פתיחה: קינה שכולה שאלה
פרק א' של מגילת איכה פותח בקינתו של ירמיהו הנביא על ירושלים. כבר המילה הראשונה - "איכה" - היא זעקה של תמיהה: איך קרה הדבר? איך עיר שהיתה מלאה אדם, מושלת בגויים, נעשתה בודדה, אבלה ונרמסת? בשיעור זה נעבור על הפסוקים הראשונים, ונראה כיצד חז"ל, המדרשים והמפרשים פורשים את עומק הקינה: מגדולתה של ירושלים, דרך שורשי החורבן, ועד סוד גלות השכינה הרמוז באותיות "איכה".
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס׃
"רַבָּתִי עָם" - עם שרבה במהרה
חז"ל במדרש מבארים ש"רבתי עם" הוא לשון ריבוי. כיצד רבו ישראל כל כך? היו משיאים קטנה לגדול וגדול לקטנה, כדי שיהיו להם בנים הרבה, שכאשר אחד מהזוג גדול - מולידים מהרה, והעם מתרבה במהירות. ואומר המדרש: כיצד היו ישראל פרים ורבים? היה אדם משיא את בנו בן שתים עשרה שנה, ולא היה מגיע לגיל עשרים ושש עד שהיה רואה בנים לבניו. מחתן בגיל שתים עשרה - ובגיל עשרים ושש כבר יש לו נכדים.
"רַבָּתִי בַגּוֹיִם" - תכפיל בעשר
בספר "לחם דמעה" מביא בשם חז"ל דיוק במילה "רבתי": למה נוספה כאן האות י'? לומר לך - כל מספר שאתה משער בהם, תכפילו פי עשרה. "רַבַּת י'" - כמה שאתה חושב שהיו, תכפיל בעשר. וכך היה מספר עצום של בני אדם בירושלים ובארץ ישראל.
והגמרא מביאה ראיה לדבר: פעם אחת רצה אגריפס המלך לדעת כמה אוכלוסין יש בירושלים, ורצה לערוך מפקד. אך כיצד מונים? ביקש מן הכוהנים שכל קרבן פסח שיבוא לפניהם - יניחו כליה אחת בצד. לאחר מכן מנו את הכליות ומצאו מיליון ומאתיים אלף, כפליים כיוצאי מצרים. ואל תטעה לחשוב שזה היה מספר האנשים: מסורת בידם שעל כל כבש היו נמנים לא פחות מעשרה אנשים - שהרי מן הפסח אוכלים כזית, וכבש שלם נמנים עליו לפחות עשרה, שכן הנותר נשרף. ממילא, מיליון ומאתיים אלף כליות כפול עשר - שנים עשר מיליון איש. זו בדיקה שערך אגריפס המלך, והרי לך ש"רַבַּת י'" - כל מספר יש להכפילו בעשרה, ותראה איזה עם רב ועצום היה בירושלים.
ארץ הצבי - איך נכנסו כולם?
בספר "אהבת ציון" מוסיף על "רבתי עם": כיצד יכלה ירושלים שבין החומות להכיל המונים כאלה? לא ירושלים של שכונות חדשות, אלא ירושלים הקטנה שבין החומות. ואומרים חז"ל: מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים. כיצד ייתכן? ארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי". לצבי מעלה מיוחדת: העור שעליו מתוח מאוד, וכאשר מפשיטים את העורו ומבקשים להחזירו עליו - אינו נכנס, ונדרש עוד עור כשיעורו כדי לכסותו מחדש. כלומר, כשהעור על הצבי הוא מתוח, וכשאינו עליו הוא מתכווץ. כך ארץ ישראל: כשעושים רצונו של מקום היא מתרחבת, וכשאין עושים רצונו של מקום היא מתכווצת.
וכבר אמרנו פעם: ארץ ישראל סובלת גם מקיבה רגישה. כשעם ישראל עושים רצונו של מקום - הכל כסדרו. וכשאין עושים רצונו של מקום, מה קורה לאדם שאכל דבר שאינו טוב? מקיא. כך "ולא תקיא הארץ אתכם" - היזהר, ארץ הצבי עלולה להתכווץ פתאום, ואתה מוצא את עצמך בחוץ.
"הָיְתָה לָמַס" - העשירה שנעשתה נרמסת
רבי שם טוב מסביר את התמיהה שב"היתה למס": ירושלים היתה עשירה בכסף ובזהב, וכתוב שאין הכסף נחשב בימי שלמה למאומה - הכסף והזהב היו כעפר. כיצד זו שהיתה עשירה כל כך נעשתה "למס", שהיא זו שנותנת מס לאחרים? והיא היתה "רבתי בגוים" - לשון רבנות ושלטון, שהיה לה שלטון על האומות; כיצד עתה נעשתה כזו שהאומות רודות בה והיא למרמס כפות רגליהם?
ויש מסבירים ש"למס" הוא לשון המסה, מלשון להמיס. והיכן מצאנו לשון זו לפחד? "וימס לבבם ויהי למים" - שנאמר על יושבי הארץ כאשר שמעו שעם ישראל עומדים לבוא ולכבוש את ארץ ישראל, וכך מספרת רחב לשלוחי יהושע. וזו התמיהה: כיצד נעשה מצב כמו שנאמר בישעיה "ובחוריו למס יהיו" - איך ירושלים החזקה והגיבורה נמוגה מפני אויביה, ונמס לבבם?
"למס" - סיני וסמל
חז"ל באיכה רבה, וכך מביא ה"לחם דמעה": לפי שעברו ישראל על התנאי שקיבלו מסיני, לפיכך היתה למס. ומה הקשר? מסביר ה"לחם דמעה": "למס" בגימטריה "סיני". בסיני נאמר "אם שמוע תשמעו" - עזבת את ה"למס" שהוא סיני, לפיכך "היתה למס", שירדו בה אויביה. ועוד: "למס" הוא אותיות "סמל". בית ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שהיתה בו, ו"סמל" מרמז על העבודה הזרה - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", סמל.
"למה תתראו" - סכנת הגדולה בעיני הגויים
יש כאן רמז נוסף: אם עם ישראל משתדלים להיות "רבתי בגוים", סופם חס ושלום שיהיו "למס". אם אתה רוצה להיות "שרתי במדינות" - היזהר שלא תגיע ל"היתה למס".
רבי יצחק אברבנאל מתאר בהקדמה לספרו, שכל מצבם של ישראל בגלות ספרד וכל מה שעברו שם - בא בגלל שנעשו גדולים וחשובים בעיני האומות, והדבר היה לצנינים בעיניהם, ומחמת זאת רדפו אותם, ובאה גזירת גירוש ספרד, שמתו בה עשרות אלפים, ועונו ומסרו נפשם על קידוש השם. וכל זה בעקבות מה? שהיינו גדולים בעיניהם.
ואגב, מדוע נקרא אברבנאל בשם זה? דון יצחק היה עשיר גדול, וקנה לאשתו טבעת יהלום יוקרתית מזו של איזבלה אשת פרדיננד - לאשת מלך ספרד לא היתה טבעת כזו. יהלום בספרדית נקרא "נלה", ומי שהיה רואה את הטבעת היה אומר "אבראבו נלה" - איזה יהלום! ובעקבות זה קראו לו אברבנאל. וראה מה עלתה להם בסופם, שכל אותה גדולה לא הועילה להם.
וכיצד אמר יעקב לבניו כאשר עוד היה להם מה לאכול בבית? "למה תתראו". מן הגוי צריך להיזהר מאוד: אל תיראה שבע לפני הגוי, אל תיראה כמי שטוב לו, ועל אחת כמה וכמה אל תיראה כמי שבא למשול על הגוי. "שרתי בגוים" - רצית להיות שר לגוי? ראה מה עלתה לך בסופו של דבר: "היתה למס". עם ישראל צריך להיזהר: אין לנו עסק בגויים, אין לנו נקודות השקה וחיבור איתם - התרחק מהם, אל תנסה להיות מעליהם ואל תנסה להתגרות בהם.
ומי לא נהג בדרך הזו? חזקיה. כאשר עצר הקדוש ברוך הוא את השמש לכבודו, באו שלוחי מרודך בלאדן, שהתפעל מאוד לשמוע שיש דבר כזה שהקדוש ברוך הוא עוצר שמש בשביל בשר ודם, ושלח אנשים לראותו ולבקרו. ומה הראה להם חזקיה? את אוצרותיו: ראו איזה אוצרות יש לי. שלח לו הקדוש ברוך הוא על ידי ישעיה: "הנה ימים באים ונשאו כל אשר בביתך". והמלבי"ם שם מסביר שאין זה עונש אלא תוצאה: הבאת את האויבים לביתך, הראית להם את אוצרותיך - ואתה מצפה שישבו בחוץ בשקט? כעת יבואו וייקחו ממך הכל.
וזה שנאמר "רבתי בגוים": אתה רוצה להיות גדול בעיני האומות? דע שסופו "היתה למס" - יבוא הגוי ויחמוס הכל וייקח הכל. לכן לך בצניעות, והיראה לגוי שאתה שפל בעיניו, ועל ידי זה לא יפריע לו שתהיה כאן. יהודים חיו אלפי שנים בתימן, בעיראק, במרוקו, בטוניס וגם באירופה, וכל עוד היה היהודי נמוך - לא היו בעיות. באו שוויון זכויות ואמנציפציה, נעשינו דיקני אוניברסיטאות, אנשי מדע, אנשי שם, בנקאים - ומכאן "הפרוטוקולים של זקני ציון", מזימה יהודית להשתלט על ענף הבנקאות, אנטישמיות, ואת הסוף אנחנו מכירים. השיטה היא "למה תתראו", וכמו שלוש השבועות שהשביע אותם: אל תמרדו באומות, אל תעלו בחומה - אל תנסה להראות לגוי שאתה משהו. הגוי אינו אוהב את זה, ואם אינו אוהב - הוא יחפש אחר כך כל דרך להנמיך אותך ולהשפיל אותך. וכיוון שהיתה "רבתי בגוים" ו"שרתי במדינות", סופה שהיתה למס.
"כְּאַלְמָנָה" - ולא אלמנה ממש
הדיוק בלשון "כאלמנה" ולא "אלמנה": אמר הקדוש ברוך הוא - אני עדיין אלוקיכם, איפה ספר כריתות אמכם? כלומר הקדוש ברוך הוא עדיין מחובר אלינו כביכול. ומאידך, כל זמן שהיו מבקשים שיעשה להם נסים כבתחילה, היה אומר: כבר שילחתיה. והרי זה מצב בלתי אפשרי כביכול: מחד גיסא אין אנו ראויים לנסים, שהרי הקדוש ברוך הוא הרחיק אותנו; ומאידך גיסא אין זה מתיר לנו לעבוד עבודה זרה, שכן זה רק "כאלמנה" ולא אלמנה ממש. אינכם במצב של גרושה ממש - לעניין להינשא לאחר היא נחשבת כנשואה, ולעניין לקבל מזונות מבעלה היא נחשבת כאלמנה וכגרושה. לכך נאמר "היתה כאלמנה".
וביאור נוסף ב"היתה כאלמנה": כמה "היתה" בגימטריה? ה' י' ת' ה' - ארבע מאות ועשרים. ומה מזכיר המספר הזה? בית שני, שהתקיים ארבע מאות ועשרים שנה. "היתה" - שנים אלו עמד הבית, ולאחר מכן "כאלמנה".
"איכה" - איך ה'? סוד גלות השכינה
נראה כאן רעיון על הפסוק, המבוסס מעט על דרך הסוד, בדברים קלים ולא עמוקים, והוא יבאר את הפסוק. ידוע ששם הוויה ברוך הוא, שם י-ה-ו-ה, כולל בתוכו את כל עשר הספירות: כתר, חכמה, בינה, וחג"ת נהי"ם - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כולם נכללים בשם י-ה-ו-ה, לפי שהוא המקור של כל השפע בעולם, המקור של כל העולמות, ובקבלה מרבים לדבר על כך שהכל נחלק לי-ה-ו-ה.
והיכן בשם זה עשר ספירות? קוצו של י' הוא הכתר - משהו נעלם, שנמצא למעלה בבחינת כתר. הי' היא חכמה, חכמה קדומה. והה' - המקובלים מחלקים בין ה' עילאה, היא הה' הראשונה, לה' תתאה, היא הה' השנייה, שהרי שני ההי"ן בשם. הה' הראשונה היא הבינה, וחכמה ובינה מכונים בפרצופים אבא ואמא: חכמה - אבא, בינה - אמא. ולעומת זאת הו' היא שש, שש קצוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ובלשון המקובלים ו"ק - ו' קצוות, והוא המכונה פרצוף זעיר אנפין.
ויש את המלכות, ובה נתמקד. המלכות היא הספירה התחתונה, היא האות ה' ונקראת ה' תתאה. הנהגת העולם מבוססת על הנהגת המלכות - היא המנהיגה את העולם, וכשמדברים על מלכות מדברים בעצם על השכינה. כשאדם אומר "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", הוא מכוון לייחד את הו' עם הה': הו' היא קודשא בריך הוא, זעיר אנפין, ו' הקצוות שהם הנהגת העולם, והה' היא המלכות, היא השכינה.
וכשאנו מתאבלים בתשעה באב, אנו מתאבלים בעצם על גלות השכינה, על ריחוק השכינה, על הפגם שבה' שהתרחקה מן הי-ה-ו. יש ריחוק של השכינה וגלות של השכינה - זה פרצוף הנקרא נוקבא, האות ה', השכינה הקדושה, ספירת המלכות.
ושורש הגלות נעוץ בחטא עץ הדעת. כל מה שאירע בעולם וכל מה שעתיד לקרות - הכל התחיל מחטא עץ הדעת. וכשחטא אדם הראשון, קורא לו הקדוש ברוך הוא: "איכה". ומה פירוש "איכה"? אומר לו: פגמת בשכינה הקדושה. "איכה" הוא אותיות "איך ה'" - איך נדדה האות ה'? איך גירשת את השכינה, איך הבאת למצב שהשכינה אינה במדורה, שמכיוון שחטאת - נסתלקה.
"לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" - לעבוד ה' ולשמור ה'
תכלית האדם היא שכל מעשיו וכל פעולותיו יהיו לכבוד הבורא, וליצור חיבור, שלא יהיה פירוד בין אותיות י-ה-ו-ה, אלא שהכל יהיה בבחינת שלמות אחת. על ידי קיום המצוות, מצוות עשה ולא תעשה, אנו יוצרים את החיבור, ולכן בכל מצווה אומרים "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - לחבר את הו' עם הה', את י' ה' עם ו' ה'. זו כל עבודתנו: ליצור את השם השלם. וזה היה תפקידו של אדם הראשון קודם החטא.
וזה שנאמר "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" - לעבוד ה' ולשמור ה'. הה', כאמור, היא המלכות, השכינה הקדושה: אתה מצווה לעבוד את השכינה הקדושה ולשמור את השכינה הקדושה, על ידי רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. ומשום כך, מיד כשחטא אדם הראשון, זעק הקדוש ברוך הוא "איכה" - איך נדדה האות ה'? איך סילקת, איך גירשת את השכינה הקדושה? הרי ציוויתיך לעבדה ולשמרה, ואתה קלקלת בזה.
ומה יצרת? שהעולם הגשמי נעשה מגושם ומרוחק מן השכינה, ונהפך למציאות בהמית. כתוב שמציאות בעלי החיים קודם החטא שווה למציאות האדם אחר החטא. שמעו איזה רעיון: אנחנו היום כמו הבהמות בגן עדן. בדרגה שאנו בה היום, הבהמות בגן עדן היו בדרגה עצומה כזו. אומר הקדוש ברוך הוא: ראה מה עשית, איך קלקלת, איך גירשת את השכינה.
ואז נתגרשה השכינה לרקיע אחד. ובכל דור ודור, בכל עוון, הסתלקה עוד רקיע, עד שהגיעה לרקיע השביעי, והעולם התחתון נשאר ריק מרוחניות, ריק מגילוי השכינה. ואז נצרכו שבעה צדיקים, שכל אחד מהם הוריד את השכינה עוד מדור ועוד מדור, עד שהשכינוה בארץ: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, לוי, עמרם ומשה - שבעת הצדיקים שהורידו את השכינה למדורה בארץ.
וזה שאנו אומרים "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". ירמיהו הנביא, שכתב את איכה, מקונן על חורבן בית המקדש ומקונן על השכינה הקדושה: "איכה" - איך ה'. איך ה' ישבה בדד? איך גירשנו את השכינה הקדושה והושבנו אותה בדד, וריחקנו אותה במעשינו המקולקלים, ונפרדה משלוש אותיות ההוויה י-ה-ו. ו"בדד" רמז גם ל"בכל דרכיך דעהו": על ידי שריחקנו את השכינה הקדושה, ריחקנו עצמנו מדעת השם ומהשגת האלוקות. "איכה ישבה בדד" - איך הה', שהיא השכינה הקדושה, ישבה בדד ונתרחקה משאר האותיות י-ה-ו.
ומעתה נבין מדוע אומרים חז"ל "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז" ו"חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב". למה דווקא חמישה? לרמז על השכינה: כיוון שפגמנו בה', בשכינה הקדושה, לפיכך הנזק המתאים לכך - חמישה דברים בשבעה עשר בתמוז וחמישה דברים בתשעה באב. הקלקול היה בה', וכנגדו גם הנזק.
"אתה יכול להרים את ההיי" - מעשה ברבי זושא
מסופר בספר "נאות דשא" על הרב הקדוש רבי זושא, שפעם הלך בדרכו, ובא לנגדו גוי שעגלתו היתה מלאה שחת ונפלה. ראה הגוי יהודי הולך, יהודי פשוט למראה, וביקש ממנו שיעזור לו להרים את השחת - ובאידיש שחת נקרא "היי". אמר לו: תעזור לי להרים את ה"היי". השיב לו רבי זושא: אין לי כוח, אדם חלש אני, אין לי כוח עכשיו - וניסה להתחמק. אמר לו הגוי: אתה יכול להרים את ה"היי", אתה רק לא רוצה!
אמר רבי זושא: מן השמים רמזו לי. הה', השכינה הקדושה, נמצאת בשפל המדרגה, מעוללת בעפר, מגורשת ממקום תענוגיה - ואתה יכול להרים את הה'! אתה יכול לפעול פעולות להרים את השכינה הקדושה, אתה יכול לרומם אותה, רק שאינך רוצה בכך. ושמו דבר זה בפיו של הגוי, שהוא יאמר לי: אתה יכול לרומם את השכינה, אתה רק אינך מעוניין בכך.
עמלק - החייץ שבתוך השם
בחטא עץ הדעת גורשה השכינה אף היא לגלות - "שכינה עמהם בגלותא". שנאמר "ויגרש את האדם", ודורשים "את" לרבות, ומה בא לרבות? את השכינה הקדושה. וריחוק זה יצר מצב של הסתר בעולם ושל טומאה בעולם, והטומאה הקשה ביותר היא כוח עמלק. דבר זה גרם שירד עמלק לעולם, ומשירד - יצר פירוד מוחלט באמצע שם ההוויה. וכל עוד עמלק בעולם, אין השם שלם ואין הכיסא שלם, שנאמר "כי יד על כס י-ה", כלומר הו' והה' חסרות. עמלק יצר פירוד מוחלט בשם השם יתברך.
וכאמור, י-ה הן חכמה ובינה, שבספירות הם אבא ואמא, והו' היא ו' הקצוות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - והה' היא המלכות. ומשמעות הדבר: כשיש עמלק, אין ירידת שפע. שהרי השפע בא תמיד מאבא ואמא, יורד ומשתלשל ומשפיע אל הפרצופים התחתונים, אל זעיר אנפין ונוקביה. וכשעמלק נכנס כחייץ - אין השתלשלות של שפע, ואין גילוי של אור השכינה בעולמות התחתונים.
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים׃
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - המלך בשדה
אחרי שלמדנו את מושג י-ה-ו-ה, ושהו' והה' הן ההשפעות של העולמות התחתונים - שש הספירות והמלכות, זעיר אנפין והמלכות - נבין לפי זה את "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ונקדים את דברי הרב הקדוש רבי דוב בער ממזריטש, שמסביר כי דווקא בבין המצרים זה זמן שאדם יכול להשיג השגות רוחניות יותר מכל זמן אחר.
והמשל: מלך היושב בארמונו. הרוצה לקבוע פגישה עם המלך, רוב הסיכויים שיאמרו לו שאין תאריך פנוי ביומן, ואם יצליח לקבוע - זה בעוד זמן רב, והדבר עלול להידחות, ועד שיתאמו איתו - מסובך מאוד. לעומת זאת יש זמן שהמלך משוטט ברחובות קריה, שכן רצונו לראות בלי כל מיני סננים את מצב העם, לרדת אל העם ולראות מה קורה איתם. וזו הזדמנות: המלך משוטט בינינו כאחד האדם, ואז יש אפשרות לפנות אליו - אדוני המלך, אני צריך עזרה, אדוני המלך, אתה יכול להושיעני.
אומר רבי דוב בער: כעת, שהשכינה מגורשת מארמונה, כעת שהשכינה בגלותה, שכינה כציפור נודדת מן קינה - הרשות נתונה לכל אדם להשיג את ריבונו של עולם. יש הזדמנות להשיג מה שלא יכולנו להשיג קודם. וזה שנאמר "כל רודפיה השיגוה בין המצרים": "כל רודפיה" - כל רודפי י-ה, מי שמבקש תמיד את השם, מתי השיג? בין המצרים, שדווקא אז השכינה נמצאת בינינו. הנה לך הזדמנות לפגוש את קודשא בריך הוא, הזדמנות להידבק בהשם.
ולפי מה שהסברנו הדבר מובן עוד יותר. "כל רודפי י-ה" - והרי עמלק גרם לפירוד ולנתק, גרם למציאות שהשם י-ה נפרד מן הו' ה', שנאמר "כי יד על כס י-ה", ולכן "מלחמה להשם בעמלק". ואומרים לך: "כל רודפיה השיגוה" - כל רודפי י-ה, השיגו ו' ה'. עכשיו תשלים את השם, עכשיו השם שלם. מי שרודף י-ה ומבקש תמיד שיהיה השם שלם, על ידי שמקדש את מעשיו ומקיים מצוותיו - "כל רודפי י-ה השיג ו' ה'". ומתי? דווקא עכשיו, בבין המצרים, שזה זמן שהמלך נמצא איתנו, זמן שאתה יכול לדרוש ולבקש על הגלות. והרי מתי יהיה השם שלם והכיסא שלם? רק בביאת המשיח - והנה, מתי הזמן לבקש על ביאת המשיח? בימים הללו. אז יזכו כל רודפי י-ה להשיג את הו' ה', ויהיה השם שלם והכיסא שלם, "והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד", ויגאל אותנו גאולת עולמים, אמן ואמן.
"איכה" - אני ירמיהו כהן הענתותי
הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שירמיהו הנביא הוא שחיבר את ספר איכה - "קינות" - והדבר רמוז במילה "איכה": אֲני יִרמיהו כֹּהן הָענתותי. שהרי ירמיהו היה כהן, מן הכוהנים אשר בענתות, ואותיות "איכה" הן ראשי תיבות: אני ירמיהו כהן הענתותי.
ועוד כותב החיד"א בספר "חומת אנך", שהאר"י הקדוש כותב שירמיהו היה גלגולו של שלמה. ושלמה הוא שבנה את בית המקדש, ונשא את בת פרעה, ואנו יודעים שבעקבות השמחה שהיתה בנישואי בת פרעה, שהעיבה על עניין בניין בית המקדש, נעץ המלאך קנה בים ועליו נתאסף התל של רומי, כמו שחז"ל אומרים. ולבסוף חזר שלמה בגלגולו כירמיה, וכעת הוא מקונן על חורבן בית המקדש ורואה את החורבן, שהרי החורבן היה נעוץ כבר אז.
והיכן זה רמוז? אומר החיד"א: בוא וראה, "איכה ישבה בדד". "איכה" - אני ירמיהו כהן הענתותי. ו"ישבה" - ראשי תיבות: שלמה בימיו יחריב המקדש. כלומר שלמה המלך הוא שבימיו, כאשר יחזור בגלגול, יחרב בית המקדש; וכיוון שהחטא התחיל ממנו, אף החורבן כביכול היה צריך לבוא ולראותו.
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכׇּל אֹהֲבֶיהָ כׇּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃
"בכו תבכה בלילה" - התשובה לשאלת "איכה"
מה גרם לכך שהעיר רבתי עם הפכה ל"ישבה בדד"? למה עיר שהיתה גדולה ורבה בעמים נעשתה כאלמנה, ואיך "רבתי בגוים שרתי במדינות" נעשתה "למס"? מסביר בעל "הנתיבות" בספרו "פלגי מים", שאת התשובה נותן ירמיהו בפסוק הבא: "בכו תבכה בלילה". אתם יודעים מהיכן זה התחיל? אתם יודעים מהו שורש החטא? "בכו תבכה בלילה" - אז, כאשר שבו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". זו התשובה על כל הצרות: אתה שואל "איכה", כיצד היה? "בכו תבכה בלילה" - הכל התחיל מן הבכי של אותו לילה.
אלא שהדבר תמוה: לכאורה העוון הזה כבר נגמר מזמן, כבר לפני שנים רבות היה, ומדוע העונש עדיין נמשך? הרי אנו מדברים על מאות שנים אחר כך. על זה ממשיך ירמיהו ומקונן: "ודמעתה על לחיה" - בוא וראה שהחטא הקדום עדיין נמצא; "דמעתה על לחיה" פירושו שהדמעות עדיין קיימות, הנה זה עוד כאן. אין זה רק "בכו תבכה בלילה ההוא", אלא "דמעתה" עדיין "על לחיה": בוא וראה שאף כעת מואסים בארץ, ועדיין אותו עוון קדום של "וימאסו בארץ חמדה" נמצא בעוכרינו.
והנה עד היום, רוב עם ישראל לצערנו עדיין בגלות, ואולי עדיין אינם מרגישים נרדפים די כדי שיחושו שהקרקע בוערת תחת רגליהם ויעלו לארץ ישראל. הנה לך "דמעתה על לחיה" - עדיין העוון הזה, שאין מבקשים ואין דורשים את ארץ ישראל, קיים. וכמו שכותב היעב"ץ, שאחת הסיבות המרכזיות לאורך גלותנו היא שעם ישראל בנה לו בתים וארמונות בארצות נכר, "ויצא האבל הלז מליבנו". מי זוכר להתאבל על חורבן בית המקדש? מי זוכר את ארץ ישראל? מי זוכר את הצער של גלות השכינה? ואם כן, כאשר הדמעה עדיין על לחיה, אל תתפלא: אין זה עונש רק על אותו "בכו תבכה בלילה" - שוודאי נכון הוא, וודאי ספיחיו קיימים גם היום - אלא הקושי הגדול יותר הוא ה"דמעתה על לחיה".
"היתה כאלמנה" - על שם העתיד
ויש ביאור יפה נוסף ב"היתה כאלמנה". כתוב בגמרא שאישה שנפטר בעלה נקראת אלמנה, ואומרים חז"ל: למה שמה כך? מפני שתיקנו לה בכתובה מנה, ואילו הבתולה הנישאת יש לה מאתיים. "אלמנה" הוא נוטריקון "אלא מנה" - אין לה אלא מנה. לאישה בתולה כותבים בכתובתה מאתיים, ולאישה אלמנה כשהולכת להינשא כותבים לה מנה - אלא מנה.
שואלת הגמרא: הרי "אלמנה" כבר כתוב בתורה, "שבי אלמנה בית אביך", ואם כן כיצד ייתכן לומר שנקראה אלמנה על שם שאין לה אלא מנה, כאשר תקנת המנה היא מדרבנן, שחכמים תיקנוה שנים רבות לאחר מכן? כיצד אומרת התורה "אלמנה" בזמן שאין לזה עדיין שום משמעות? ומשיבה הגמרא: התורה קראה לה אלמנה על שם העתיד - לפי שבעתיד יתקנו חכמים שאין לה אלא מנה, על שם זה קראוה אלמנה.
לפי זה מסביר ב"משנת רבי אליעזר" את הפסוק שלפנינו. שאלו את ירמיהו הנביא: איך אתה אומר "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם"? הרי ירמיהו, כפי שהקדמנו, כתב את ספרו עוד לפני החורבן, ואם כתבתו לפני החורבן - איך אתה מדבר בלשון עבר, "ישבה", "היתה כאלמנה", על תקופה שעדיין לא היתה? והתשובה נתונה בפסוק עצמו: "היתה כאלמנה" - כמו לגבי האלמנה. שהרי באלמנה אתה רואה שהתורה קוראה לה כך אף שעדיין לא תיקנו חכמים, על שם העתיד. כך גם אני אומר "איכה ישבה בדד" אף שעדיין לא ישבה - על שם העתיד. וכשם שאתה מבין את הדבר באלמנה, שהשם ניתן על שם התקנה העתידית, כך גם כאן אני מכנה את העיר כיושבת בדד על שם העתיד.
לסיכום:
פסוקי הפתיחה של איכה פורשים את כל התמונה: ירושלים "רבתי עם" - עיר שהתרבתה במהרה, שהכילה מיליונים ולא אמר בה אדם צר לי המקום, כארץ הצבי המתרחבת לעושי רצונו; ירושלים "רבתי בגוים" שנעשתה "למס", ובכך לימוד נצחי של "למה תתראו" - להישמר מגדולה בעיני האומות, כדרך שלמדנו מחזקיה ומגירוש ספרד. "היתה כאלמנה" - לא אלמנה ממש, שהקדוש ברוך הוא עדיין אלוקינו ואין ספר כריתות. ובעומק: "איכה" הוא "איך ה'", קינה על גלות השכינה שמשורש חטא עץ הדעת, ותפקידנו "לעבדה ולשמרה" - לעבוד ה' ולשמור ה', לרומם את הה' כדברי רבי זושא. ודווקא בין המצרים, שהמלך בינינו, "כל רודפי י-ה השיגו ו' ה'" - שנזכה להשלים את השם והכיסא בביאת גואל צדק, במהרה בימינו.