פרק א' באיכה הוא קינה על העיר שנתרוקנה מתוכנה. בפסוק ד' עובר המקונן מן העיר אל הדרכים המובילות אליה, אל השערים, אל הכוהנים ואל הבתולות - כל מי שחייו היו סובבים סביב בית המקדש ומועדיו. נלמד את הפסוק על פי המפרשים, ונראה כיצד כל פרט בו הוא קינה שלמה בפני עצמה.
דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כׇּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ׃
אומר המקונן: "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד". והתרגום מבאר כאן יסוד גדול: כל זמן שירושלים הייתה בנויה, עם ישראל סירבו לעלות לרגל. לא רצו לעלות לראות את פני האדון שלוש פעמים בשנה. ובעקבות זאת, בגלל עוונות ישראל, שממו דרכי ציון. הדרכים נעשו שוממות, נעשו אבלות "מבלי באי מועד" - אותם אנשים שהיו צריכים לבוא שלוש פעמים בשנה במועדים לראות את פני ה', כבר אינם מגיעים.
"כל שעריה שוממין, כוהניה נאנחים" - ולמה נאנחים הכוהנים? על שביטלו את הקורבנות. "בתולותיה נוגות" - הבתולות היו רגילות לצאת בשני זמנים בשנה לחול בכרמים: ט"ו באב ויום הכיפורים. וכעת פסקו המחולות בכרמים, שהוא היום של השידוכים. "והיא מר לה" - וגם ליבה מר עליה מאוד.
מסביר בספר "אלון בכות", שהימים הללו, ט"ו באב ויום הכיפורים, היו ימים של שמחה לנשים. בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים בבגדי לבן, ושם היו משתדכים. יש בעניין זה אריכות דברים של הרב דסלר, ומי שירצה יוכל לשמוע את הביאור במקומו, בעניין שבט בנימין שביהושע ושופטים, שאמרו להם שהבנות תהיינה חולות בכרמים ומשם ייקחו להם נשים. כיוון שישראל נשבעו שלא לתת להם את בנותיהם לנשים, אמרו שיחטפו להם איש אשר בחר, ועל ידי זה "לא אתם נתתם להם". שם מובא הסבר ארוך של הרב דסלר, מה היה העניין ומדוע דווקא הזמנים הללו, ט"ו באב ויום הכיפורים, יוחדו לעניין השידוכים. על כל פנים, הימים הללו היו ימים מיוחדים של שמחה לנשים.
ומי מצאה את זיווגה שם בין הכרמים? רמז לכך מצוי בדברי שאול ליהונתן: "בן נעוות המרדות... ולבושת ערוות אמך". מה רצה לומר לו בזה? אומרים חז"ל: כאשר שאול היה שם בכרמים, אשתו - אמו של יהונתן - במקום ששאול ייקח אותה, היא לקחה אותו. שהרי שאול היה נחבא אל הכלים, צנוע, עניו וביישן, והיא לקחה אותו. ומצד שני הרי נאמר עליו שהיה יפה תואר וגבוה מכל העם. ממילא היא לקחה אותו ולא הוא אותה, והיה בזה פגם של חוסר צניעות, שהרי דרך האיש לחזר ולא דרך האישה. ולכן כשיצא יהונתן אמר לו: "ולבושת ערוות אמך" - היינו, מה שיצאת כך נובע מכך שאמך עשתה דבר שהיה בו מעט עזות.
איך שלא יהיה, הזמן הזה היה זמן של ימי שמחה לנשים. ביום הכיפורים נאמר "סלחתי כדברך" - ובזכות מה? בזכות שהנשים לא עבדו לעגל, והן הגנו עלינו. שהרי הכפרה של יום הכיפורים על מה הייתה במקור? על חטא העגל. משה רבנו ירד, ואמר לו הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים "סלחתי כדברך" - ביום הזה הייתה מחילה וסליחה על חטא העגל. ומי לא חטא בעגל? הנשים, שלא הסכימו להביא את הנזמים. ממילא יוצא שיום הכיפורים הוא יום טוב של הנשים.
וכן ט"ו באב, שבו פסקו מתי מדבר מלמות - בזכות מי? בזכות הנשים, שלא מאסו בארץ חמדה אלא חיבבו את הארץ. אלה שקוננו על הארץ היו הגברים; הנשים לא קוננו. אלה שבכו "למה העליתנו מארץ מצרים", בני ענק וכולי - היו הגברים ולא הנשים.
אגב, האר"י הקדוש אומר שזו הסיבה שרוב אנשי דורנו נשותיהם מושלות בהן. כך הוא כותב לפני חמש מאות שנה - ואילו היה היום, היה מתעלף. אבל כך הוא כותב בזמנו: שרוב אנשי דורנו נשותיהם מושלות בהם, כיוון שאנחנו גלגול של דור המדבר, ובדור המדבר הנשים היו הצדקניות. הן לא עשו את העגל והן לא בכו על הארץ. ממילא הן מתגדלות עלינו היום: כיוון שהיא לא נכשלה, לא עשתה את העגל ולא גרמה לכך שלא ייכנסו לארץ, יש לה תחושה של גדלות.
נחזור לעניין: בט"ו באב פסקו מתי מדבר מלמות, בזכות הנשים שלא מאסו בארץ ובזכות הנשים שלא עבדו את העגל. ולכן זה זמן מסוגל יותר מבחינת הנשים, זה יום טוב שלהן, ולכן הן יוצאות וחולות בכרמים.
אבל בתקופה מאוחרת יותר, בזמנו של ירבעם, כבר ראינו שגם הנשים התקלקלו; גם הנשים לא היו צדיקות. ראינו שהנשים היו מקטרות למלכת השמיים, והנשים היו מבכות את התמוז - וזהו סוג של עבודה זרה. פתאום אנחנו רואים שהנשים אינן טומנות ידן בצלחת, אלא לוקחות חלק אקטיבי בכל מה שהעם עשה אז, בכל הקלקולים שהיו. ואם כן, איזו שמחה יש כאן? "לא היינו בעגל" - זה נגמר, זה היה פעם; אבל היום אתן שותפות פעילות בכל מה שהעם הזה עושה. ולכן אומר המקונן "בתולותיה נוגות" - נוגות מלשון תוגה, מלשון צער - "והיא מר לה", מכיוון שהיום גם היא ראויה לעונש, גם היא ראויה שיתבטל החג שלהן, מפני שגם הן היו שותפות לעוונות של אותו הדור.
בספר "חוט של חסד" מסביר את הקשר שבין חלקי הפסוק: כל זמן שבית המקדש היה בנוי, כל בתולה הייתה חושבת בליבה - אולי אזכה אני להיות נשואה לאדם שבמדרגה הגבוהה ביותר בעם ישראל, ומי הוא? הכהן הגדול. ולכן כל בתולה הייתה מקווה כך, שהרי "הוא בבתוליה ייקח אישה". אבל בעקבות זה ש"כוהניה נאנחים", שבטלה הכהונה - ממילא "בתולותיה נוגות". הבתולות בתוגה, "והיא מר לה": לכל אחת מר לה, שהרי הנה פספסה את ההזדמנות. חשבה שאולי תתחתן עם הכהן הגדול, אבל מה לעשות - כוהניה נאנחים, אין עוד כהונה.
באיכה רבה מבואר סדר הפסוק: כנגד "דרכי ציון אבלות" מזכיר את הכוהנים הנאנחים. מדוע? כי הכוהנים נזכרים בימים מקדם, שהיו האנשים מגיעים במועדים, באים ומקריבים קורבנות - קורבן ראייה וקורבן חגיגה - והכוהנים היו נהנים גם כן, שהיה להם הבשר שהיו מקבלים. וכנגד מה שאמר "שעריה שוממים" מזכיר את הבתולות. ומה הקשר? שאת האירוסין היו עושים בשער. והראיה - בועז, שהלך אל הזקנים אשר בשער. אירוסין היו עושים בשער, ואם כן מה גרם הדבר? "כל שעריה שוממים" - השערים שוממים, וממילא "בתולותיה נוגות", אין עכשיו אירוסין, אין שמחות.
האלשיך הקדוש מסביר את דברי המדרש: מהו "דרכי ציון אבלות"? אפילו הדרכים מבקשות את תפקידן. "מבלי באי מועד" - כאילו לדרכים עצמן יש צער, כאילו הדרך עצמה מקוננת. אנחנו רואים הרבה פעמים לשון מליצית כזו, שכאשר הכותב רוצה לתאר שמחה או אבלות הוא יוצר האנשה: "וכל עצי השדה ימחאו כף", ההרים "ירקדו כאילים גבעות כבני צאן" - ההרים עצמם רוקדים, ההרים עצמם שמחים. וכאשר עם ישראל אינם עושים רצונו של מקום ואינם עולים לרגל, אז אפילו הדרכים כביכול בצער: דרכי ציון, הן עצמן אבלות.
ועוד ביאור: על ידי הפסיעות שהיו פוסעים בדרך היו נוצרים מלאכים טובים, ואותם מלאכים הם המקוננים - אותם מלאכים טובים שנוצרו מדרכי ציון. וכך נאמר "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב", ודרשו חז"ל שהיו עולים לרגל במנעליהם. יוצא אם כן שהייתה בזה מצווה עצומה שממנה נברא מלאך, וכעת שאין עולים לרגל - אותם מלאכים כביכול בוכים על כך שלא נבראים עוד מלאכים מעלייה לרגל.
בספר "לחם דמעה" מבאר: מהו "דרכי ציון אבלות"? כמו שאמרנו, שגם העצים והאבנים היו בוכים על חורבנה של ירושלים. העיר שעליה נאמר "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" - ומה פירוש "בשעריך"? מדוע לעמוד בשער, ולא להיכנס פנימה? מסביר הלחם דמעה: כשהיו מגיעים לירושלים, לא היו נכנסים מיד לעיר, אלא היו מסתכלים מבחוץ אחוזי התפעלות מיופיה של העיר, שהרי מי שלא ראה ירושלים לא ראה כרך יפה מימיו. "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" - כאדם שממוסמר למקומו מרוב התפעלות מיופיה של העיר. ועכשיו אותו מקום עצמו - "דרכי ציון אבלות", אבל ושומם.
ועוד הסבר, למה "דרכי ציון אבלות": דרכו של אבל לגדל פרע שיער ראשו. והדרכים, כשלא הולכים עליהן, מה קורה בהן? מגדלות עשבים. ולא רק דרכים אלא גם כבישים: כביש שלא יסעו בו תקופה, תראה בו עשב מבצבץ בתוך הכביש עצמו. נמצא שהדרכים עצמן כאבלות: האבל מגדל פרע שערותיו, והדרכים, כיוון שנעשו שוממות ואין בהן עוברים ושבים, מגדלות עשבייה.
ומוסיף הלחם דמעה ביאור נפלא בדבר: מה הקשר בין דרך לבין אבלות? איך נראה אדם אבל? יש לו זיפים, יש לו זקן. ואיך נראית דרך אבלה? דרך שהולכים בה היא דרך שאין עליה צמחים ואין עליה קוצים; דורכים בה, נוסעים בה, ואף פעם לא גדלים צמחים באמצע הדרך. לעומת זאת, כאשר מפסיקים ללכת בדרך, פתאום אתה רואה צמחייה, אתה רואה עשבייה - מתחילים זיפים לדרך. "דרכי ציון אבלות" - דרכי ציון נראות כמו אדם אבל: כמו שלאדם אבל יש זיפים על פניו, כך גם בדרכי ציון מזהים זיפים, והן כמראה האבל. ומה גרם לכך? "מבלי באי מועד" - מכיוון שאינם עולים עוד לרגל לירושלים, וכשלא עולים לרגל ממילא הדרך מצמיחה קוצים וברקנים. כל זה נובע מכך שלא עלו לרגל לירושלים.
עוד הסבר מביא ה"אלון בכות" בדרך צחות על "כל שעריה שוממין": כיוון שלא באו עולי רגל, לא היו צריכים עוד לשערים. כיצד? כאשר גרים בעיר, מותר לטלטל בתוך העיר - אבל לכאורה לעיר יש שערים, והדבר עושה את המקום כמקום פתוח. אומרת הגמרא: אם שעריה נסגרים בלילה, הדבר הופך את המקום לרשות אחת. עיר ששעריה נסגרים בלילה - נעשית כעיר אחת, כמקום אחד שמותר לטלטל בתוכו כדין רשות היחיד. אבל עכשיו, כיוון שיושביה גלו מתוכה, "כל שעריה שוממין": השערים שוממים, אין צורך בהם. שער שנסגר - יש לו כביכול חיות, הוא בשימוש; אבל אם אין צורך בו, שהרי אין כאן אנשים ואין צורך לסגור את המקום - השערים שוממים מתפקידם, שהוא סגירת שערי העיר לצורך הטלטול בין חומותיה.
צריך להבין מה הקשר בין "דרכי ציון אבלות" לבין "כל שעריה שוממים". ביאור נפלא, על דרך צחות, אומר רבי יהונתן אייבשיץ. יש הלכה בהלכות עירובין, שדרך הרבים - דרך ששישים ריבוא, שש מאות אלף איש, פוסעים בה - יש לה דין של רשות הרבים. ועיר שדרך הרבים חוצה אותה, אומרים שיש לה דין רשות הרבים אם היא רחבה שש עשרה אמה, ואי אפשר להתיר אותה על ידי עירוב. ומה צריך לעשות כדי להתיר אותה? אומרת הגמרא: צריך שיהיו לה חומה ודלתות הנסגרות בלילה, ורק על ידי זה אף דרך הרבים שעוברים בה שש מאות אלף איש אפשר להכשיר שתהיה כאילו היא חלק מן העיר. ואומרת הגמרא שירושלים - דרך כזו חצתה אותה, דרך של שש מאות אלף איש, אלא ששעריה נסגרים בלילה, ולכן ניתן היה לטלטל בתוך ירושלים.
על פי זה אומר רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "אהבת יהונתן": אחרי שנחרב בית המקדש הפסיקו לעלות לרגל. "דרכי ציון אבלות", אין באי מועד, אין באים במועדים לעלות לירושלים. ואם כן, הדרך שבתוך ירושלים - האם היא דרך הרבים? הרי אין שם שש מאות אלף איש. ואם אין שם שש מאות אלף איש, האם צריך לסגור את השערים בלילה? אין עוד צורך, שהרי רק דרך של שש מאות אלף איש צריכה סגירת שערים כדי להפוך אותה לרשות היחיד. ממילא יוצא שהשערים עכשיו מיותרים. וזהו שאומר המקונן: "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד" - אין שש מאות אלף איש בדרך שבירושלים, ולפיכך "כל שעריה שוממין". השערים שוממים, אין צורך לסגור אותם, הם יושבים משוממים מכל פעולה, ואין עוד צורך לסגור אותם כדי לעשות את ירושלים רשות היחיד.
פסוק אחד, "דרכי ציון אבלות", ובו כל מערכות החיים של ירושלים מתפרקות: הדרכים שממו מפני שלא רצו לעלות לרגל בזמן שהעיר הייתה בנויה - מידה כנגד מידה; השערים שוממים מתפקידם, בין כשער האירוסין ובין כשער הנסגר בלילה להתיר את הטלטול; הכוהנים נאנחים על הקורבנות שבטלו; והבתולות נוגות - שפסקו המחולות בכרמים בט"ו באב וביום הכיפורים, אותם ימים שהיו יום טוב של הנשים בזכות שלא חטאו בעגל ולא מאסו בארץ חמדה, ושנתבטלו משעה שאף הן נעשו שותפות בקלקולי הדור. והדרך עצמה כמראה אבל, מגדלת פרע ועשבייה, ואפילו המלאכים שנבראו מפסיעות עולי הרגל מקוננים על שאינם נבראים עוד. אין בקינה הזו פרט שאינו זועק את אותו הדבר עצמו: כל החורבן צמח מכך שלא הוקירו את מה שהיה בידם.