעומתו, אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" וייסר את ישראל, וסנחריב אמר "מי בכל אלוהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי" - אתה מרגיש שהכל עשית בכוחך? אם כן הצלחתך זמנית וקטנה.
והנה כל העמים, כשהיו כובשים, היו שמים בראש השבי את הגדולים והחשובים והגיבורים, כדי להראות את גבורתם: לוקחים אותם מושפלים, מנקרים את עיניהם, כופתים ידיים ורגליים, ואומרים: ראו למי יכולנו! אבל אצל נבוכדנצר ונבוזראדן רב הטבחים לא היה כך. הם ידעו שהניצחון היה מכוח ה' ורק מפני שהקדוש ברוך הוא הכניע את עם ישראל, ולכן שמו בראש השבי דווקא את העוללים, את היונקים ואת תינוקות של בית רבן. מה רצו לומר בכך? ראו, הקדוש ברוך הוא הכניע את עם ישראל ועשה אותם כתינוקות, כילדים. לא הגיבורים בראש כדי להראות כמה אני גיבור, אלא העוללים והיונקים, לומר: ה' נטל מהם את כוחם. על זה זכה נבוכדנצר והאריך במלכותו, שהאמין בה' וידע את כוחו וגבורתו: "אתוהי כמה רברבין, תמהוהי כמה תקיפין, מלכותיה מלכות עלם, ושלטניה עם דר ודר" - נבוכדנצר אמר זאת, והוא הכיר בריבונו של עולם.
וזה שאומר כאן המקונן: "היו צריה לראש אויביה שלו" - צרי ישראל שהיו לראש, שלו והאריכו בשלוותם דורות של מלוכה. מדוע? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - שידעו שניצחונם אינו בגבורתם אלא מפני שה' העניש את ישראל על רוב פשעיה. ו"הוגה" יש בו שתי משמעויות: מלשון יגון ושבר, או מלשון הגה והסיט מן המסילה. וכדי שלא יתנשאו ולא יתגאו - "עולליה הלכו שבי לפני צר": את העוללים שם בראש השבי, להראות שישראל נעשו כעוללים, ושהניצחון לא בא בגבורתנו אלא משום שנשתה גבורתם של ישראל, שהקדוש ברוך הוא מיעטם והחלישם ומכוח זה נמסרו בידינו. ומכוח ההכרה הזאת זכה נבוכדנצר לשנים ארוכות של שלווה.
פסוק זה מלמדנו שלושה יסודות. ראשית, אין ייסורים "על מגן" - "ה' הוגה" הוא לשון רפואה, והאב שמשלם לרופא מעיד שהמלאכה נעשתה לטובתנו ולכפרתנו, ולא שחלילה נעזבנו ביד המקרה. שנית, שלוות האויב אינה סימן לאהבתו ואינה ראיה לצדקתו: "אויביה שלו" הוא האויב שבלב היושב בשקט בשעה שאחרים מכים בנו, ושלוותו אינה אלא אשליה זמנית, שכן הרשעים תחילתם שלווה וסופם ייסורין, והצדיקים תחילתם קוצים וסופם ברכה. ושלישית, כוחו של האויב בא מאחדות הראש שלו ומפירודנו אנו, ודווקא מי שהכיר שהוא שליח - כנבוכדנצר ששם את העוללים בראש השבי - האריך ימים בשלטונו. ומכאן הנחמה: "היו צריה לראש" - הצרות אינן אלא בראש הדרך, ואחריתנו ישגה מאוד, במהרה בימינו.