פתיחה: פרק א' - קינת העיר השוממה
פרק א' של מגילת איכה פותח בתיאור כנסת ישראל כאישה נכבדה שהתהפך עליה הגלגל. בשיעור זה נעסוק בפסוק ב' - פסוק הבכי - ונראה כיצד מתגלים בו רובדי עומק: עדינות נפשה של כנסת ישראל, שורש הבכי בחטא המרגלים, ומעל הכל - השאלה מי הם באמת "אוהביה" ומי "רעיה", ומי הם המגינים האמיתיים על עם ישראל.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃
עקדת יצחק: בכי של אישה אצילה
מסביר בעל עקדת יצחק שהכתוב בא לתאר את עדינות נפשה של כנסת ישראל, וממשיל אותה לאישה אצילה ונכבדת שהתהפך עליה הגלגל. מרוב רוע מצבה אין היא יכולה להתאפק, היא מוכרחה לבכות; אך מגודל כבודה ומעלתה ואצילותה אינה יכולה להרשות לעצמה לבכות לעיני כל. על כן היכן היא בוכה? בלילה, בחדרי חדרים, במקום שבו לא ניכרת בכייתה. אלא שאין בכך תועלת רבה: "ודמעתה על לחיה" - כשהיא יוצאת מביתה ניכר הדבר על פניה, ניכרת דמעתה, ורואים שבכתה. ואפילו אם יבואו לנחמה, אין בזה ממש, שהרי "כל רעיה בגדו בה" - כל אלה שמהם יכלה לצפות לנחמה, בגדו בה.
האלשיך: בכי בלא הפוגה
דרכם של הבוכים לעשות הפוגה בין בכי לבכי. אבל כאן "בכו תבכה" - בכי ללא הפוגה. ולא זו בלבד, אלא שהדמעה אינה עוזבת את לחיה כלל: "ודמעתה על לחיה" באופן קבוע ותמידי, להראות את גודל הצרה ואת גודל הצער.
שורש הבכי: חטא המרגלים
חז"ל דורשים: "בכו תבכה בלילה" - בעבור חטא המרגלים שהייתה בו בכייה של חינם. עם ישראל ישב ובכה: למה הוצאתם אותנו ממצרים? למה הבאתם אותנו הנה להרוג אותנו בארץ ישראל? יש שם עם ענקים, בני ענק, אנחנו הולכים למות כאן. ואיזה לילה היה זה? ליל תשעה באב. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, אתם עתידים לבכות בכייה לדורות. אותו לילה נקבע ללילה של בכייה, ודברים רבים אירעו דווקא בלילה הזה. וזהו "בכו תבכה": מכיוון שבכו אז, לפיכך תבכה עתה. ממה? "בלילה" - ממה שאירע באותו לילה. הבכי שהיה אז בלילה הוא הגורם לבכי שיהיה לאורך כל הדורות, כנגד אותו בכי.
וכן מתרגם התרגום: כששלח משה הנביא שלוחים לרגל את הארץ, ושבו המרגלים והוציאו שם רע על ארץ ישראל - אותו לילה ליל תשעה באב היה. וכששמעו בית ישראל את הבשורה הרעה שנתבשרו אודות ארץ ישראל, הרימו קולם ובכו בלילה ההוא. מיד חרה אף ה' בהם וגזר שיבכו באותו לילה בכייה לדורות על חורבן בית המקדש.
"אלון בכות": מה הקשר בין המרגלים לחורבן?
יוצא אפוא שיש קשר ישיר בין חורבן בית המקדש לחטא המרגלים - אותו לילה ממש, והבכי הזה הוא בגין הבכי ההוא. אבל מה הקשר ביניהם? כיצד הבכייה על אי הכניסה לארץ היא היא הבכייה של חורבן הבית?
מסביר בעל "אלון בכות": חז"ל אומרים שאילו היו משה ואהרן נכנסים לארץ ישראל ומשה היה בונה את בית המקדש - לא היה נחרב לעולם, בית המקדש היה קיים תמיד. והנה מיתת משה ואהרן באה בגלל עוון המרגלים. אצל משה יש טעם אחד מחמת מי מריבה, וטעם נוסף על שסירב ללכת בשבעת הימים שבהם שלחו הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל; והטעם השלישי שבגללו לא נכנס משה לארץ הוא חטא המרגלים - שהרי משה רבנו הוא ששלח את המרגלים, כי הקדוש ברוך הוא אמר לו: איני מצווה אותך, אם אתה רוצה - שלח. נמצא שהדבר התחיל ממשה, וכמו שנאמר "וה' התאנף בי למענכם".
יוצא אם כן שעל ידי בכיית המרגלים נגרם חורבן בית המקדש: בגלל שבכו, נגזר על משה שלא ייכנס; ואילו נכנס משה - לא היה הבית חרב. נמצא שהם גרמו לחורבן. בכייתכם גרמה שמשה לא נכנס והבית נחרב - זהו הקשר בין מעשה המרגלים לבין החורבן.
למה בזכות משה לא היה הבית נחרב?
ראשית, זכויותיו של משה גדולות ועצומות. שנית, "משה בחירו עמד בפרץ" - מי זה שתמיד עמד והתפלל והגן על עם ישראל, ואמר "ואם אין - מחני נא מספרך" אפילו במצבים הקשים ביותר? משה רבנו. ולכן כשמת משה אומר הקדוש ברוך הוא: מי יקום לי עם מרעים? מי יעמוד עוד כחוד החנית כנגד המקטרגים על עם ישראל?
וזה מה שאומר המקונן: "בכו" - מאז המרגלים; ומה גרם הדבר? ש"תבכה בלילה". והטעם - "אין מנחם לה מכל אוהביה". ומי הם אוהביה? משה ואהרן. אין מנחם לה כי הם כבר מתו, ואותו "בכו" הוא שגרם למיתתם. אותו בכי של אותו לילה גורם שתבכה עתה בלילה, שהרי הוא שגרם שאין מנחם לה - אין את משה שינחם ויציל אותנו מפני הצרה.
לחם דמעה: אוהבים ורעים
מדייק בעל "לחם דמעה": בפסוק מופיעים גם "אוהביה" וגם "רעיה". האוהבים גדולים וקרובים יותר מן הרעים - "רע" הוא חבר, ו"אוהב" הוא דרגה גבוהה מחבר. האוהבים לא באו לנחמה, וזה עצמו כבר בגידה; אבל הרעים לא הסתפקו בשב ואל תעשה - הם בגדו בפועל: "כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים".
נזכיר שאת "לחם דמעה" חיבר רבי שמואל די אוזידא, מחבר הספר המפורסם "מדרש שמואל" על פרקי אבות. יש לו ביאורים נפלאים מאוד, גם במדרש שמואל וגם בלחם דמעה על ספר איכה.
מיאון בתנחומים: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם"
הסבר נוסף ב"אין לה מנחם מכל אוהביה": מנחמים היו רבים, היו נביאים והיו אוהבים - אלא שהיא אינה מוכנה לקבל תנחומים. ולמה מאנה להינחם? אומרים חז"ל: "כל רעיה בגדו בה" - מיכאל וגבריאל, שירדו לשרוף את ההיכל. כיוון שהרוחניים העצומים הללו הם ששרפו, לא רצתה להתנחם מן הנביאים, שהרי אין הם מלאכים. ממי אפוא תתנחם? רק מן הקדוש ברוך הוא. לכן "עניה סוערה לא נוחמה" - דבר שנשרף על ידי מלאך, וכי אתנחם מנביא? ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". מכיוון שהקדוש ברוך הוא מעל המלאכים, תנחומים והבטחות לטובה אפשר לקבל רק ממנו.
"היו לה לאויבים" - מאז ומתמיד
מדקדק לחם דמעה: לכאורה היה ראוי לומר "כל רעיה בגדו בה, לאויבים נהיו". מהו "היו לה לאויבים"? אלא דע לך: פעמים רבות אתה רואה את הגוי מחייך אליך ונחמד אליך - אל תתבלבל, החיוך יכול להטעות. בתוך תוכו אינו אוהב אותך, ו"הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב". אומר רבי שמעון בר יוחאי: הלכה. וכי הלכה משתנה? אין בזה ויכוח ואין מחלוקת, כהלכה למשה מסיני, וכך יישאר לעולם.
ואם תאמר: הרי עזרו לנו, הרי סייעו לנו - התשובה היא אינטרסים. אם ארצות הברית עוזרת, יש לה אינטרסים במזרח התיכון, לא יותר מזה. ברגע שהאינטרסים כבר אינם מדברים אליה, זורקים אותך לכלבים ואינך מעניין איש. הגוי אינטרסנט, אינו בעל חסד, ובאמת לא אכפת לו מן היהודי.
כולנו זוכרים שצרפת הייתה מן האומות שהצביעו באו"ם להקמת מדינת ישראל, וכן רוסיה. צרפת שלחה לכאן נשק לאחר קום המדינה - מטוסי המיראז' היו צרפתיים. התפתחה כאן תרבות צרפתית, סרטים צרפתיים, סגנון אירופאי - ופתאום הפכו את עורם והאנטישמיות עלתה לראש. וכן רוסיה: כל זמן המלחמה הקרה היינו בעלי בריתה של ארצות הברית ויעד לריגול, ומיד הפכנו לאויבים. הגוי מקרב אותך כשיש לו אינטרס; כשאינו צריך אותך - יזרוק אותך. לכן אל תחשוב שהדבר קרה עכשיו: "היו לה לאויבים" - רק עתה גילית זאת, אך באמת אויבים היו מאז ומתמיד. אתה חשבת שהם רעים, ראית אותם מקרבים אותך בשעת הנאתם והיית בטוח שהם רוצים בטובתך - זו הייתה אשליה.
"בכו" על בית ראשון, "תבכה" על בית שני
עוד מבאר לחם דמעה את הכפילות "בכו תבכה": "בכו" - על בית ראשון, "תבכה" - על בית שני. ירמיהו מקונן לאחר חורבן בית ראשון (שהרי בבית שני כבר לא היו נביאים), ולכן הוא אומר: בכו על מה שחרב, ודעו שעוד תבכו. והכול יהיה בלילה - באותו לילה עצמו שנחרב בית ראשון נחרב גם בית שני. ולכן נאמר "בַּלַּיְלָה" בה"א הידיעה הבלועה בפתח, ולא "בְּלַיְלָה": "בלילה" סתם משמעו כל לילה, ואילו "בַּלַּיְלָה" - באותו לילה הידוע, הלילה המוכן לפורענות.
מי הם "אוהביה"? החכמים והצדיקים
הסבר נוסף בלחם דמעה: "אוהביה" הם אותם קדושים וחסידי עליון שהיו בתוכה. האויבים הרגו את חסידי וקדושי ישראל, שחטו וטבחו ולא חמלו, ועליהם נאמר "אין לה מנחם מכל אוהביה". היכן הם האוהבים האמיתיים? היכן רבי אלעזר המודעי, שבתפילותיו שהיה מתפלל בכל יום על ירושלים לא חרבה ירושלים? מי הרגו? בן כוזיבא, שנתן בו בעיטה והרגו כשחשד בו שהוא מורד בו - ובעקבות זה נפלה העיר. בר כוכבא נקרא בר כוזיבא, על שם שאכזב.
מכאן אתה למד יסוד: המצילים את עם ישראל הם החכמים, לומדי התורה. כל עוד רבי אלעזר המודעי מתפלל - יש קיום, וירושלים אינה נופלת; ביום שנהרג, נגמר הסיפור. חשב בר כוזיבא: אני המגן, אני הגיבור. וגיבור עצום היה - כתוב שהיה קולט ברגלו אבני בליסטראות שזרקו עליו ומחזירן. ומה יצא ממנו? כלום. אם הצבא מצליח במשהו, זה בזכות רבי אלעזר המודעי היושב ומתפלל יום יום שלא תיחרב ירושלים; בזכות גדולי ישראל ובזכות תלמידי חכמים.
שוויון בנטל - מי נושא בנטל הקיום?
כל המדברים גבוהה גבוהה על השוויון בנטל - אנחנו אומרים להם: אמת, צריך שוויון בנטל. ולמה רק אנו נישא בנטל קיומו של עם ישראל? וכי אתם פטורים מקריאת שמע, פטורים מלימוד תורה, פטורים מתפילה? למה אינכם באים לבית המדרש? למה אינכם באים ללמוד תורה? מה עם השוויון בנטל? וכי שלוש שנים ונגמר? לעם ישראל יש נטל של שבעים שנה לכל יהודי ויהודי.
ולמי שיש ספק: בני ברק היא עיר שמעולם לא נפל בה טיל, ומעולם לא היה בה מטען חבלה ולא פיצוע ולא פיגוע. הסטייפלר הבטיח זאת והחזון איש הבטיח זאת. במלחמת המפרץ טיווחו טילים את בני ברק מכל הכיוונים - ולא פגע בה טיל. במלחמת ששת הימים היו הפגזות על תל אביב - ובבני ברק לא פגע טיל מעולם. למה? תורה וחסד. אמר החזון איש: כל עוד תהיה בני ברק עיר של תורה וחסד, אף אחד לא יוכל לה. הטיל אינו רואה את בני ברק. אני אמרתי: הדבר נפלא, ובדברי החזון איש אני מאמין באמונה שלמה במאה אחוז, אלא שתמהתי מניין ידע זאת סדאם חוסיין כששלח את טיליו? רואים שיש כאן גזירה מאת ה'. מי שמגן על עם ישראל זו התורה, מי שמגן על עם ישראל אלו המצוות - זו כיפת הברזל הרוחנית. שים כיפה על הראש, זו כיפת הברזל הרוחנית, זה מה שעם ישראל זקוק לו.
מפני הרעה נאסף הצדיק
וזהו "אין לה מנחם מכל אוהביה": כאשר בא האויב לכבוש את ירושלים, מי הלכו תחילה? אוהביה. וכמו שנאמר "מפני הרעה נאסף הצדיק" - כשהקדוש ברוך הוא רוצה להביא רעה, הוא אוסף תחילה את הצדיק, שכן כל עוד הצדיק כאן הוא מפריע; הוא מתפלל, הוא מונע, אי אפשר להביא רעה.
סיפרו שלפני פטירתו של הבבא סאלי שאלוהו: הרי סיפר לנו הרב שהבטיחו לו משמיים שיראה בביאת הגאולה, וכיצד עתה הרב עומד להסתלק מן העולם? אמר להם: ומה אתם רוצים, ששליש מן העולם יאבד? אמרו לי שאפשר להביא את הגאולה עכשיו, אבל שליש מעם ישראל יכלה - האם אתה מוכן? עתה יבוא משיח. אמר: אני הולך, כפרה על עם ישראל. צדיק אחד - כפרה על כלל ישראל.
ויש פסוק נפלא בעניין זה: "יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה". כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות - "מלא גוויות", צונאמי קטן ושלוש מאות אלף הרוגים. אצל יהודים - "מחץ ראש", הקדוש ברוך הוא לוקח אחד, וזה "על ארץ רבה" - צדיק אחד מגונן על כלל עמו ישראל. ואילו היו בדורו של אברהם אבינו עשרה צדיקים בסדום, לא הייתה סדום נחרבת. ומה הם אותם צדיקים? כאלה שכל סדומי שהיה עובר ליד בית מדרשם היה צועק להם "פרזיטים, לכו לעבוד, לכו לצבא" - ואינו יודע שהוא עצמו קיים בזכות אותם עשרה "פרזיטים" במרכאות.
מה באמת מפריע להם?
אבל האמת היא שלא זה מה שמחפשים. מה שמפריע לאדם הרחוק אינו הצבא ואינו העבודה - מה שמפריע לו הוא למה אתה שומר מצוות. לכן יאמר צבא, יאמר שוויון בנטל, יאמר שוק העבודה - כל אלה תירוצים. מה שמפריע לו הוא למה אתה קיים.
היה אברך חב"די שהניח תפילין ברחובה של עיר. עברה שם אישה חילונית למהדרין ואמרה לו: לך לצבא! הוציא פנקס חוגר מכיסו ואמר לה: גברתי, עשיתי שלוש שנים, הייתי בצנחנים, השתתפתי בפעולות. אמרה לו: אז לך לעבוד! אמר לה: גברתי, סיימתי עכשיו את העבודה, ואחרי העבודה קצת רוחניות - בשעה חמש אני הולך להניח לאנשים תפילין. אמרה לו: אז לך לעזאזל! זהו, זה מה שהיא רוצה באמת. עוטפים זאת ב"לכו לצבא", "לכו לעבוד", כל מיני "לכו" למיניהם - אבל הרצון האמיתי הוא "לך לעזאזל".
לכן כל החושבים: בוא נלך לעבוד, בוא נלך לצבא - למה אתה סבור שתמצא חן בעיניהם? היודעים אתם מיהו הציבור השנוא אולי אף יותר מן הציבור החרדי? ציבור המתנחלים. עכשיו אין מרגישים בכך, אבל ברגע שתהיה התנתקות או כיוצא בזה, פתאום תראה איזו שנאה צפה ועולה. והרי הם הולכים לעבוד ועושים צבא יותר מכולם, מוסרים נפשם ביחידות הקרביות ביותר - היו צריכים לאהוב אותם אהבת נפש ולחבק אותם. ולא: בשעת ההתנתקות דאגה אגודת צער בעלי חיים לכלבים שביש"ע - ומה עם האנשים? קרוואנים שיתקעו אותם, ומה אכפת. סימן שלא אתה מעניין אותם; מפריע להם שאתה שומר מצוות, ולא יעזור לך כלום, כל מה שתעשה לא ישנה.
זהו אותו יחס עצמו שבין ישראל לבין שונאי התורה, וכלשון הזוהר הקדוש והגאון מווילנא על הערב רב אשר בתוכנו, אשר הם ראשי השלטון לפני ביאת הגואל. אומר תיקוני הזוהר שלפני ביאת הגאולה ימשלו בנו ראשי הערב רב. והאנשים האלה תפיסתם כתפיסת הגוי: הוא אינו רוצה לראות אותך, ויעטוף זאת בכל פעם בסיבות אחרות - שאתה מזיק לכלכלה, שאתה מפיץ מחלות, תמיד ימצא סיבה.
והיהודים שנואים תמיד. פעם שנאו אותם על שהם עניים ונטל על הכלכלה; טוב, אז נהיה עשירים - מיד: הם עושים כסף על גבנו, מוצצים את דמנו, ויש להם תוכנית להשתלט על העולם. עני לא טוב, עשיר לא טוב. היו היהודים נגד מלחמות - אין להם נאמנות למדינה; טוב, אז אנחנו בעד מלחמה ופטריוטים - היהודים מחרחרי מלחמה. מה שתעשה, לא טוב להם. ולמה? כי באמת אין הוא מחפש לפתור בעיות; הוא צריך שתהיה בעיה, כדי שיוכל לומר: לא רוצים אותך, לך לעזאזל. זה עומד בבסיס כל הטענות שהגוי, או הרחוק לצערנו, מתייחס בהן אל שומר המצוות.
כשאין צדיקים - בודקים את הרעים
וזהו שאומר הכתוב: "אין לה מנחם מכל אוהביה" - אותם אוהבים, אותם חכמים וגדולי תורה, נהרגו, ומפני הרעה נאסף הצדיק, ועליהם אין מנחם ואין תנחומים. ומשאין עוד חכמים שיגוננו, בודקים מה מצבם של כלל ישראל, ורואים ש"כל רעיה בגדו בה": אותם שאינם בגדר החכמים הגדולים אלא "העמך", שאינם מקיימים מצוות ואינם עושים רצון ה' - בעוונותיהם בגדו בה. וכשאין צדיקים שיגוננו והרעים מתרועעים, ממילא באה הפורענות ובאות כל הצרות.
לסיכום:
פסוק זה מגלה לנו את פניו הרבים של הבכי: בכי חרישי של אישה אצילה שדמעתה מסגירה אותה, בכי בלא הפוגה, ובכי שנשרש עוד בליל תשעה באב של המרגלים - בכייה של חינם שהפכה לבכייה לדורות, שהרי בגללה לא נכנס משה לארץ, ואילו נכנס לא היה הבית חרב. "אין לה מנחם מכל אוהביה" - שאין כבר משה ואהרן העומדים בפרץ, ואין עוד תלמידי החכמים והצדיקים שבזכות תפילתם עומד העולם; "כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים" - אלו שהצטיירו כרעים היו אויבים מאז ומתמיד, והחיוך והאינטרס אינם אלא אשליה. מכאן הלקח: המגן האמיתי על עם ישראל הוא התורה, המצוות והצדיקים - כיפת הברזל הרוחנית שלנו, ורק מן הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו תבוא הנחמה: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".