פרק א' באיכה מתאר את חורבנה של ירושלים מכל צדדיו: בדידותה, בכייתה, ובגידת אוהביה. בשיעור זה נעמוד על פסוק אחד בלבד - פסוק ג' - ונראה כמה וכמה פשטים ודרכי ביאור שנאמרו בו, מן הראשונים ומספרי הדרוש והמוסר. פסוק אחד, וממנו נפתחת מסכת שלמה של הבנת סוד הגלות: למה גלינו, מדוע אין לנו מנוח, ומדוע דווקא חוסר המנוח הוא המצילנו.
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים׃
האבן עזרא מבאר שהכוונה לתקופה שלפני החורבן. רבים מיושבי יהודה הלכו מרצונם ומסרו עצמם ביד האויב, מפני שהרעב בעיר היה נורא. אמרו: אם יהרגו אותנו - "טובים היו חללי חרב מחללי רעב", ואם יחיונו - נחיה. זהו "גלתה יהודה מעוני": יצאו מעצמם מחמת רוב העוני. "ומרוב עבודה" - מחמת שאר הצרות שהיו בעיר, עד שלא הייתה להם ברירה אלא לצאת בגלות מרצון.
יש שביארו שיש כאן רמז לגלויות כל הדורות. כל זמן שעם ישראל מעלים מיסים לשלטון, יש לשלטון עניין להחזיק בהם. אבל כאשר מתברר לו שאת הלימון הזה כבר סחט עד תום, ואין לו עוד מה לקבל מהיהודים - הוא זורק אותם, ואף להשמידם אינו אכפת לו. זהו הרמז: אם אתה רואה שגלתה יהודה, דע לך שפעמים רבות הדבר נובע מעוני - מפני שעם ישראל עניים, ולכן מגלים אותם.
בספר בניין דוד מבאר: לכאורה גלותה של יהודה הייתה מחמת עוני ומחמת רוב עבודה, כלומר לא היה לה טוב במקום שבו הייתה. בדרך כלל, כשאדם גולה ממקום שבו סבל, אינו מרגיש כל כך את צער הגלות, שהרי הוא עושה חשבון: במקום שהייתי היה גרוע יותר, ואדרבה - טוב שיצאתי. ואף על פי כן הצער שלהם היה גדול, והוא הצער על הסתלקות השכינה. לכן נאמר "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח": גם אם הייתה לה מנוחה גשמית בין הגויים, מנוח לא היה לה, כי מנוחה רוחנית לא הייתה לה - השכינה בצער, ושכינה עמהם בגלותם.
ספר אלון בכות מביא את דברי המדרש והתרגום: למה גלו? מפני שהיה בהם עוון של עינוי יתומים ואלמנות וגזלתם, "וגזלת העני בבתיכם". כיצד היו גוזלים את העני? היו גוזלים את גבולו - מסיגים את הגדר ולוקחים עוד מטר מחצרו. מסיג גבול העני, מסיג גבול יתום ואלמנה, שאין לו כוח להיאבק ולהתמודד, והגזלן מזיז מעט את הגדר ומחליט שהמקום שלו.
ולכן העונש מידה כנגד מידה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". מהו מיצר? מיצר הוא הגבול, המקום המיצר שבין שני אנשים. וכפי שמצינו בדין "דינא דבר מצרא": אדם שיש לו שדה בשכנות לשדה חברו, וכאשר חברו מוכר את שדהו - לבר מצרא, לזה שנמצא על מיצרו ועל גבולו, יש זכות ראשונים לקנות, שהרי כך יוכל לחרוש את כל שדהו בבת אחת. רואים שמיצר הוא גבול. והיות שגזלתם את העניים את גבולות שדותיהם - ממילא העונש: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
חטא נוסף היה בהם: שהיו משתעבדים בעבדיהם, ולא נהגו עמם ברחמים אלא באכזריות. ומה עונשם? "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח" - אתה השתעבדת בלא חמלה, אף לך לא יהיה מנוח בין הגויים וישתעבדו בך. זהו "גלתה יהודה מעוני" - על שעינו יתום ואלמנה, "ומרוב עבודה" - שלא שחררו את העבדים כדין, שהיו צריכים לשחררם ביובל ולא הסכימו. והדבר גרם ל"ישבה בגויים ולא מצאה מנוח".
הלחם דמעה מבאר: פעמים רבות כאשר יש ליהודי כסף, הוא מצליח לשחד את המושל ובכך לשרוד באותו מקום - על פי אותו יסוד שאמרנו בעניין המיסים. המושל מקבל תיאבון, ומטיל על היהודים דרישות דרקוניות, מסים שאינם הגיוניים ואינם מסתברים, וכל עוד יש בהם עשירים שיכולים לעמוד בדרישות - הדבר נותן אורכה, ומצילים עצמם ב"דמי לא יחרץ": משלמים למושל ולכל מי שאפשר כדי להשיג שקט. אבל כשיהודה במצב של עוני, שהגויים לא די שהגלו אותנו אלא גם מצצו את לשדנו ולא השאירו לנו פרוטה - אין לנו מנוחה בין הגויים. הגוי אומר: מה יוצא לנו מהם? הטלנו עליהם מס ואין להם לשלם - אם כן מגרשים אותם. ומדויק הדבר: לא "אף על פי שגלו מעוני", אלא כיוון שגלו והם בעוני, לכן "ישבה בגויים לא מצאה מנוח", והגוי מגרשו ממקומו.
מעשה שהבאתי בספר "במשנת החלומות", ביהודי שעוד לפני השואה היה לו ולאביו קשר עם סוחרי חיטים פולנים באזורם. כשפרצה השואה, החביא עצמו אצלם. היה לו סכום כסף נכבד, וכל חודש היה נותן להם - עסק משתלם מאוד בשבילם, שהרי הסכנה הייתה גדולה: פולני שהחביא יהודי היו תולים אותו בכיכר העיר. מספר היהודי: שילמתי לו סכום נכבד כל חודש, ובזכות זה היה מוכן להחזיק אותי. כשנגמר הכסף, הבהיר לי בצורה הברורה ביותר שהלחץ גדול, שמתחילים לעשות חיפושים, ובקיצור - אינו יכול להחזיקני יותר. כל עוד היה לי כסף, הסכנה הייתה, החיפושים היו, והכול היה בסדר. פתאום נגמר הכסף - וכבר אינו יכול.
בא אליו אביו בחלום ואמר לו: תעזוב את המקום, המקום כאן מסוכן. לך למקום פלוני, לבית פלוני, לאדם ממכרינו, ושם מתחת לתנור האבן תחפור, ותמצא שם אוצר. קח את הכסף, והוא יעזור לכם להתקיים עד סוף המלחמה. מספר היהודי: הגעתי לשם, דפקתי, אמר הפולני - אביך? נכון, מכיר, אבל איני יכול. ביקשתי ממנו לפחות לילה אחד לישון, והסכים. בבוקר יצא הפולני למלאכתו, ואני קמתי וחפרתי מתחת לתנור, ומצאתי כדברי אבי אוצר גדול של מטבעות - דבר שגם הגוי לא ידע ממנו, כנראה הוחבא שם מדורות קדומים. בכסף הזה התקיימנו עד סוף המלחמה, שיחדנו בו בכמה וכמה מקומות, והייתה בו הצלה גדולה, ואף נשאר לו ממנו לאחר המלחמה, כשגר בארצות הברית. פרופסור צייטלין מביא את הסיפור בספרו על הפראפסיכולוגיה, כדי להראות שכאשר משמיים רוצים להציל אדם - דואגים לו אף מתחת לאדמה להמציא לו אוצר.
ואנו רואים מכאן על כל פנים: כל זמן שהיה ליהודי כסף, היה לגוי אינטרס להשאירו; וכשאין לו כסף לממן, מיד מוציאו ומגרשו. וזהו "גלתה יהודה מעוני", והיות וכן - "ישבה בגויים לא מצאה מנוח", שאם היה לנו כסף לפחות מנוחה הייתה לנו. ואגב, אין זה תמיד מבטיח, שכבר אמרנו שהגוי שונא את היהודי בלא סיבה: אם אין לו כסף - הוא עני ופרזיט; ואם יש לו כסף - השנאה היא על שאת כספו עשה על גבנו, שהרי איך נעשה עשיר אם לא עשק אותנו בריביות וכדומה. כך שלא נחשוב שעשירות הייתה מבטיחה לנו שקט, אלא שהרבה פעמים היה זה טוב יותר ממצב של עניות.
עוד הסבר ב"גלתה יהודה מעוני": אם עם ישראל היו חזקים, יכלו לברוח מן המקום שהושבו בו. אבל כיוון שהיו בעניות גדולה, ואדם עני תש כוח - לא אכל כראוי חודשים - היה כוחנו דל. ולכן "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח": אמנם ניסתה לברוח, אך איך יברח כשהגוי בריא וחזק והגולה עני וחלש? וממילא כשניסו לברוח - "כל רודפיה השיגוה בין המצרים": הגיע אל המיצר, וכבר תפסו האויב. שזה לא אכל חודשיים, והאויב בריא אולם. ולא הועיל להם גם אם ניסו לברוח, כיוון שהיו שבורים וחלשים.
במדרש: "גלתה יהודה מעוני, אין מנחם לה" - וכי אומות העולם אינם גולים? אלא אף על פי שגולים, אין גלותם גלות, שאומות העולם אוכלים מפתם ושותים מיינם, ואין ישראל אוכלים מפתם ושותים מיינם. וזהו שאומר המקונן: אפילו ששאר הגולים מוצאים מנוחה במקום גלותם - אוכל יש, שתייה יש, ודבר זה מנעים את שהותם - לא כן ישראל, שגלו מעוני, שאפילו לאכול ולשתות אצל הגוי אינו יכול, שאסור לו לאכול מפתו ולשתות מיינו. וממילא גם במקום גלותם "לא מצאה מנוח". גוי שגולה מתאקלם פחות או יותר: אוכל מה שהם אוכלים ושותה מה שהם שותים. אנחנו לא יכולנו לעשות כן, ולכן גם מנוח לא מצאנו.
ויש עוד הסבר: שאסור ליהודי לשתות עם הגוי, אפילו ישתה כשר - אסור לו להשתתף במסיבת הגוי. ומהו טעם איסור יינם? משום קירוב הדעת, שגדולה לגימה שמקרבת. ממילא הגוי השותה עם השובה שלו, איכשהו מסתדר עמו ומתקרב אליו בדעתו; אבל אנו, עם ישראל, אחרי שגלינו - אפילו לאכול ולשתות יחד לא היינו מסוגלים, שהיה אסור לנו. ולכן לא יכולנו להגיע לקרבה עם הגוי, ונוצר מצב שהגוי הכביד עולו עלינו, שגם במקומות גלותנו היינו נבדלים ונתפסנו כנבדלים - והדבר הכביד את גלותנו.
אבל למעשה צריך לדעת שעל פי האמת ההיפך הוא הנכון. חוק השימור של העם היהודי קובע שכאשר היהודי מנסה להתקרב לגוי - הגוי מרחיקו. וכמו שאומר הרב מבריסק: כשיהודי רוצה להידמות לגוי וכבר אינו מקפיד לעשות קידוש בערב שבת - אל תדאג, הגוי יעשה בשבילך את ההבדלה. אתה לא עושה קידוש? הוא יוציא רשימות מדורות קודמים ויחפש מי הייתה הסבתא היהודייה שלך לפני ארבעה דורות. למה? מפני שאתה לא ידעת לקדש עצמך וליצור חיץ בינך ובין הגוי, ולכן הגוי יעשה את ההבדלה. הרי שמן המימד הרוחני ההבדלה מן הגוי היא לטובתנו, אלא שעל פי ההסתכלות הגשמית זה נראה אחרת: הנה הגוי יושב עם שוביו ומסתדר עמם וזוכה להטבות, ואני היהודי אמור להתרחק ממנו, לא לאכול עמו ולא לשתות עמו - והדבר גורם לריחוק שלכאורה משפיע עליי לרעה.
האלון בכות מבאר על פי המשנה באבות: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל שמיטת הארץ. שתי סיבות לגלות: עבודה זרה, ואי שמירת שמיטה. ועניין השמיטה ברור: היא באה להודיע שהארץ של הקדוש ברוך הוא. שנת השמיטה נועדה להזכיר לנו שהארץ אינה שלך - בשנה השביעית תעזוב אותה, "והשביעית תשמטנה ונטשתה", תן אותה למי שנתן אותה. מי נתן את הקרקע? בורא עולם. אם כן, השאר לו את הקרקע.
ודבר נוסף: תעסוק בתורה. שש שנים עבדת, ובשנת השמיטה היו הולכים ללמוד תורה מפי הכוהנים, ש"שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". נמצא שבשנה השביעית היו עוסקים בתורה, וכיוון שלא שמרו שמיטה - גם תורה לא למדו. ואילו היו עוסקים בתורה, לא היו מגיעים לגלות. וזהו "גלתה יהודה מעוני" - ואין עני אלא בדעת, שעניות היא עניות בתורה: גלתה יהודה מפני שלא שמרו שמיטה, ומי שאינו שומר שמיטה אין לו זמן ללמוד תורה, ונמצא שגם תורה לא הייתה להם. "ומרוב עבודה" - שבמקום לשמוט את הקרקע וללכת ללמוד תורה, הוסיפו על עצמם רוב עבודה גם בשנת השמיטה.
ולמה מזכיר דווקא יהודה? כי יהודה היו בני תורה, ועונשם קשה. והיות שלא נתנו מנוחה לארץ, ממילא כשגלתה יהודה מעוני - "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח", מידה כנגד מידה: על שלא נתת מנוחה לארץ ולה לא היה מנוח, גם להם לא יהיה מנוח.
וכידוע שהגאון מווילנא עושה את חשבון שבעים שנות הגלות, על פי "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה". התורה מבטיחה שאם עם ישראל לא ישמרו שמיטה, הארץ תקיא אותם, והיא מעצמה תשבות כנגד השנים שעם ישראל לא שמרו שמיטה. הגאון עושה רשימה של כל המלכים הרשעים שהיו בעם ישראל והשנים שעברו עליהם, ומגיע למסקנה מדויקת של שבעים שמיטות שעם ישראל לא שמרו - וכנגדן גלו שבעים שנה. כשעושים את החשבון, כל מלך כמה זמן מלך, מגיעים בדיוק לשבעים שמיטות. ואומר הגאון: עכשיו תבין כיצד נתקיים בנו מאמר הכתוב "אז תרצה הארץ את שבתותיה" - שעל ידי שתשבות שבעים שנה, זה כנגד השנים שאתם בהיותכם בארץ לא השבתם אותה.
באיכה רבה מובא: "לא מצאה מנוח" - אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת. וכיוצא בו נאמר ביונה ששלח נח מן התיבה: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" - אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת. וכן "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך". ומה כוונת הדברים? עם ישראל גלו ולא הייתה להם מנוחה בין הגויים, ואומר המדרש שזה לטוב לנו: כי אילו הייתה לנו מנוחה בין הגויים - למה לחזור?
צאו וראו מה קורה באמריקה, בצרפת, בשווייץ, ובכל המקומות שבהם יש ליהודים שוויון זכויות ומצב של מנוחה. מדבר אתו על עלייה, והוא עונה: כן, באמת הייתי רוצה בהזדמנות לבוא, להתפלל מעט בכותל, לקנות דירה בירושלים ולחזור. אבל לעלות לארץ? אינו מוכן אף לשמוע, ואומר שאינך ריאלי. למה? מפני שמצא מנוח. וכשמצא מנוח אצל הגויים, כבר אינו מחפש לחזור לארץ. היונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה חזרה אל נח; אך אם הייתה מוצאת מנוח, הייתה אומרת: כאן נוח יותר, וכי אני צריכה את נח? כך גם "ובגויים ההם לא תרגיע" - שאם יהיה מנוח לכף רגלך, לא תרצה עוד לחזור. וכנסת ישראל נמשלה ליונה, כפירוש רש"י: כמו שהיונה אילו היה לה מנוח לא הייתה חוזרת, כך כנסת ישראל אילו היה לה מנוח לא הייתה חוזרת. ולכן נגזר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - כדי שתחזור, וכדי שתרצה באמת לחדש ימינו כקדם.
מספרים שאמרו לחתם סופר שנפוליאון כבש ארצות רבות, והחליט לתת ליהודים אמנציפציה - שוויון זכויות. שמע החתם סופר ונאנח והצטער. שאלוהו: כבוד הרב, סוף סוף יהיה לנו שוויון זכויות, עד עתה היינו אזרחים סוג ג'! אמר להם: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו" - מה מפחיד יותר? אחי מעשו. אם אתה אומר לי עשו, כנגד עשו אני יודע להתגונן; אני יודע מי הוא עשו ואיך להילחם בו, ואיני דואג. אבל אם זה אחי - אני מתחיל להיות מוטרד. מה זה האחי הזה? לאן הוא ימשוך אותי, ולאן אגיע עמו?
ותדעו ששואת יהודי אמריקה קשה יותר משואת יהודי אירופה, שהקרבה של הגוי לקחה מאיתנו עד היום יותר משישה מיליון איש; ההתבוללות לקחה מאיתנו יותר משישה מיליון. והבינו: טוב היה לאותם אנשים להיות בכבשנים באירופה מאשר בהתבוללות, עד כמה שקשה להוציא את הדברים מן הפה. שאמנם במתבולל תאמר שטוב לו, שהוא חי את חייו כרצונו וכהבנתו - אבל הוא אבד לנצח נצחים, איבר מדולדל שנגדע מעם ישראל לעולם. ואלה שהיו בשואה - הם לנצח נצחים במעלה ובדרגה שאין מלאך ובריה יכולים לשער. האם לא טוב יותר שימותו כיהודים בגאון, מאשר אותה מלכודת דבש של אמנציפציה ושוויון זכויות שנתנו לנו האומות, שקירבו אותנו וגרמו לכך שיהודים לומדים באוניברסיטאות עם גויים, סטודנטים וסטודנטיות והשם ירחם, וכל התוצאות הללו. מזה דאג החתם סופר, וזה מה שכאב לו. וזהו "אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת" - מה היה נשאר מעם ישראל? אם עם ישראל עוד קיים, זה בזכות שהגוי רודף את היהודי; מכוח שהגוי רודף אותנו, עדיין אנו שומרים על זהותנו.
משל למה הדבר דומה: מלך שהיה לו בן, ונפל הבן למשכב וחלה, והגיע למצב מסוכן. אמרו לו הרופאים: מסוכן לבנך מאוד אם יישן; עליך לדאוג שימעט מאוד בשינה, וככל שימעט בשינה כך תבוא רפואתו במהרה. מה עשה האב? התחיל להוריד לו מזרונים. היה ישן על שלושה מזרונים - הוריד לו אחד. סבל הבן מנדודי שינה, כבר לא כל כך נוח, מתחיל להרגיש את הדיקט מלמטה - אבל התרגל והמשיך לישון כרגיל. הוריד לו עוד מזרון, ולא שינה הדבר. שם לו סדין על הקרקע וישן על הרצפה, וגם לזה התרגל, שמתרגלים גם לגרוע ביותר. מה עשה? דאג שיהיה לידו אדם שימשוך לו בשערותיו ויתלוש בשערותיו, כדי שלא יישן הבן. אם תישן - זו יכולה להיות שינת נצח; ועתה אני רוצה לעורר אותך, שלבריאותך אתה צריך להישאר ערני.
והנמשל: כך גם אצלנו. כאשר אנו בגלות, אנו שוקעים בשינה. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מתחיל למעט את השפע: היה שפע אדיר, אומר הקדוש ברוך הוא - בגללו אתה ישן, אוריד את השפע ואתה תתעורר. התרגלנו לזה. מה עשה? מגלה אותנו - אולי זה יעיר אותך, יבוא הגוי וייתן מכות. גם זה לא עזר, התרגלנו אף לזה ומצאנו מנוחה גם אצל הגוי. מה עושה הקדוש ברוך הוא? מענה אותנו גם שם: "לא מצאה מנוח".
ודייק הכתוב: "היא ישבה בגויים" - ישיבה כמו "ונשב בגיא מול בית פעור", לשון עיכוב. שכבר התעכבה שם, מרגישה טוב שם, ויש לה יישוב שם, ואינה ממהרת לחזור. מה עושה הקדוש ברוך הוא? "לא מצאה מנוח" - מביא עלינו את האויבים שייסרונו. ולמה? אומר המדרש: כי אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת, שאם יהיה לנו טוב מדי שם - לא נחזור. וזהו שאומר דוד: "הטה אוזנך לרינתי, כי שבעה ברעות נפשי וחיי לשאול הגיעו" - שכבר התרגלנו אף לדברים הקרובים למיתה, ואפילו ש"חיי לשאול הגיעו" גם עם זה הסכנו וכבר רגילים בו. לכן ריבונו של עולם, גאל אותי, כי מצבי הולך ומידרדר.
פסוק אחד - "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה" - ובו כל עומקה של הגלות. יש שגלו מרצון מפני הרעב (אבן עזרא); יש בו רמז שכל הגלויות באות כשאין עוד מה לקבל מן היהודי; יש בו הצער על הסתלקות השכינה, שאין מנוח אף במנוחה גשמית; ויש בו עונש מידה כנגד מידה - על גזל גבול העני "בין המצרים", ועל שעבוד עבדים "לא מצאה מנוח". ולמדנו שגם העוני, גם חוסר הכסף לשחד, גם תשות הכוח שלא לברוח, וגם ההבדלה שאין אנו אוכלים מפתם ושותים מיינם - כולם יחד עשו את גלותנו גלות אמת. ואף שנגלינו על עבודה זרה ועל שמיטת הארץ, שאין עני אלא בדעת ובלא שמיטה אין תורה, סוף הדבר הוא נחמה: "לא מצאה מנוח" - שאילו מצאה מנוח, לא הייתה חוזרת. חוסר המנוח הוא היד המושכת בשערות, המעירה אותנו משינת הגלות, כדי שנרצה באמת לחדש ימינו כקדם.