בפרק א' של מגילת איכה המקונן פורש את מצבה של ירושלים לאחר החורבן, ואנו מגיעים לפסוק ה' - פסוק שהוא בעצם המקור לכלל הגדול שכולנו מכירים: "כל המצר להם לישראל נעשה ראש". נעמוד על הפסוק לפי הפשט, לפי התרגום, ולפי שורה של מפרשים, ומתוכו נבין למה זה שמצר לישראל דווקא הוא שמתרומם ונעשה ראש.
הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי יְהֹוָה הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר׃
התרגום מבאר: "היו צריה לראש" - אותם שהיו מצרים לה, הם שהתמנו לראש. "אויביה שלו" - האויבים שלה שרויים בשלווה, כלשון הכתוב "ישליו כל בוגדי בגד". ומדוע? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - הקדוש ברוך הוא שבר אותה, ש"הוגה" הוא לשון שבר, שברה על רוב פשעיה. וכיוון שכן, השונאים יושבים בשלווה, ועם ישראל הם הסובלים, הם הגולים, הם המוכים; ודווקא המצרים לנו הפכו להיות ראשים. ויש הסבר נוסף ב"הוגה" - לשון יגון ותוגה, שהקדוש ברוך הוא כביכול ציער אותה על רוב פשעיה. ועוד נחזור לזה בהמשך.
הרש"ש מסביר ש"שלו" הוא לשון שגגה, כמו שנאמר בפרץ עוזה "ויכהו שם על השל" - על השגגה, שבא לגעת בארון כשחשב שהארון עומד ליפול לאחר ששמטו הבקר. לפי זה "אויביה שלו" - האויבים שגגו. מה הייתה שגגתם? הם חשבו: אנחנו ניצחנו מפני שאנחנו גדולים, אנחנו ענקים, אנחנו גיבורים. וזו טעות. "אויביה שלו" - אתה יודע למה ניצחת? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה". ניצחת מפני שהקדוש ברוך הוא מעניש אותנו על הפשעים שבידינו, ולא מפני שאתה כה גדול. אבל האויבים שגו לחשוב שהניצחון בא מגדולתם ומעוצמתם.
ה"יין הרקח" מסביר ש"שלו" הוא מלשון שלייה, כמו השולה דגים מן הים. "אויביה שלו" - צדו אותנו כמו ששולים דגים.
ה"תורת חסד" מבאר את החידוש שבפסוק: אויבינו היו תמיד מסוכסכים ביניהם במלחמות פנימיות, וכאן שמו להם ראש אחד ועשו שלום ביניהם. כידוע, אויב משותף יוצר קירוב בין שונאים, שהרי עכשיו יש למי להתנגד יחד. וכך מביא המדרש שכמה מלכים יצרו ביניהם התאחדות כדי לבוא ולהילחם כנגד ירושלים. וזהו "היו צריה לראש" - ומדוע? "אויביה שלו": האויבים היו שרויים בשלווה, לא היה להם שום עסק אחר, ולכן באו להצר לי.
וזה דבר שאנו רואים בעינינו: כל עוד לעיראק היה עסק עם איראן ולאיראן עסק עם עיראק - לנו היה שקט. מיליונים נהרגו זה בזה, התגוששו והתקוטטו ביניהם והניחו לנו. נגמרה המלחמה - האחד הולך להקים כור אטומי נגדנו, ולאחר שאמריקה גמרה את הסיפור שלו, איראן מתעוררת. מדוע? "שלו" - יש להם שלווה, יש להם פנאי, והם התפנו לטפל בעם ישראל.
וזה מה שאנו אומרים בקינות: "אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תילה בנויה, ועיר אלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". מהו הקשר? כיוון שכל עיר על תילה בנויה - אין לה טרדות, אין לה בעיות, אין לה עם מי להתעסק, ממילא היא מתעסקת אתנו ומנסה לפתור את בעיות המזרח התיכון. עדיף לנו שיהיו להם בעיות אצלם ויעזבו אותנו לנפשנו. אבל ברגע ש"אויביה שלו", כשלהם יש שלווה, הם מתפנים להצר לנו, ומתאחדים זה עם זה כדי לבוא ולהילחם כנגד עם ישראל - ואז "עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה".
ה"כתב סופר" מסביר: "היו צריה לראש" - כל אחד שבא להילחם כנגד עם ישראל רצה להיות הראש, אני אהיה המצביא, אני אעמוד בראש. והדבר הפוך ממה שהיה מקובל בתקופות הקדמוניות. אז לא רצו להיות ראש, מפני שידעו: אם אתה הראש ובאת להילחם - בך מטפלים ראשון, ממך נפרעים ראשון. ראה מה עשה יהושע למלכי כנען, שעינה אותם, וכן לחמשת המלכים שנחבאו במערה במקדה. אף אחד לא רצה להיות ראש, כי לקח בחשבון שאם ניפול כאן - אני אקבל את המכה הראשונה.
אבל כאן מצבו של עם ישראל היה כל כך קשה, שראו האויבים שאין להם מה לחשוש, וממילא כל אחד רצה להיות ראש. כשהיריב חזק במקצת אתה מפחד לעמוד בראש, שלא אחטוף; אבל כשהוא כל כך חלש שאין בידו לעשות לך דבר, אתה נמצא בשיא השלווה ורודף להיות ראש, שהרי זה רק כבוד והצלחה ואין שום סיכוי שאשלם מחיר. וזה מראה על המצב הנורא שלנו - "כי ה' הוגה על רוב פשעיה": בגלל רוב פשעינו הגענו לשפל כזה, שכל אחד רוצה להיות ראש כדי להילחם כנגדנו.
הפסוק הזה הוא היסוד לכלל שכולנו מכירים: כל המצר להם לישראל נעשה ראש. ומעניין - זה לא דווקא כלפי ישראל מבחוץ, אלא גם כלפי החלק היותר ישראלי שבעם ישראל, ואותו דבר הוא. בזמנו בוועידת המפלגה הרים אחד מראשי הציבור את דגל גיוס בני הישיבות, ונבחר למספר אחד בוועידה. כך גם היה במהפכה האזרחית: רוב הציבור אינו שמאלי, ומדוע הלכו להצביע למפלגת שמאל? מפני שהובטחה "מהפכה אזרחית" - נשתחרר מהדתיים, נשתחרר מהחרדים, "עוקף חרדי". וכך נעשה ראש. זה לא החזיק זמן רב, אבל נעשה ראש. ושוב פעם, אותו דגל של שנאה: יש פה חרדים, צריך לגייס אותם, צריך לשלוח אותם לשוק העבודה - ותשע עשרה מנדטים. כל המצר לישראל נעשה ראש.
וכך גם באומות העולם. איזו אומה הופכת אצל הערבים פתאום לאומה משפיעה ולבעלת שם? מי שמכריז ג'יהאד על היהודים. אחמדינג'אד הפך פתאום למושג של הערצה, מפני שהוא היחיד שדיבר על חיסול הישות הציונית. מי שמצר לישראל נעשה ראש, כולם מעריכים אותו והוא הופך להיות ראש לכולם.
ומה הסיבה באמת שכל המצר להם לישראל נעשה ראש? נאמרו בזה טעמים רבים, וכולם אמת ונכוחים. טעם אחד: כשהקדוש ברוך הוא מוסר אותנו ביד אומה שפלה - זה ביזיון גדול. אבל אם הוא מוסר אותנו ביד אומה חשובה, אם להפסיד - לפחות לגורם חשוב. להפסיד לגורם פשוט וזול, אין ביזיון גדול מזה.
וכך מצינו באבימלך אחיו של יותם, שהרג את שבעים אחיו על אבן אחת ויצא להילחם בבעלי שכם - שם משל האטד. כשזרקו עליו פלח אבן רכב מעל החומה, אמר לנערו שימיתנו, כדי שלא יאמרו שאישה הרגה אותו. רואים אנו שהיה להם עניין שלא ליפול בביזיון: אם נהרגת - לפחות שתיפול בידי אומה. זה כמו שיאמרו שאיזה ארגון קיקיוני בלבנון הצליח להכות בנו - ביזיון גדול; ואם יאמרו שמדינה גדולה, מעצמה, הצליחה להכות בנו - נו, לפחות מעצמה.
לכן, כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה למסור את עם ישראל, הוא דואג לכבודם: אם נפלת - לפחות ביד ראש, מישהו שהוא ראש ולא מישהו שהוא בחינת זנב, שלא יאמרו שביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את בניו. וכך מצינו שהביא כנגדנו את נבוכדנצר, שקודם כבש את כל העולם ואחר כך בא אלינו. ליפול ביד נבוכדנצר - אין בזה ביזיון; אבל ליפול ביד אומה שאפילו את כרטיס הביקור שלה אין מי שמכיר - זה באמת ביזיון גדול.
טעם נוסף: "משגיא לגויים ויאבדם". כשהקדוש ברוך הוא רוצה להפיל את הגוי - מהיכן הוא מפיל אותו? אם תפיל אותו מקומה שנייה, ה"בום" אינו נשמע כראוי. מעלים אותו למגדלי עזריאלי ומשליכים אותו מלמעלה, ואז ה"בום" נשמע כמו שצריך. לכן "משגיא לגויים" - מרים אותו גבוה גבוה, ואז המפלה חזקה. "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי" - כדי להפילו כראוי, צריך שיהיה גדול. אז כל המצר להם לישראל, וה' רוצה להיפרע ממנו - מה הוא עושה? עושה אותו לראש, ואחר כך נפרע ממנו. וכשהוא גדול ונענש, כולם יודעים ומכירים על מה נענש.
מה ההבדל בין הטעם הראשון - שלא ניימסר ביד אומה שפלה, לבין הטעם השני - כדי להיפרע מן הגוי כשהוא גדול? ההבדל הוא בשאלה מהי סיבת הפורענות: האם הפורענות באה כגזירה על עוונותינו, או שהיא באה מבחירתו של האויב שבחר לייסר אותנו.
וכיצד נדע? בתוצאות. הסתכל בסוף המעשה. אם אתה רואה את הגוי אחר כך בייסורים - זה סימן ש"משגיא לגויים ויאבדם", הרי המן נתלה; לא בגלל עוונותינו סבלנו, אלא מפני שהוא רצה להצר לנו, והקדוש ברוך הוא הגדיל אותו כדי שמפלתו תהיה גדולה. אבל אם זה בגלל עוונותינו, אין עניין להפילו אחר כך, שהרי כל הכוונה הייתה שנשלם מחיר; ואז הקדוש ברוך הוא עושה לנו הנחה - שנשלם את המחיר אבל לא בביזיון, שנקבל את המכה ממלך ולא מאדם שפל.
"היו צריה לראש" - ואני שואל את עצמי למה. שהאויב נעשה ראש יכול לנבוע משתי סיבות: או מפני שה' רוצה לאבדו, ואז אין הדבר קשור לעוונותינו; או מפני שחטאנו, והקדוש ברוך הוא ממתיק לנו את הגלולה שלפחות נקבל את העונש על ידי מלך ולא על ידי אדם שפל. ואיני יודע במה מדובר. על כך ממשיך המקונן: "אויביה שלו" - הרי המבחן הוא מה קורה לאויב אחר כך. אם האויב מקבל בסוף את מפלתו, סימן שהגדלתו הייתה מפני שרצה להצר לנו וה' רצה שמפלתו תהיה גדולה. אבל אם אתה רואה ש"אויביה שלו", שהם יושבים בשלווה - סימן שכל הייסורים שאנו מקבלים הם בגלל עוונותינו. ולמה אם כן נענשנו? "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" - זה אות ומופת שהיגון בא עלינו בגלל רוב פשעינו. בגלל רוב פשעינו הפך ה' את האויב לגדול, כדי שלפחות לא נקבל את הגלולה בכל מרירותה אלא מיד מלך; ואין מה להיפרע ממנו, שהרי מלך זה בסופו של דבר עשה את גזירת ה'. ולכן "אויביה שלו".
ספר "אלון בכות" מבאר מדוע כל המצר לישראל נעשה ראש: מפני שהקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע ממנו, ואין זה כבוד הבורא להתעסק עם קטנים. יותר כבוד הוא שהבורא מתעסק עם נבוכדנצר, עם פרעה, עם מלך; אבל שיתעסק עם מי שתקוע באיזו מערה בהרי טורה בורה, עם שקצים ורמשים - אין זה כבודו. לכן מגדיל אותו תחילה. משל למתאבק בזירה שרואה יריב זעיר המדגדג לו את הרגל ומכריז שבא להיאבק נגדו; מה עושה? אומר לו: בוא, אני אעלה אותך על סולם, עכשיו אתה מולי - וכעת קבל את המכה. הוא מגדיל אותו כדי שלא יהיה ביזיון כנגד מי נלחם. זהו הסבר נוסף ל"היו צריה לראש".
ויש עוד הסבר. בארץ ישראל אנו ניזונים מאת השם יתברך בעצמו, שנאמר "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; אבל בין האומות אנו ניזונים דרך השר של האומה, שהרי האומות אינן מקבלות ישירות מאת ה'. נמצא שבחוץ לארץ הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו דרך השר של המדינה. ומחמת כך הוא נעשה ראש: כיוון שה' רוצה להשפיע עלינו שפע רב, הוא מגדיל אותו, שכשיהיה לו שפע רב, מן התמצית - מן השאריות - נתפרנס אנחנו. וזהו "היו צריה לראש": הוא נעשה הצינור שדרכו יורד השפע, ולכן הוא נעשה גדול, כדי שדרך הצינור הזה אפשר יהיה להשפיע על עם ישראל.
הנרבוני מביא טעם נוסף: הגוי מוציא לפועל את גזירת ה', כמו שנאמר "אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה". וכדי שיוכל להוציא את הגזירה בשלמותה, שהרי כשהמשחית משחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, לכן "היו צריה לראש" - כשהוא נעשה ראש יש בידו הכוח להוציא את הגזירה לפועל. אבל שונא שאינו ראש אינו יכול להוציא את הגזירה לפועל. וה' חפץ שתצא הגזירה לפועל, "כי ה' הוגה על רוב פשעיה", ולכן נותן לו כוח ביד.
ויש טעם נפלא מאוד שאומר האור החיים הקדוש. תחילה הקדמה: שיטת האור החיים היא שביד בעל בחירה להזיק גם למי שלא נגזר עליו. דיברנו בזה באריכות בשיעורים על ספר איוב - יש מחלוקת גדולה בין הראשונים והאחרונים אם יש כוח לבעל בחירה להזיק למי שלא נגזר עליו. בעלי חיים בוודאי אינם יכולים להזיק אלא אם נגזר על האדם, אבל בעל בחירה חופשית - השאלה אם גם בבחירתו יכול להחליט לרצוח מישהו אף שלא נגזר עליו. ושיטת האור החיים מפורסמת, שבעל בחירה יכול להזיק גם למי שלא נגזר עליו נזק, וזה חלק מן הבחירה החופשית: כמו שיש לך בחירה לחלל שבת או לא, כך בידך גם אם פלוני יחיה או לא.
לפי זה הוא מסביר את דברי ראובן "אל תשפכו דם", "השליכו אותו אל אחד הבורות". מה הועיל בזה - האם יש הבדל אם הורגים אותו ידנית או על ידי נחשים ועקרבים שבבור? יש אומרים שלא ידע שיש שם נחשים ועקרבים שהיו נסתרים, ויש אומרים שידע. ומה רצה? אמר: אם אנו נהרוג אותו, יש חשש שאולי פגענו בכף מפשע, שהרי בעל בחירה יכול להרוג גם מי שאינו ראוי לכך; אבל אם אשליך אותו לנחשים ולעקרבים, מסרתי את דינו ביד ה', ונחשים ועקרבים אינם פוגעים במי שאינו ראוי. לכן רצה להוציאו מיד בעל בחירה.
ועוד כלל בידינו: אדם שהוא מלך או שר חשוב - אין לו בחירה חופשית, שנאמר "לב מלכים ושרים ביד ה'". הבחירה נשללת ממנו, שהרי אם תהיה לו בחירה חופשית יוכל להחריב את כל העולם. ואל יטעה אדם לחשוב שלמנהיגים הללו יש בחירה חופשית - הם ביד ה' לחלוטין, וכן כל מלך ושר.
ומכאן אומר האור החיים: אם יש מישהו שמצר לעם ישראל, הרי זה מסוכן מאוד, שהרי הוא יכול אף לחסל אותנו, כיוון שיש לו בחירה חופשית, ומי שיש לו בחירה יכול לעשות אף דברים שהם כביכול נגד גזירת ה'. מה עושה הקדוש ברוך הוא? הופך אותו לראש, לשר ולמלך, ואז - כלשונו הזהב - "שלשלת הכלב ביד אדוניו". כשיש מי שרוצה להצר לנו, הדרך לשים לו רצועה ולבלום אותו היא להפכו לראש, שהרי לב מלכים ושרים ביד ה' וכבר אין לו בחירה. נמצא שאדרבה, זה ש"היו צריה לראש" הוא לטובתנו: על ידי שנעשו ראש נשללה מהם הבחירה, ואינם יכולים להזיק לנו בגרם אחד יותר ממה שנגזר, כי לבם ביד ה' על פי הכרעתו של בורא עולם.
ה"לחם דמעה" מחלק בין "צרים" לבין "אויבים", וכך גם מבאר המלבי"ם: "צר" הוא המצר בפועל, העושה צרה למעשה; "אויב" הוא גם מי שאויב אותו בלבו בלבד. ובא הכתוב ומספר שכשיעור הצרות שעשו לנו, כך היה שיעור גדולתם. אלה שלא עשו צרות אלא רק שמרו את השנאה כבושה בלב - לא הגיעו למדרגה גבוהה; ואלה שעשו צרות ממש - הגיעו למדרגה גבוהה. וזהו "היו צריה לראש" - אלה שהצרו לנו בפועל הפכו להיות ראש; ולעומת זאת "אויביה שלו" - אלה שרק שנאו אותנו בלב, שלווה הייתה להם, אבל למדרגה של ראש לא הגיעו.
פסוק אחד, "היו צריה לראש אויביה שלו", נעשה מקור לכלל "כל המצר להם לישראל נעשה ראש". מהתרגום למדנו את הפשט: המצרים לנו התמנו לראש והאויבים יושבים בשלווה, ואילו אנו נשברנו על רוב פשעינו. המפרשים הוסיפו: האויב שוגה לחשוב שכוחו הביא לו את הניצחון; שלוות האויבים היא שמפנה אותם להתאחד ולהילחם בנו; ומעמדנו השפל הוא שמעורר כל אחד לרצות להיות הראש. ובטעם הדבר נאמרו פנים רבות: שלא ניימסר ביד אומה שפלה; "משגיא לגויים ויאבדם" - כדי שהמפלה תהיה גדולה; שאין זה כבוד הבורא להתעסק עם קטנים; שהראש נעשה הצינור שדרכו יורד השפע לישראל בגלות; שרק בידו כוח להוציא את הגזירה לפועל; ודברי האור החיים הנפלאים - שמשהוא נעשה ראש נשללת ממנו הבחירה ו"שלשלת הכלב ביד אדוניו", ואינו יכול להזיק כזית יותר ממה שנגזר. והמבחן בידינו: אם האויב יושב בשלווה - סימן שכל אשר עלינו בא "כי ה' הוגה על רוב פשעיה", ותיקון הדבר תלוי בנו.