פרק א' באיכה הוא פתיחת הקינה: הנביא מתאר את ירושלים החרבה, את הגלות ואת הבכי. השיעור שלפנינו מוקדש כולו לפסוק ב' - "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" - פסוק שנראה פשוט, ובתוכו גנוזים עשרות ביאורים: מדוע דווקא בלילה, מדוע לשון עתיד, מהו "ודמעתה על לחיה", ומי הם "אוהביה" ו"רעיה" שבגדו בה.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכׇּל־אֹהֲבֶיהָ כׇּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃
מדרש איכה שואל: "בכו תבכה בלילה" - למה בלילה? לפי שאין קול הולך אלא בלילה. וזה דבר מעניין מאוד: אדם עומד בלילה ונאנח "אהה" - שומעים את זה לאורך כל העיר; אותו אדם עצמו יילך ביום ויצעק - לא ישמעו אותו עד הרחוב השני. מה ההבדל? הגמרא אומרת שביום השמש מנסרת בחלל הרקיע, וקולה של השמש המנסרת מונע את הילוך הקול. והיום זה כבר הוכח מבחינה מדעית, שמציאות האור גורמת לכך שהקול אינו הולך למרחוק. יוצא אם כן שהזמן שבו הקול הולך הוא הלילה - "אין קול הולך אלא בלילה".
ועוד אמר רבי איבו: לילה מושך קינות עמו. אנשים דיכאוניים - הלילה מעורר אותם יותר לדיכאון. הלילה, החושך, המצב הזה - הרבה יותר קל להם להשתחרר ולבכות.
והגמרא מביאה מעשה באישה שהייתה בשכונתו של רבן גמליאל, שנפטר לה בן בצעירותו, והייתה בוכה כל לילה. רבן גמליאל היה שומע את קולה, והיה לו לב רגיש, והיה מתחיל לבכות יחד עמה. היה נזכר בחורבן בית המקדש ובוכה, עד שנשרו ריסי עיניו. בסופו של דבר ביקשו התלמידים מאותה אישה לעבור מקום, כדי שלא תמשיך לצער את רבן גמליאל. מכאן רואים את היסוד הזה: בלילה הקול הולך למרחוק, והלילה גורר עמו בכייה.
הלחם דמעה מבאר אחרת: דרך העולם לנוח בלילה. גם מי שנמצא במצוקה - בלילה לפחות הוא ישן, בלילה לפחות הוא במנוחה. אבל בזמן חורבן בית המקדש היה הצער נורא כל כך, שלא רק ביום בכו אלא גם בלילה, בזמן שבאופן טבעי הוא זמן מנוחה - גם אז "ודמעתה על לחיה", ללא הפוגה.
הרב אלמושנינו אומר: כל בכי בעולם נפסק בסופו של דבר, אבל כאן בכי גרר בכי. "בכו תבכה" - כל בכי שבכתה גרר אחריו בכי נוסף, ללא הפוגה.
בספר תולדות יוסף שואל: למה הכפילות "בכו תבכה"? הרי גזירה על המת שישתכח מן הלב, ולפי זה היינו צריכים כבר לשכוח מבית המקדש ולסיים. למה שנה אחר שנה, כל תשעה באב, "בכו תבכה"?
התשובה נעוצה במה שכתוב בספרים הקדושים, שבאמת לא היה לגויים שום כוח לפגוע בבית המקדש. גוי אין לו מגע בעולמות העליונים, ובית המקדש הוא מקום השראת שכינה - אין לו כוח כלל לפגוע ולהזיק בדבר כזה (ומי שירצה להרחיב, ישמע את זה בדיסק שלנו על נפש החיים). אלא מה? כמו שאומרת הגמרא: אמר לו הקדוש ברוך הוא "קימחא טחינא טחינת" - קמח טחון טחנת. עצמותו של בית המקדש, מהותו, נגנזה במרום, ומה שנשאר כאן היה כביכול משהו וירטואלי, עצים ואבנים שאספו לכאן המלאכים, שנדמה לו שהרס בית.
וראה איך הדברים מוכיחים את עצמם: הם נכנסו לתוך בית המקדש, הכניס אישה, הציע ספר תורה ועשה בה עבירה, גדר את הפרוכת. על פחות מזה - על מחשבה בלבד - כוהן גדול שנכנס לבית קודש הקודשים היה מת. והוא עושה כאלה דברים ואינו מת? מכאן אתה מבין: כשהוא נכנס, זה כבר לא היה בית מקדש. את בית המקדש כבר לקחו; נשאר כאן רק דמה, רק קרטונים, משהו שנדמה לך כבית מקדש.
ומי באמת טחן את המקום הזה? למי יש מגע אמיתי ברוחניות? לעם ישראל. חורבן בית המקדש נזקף על שמנו, מכיוון שאנחנו במעשינו גרמנו שיסתלק בית המקדש. אומנם לא "נחרב" כפשוטו אלא נסתלק, אבל מי גרם להסתלקות הזו? "ברח דודי" - עם ישראל במעשיהם.
ועל זה הסברנו פעם את בקשת דוד המלך, "ייוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות". הגם שטיטוס לא החריב באמת את בית המקדש - אולי זה מנקה אותו מעוון? לא! ריבונו של עולם, תזקוף עליו את העוון: "ייוודע כמביא למעלה" - כאילו עשה את מלחמתו ואת חורבנו למעלה, אף שבאמת אין לו גישה לשם. "בסבך עץ קרדומות" - כאילו הכה והרס בקרדומותיו ממש את בית המקדש. שלא יהיה מצב שנאמר: הוא לא הרס את בית המקדש, אז עונשו קל. לא - ייחשב לו כאילו הרס ממש.
יוצא אם כן שבית המקדש קיים. ועכשיו תבין למה "בכו תבכה": גזירה על המת שישתכח מן הלב - אבל האם בית המקדש מת? לפי מה שהסברנו הוא חי וקיים, רק לא כאן - הוא נסתלק. וכיוון שכך אינו משתכח מן הלב, וכיוון שכך אנחנו עדיין זוכרים לילה לילה, וכל תשעה באב מקוננים על חורבן בית המקדש.
הרב מגרמייזא מביא ביאור נוסף: "כל רעיה בגדו בה" - הכוונה למלאכים. כתוב שעם ישראל שבאותו דור היו חכמים עצומים, בקיאים בכל סודות התורה, בהשבעות שדים ומלאכים ובשמות הקודש. הם אמרו: יגיעו לכאן חילותיו של נבוכדנצר - אנחנו נשביע את המלאכים, מיכאל שר המים יקיף את ירושלים במים, גבריאל שר האש יקיף את ירושלים באש, ועל ידי זה לא יוכלו האויבים להתקרב.
ומה עשה הקדוש ברוך הוא? "חילל ממלכה ושריה" - היפך את שמותם של שרי מעלה. וכך, כשבא אחד מהם להשביע ולהתפלל, כביכול אמרו לו: המספר אליו הגעת איננו מחובר. הקדוש ברוך הוא שינה את כל המארג של השמות ושל התיקונים, ושינה את תפקידם, ועל ידי זה כשהוא מכוון - זה לא עובד, זה לא פועל. וזה נתפס אצלם כבגידה: מיכאל, גבריאל, אלה שהיו אמורים להיות רעינו - "בגדו בה"; אנחנו פונים אליהם והם לא עונים, לא מגיבים, כביכול בוגדים בבקשותינו.
ורמז לדבר בלשון הפסוק: "אין לה מנחם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ" - קח את האותיות מ', כ', ל', א' ויצא לך "מלאך", ואם תצרף עוד, יצא לך "מיכאל". יוצא אם כן שמי הם "כל אוהביה" שבגדו בנו - אלו המלאכים שהיינו מצפים שיגנו וישמרו עלינו.
הקול יעקב, המגיד מדובנא, מבאר "בכו תבכה" - בכייה אחר בכייה: כיוון שאין לנו מקדש ואין לנו מזבח שיכפרו עלינו, לכן הַרְבֵּה לבכות.
משל למה הדבר דומה? לאדם עשיר שהיה לו בביתו כל טוב, והיה עושה סעודות מפוארות ביותר. אתם יודעים, כשעשירים עושים סעודה - הלחם אינו תופס מקום מרכזי. חבל למלא את הקיבה בלחם, כשיש כאן סטייקים, שמונה מיני בשר ושבעה מיני דגים. מביאים מעט לחם למי שירצה, אבל העיקר הן המנות העיקריות. בשלב מסוים ירד אותו עשיר מנכסיו, וכבר לא היה יכול להעלות על שולחנו ברבורים אבוסים; הכל התמעט ואין. אבל עם הלחם המשיכו כמקדם - מביאים מעט. אמרו לו בני ביתו: כשלא היה הרבה לחם, היה בשר, היה מה לאכול. אבל עכשיו שאין לנו לא בשר ולא פירות - לפחות תביא לחם כמו שצריך, שנשבע מלחם.
והנמשל: כשהיה בית המקדש, היה לנו מקדש והיה לנו מזבח, והם היו מכפרים עלינו. תמיד של ערב מכפר על עבירות היום, תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה, היה לנו בית מקדש שמגונן עלינו. כעת שאין לנו בית מקדש - "ונשלמה פרים שפתינו". מה נותר לנו לעשות? לבכות, להתחנן, לבקש. עד עכשיו הבכייה והתפילה היו דבר מצומצם, כי היו קורבנות והיה בית מקדש. אבל עכשיו, אם המנות העיקריות אינן - לפחות הגדל את מנת הלחם. לכן "בכו תבכה", בכייה אחר בכייה, להשלים לפחות במקצת את מה שחסרנו בכך שאין לנו מזבח ומקדש שיכפרו עלינו.
ועוד אומר הקול יעקב, המגיד מדובנא: למה "בכו תבכה בלילה"? משל לנער שבא אל אביו ואמר לו: אבא, שמעתי קול בכיות נוראיות בבית פלוני. שאל אותו אביו: על מה? אמר לו: הבן היחיד שלהם נפטר, בן צעיר, בן יחיד, איזו עוגמת נפש. אמר לו האב: אמת, זה צער גדול, אבל אני שמעתי זעקה של יתומים הבוכים על הוריהם, ויש הבדל גדול. ההורים הבוכים על בנם - שבוע, שבועיים, חודש, שנה, שנתיים - יתנחמו. לעומת זאת היתומים הבוכים על הוריהם, בכייתם היא בכייה יומיומית. ולמה? כי כל יום מחדש אין לי מה לאכול, אין לי מה ללבוש, אין מי שדואג לי, אין מי שמפרנס אותי. האב הבוכה על בנו - צערו הוא צער געגועים בלבד; אבל הבן הבוכה על הוריו חווה את הקושי מחדש כל יום ויום, כי אין לו הורים. הבכייה הזאת גדולה בהרבה.
והנמשל: גלינו לבבל, ישבנו על נהרות בבל ושם גם בכינו. אומר להם ירמיה: הבכייה הזאת עוד מועטת לעומת הבכי שאתם עתידים לבכות בגולה. למה? כי עדיין יש לכם את החרש ואת המסגר שגלו עמכם, גודרי גדר ועומדים בפרץ. אבל דעו לכם שבגלות הארוכה תהיה בכייה גדולה: כבר אין לנו את אותם חכמים, איה מונה איה סופר, איפה אותם בקיאים, איפה גדולי התורה של הדורות הקודמים? בגלות הארוכה לא יהיה לכם כל זה.
וזה "בכו תבכה בלילה" - הגלות נמשלה ללילה, שהגלות מחשיכה עיניהם של ישראל. דעו לכם, יש בכי של אב הבוכה על בנו, אבל בכי שבן בוכה על אביו - זו בכייה מאוד מאוד ארוכה, בכי של לילה, כי בכל יום ויום חשים בקושי מחדש: אין לנו חכמים, אין לנו גדולי תורה כבדורות הקודמים, והקדוש ברוך הוא אינו משרה שכינתו עלינו כמאז ומקדם. בכייה זו גדולה ומתמשכת הרבה יותר מן הבכייה ההיא.
בספר קול בוכים מביא ביאור נוסף. כתוב שכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה - ויש לשאול, אם שערי דמעה אינם ננעלים, למה יש שם שערים בכלל? רבנו בחיי מיישב: השערים הם כנגד דמעות תנין. יש דמעות שאינן אמיתיות, ובשביל אלה צריך שערים. שערי דמעה אינם ננעלים כשזו דמעה אמיתית, כשאתה בוכה מן הלב; אבל אם הבכי אינו אמיתי - אלו דמעות תנין.
ולמה נקרא כך? התנין, כאשר הוא עולה מן המים, יוצאים מעיניו מים שנקוו בהן, והרואה סובר שהתנין בוכה - אבל אין אלו דמעות אמיתיות כלל. כך בכי שאינו אמיתי נקרא דמעות תנין, דמעות בצל, שאין אדם באמת בוכה.
ומדוע שערי דמעה לא ננעלו? כי מי הוא השוער של שערי הדמעה - קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו. וזה מה שאומר הפסוק: למה "תבכה"? כיוון ש"כל רעיה בגדו בה". היו לנו שערים רבים, ופתאום אנחנו רואים את השערים נעולים - ומי הממונים עליהם? המלאכים, ולא קודשא בריך הוא. "כל רעיה בגדו בה" - המלאכים סגרו לנו את כל השערים, ולא נשאר לנו אלא לגשת לשער היחיד הפתוח, שערי דמעה. לכן "בכו תבכה בלילה".
המדרש אומר על "בכו תבכה בלילה": ישראל היו בוכים בלילה, וירמיה היה בוכה ביום. והיכן רואים זאת? בירמיה פרק כ': "ארור היום יולדתי בו, אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך" - כעין מה שאמר איוב, ארור הלילה הורה גבר. ירמיהו בכה בכייה של יום. ועל הקדוש ברוך הוא אומר המדרש שהוא בוכה ביום ובלילה, שנאמר "ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי".
בספר דבר המלכה מסביר את זה בדרך צחות. ישראל בכו בלילה - כלומר בכו על האובדן החומרי והגשמי: היו לנו בתים, שדות, כרמים וכל טוב, וכעת אנחנו בגולה ואין לנו מאומה. לעומת זאת ירמיה ראה שיהיה זמן שיהיה לעם ישראל טוב בגולה, ושהטוב הזה יגרום להם לסור מדרך התורה.
וכמו שאמרנו: כל המדינות שבהן זכה עם ישראל לאמנציפציה, לשוויון זכויות - סטו מהר מן הדרך. ארצות המזרח, שבהן היינו תמיד שפלים ומיוסרים תחת הגויים, היה שם באופן יחסי שקט יותר. גם שם לא ליקקו דבש - היה גלות מוזע, היו רדיפות - אבל במינונים נמוכים בהרבה מאשר במקומות שבהם היה מצבנו טוב ושפיר.
וזה מה שאומר להם ירמיה: אתם בוכים על המציאות הגשמית שהפסדתם, ואני בוכה על המציאות שאם יהיה לכם טוב. הם בוכים על הלילה, על החושך; אני מוטרד אם יהיה אור - אם יהיה לכם טוב, מזה אני מוטרד יותר, כי מזה תסורו לגמרי מאת השם ותתבוללו. לכן אומר המדרש שירמיה בכה ביום.
ועל זה מתפלל דוד המלך: "ויתנם לרחמים לפני כל שוביהם", ומיד - "הושיענו השם אלוקינו וקבצנו והצילנו מן הגויים". מתי אנחנו זקוקים באמת לישועה? דווקא כשאנחנו זוכים לרחמים בידי שובינו. זה כבר לא טוב: אנחנו מתחילים להרגיש טוב בגולה, אנחנו משתקעים שם, וזה מסוכן. לכן מבקש דוד המלך: ריבונו של עולם, הושיענו, קבצנו, הצילנו מן הגויים, כי הגענו למצב שתנעם לנו הגלות, וזה מצב גרוע מאוד.
משל למה הדבר דומה? לאדם שמרד במלך והיה נתון בצינוק שנים ארוכות. הוא ביקש מכל מי שיכול שידבר על לב המלך שיוציאו אותו משם. יום אחד הוא שומע את שרי המלך באים ופותחים את דלת חדרו - שביב של תקווה, אולי באו להוציא אותי, אולי כל בקשותיי הועילו. והנה הם נכנסים עם סרט מידה, מודדים את הקיר מכאן ומכאן. שאל אותם: מה אתם עושים? אמרו לו: המלך שלח אותנו לפתוח לך כאן חלון, לסדר לך תנאים נוחים יותר; הוא שמע את כל בכיותיך והוא רוצה לדאוג לך. שמע האיש, ישב לארץ והחל לבכות בכייה נוראה. שאלו אותו: עד עכשיו היית בצינוק, ראה מה אנחנו עושים לך! אמר להם: אתם לא מבינים. אם המלך מסדר לי כאן תנאים, פירוש הדבר שאני עוד שנים רבות אשב כאן. אם הוא מרכיב לי מזגן - סימן שיש לי כאן עוד הרבה זמן. אבל אם המצב נשאר גרוע, אני יודע שאוטוטו אני נגאל ויוצא מכאן. ואם אני רואה שמתחיל להיות לי כאן טוב - אדרבה, זה מטריד אותי עוד יותר.
זה מה שאומר דוד: "ויתנם לרחמים לפני כל שוביהם" - ולכן אנחנו מבקשים "הושיענו השם אלוקינו וקבצנו והצילנו מן הגויים". כי במצב כזה, שאנחנו לרחמים בעיניהם, אנחנו בבעיה אמיתית. פותחים לנו חלונות, מסדרים לנו מיזוג אוויר - לך תדע עוד כמה זמן תימשך הגלות הזאת.
ועל הקדוש ברוך הוא נאמר שהוא בוכה ביום ובלילה. מחד גיסא הוא בוכה בלילה, כי כשיהודי סובל אומרת השכינה "קלני מראשי, קלני מזרועי" - כביכול כואב לי ראשי, כואב לי זרועי, "עמו אנוכי בצרה"; כביכול אינו יכול לראותנו בצערנו, ויש לו צער גדול מזה. ומאידך, כשטוב לנו גם זה קשה לו לראות, כי אז "וישמן ישורון ויבעט". ישראל בוכים בלילה, על הצרות ועל הבעיות החומריות; ירמיה בוכה ביום, על שיהיה לנו טוב ואז נשכח את השם; והקדוש ברוך הוא אומר: אוי לי מזה ואוי לי מזה. אני בצער גדול כשאתם בצער, ומצד שני אני רוצה לתת לכם טוב - אבל אני בצער גדול גם על היום, שעל ידי הטוב אתם סרים מהר מן הדרך.
הנביא מתאר כאן את הצרה הגדולה שהייתה לעם ישראל, ונשים לב לדבר החוזר לכל אורך הספר: הנביא מתאר איך מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. כשרוצים לומר שאדם נמצא באבלות ובצער, אומרים שהצער והאבלות עופפים את כולו - כלומר אין זה כאב מקומי אלא כאב שמלמטה עד למעלה.
בספר גשמי ברכה עומד על כך שכאשר אתה עוקב אחרי לשונות הספר, אתה רואה שירמיהו מתאר את גודל הכאב כאוחז את כל הגוף: "ודמעתה על לחיה", "ממרום שלח אש בעצמותי", "פרש רשת לרגלי", "השתרגו עלו על צוארי", "עיני עיני יורדה מים", "פרשה ציון בידיה", "ראה השם כי צר לי מעי חמרמרו", "נהפך לבי בקרבי", "זקני בת ציון העלו עפר על ראשם", "הורידו לארץ ראשן בתולות ירושלים", "נשפך לארץ כבדי", "ספקו עליך כפים", "בלה בשרי ועורי", "הביא בכליותי בני אשפתו", "ויגרס בחצץ שיני", "יתן בעפר פיהו", "דבק לשון יונק אל חכו".
זה כאב שעופף הכל: מן הרגליים עד הראש, כולל העור, העצמות, הפה, הכליות - הכל. לומר לך שאין זו מכה מקומית שתתרפא, כמי שקיבל מכה באצבע, אלא חולי המקיף את הכל, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. כל האיברים כולם שותפים בקינה על חורבנה של ירושלים.
בפשטות הקינה הזאת נאמרת אחרי החורבן, ואם כן קשה: למה נאמר "בכו תִבכה" בלשון עתיד? הפסוק הראשון, "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", מתאר בלשון עבר את מה שהנביא רואה אחרי החורבן - ומדוע פתאום הוא עובר לדבר על משהו עתידי? היה ראוי לומר "בכתה בלילה". וגם "ודמעתה על לחיה" אינו ברור: מי שבוכה, דמעתו על לחיו - מה יש להדגיש כאן?
רבי יוסף טייצק בספר לחם סתרים מסביר שהפסוק בא לרמז על כך שעם ישראל לא היו מוכנים לקבל תוכחה. הקדוש ברוך הוא שולח להם נביאים השכם והערב והם אינם מוכנים לקבל. תחילת הפסוק מתייחסת לימים האחרונים שלפני החורבן, שירמיהו הולך ומוכיח ומדבר עם העם ומנסה לשכנעם לשוב בתשובה, ואומר להם: תדעו לכם, "בכו תבכה בלילה" - חזרו בתשובה עכשיו, כי אם לא, עתידים אתם לבכות, יהיה לכם לילה של בכי.
"קומי רוני בלילה" - חז"ל אומרים שהלילה מרמז לגלות. בגלות צריך "קומי רוני בלילה", להתאונן על חורבן בית המקדש, ולכן דווקא תיקון חצות הוא בלילה, מפני שהלילה רומז לגלות, וכתוב שאז מתעורר צערה של השכינה יותר, שזו בחינת לילה. על זה אומר להם הנביא: "בכו תבכה בלילה" - אתם עתידים לבכות בכי גדול בגלות.
והדבר לא עזר. ולא רק שלא חזרו בתשובה, אלא אף לאחר שנבוכדנצר מגיע והם רואים את הנבואה מתחילה להתגשם, רואים במו עיניהם את כל מה שנאמר להם - מה היה אדם אמור לעשות באופן טבעי? להגיד: הנה, על זה דיבר ירמיה, אני רואה את הדברים מתקיימים, בוא נשנה, בוא נחזור בתשובה, בוא נתקן את מעשינו. ואנחנו רואים שגם זה לא עזר.
וזה "ודמעתה על לחיה". הביטוי הזה מובנו שהדמעות עוד לא יבשו על פניה - הדמעות ירדו כרגע, זה טרי; עדיין לא הספיקה הדמעה לנשור מן הלחי. כלומר: הנה כבר מתחיל החורבן, זו תחילת הבכי, אתם עוד יכולים לשוב בתשובה, אתם עוד רק בהתחלה. ואף על פי כן, למרות ש"דמעתה על לחיה", הלכו לגלות ולא שבו בתשובה ולא התחרטו. מתי בכו? על נהרות בבל - "שם ישבנו גם בכינו"; שם נזכרו בבכי של תשובה. אבל לפני כן לא היה זה בכי של תשובה אלא "דמעתה על לחיה", מחמת הייסורים ומחמת הכאב. הדמעות עוד לחות - ועדיין אין שבים בתשובה, עדיין עומדים במרים.
בספר ירמיהו פרק מ"ד מסופר: "ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול, וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור". המדובר כבר אחרי הגלות, אחרי שהוגלו לפתרוס במצרים, וירמיהו מנסה לשכנעם להפסיק לעבוד עבודה זרה. והם אומרים לו: "הדבר אשר דיברת אלינו בשם השם, איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו, לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים... כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו" - כלומר: כל התקופה שעבדנו עבודה זרה היה ממש נהדר, לא היו בעיות, הייתה פרנסה, הכל היה בסדר, ואנחנו לא שומעים לך לעזוב את העבודה הזרה. "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" - מאז שעזבנו את העבודה הזרה התחילו הצרות.
ומי הם אלה שבטחו בהם? "מלכת השמים" - היו עובדים לכוכבים ולמזלות, לשמש ולירח, עושים להם כוונים ועבודות מיוחדות לכל אותם גרמי שמים. והסיבה: הם ציפו לקבל מהם שפע. כשאדם עובד למזל, הוא בטוח שהמזל משפיע עליו טוב בעקבות זה וממלא את כל רצונותיו. ומה עזר להם? "כל רעיה בגדו בה" - אותו צבא השמים שבטחתם בהם ועבדתם להם, בגדו בה.
כמו שאומר רש"י בשם המדרש, שמדרש אגדה אומר באיכה על "כל רעיה בגדו בה": "אלו שרים של מעלה שהחליפם - הממונה על האור מינה על המים, והחליף כל הממונים". ולמה? מפני שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, ובוטחים בהם שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב; ועכשיו כשהיו משביעים את שר האש בשמו, היה משיב: אין ממשלה זו בידי, וכן כולם.
היו אנשים שידעו לכוון כוונות ולהשביע, והיו אומרים: אל תדאגו, אנחנו נסתדר. משביעים את שר האש - על המקום שורף את נבוכדנצר וכל חילותיו; משביעים את שר המים - יעמוד עליו נחשול בים ויטבעו. אל תדאגו, יש לנו את כל הקודים. הם באים להפעיל, ופתאום מתברר שהקוד שונה. לא פועל, לא עובד. קורא לשר האש - אומר לו: לא בידי, זה כבר לא אצלי. וכך מוצאים שאותם כוחות שהשקיעו בהם את כל חייהם בעבודה ובניסוך נסכים - אין מהם תגובה, אינם יכולים לעזור להם.
ולא זו בלבד אלא "היו לה לאויבים": כי ברגע שקראו למיכאל היה בא במקומו גבריאל, שהוא שר של אש, והיה שורף אותם. נמצא שבמקום לקרוא לשר המתאים היו קוראים לשר אחר, והשר האחר עוד היה מעניש אותם. במקום להשפיע עליהם שפע וטוב - לא רק שבגדו בה, אלא עוד פעלו כנגדה ונפרעו מהם.
"בכו תבכה בלילה" - הנביא מודיע להם בלשון עתיד: עוד תבכו בלילה, כדאי שתחזרו בתשובה. "ודמעתה על לחיה" - אף כשהדמעות עדיין טריות על הלחיים, עדיין לא חזרו. "אין לה מנחם מכל אוהביה" - גם אחרי שיצאו לגלות אינם מתנחמים, והיא ממשיכה להיות עם אוהביה, עם אותן עבודות זרות. "כל רעיה בגדו בה" - אותן עבודות זרות ואותם כוחות השמים שלא הצליחו להפעילם. ולא זו בלבד, אלא "היו לה לאויבים" - הם עוד פעלו כנגדה ונפרעו ממנה.
פסוק אחד, "בכו תבכה בלילה", פותח לנו את כל עומק הקינה: לילה שבו הקול הולך למרחוק והצער מתעורר, לילה שהוא גם רמז לגלות הארוכה; בכי שגורר בכי, מפני שבית המקדש לא מת אלא נסתלק ואינו משתכח מן הלב; בכי שבא במקום המזבח והקורבנות שכיפרו עלינו; ובכי שהוא השער האחרון שנשאר פתוח, שהקדוש ברוך הוא בעצמו שוערו. ומנגד - התוכחה: הדמעה עוד על הלחי ואין חוזרים בתשובה; האוהבים והרעים שבטחו בהם, בין כוחות השמים ובין העבודה הזרה, לא רק בגדו אלא היו לאויבים. וירמיה מלמדנו שהבכי על הלילה אינו הכל: יש גם בכי על היום, על הטוב שבגולה המשכיח את השם. והקדוש ברוך הוא בוכה על שניהם - "ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי".