פרק א' של מגילת איכה הוא קינה על העיר היושבת בדד, על השכינה שגלתה ועל העם שיצא מארצו. בשיעור זה נעמיק בפסוק אחד מרכזי בפרק - פסוק ג' - שבו טמונים כמה וכמה יסודות גדולים: מה פשר הביטוי "בין המצרים", מדוע דווקא בזמן הזה ובמקום הזה יכלו לנו האויבים, מה שורש שנאת הגויים לישראל, ומהי הסיבה האמיתית לירידתו הרוחנית של עם ישראל.
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
הביטוי "בין המצרים" מוכר לכולנו כשמם של הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אך צריך לדעת שזהו ביטוי מושאל. המקור שלו הוא בפסוק שלנו. רק מפני שי"ז בתמוז היה יום שצר בו לישראל, ותשעה באב היה יום שצר בו לישראל, אנו מגדירים את הימים שביניהם כ"ימי בין המצרים".
מה בא הכתוב ללמדנו ב"כל רודפיה השיגוה בין המצרים"? בוא וראה: אפילו כשעם ישראל חטאו, ואפילו כשצריך לייסר אותם, אין הקדוש ברוך הוא מביא מיד ייסורים. מתי יכלו האויבים לפגוע בנו? רק בזמן המועד לפורענות. אילו לא היה זה זמן המועד לפורענות, גם אז לא היו האויבים יכולים לנו. כך מבאר ה'לחם דמעה': האויבים הצליחו לתפוס אותנו בזמן לא טוב, בבין המצרים, שהוא מקדמת דנא זמן שלילי ביחס לעם ישראל - וזה היה הפח יקוש שלנו. אילו היה זה בזמן אחר, לא היו מסוגלים לנו כלל.
מעין זה אומר האר"י הקדוש בנוגע לתלמידי רבי עקיבא. כתוב שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, ויש דעות שלא בשנה אחת היה הדבר אלא במשך כמה וכמה שנים - וכל הזמן דווקא בין פסח לעצרת. מה העניין בזה? אומר האר"י: אל תתבלבל. האבלות שלנו אומנם על תלמידי רבי עקיבא, אך הימים עצמם הם ימי דין מצד עצמם. משום כך המקובלים אינם מסתפרים עד שבועות, בלי קשר לתלמידי רבי עקיבא, שהרי אלה ימי דין. וזו הסיבה שפגעה בתלמידים מידת הדין: הזמן היה מסוגל לכך, מידת הדין הייתה מתוחה, וכשמידת הדין מתוחה - סטייה קלה, יש לה מקום לחול.
כך גם כאן: "כל רודפיה השיגוה" - למה? כי הזמן היה זמן של דין. בין י"ז בתמוז לתשעה באב כתוב שלא ילך אדם יחידי, זהו זמן שקטב מרירי שולט בו, זמן של דינים. האויבים ניצלו את המומנטום והצליחו לתפוס אותנו בזמן המסוגל יותר לפגיעה בעם ישראל.
ה'אלון בכות' מביא הסבר נוסף: "בין המצרים" היינו בין הגבולים. כל הארצות נתונות תחת שליטת המזלות, וארץ ישראל היא הארץ היחידה שנאמר עליה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה". כאשר ניסה הגוי לתפוס אותנו בתוך ארץ ישראל - היה קשה לו. הוא התחיל לרדוף, וכשהגענו לגבולות הארץ, אז שם עלינו יד. מדוע? כי יצאנו מן הארץ הקדושה. זה אותו עיקרון בדיוק: איך יכול לנו הגוי? כי תפס אותנו בזמן לא טוב, וכי תפס אותנו במקום לא טוב. בארצות הגויים כביכול מעלים הקדוש ברוך הוא עיניו מאיתנו, ושם - בין המצרים, במקומות הגבולים - יכול לנו הגוי.
בעל ה'חלב ודבש' מוצא בפסוק רמז למצב העגום של עם ישראל בגלות. כבר דיברנו בעבר: לא יעזור מאומה, מה שיעשה היהודי - תמיד יהיו לגוי תלונות עליו. מיותר להשקיע אנרגיות בניסיון למצוא חן בעיני הגויים, שכן לא משנה מה נעשה, תמיד נצא גרועים, תמיד נצא אשמים, תמיד נהיה שק החבטות של העולם כולו. וכך היה לעולמים: אם היהודי עשיר - אומרים שהוא מנסה להשתלט על כלכלת המדינה; אם הוא עני - אומרים שהוא טפיל וחי על חשבון המדינה. אם הוא פציפיסט - הוא אינו פטריוט ואינו רוצה להילחם; ואם הוא אומר שצריך להילחם - הרי הוא מחרחר מלחמות וקרבות. אם הוא מתחבר - הוא מנסה להשתלט; ואם הוא מתבדל - הוא מתנתק ומתגאה. בכל מקרה היהודי אשם.
על כך אומר בעל ה'חלב ודבש': "גלתה יהודה מעוני" - פעמים שמגלים את היהודים מחמת העוני: הם עניים, הם טפילים, אינם מחזיקים את עצמם, אי אפשר להמשיך להחזיק אותם לאורך זמן. הגוי חי בהרגשה שהוא מחזיק אותנו - אף שבאמת אילו ייסגרו כמה כוללים המדינה תקרוס. ומיד ממשיך הפסוק: "ומרוב עבודה" - וזה בדיוק ההפך, אדם שיש לו כסף ואינו מפסיק לעבוד. פעמים שמגלים את היהודים מרוב עבודה: היהודים תופסים את כל המשרות הבכירות, משתלטים על כל נקודות המפתח, "הפרוטוקולים של זקני ציון". את כל העבודה הם תפסו. ללמדך שלא ישנה מה שתעשה - בכל מצב יחפש הגוי סיבה כלשהי לשנוא את העם היהודי.
לפי זה מבאר בעל 'מטה יהודה': בכל התקופות היו מבין היהודים כאלה שטענו שהחיץ והבידול בינינו לבין הגויים נובעים מכך שאנו שונים מהם - בקיום המצוות, בלבוש, בשפה ובמנהגים. הרצל, זכותו תגן עליו, טען שאם נהיה כמו הנוצרים תיפתר הבעיה היהודית; הוא תכנן התנצרות המונית בכנסייה לקול כל הפעמונים, ובידו הייתה תוכנית מפורטת מאוד כיצד לעשות זאת - לחסל את העם היהודי בדרכי נועם. כך חזה חוזה המדינה, ובחסדי ה' "יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו", ובסופו של דבר העם היהודי חי וקיים על אפם ועל חמתם. תמיד היו מבינינו שרצו לעזור ליהודים בדרך של "בוא נידמה לגויים", מתוך מחשבה שהגוי שונא אותנו רק משום שאנו מתבדלים, שונים ומרוחקים, ומכאן תצמח הישועה.
ומה עושה הקדוש ברוך הוא? אמר פעם הרב מבריסק: כאשר היהודי אינו עושה קידוש בערב שבת מפני שהוא רוצה להידמות לגוי - הגוי יעשה בשבילו את ההבדלה. הוא יזכיר לו שלושה דורות וארבעה דורות אחורה, שהייתה לו סבתא יהודייה ושאמה של הסבתא הייתה יהודייה. אתה לא ידעת ליצור חיץ - הגוי יעשה את ההבדלה, והוא יבדיל בסופו של דבר בינינו לבין האומות.
וכך מצינו: "ויחנו ברפידים" - אומרים חז"ל, ברגע שרפו ידיהם מן התורה, מיד "ויבוא עמלק". כשהגוי מכה, כשהגוי רודף, תמיד הדבר בא בצמידות לרפיון רוחני אצל עם ישראל. לא שעל ידי הרפיון נידמה לגוי ולא ירדוף אותנו - אלא בדיוק להפך: על ידי הרפיון הגוי ירדוף אותך, שכן כשאין הקול קול יעקב, הידיים ידי עשיו. עשיו מגיע ומכה, ומזכיר לנו שיש לנו תפקיד ושאנו צריכים למלא אותו, ואין מתפקידנו להידמות לגוי.
והדבר רמוז בהמשך הפסוק. ירושלים מסמלת את עם ישראל: "היא ישבה בגויים" - חשבה שאם תשב בין הגויים ותידמה להם, תזכה לרגיעה ולא ירדפוה. אני כמוהו: מתלבש כמוך, אוכל כמוך, מבלה כמוך, אני כמו הגויים. ומה גרם הדבר? "לא מצאה מנוח", ואדרבה - "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". הקדוש ברוך הוא יצר חיץ, יצר מיצר, קבע גבולות: עד כאן עם ישראל, מכאן ואילך הגויים. הוא יצר מציאות שבה אסור ליהודי להתקרב לגוי, ואם הוא מתקרב - הגוי בועט בו, מכה אותו ומרחיק אותו. היכן השיגוה הרודפים? "בין המצרים" - במקום שבו עברת את המיצר.
וכך מצינו במצרים. מתי התחילו המצרים לרדוף את היהודים? "ותימלא הארץ אותם" - אומרים חז"ל: בתי תיאטראות ובתי קרקסאות היו מלאים מהם. הגוי הולך לתיאטרון, הולך לקרקס, ופתאום רואה שהכול מלא מהם - עם הפאות, עם הזקנים, עם הכובעים. שהרי חז"ל אומרים שלא שינו את לבושם; עם השטריימל הוא הלך גם לתיאטרון וגם לאצטדיון. והם נעשו כקוצים בעיניו: מה אלה עושים כאן? לך לבית המדרש, לך ללמוד! מיד התחילו לרדוף אותם. כשהיהודי אינו יודע ליצור את החיץ, כשהוא עובר את המצרים ואינו יודע שזה מיצר שאין עוברים אותו - שם "כל רודפיה השיגוה", שם מתחיל הגוי לרדוף. מדוע? "כי היא ישבה בגויים", שרצתה לשבת ולהיות דומה להם. ההידמות לגויים לעולם לא תביא לנו מהם שקט, אלא אדרבה - תביא את הגוי לרדוף אותנו יותר.
בספר 'מטה יהודה' מבאר שהמקונן מתאר כאן את הסיבות להידרדרות ולירידה של עם ישראל. טרדות הפרנסה הן שגורמות לאדם שבסופו של דבר אין לו זמן לעסוק בתורה, אין לו זמן להתפלל כראוי, אין לו זמן ללמוד עם הילד, אין לו זמן להשקיע ברוחניות. האדם רודף כל הזמן אחרי חיי הרווחה ואחרי ההתקדמות הכלכלית - "מרוב עבודה". תמיד יש לו רוב עבודה: אתה בא לשיעור? לא, יש לי עבודה. אתה בא לכאן? לא, מתקשרים אליי מהעבודה. "מה העבודה הזאת לכם?" - כל הזמן הוא שקוע בעבודה, ותמיד כדי לסדר את עצמו טוב יותר בחיים הגשמיים כאן בעולם הזה.
"גלתה יהודה" - הדבר מביא את האדם לידי גלות. "מעוני" - מאיזה עוני? עניות של תורה. בני יהודה היו עניים בתורה מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא הייתה חשובה בעיניהם. וממה נגרם המצב הזה? על כך אומר הפסוק: "מרוב עבודה" - הם היו עסוקים כל הזמן בעבודה ובפרנסה.
ואם תשאל: מה כל כך היה חסר להם שיהיו עסוקים בעבודה כל הזמן? הרי אדם עובד ארבע, חמש, שש, שבע או שמונה שעות, ואחר כך יכול ללכת לבית המדרש וללמוד - איזה "רוב עבודה" זה? על כך אומר הנביא: "היא ישבה בגויים". הוא החשיב את עצמו כתושב קבע בעולם הזה - כמו הגויים, שמתייחסים לעולם הזה כאל עולם של קבע, וממילא כל השקעתו כאן. "היא ישבה בגויים" ולכן "לא מצאה מנוח": אדם שמשקיע ברוחניות עובד קצת לפרנסתו, ואחר כך נח מן העבודה ויושב ללמוד. אבל כיוון שישבה בגויים והיא חלק מהם, המציאה לעצמה מנהגים של גויים, ותמיד יש לו עוד עבודה, והוא עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, ואין לו זמן כלל לרוחניות.
ואם הוא כבר מגיע בשעה שמונה בערב לשיעור, כמעט מיד הוא מתחבר אל המקורות הרוחניים העליונים ולומד תורה - שיעור חלומי, כבר בתחילתו הוא ברקיע השביעי. היה אחד שהיה מגיע לשיעור וישן בו מתחילתו ועד סופו. שאל אותו הרב: מה העניין שלך להגיע לשיעור, הרי אתה ישן כל הזמן? אמר לו: יש לי שיעור בבוקר ובו אני ערני מאוד, אבל בחמש בבוקר הבן שלי אינו רואה אותי. אחר הצהריים, כשאני חוזר מהעבודה, הוא אינו רואה אותי לומד, והוא חושב שלאבא יש רק עבודה בחיים. לכן כשהוא רואה אותי לקראת ערב יוצא לשיעור, זה בשביל לחנך אותו שאבא הולך ללמוד תורה, אבא הולך לשיעור. אני מתנצל שאני ישן כל השיעור, אך דע לך שהשיעור הזה נועד יותר לחינוך הבן שלי מאשר לעצם העיסוק בתורה. אשריו ואשרי חלקו של אדם שמגיע לשיעור במסירות נפש רק בשביל חינוך ילדיו. ועל כל פנים נדע שעיקר עניינו של האדם הוא להשקיע את זמנו בעסק התורה. עבודה ודאי שצריך, ודאי שאדם מוכרח - אבל שלא ישקע בה כמו הגוי, בלי רגע של מנוחה, שאז "גלתה יהודה מעוני", יהודה גולה מעוני של תורה, אין בו תורה, כיוון שכל זמנו מושקע בגשמיות בלבד.
הסברנו בעבר ביאור נפלא בשם המגיד ממזריטש: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - כל רודף י-ה, השיגוה בין המצרים. הכוונה, שבבין המצרים זוכים להשיג את האלוקות. שהרי אז השכינה בגלותה, כמלך המסתובב בין העם בזמן מסוים בשנה, שאז יש אפשרות לדבר איתו ולהשיגו. כשהשכינה בגלותה, זהו הזמן שאפשר להשיג בו את הקדוש ברוך הוא - דווקא בבין המצרים.
וכן הסברנו בעבר: "כל רודף י-ה - השיג ו-ה". זו בחינה של שכינה בגלותה, וזה הזמן שבו אפשר להביא את הגאולה, שהרי "יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק" - האותיות ו-ה חסרות, והכיסא חסר, כל עוד עמלק קיים. עכשיו הזמן להתפלל על הגאולה, ואז "כל רודף י-ה השיג ו-ה" - "השיגוה בין המצרים", זהו הזמן שבו אפשר להשיג את האלוקות.
ר' נפתלי מרופשיץ היה דורש את הפסוק בדרך נוספת. כאשר חייו של אדם זורמים למישרים, יש לו נחת, אינו מדוכא בייסורים ואין לו בעיות כלכליות - קל לו להיות בעל אמונה. כאותו אדם שהחזון איש מתאר, שרוממות הביטחון והאמונה בפיו ובגרונו, כי הכול טוב והכול זורם: אין צורך לעבוד הרבה, תעבוד קצת והקדוש ברוך הוא שולח פרנסה. כשהכול הולך טוב, קל לדבר. אבל כשמתחיל מעט ניסיון, כשפתאום מתחרה פותח עסק מולו, מתלחש עם מרעיו ומנסה להפילו, לשוברו ולהילחם בו - אז מתברר הכול. לדבר אמונה וביטחון כשהמשכורת נכנסת בזמן זה פשוט מאוד; אבל כשיש קשיים והתמודדות, להאמין ולבטוח שה' ישנה את המצב לטובה, לדעת שהכול ממנו יתברך ולבטוח בו בעת ייסורים וצרות - זה הרבה יותר קשה. אז קל ליצר להחטיא את האדם, ואף בעבירות של ממון, שהרי "אל תבוז לגנב כי יגנוב כי ירעב", ומתוך כך הוא מרשה לעצמו לעגל פינות ולקחת מפה ומשם שלא בצדק ושלא ביושר. ואז מתברר שהביטחון הקודם היה ביטחון וירטואלי שאין לו על מה שיסמוך, ושבעת ניסיון האדם הזה רחוק ה' מכליותיו ורחוק מאוד ממידת הביטחון. מתי באמת אפשר לדעת שאדם בוטח בה' ושהוא איש אמונה? כאשר יש ניסיון, וכאשר הוא מתמודד כנגדו - אז אפשר לעמוד על מעלתו.
לפי זה הוא מסביר: "כל רודפיה השיגוה" - הרודפים שלנו אינם יודעים עם מי הם מתעסקים, אינם יודעים מי הם עם ישראל. ומתי הם משיגים מי הם? "בין המצרים" - כשעם ישראל בצרה, כשעם ישראל במצוקה. "השיגוה" - השיגו את מעלתה ואת דרגתה של כנסת ישראל דווקא כשהיא נמצאת במיצר.
ואנחנו רואים זאת בעינינו - ולוואי שלא יביא ה' צרות על עם ישראל - שדווקא כשעם ישראל במיצר, דווקא כשיש מלחמות וקשיים, אז מתגלים האכפתיות, הנאמנות, ההדדיות, העזרה והתמיכה. חייל בודד נהרג במלחמת צוק איתן, וביקשו מאנשים לבוא להלווייתו בחיפה - והגיעו שלושים אלף איש. שלושים אלף איש למי? לאדם שאיש לא הכיר, לא ראה, לא שמע ולא ידע. "כל רודפיה השיגוה" - הם משיגים את מעלתם של עם ישראל דווקא בין המצרים. כשאנחנו במיצר וכשאנחנו במצוקה, דווקא אז מתגלה עם ישראל ביפי תפארתו.
וזה השוני הגדול בין ישראל לגוי. הגוי, כשיש לו קושי וכשיש לו התמודדות - מבעט. כלשון הגמרא: יוצא מן הסוכה ומבעט בה, "איפשי בה' ואיפשי באלוקיו". זה הגוי. אבל עם ישראל, דווקא בתקופה של קושי ושל התמודדות, מגלה כוחות ותעצומות נפש שקיבלנו מן האבות הקדושים, המשפיעים עלינו ומביאים אותנו לדרגות גבוהות.
בפסוק אחד - "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח, כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - כלולים יסודות רבים. האויב יכול לנו רק בזמן של דין ובמקום שמחוץ לגבולות הארץ הקדושה. שנאת הגויים אינה תלויה בדבר: בעוני ובעושר, בחיבור ובהתבדלות - היהודי תמיד יימצא אשם, וההידמות לגויים לא רק שאינה מביאה שקט אלא מזמינה רדיפה. שורש הירידה הוא השקיעה ב"רוב עבודה" מתוך ישיבה "בגויים", בתחושת קבע בעולם הזה, המביאה לעניות של תורה. ומן הצד השני: "כל רודף י-ה - השיגוה בין המצרים", דווקא בזמן שהשכינה בגלותה אפשר להשיג את האלוקות ולהתפלל על הגאולה, ודווקא במיצר מתגלה מעלתו האמיתית של עם ישראל - האמונה שעומדת בניסיון, והאחדות והערבות שמתגלות בשעת צרה.