פתיחה: מכניסה לאיכה
אחרי שלמדנו את ירמיהו פרק ל"ו וראינו את הקדמת הדברים - כיצד הגיעה אלינו מגילת איכה - אנו נכנסים בעזרת השם ללימוד המגילה עצמה, פרק א'. ירמיהו הנביא הוא המקונן, והוא זה שכתב את איכה.
אקדים ואומר: דרכנו בלימוד היא ללמוד עם המלבי"ם. וכשהתכוננתי ללמד את מגילת איכה, ממש הייתה לי תחושה של "איכה" כשראיתי שאין מלבי"ם על המגילה. היה לי צער גדול מזה, שהרי המלבי"ם הוא אור גדול על התנ"ך, וכאן על איכה לא הותיר לנו פירוש מסודר על הסדר כדרכו; יש רק פירוש קטן על עניין מצומצם מאוד. לכן נלמד כאן עם ביאורי המפרשים - מפרשים שונים המבארים את הפסוקים. תמיד אפשר לבאר בלי קץ, ואנחנו נשתדל על כל פסוק לראות כמה ביאורים, כדי להבין את העניין ולהמשיך הלאה.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבַּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבַּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס׃
"איכה" - מן הגירוש הראשון ועד גירושנו
ירמיהו כותב ואומר "איכה ישבה בדד": איך נגזר על ירושלים ועל עמה להיות נידונים בגירוש. וכמו מי? כאדם וחוה. גם הם גורשו - מגן עדן, ואצלם נאמר "איכה" (איֶּכּה), ובעקבות זה בא הגירוש. כך גם כאן: אותו "איכה" נתקיים בעם ישראל עצמם, וגם הם גורשו מן העיר, גורשו מירושלים, וחרב בית המקדש.
ומהו הגדר של "בדד"? כמו אדם שיש בו נגעים, מצורע, שנאמר עליו "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". אז "איכה ישבה בדד" - כמצורע היושב מחוץ למחנה.
"היתה כאלמנה" - ירושלים הייתה רוכלת העמים, עמים רבים היו מגיעים אליה, וכעת התרוקנה מהם. אותם עמים שבאו היו כבחינת בעל: הם נתנו, הם השפיעו, הפרנסה הייתה מהם - ועכשיו כולם עזבו אותה, והרי היא כאלמנה. "רבתי בגוים" - "רבתי" לשון גדולה ורוממות; היא הייתה העצומה שבגויים, וכולם היו מעלים לה מיסים. "היתה למס" - ועכשיו התהפך הגלגל, והיא היא זו שצריכה להעלות מס לעמים.
שלוש קינות בפסוק אחד
כך אומר אריה בן יחיאל: ירמיהו כונן כאן שלוש קינות. קינה אחת על ההשמדה הגופנית - "איכה ישבה בדד העיר", העם שהיה בה הושמד. קינה שנייה על ההשמדה הרוחנית, הסתלקות השכינה - "רבתי עם היתה כאלמנה", הרי היא כאלמנה שנסתלקה ממנה השכינה, שהשכינה היא בבחינת בעלה, הדוד שבשיר השירים; נסתלקה ממנה הרוחניות. והקינה השלישית על אובדן הארץ, ארץ הצבי - "שרתי במדינות היתה למס", ארץ שהייתה נחשבת לחשובה שבארצות, ועתה היא נושאת מס.
שלושה יתרונות - ובכל זאת נכבשה
נשים לב: בתחילה הוא קורא לה "העיר רבתי עם", ולאחר מכן "שרתי במדינות" - מגדיר אותה כמדינה. מה הפשט בזה? צריך לדעת שמדינה קשה לכבוש מפני שלוש סיבות, ודי אפילו באחת מהן כדי להקשות על אומה אחרת שתרצה לכבשה. האחת, ריבוי אוכלוסין: קשה לכבוש את רוסיה, את סין או את הודו - גם אם נניח שאין להם נשק מתקדם - שהרי יש להם כוח אנושי אינסופי; מיליארד אנשים, איך תכבוש? כמה תהרוג? השנייה, גם אם אין ריבוי אוכלוסין, אבל יש שם אנשים חכמים ונבונים, בקיאים בתכסיסי מלחמה - צבא קטן וחכם. והשלישית, גם אם אין ריבוי אוכלוסין וגם אין חכמה מיוחדת, אבל העיר מוקפת חומה אדירה שקשה מאוד לכבשה.
בא המקונן וטוען - כך מסביר ה"לחם דמעה" - איך ייתכן שירושלים נכבשה, והלוא היו לה כל שלושת היתרונות? "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" - הרי היא רבתי עם, יש בה עם רב, וכשיש עם רב קשה מאוד לכבוש. "היתה כאלמנה רבתי בגוים" - הרי זו עיר שהיו בה חכמים גדולים ביותר, ועוד מעט נראה את חוכמתם של בני ירושלים; היא ידועה בגויים בגודל חוכמת חכמיה. וגם "שרתי במדינות" - לשון שררה, שיש לה חומות חזקות ביחס לשאר המדינות. ואיך אם כן "היתה למס"? במילים פשוטות: מכאן אתה רואה שהכול בהשגחה אלוקית. זה אינו דבר טבעי, שכן באופן טבעי לא היה שייך שיבואו ויכבשו את ירושלים עם כל שלושת היתרונות שבה. מכאן תבין שהקדוש ברוך הוא מסרנו בידם בגזירת עליון, בגלל מעשיהם של ישראל.
שאלה ותשובה בפסוק אחד
ויש מסבירים שהמקונן אומר "איכה" בדרך שאלה, ובאותו פסוק עצמו יש גם שאלה וגם תשובה. שואל: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם"? והתשובה: "היתה כאלמנה". כאשר אישה נשואה, ויש לה בעל ומשפחה - מכירים בה ומחשיבים אותה. אבל כאשר היא מתאלמנת, בעלה נעדר, קרוביה מתרחקים, והילדים לאט לאט עוזבים אותה. אומרים לך: לא בכדי הפכה העיר הזאת למה שהפכה, ולא בכדי נחרבה - כיוון ש"היתה כאלמנה". ומי הוא בעלה? קודשא בריך הוא, השם יתברך, הדוד שבשיר השירים, שהרעיה היא כנסת ישראל. וכיוון שהבעל עזב אותה, ממילא תבין שנותרה בדד, שהרי בעקבות זה כולם עוזבים אותה. כך מסביר הר"ם אלמושנינו.
"איה כה" - שאלה ותשובה במילה אחת
ב"לחם דמעה" הוא מביא מדרש נפלא מאוד. חז"ל קוראים את "איכה" כשתי תיבות: "איה כה". ומהו "איה כה"? היכן ההבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים, "כה יהיה זרעך"? והרי כאן אנו רואים שעם ישראל מושמד, שעם ישראל נרדף, שעם ישראל גולה - ואיה כה? ועוד "כה" מחפש המדרש: "כה תאמר לישראל", "כה תאמר לבית יעקב" - איה כה? ה"איה כה" הראשון מובן: הייתה הבטחה "כה יהיה זרעך", איפה נתקיימה? אבל מה עניינו של "איה כה" השני?
אומר ה"לחם דמעה" ביאור נפלא: המדרש בא לומר שיש כאן שאלה ותשובה במילה אחת. השאלה - איה "כה יהיה זרעך", איפה ההבטחה שלא נתקיימה בנו? והתשובה - יש עוד "כה", והוא "כה תאמר לבית יעקב", "כה תאמר לישראל", שמירת התורה והמצוות. זה איפה? עד שאתה שואל אותי איה "כה יהיה זרעך", אשאל אותך אני: איה "כה תאמר לבית יעקב"? ואם כן תבין, שברגע שאין קיום מצוות, אין את התנאי שהקדוש ברוך הוא התנה כדי להשרות שכינתו, ואל תתפלא שהקדוש ברוך הוא עזב וההבטחה "כה יהיה זרעך" לא נתקיימה בדור הזה.
שלושה נתנבאו בלשון "איכה"
המדרש אומר: שלושה נתנבאו בלשון "איכה" - משה, ישעיה וירמיה. משה אמר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". באיזו פרשה? בפרשת דברים. ומתי קוראים אותה לעולם? בשבת שקודם תשעה באב - כמו ששבת שקודם שבועות קוראים במדבר, כך שבת שקודם תשעה באב קוראים פרשת דברים, ובה מופיע "איכה אשא לבדי". ישעיהו אמר "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". וירמיהו אמר "איכה ישבה בדד". שלושה מגדולי ישראל נתבטאו ונתנבאו בלשון איכה - מה הקשר ביניהם, ומה המדרש רוצה לומר בזה?
אומר ה"לחם דמעה": באו חז"ל ללמד אותנו שאין ייסורים בלא עוון, והנה ההוכחה משלושת הנביאים שהתנבאו לישראל בלשון איכה. משה רבנו אומר "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" - ולמה באמת אי אפשר לשאת לבדו? מה קרה? אומרים חז"ל שמשה רבנו אמר: אתם, עם ישראל, גדולים ועצומים. וכי משה רבנו אינו יכול לדון את ישראל? אומר המדרש: אמר, השם אלוקי אבותיכם ירבה אתכם, הגדיל אתכם, הרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתן על דייניכם. וכך שלמה המלך אומר "מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". מכאן אתה רואה שעם ישראל חשובים מאוד. וכי זה שהוריד את המן והגיז את השליו ועלה לשמיים והוריד תורה - הוא אינו יכול לשפוט את עם ישראל? אלא שהם עצומים, הם ענקים, וכיוון שכך, טעות קטנה, דבר קטן, והעונש נזקף מיד על הדיין. קשה מאוד לדון את עם ישראל - "איכה אשא לבדי".
ואם כך, שעם ישראל כל כך גדולים ועצומים, מיד תגדל התמיהה שתמה ירמיה: "איכה ישבה בדד"? איך אותם גדולים ועצומים, שעליהם נאמר "איכה אשא לבדי", ענקים כאלה, הגיעו למדרגה נחותה ושפלה - גולים ומוכים? התשובה היא בדברי ישעיה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה". אתה מתפלא "איכה ישבה בדד" על אלה שהיו "איכה אשא לבדי"? הסתכל עליהם - בוא וראה אילו עוונות היו בה, אילו חסרונות ואילו פגמים; "צדק ילין בה ועתה מרצחים". פעם היו גדולים, פעם היו אנשי המעלה, והנה ירדו ממדרגתם ולכן נענשו. משה ראה אותם בגדלותם - "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם", כי אתם גדולים ביותר; וירמיהו ראה אותם בנבלותם - "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם", במצב הנמוך והשפל שלהם.
"ישבה" - י' שבה
ואומרים בדרך רמז: "איכה ישבה" - י' שָׁבָה. המקונן כביכול שואל: איכה, היכן י' שבה? הרי עשר מדרגות של קדושה יש, זו למעלה מזו - ירושלים, הר הבית וכולי, עד קודש הקודשים. ושואל: היכן עשר מעלות הקדושה שֶׁשָּׁבוּ ונעלמו? שהנה כעת כולם נהיו בגדר "בדד". וכמה "בדד" בגימטרייה? עשר. לומר לך, שאותן עשר מעלות קדושה כביכול ירדו ממעלתן ונתבטלו, ומן ה-י' של מעלות קדושה נהיה "בדד".
"רבתי בגוים" - רבתי בדעות
חז"ל אומרים: "רבתי בגוים" - רבתי בדעות. כל אחד מירושלים היה נחשב כפיקח גדול, כחכם גדול. "רבתי בדעות" היינו שדעתם, חוכמתם וגדולתם של חכמי ירושלים הייתה עוצמתית ביותר; היו נחשבים בעלי דעה מפולפלים, חריפים וחכמים ביותר. היה אחד מבני ירושלים הולך למדינה - כלומר לאיזו ארץ אחרת - והיו מוציאים לו קתדרה לשבת עליה, בונים לו בימה כדי לשמוע חוכמתו: אתה מירושלים, בוא ואמור לנו דברי חוכמה. ולכן תמה המקונן: איך ישבה בדד ירושלים, העיר רבתי עם? עיר שהייתה בה כל כך הרבה חוכמה, איך כל חוכמתה לא עמדה לה? ו"רבתי בגוים" - הכוונה שאף אצל המלכים (מלשון "רבה", גדולי המלך) היו חולקים להם כבוד לגודל חוכמתם. ואיך החכמים הללו נתגלו פתאום בשפלותם ובפחזותם, והגיעו למדרגה שפלה ונמוכה כזו?
מעשה הבן היורש - שלושה דברי חוכמה
המדרש מביא סיפורים רבים על גדולתם וחוכמתם של בני ירושלים. מעשה באחד מבני ירושלים שבא לעיר אחת במזרח. במזרח היו חכמים רבים, ואף על פי כן הוא בחוכמתו עלה על כולם - כמו שכתוב בשלמה "ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם", ו"קדם" הוא המזרח; יש חוכמות רבות במזרח הרחוק, ועם כל זה חכמי ירושלים היו חכמים מהם.
אותו אדם הגיע זמנו למות שם, והוא רצה להשאיר ירושה, ולא ידע כיצד ומי יקבל, שהרי אינו נמצא בעירו. קרא לבעל הבית, ראה שהוא אדם הגון ונאמן, והפקיד בידו את כל מה שיש לו - סכום נכבד מאוד - ואמר לו: אם יבוא בני מירושלים לברר מה קרה עם אביו, ויעשה לך שלושה דברי חוכמה, תן לו את מה שיש לי כאן, תדע שזהו בני. במילים פשוטות: אם לא יהיה חכם דיו, אל תיתן לו, אינו שווה את זה; אבל אם יעשה באמת שלושה דברי חוכמה, זה יהיה לך סימן זיהוי שזה בני. ומובא שם שבעל הבית סיכם עם אנשי העיר שלא לגלות לבן היכן התאכסן אביו - או כדי לבחון אותו, או כדי להשאיר אצלו את הירושה, לך תדע.
אחרי ימים בא בנו. כיוון שהגיע לפתח אותה עיר, ראה אדם נושא משאוי של עצים על כתפו - היו אנשים שזה היה תפקידם, מקוששים עצים ומביאים לבית. שאל אותו: אתה מוכן למכור לי את העצים? אמר לו כן. אמר לו: קח תשלום, והוֹבֵל אותם לביתו של פלוני. הוא ידע היכן אביו התאכסן, אך לא רצו לגלות לו את הבית, ולכן עשה תחבולה: העמיס על נער העצים והלך אחריו. לקח הנער את דמיהם והוליך את העצים אצל פלוני. כיוון שהגיע לאותו בית אמר לו: בוא קח ממני את משא העצים. אמר לו בעל הבית: וכי אמרתי לך להביא לי משא עצים? אמר לו: באמת לא אמרת, אבל אותו אדם שמאחוריי אמר לי להוביל את העצים אצלך. לא עזר כלום - הבן זיהה את הבית ויודע היכן גר אביו. הכניסו בעל הבית ועשה לו סעודה, ושאלו מי אתה ומה אתה, ואמר לו: אני בנו של אותו אדם שנפטר.
היו לאותו בעל הבית שני בנים ושתי בנות. בסעודה הביאו חמש פרגיות. אמר בעל הבית לאורח: חלק. רצה לבחון אותו אם פיקח הוא. אמר לו: אתה בעל הבית, אתה תחלק. אמר לו: לא, אני רוצה שאתה תחלק. לקח וחילק: נתן עוף אחד בין בעל הבית ואשתו, עוף אחד בין שני הבנים, עוף אחד בין שתי הבנות, ואת שני הנותרים לקח לפניו. לא אמרו לו דבר, אף שלא הבינו כיצד הגיע לחלוקה כזאת.
לעת ערב הביאו תרנגולת פטומה אחת לסעודה - עשו חשבון שלהביא עופות רבים מסוכן, שהוא עלול לקחת את כולם, ואם יש תרנגולת אחת ייאלץ לחלק אותה. אמר לו: חלק. אמר לו: אינה שלי. אמר לו: אני נותן לך את הרשות. לקח וחילק: את הראש נתן לפני האיש, את בני המעיים לפני אשתו, את שני הירכיים לפני שני הבנים, את הכנפיים לפני שתי הבנות, ואת כל הגוף לקח לעצמו. אמר לו בעל הבית: כך אצלכם עושים חלוקה? בהתחלה שתקתי, אבל עכשיו אני רואה אותך שוב מחלק בצורה שאינה הגיונית. אמר לו: ולמה אינה בסדר? בוא ואסביר לך. בצהריים הבאת חמש פרגיות. אתה ואשתך - שניים, ועם פרגית אחת הרי אתם שלושה. שני בניך - שניים, ועם פרגית אחת שלושה. שתי בנותיך - שתיים, ועם פרגית אחת שלושה. ואני אחד, ועם שתי פרגיות שלושה. הרי כולנו שווים.
אמר לו: ועכשיו? לקחת לעצמך את כל הגוף, ולי זרקת את הראש, ולאשתי את בני המעיים - מי בכלל אוכל בני מעיים? ולבנותיי כנף לכל אחת, מה יאכלו עם זה? אמר לו: גם כאן חילקתי בהיגיון. לך הבאתי את הראש, שאתה ראש הבית. את בני המעיים נתתי לאשתך, שממעיה יצאו בניך. את שני הירכיים לשני הבנים, שהירכיים הם עמודי הבית, וכן הבנים - "ברא כרעא דאבוה", הוא ירך אביו. את שתי הכנפיים לשתי הבנות, שהבנות יפרחו ממך אוטוטו, מתחתנות ופורחות מן הבית, כגוזלים הפורחים מן הקן. ואני לקחתי את גוף העוף, שגוף העוף - החלק של השדרה - דומה לספינה, ובספינה באתי ובספינה אלך. עמוד ותן לי את מה שיש לי מכספי אבי ואלך לשלום. בלית ברירה, הראה לו שלושה דברי חוכמה, נתן לו והלך - לקיים מה שנאמר "רבתי בגוים".
מעשה המלח - מלח ממון חֶסֶר
עוד מעשה אומר המדרש. מעשה באחד שבא מאתינס לירושלים. אתינס הייתה עיר של חכמים, ולכן המדרש מספר כמה סיפורים דווקא בחכמים שבאו מאתינס: הם היו חכמים גדולים, ולגבור על חוכמתם צריך להיות חכם גדול ומפולפל. הוא בא מאתינס לירושלים ומצא ילד אחד. נתן לו מעות ואמר לו: לך וקנה לי דבר שאוכל ואשבע ואותיר, שיהיה לי גם צידה לדרך. הלך אותו ילד והביא לו מלח. אמר לו: אם הייתי רוצה מלח, הייתי אומר לך תביא מלח, מה זה? אמר לו: הרי אמרת לי דבר שתוכל ממנו ותשבע - ואכן אחרי כפית אחת אתה כבר שבע ואין לך חשק יותר; "ותותיר" - נשארה לך שקית שלמה; ויהיה לך עוד צידה לדרך. חייך ואמר לו: יש בו מכל הדברים האלה שרצית, הנה אתה רואה שמה שביקשת יש כאן.
ומסופר שרב אורתודוקסי אחד הגיע פעם לבית כנסת של רפורמים, או של דתיים לייט כאלה, ואמרו לו: אנחנו מוכנים שתדרוש, אבל בשלושה תנאים - שיהיה קשור לפרשה, שיהיה קצר, ובלי לצטט פסוקים; אתם הרבנים אוהבים לצטט פסוקים, אז תספר איזה סיפור, בלי לצטט פסוקים. עלה על הבימה, אמר: "פרשת השבוע - פרשת במדבר", וירד. אמרו לו: מה זה, זהו? אמר להם: יש בזה את כל התנאים - קצר, בלי לצטט פסוקים, ומפרשת השבוע. מה אתם רוצים, יש כאן כל מה שביקשתם.
אלא שחז"ל אינם מביאים סיפורים בעלמא; הם רוצים להראות לנו את העומק שבעניין. ומה רצו להראות? אדם שרוצה למלוח את ממונו - מהו המלח המקיים את הממון? המלח מקיים את הבשר, ומהו המלח שמקיים את הממון? צדקה. "מלח ממון - חֶסֶר", בסמ"ך דגושה: חַסֵּר את ממונך לצדקה, זהו המולח את הממון וגורם שיתקיים, ובזה יהיה לו קרן בעולם הזה ולעולם הבא. בא הסיפור לרמז שחסרונם היה שחסרה צדקה, חסר מלח; ואילו הייתה בירושלים צדקה - היה בה מלח - היו זוכים להינצל מיד האויבים.
המדוכה השבורה והחוטים מן החול
מעשה באחד שבא מאתינס ומצא מדוכה שבורה - מדוכה שדכים בה, עלי ומכתש. לקח אותה והביא אותה אל החייט, ואמר לו: תפור לי את המדוכה השבורה הזאת. כמו בנוברדוק, שהיו נכנסים לבית מרקחת ומבקשים מסמרים, כדי שיתבזו; הייתה להם שיטה ותפיסה כזו שאדם צריך לחטוט בעצמו ולהשפיל את עצמו. אמר לו: תפור לי את המדוכה. הוציא לו החייט קומץ חול ואמר לו: קח את החול הזה, שזור לי ממנו חוטים ואני אתפור לך את המדוכה - הרי אני צריך כלי מלאכה.
ומה רצו לרמז בזה, ולמה הוסמך הדבר למעשה הקודם? בא לומר לך שלא חרבה ירושלים אלא על שלא עשו צדקה ועל שנאת חינם שהייתה ביניהם. עם ישראל הם כמדוכה המושלכת - ומהי מדוכה? דבר שכל הזמן דכים וכותשים בו. כך את עם ישראל כותשים ומשליכים, ולא די שהיא מדוכה, אלא מדוכה שבורה ומושלכת, נדוכים כתושים ושבורים. רצה לומר כביכול שאין להם תקנה. ונותן לו החייט קומץ חול לרמז: כמו שהחול מקהה את שיניו של מי שאוכלו, כך ישראל לימות המשיח יקהו שיני אוכליהם. כלומר אל תסתכל על עכשיו: היום המדוכה שבורה, וכיצד משלימים מדוכה של אבן? על ידי שיוצקים חול, כמו בטון, ומשלימים אותה. אומר לו: היום היא שבורה, אבל אותו חול עצמו - מי שעכשיו שברה, החול הזה יגרוס בחצץ את שיניו, שלעיסת חול מקהה שיניים וממש צמרמורת. בא לומר לך: עם ישראל לימות המשיח יקהו שיני אוכליהם, ויהיו כחול אשר על שפת הים. במילים פשוטות - פגמינו וחסרונותינו הם זמניים, ואנו עוד עתידים לעלות. נכון שעם ישראל סובל, לא עלינו, אבל אל תחשוב שזה מצבו התמידי.
הגבינות והביצים - מה שייראה בעתיד
מעשה באחד שבא מאתינס לירושלים, מצא ילד אחד ונתן לו מעות. אמר לו: לך והבא לי ביצים וגבינות. כשחזר אמר לו: הראה לי איזו גבינה נעשתה מחלב עז לבנה ואיזו מחלב עז שחורה. אמר לו הילד: תראה, אני עוד ילד, אני צעיר ואיני חכם גדול כמוך, אבל אתה באת מאתינס ואתה חכם גדול - הנה הבאתי גם ביצים, הראה לי איזו ביצה באה מתרנגולת לבנה ואיזו מתרנגולת שחורה. ואם אתה, החכם הגדול, אינך יכול להראות לי זאת, מאיפה אראה לך אני בנוגע לגבינה?
מהו הרמז בסיפור? יש ביאורים רבים, ויש אף רמז שלם על עניין כ"א הימים של הצער בימי בין המצרים, אך לא ניכנס לזה. יש כאן הסבר נפלא מאוד שראיתי שמביאים בשם ר' שבתאי יודלביץ'. הגוי כביכול בא ואומר: אתם היהודים חושבים שאתם בעלי מעלה, בנים אנחנו לאברהם יצחק ויעקב, יש לנו זכות אבות. ואני איני מבין - כשאני לוקח גבינה, וכי אפשר לראות עליה אם היא מעז שחורה או מעז לבנה? אי אפשר. אתם באתם מעז לבנה, מאברהם יצחק ויעקב, ואנחנו מעז שחורה, מבלעם, מעשו - ומה יש לכם מזה? הגבינה שבאה מעז לבנה והגבינה שבאה מעז שחורה שוות הן, ואם כן אין שום הבדל בינינו לביניכם, ואין לכם שום גדולה ומעלה עלינו.
בא הילד ואומר לו: טעות בידך. הדמיון אינו לגבינות, הדמיון הוא לביצים. אמור לי עכשיו, איזו ביצה כאן באה מתרנגולת לבנה ואיזו מתרנגולת שחורה? אינך יודע. ואיך כן יהיה אפשר לדעת? נשים תרנגולת שתדגור על הביצים, ומהביצים יֵצאו אפרוחים: תרנגולת שחורה מולידה אפרוחים שחורים, ותרנגולת לבנה מולידה אפרוחים לבנים. כלומר, אמר לו: אתה צודק, היום הדבר בגדר נעלם, היום אנחנו נראים אותו דבר, ועם ישראל היום במצב ירוד. אבל יִדְגְּרוּ על הביצה - עם ישראל יגדל ויחזור לקדמותו, יבואו ימות המשיח, יבואו ימים שבהם נראה את גדולתם ומעלתם של ישראל וכל הגויים ישתחוו לאפיים ארץ, ואז באמת יהיה אפשר להכיר בהבדל. אבל מה לעשות - עוד צריך לדגור על הביצים הללו, עם ישראל עוד צריך לעבור כתישה עד שיגיע למעלתו. אתה צודק שהיום לא רואים והביצים זהות, אבל בעתיד בבירור ניתן יהיה לראות מי בא מתרנגולת שחורה ומי מתרנגולת לבנה, הגם שכעת ההבדל אינו נראה ואינו ניכר.
לסיכום:
פסוק הפתיחה של איכה נושא בתוכו את כל הקינה: גירוש כאדם וחוה, ישיבת בדד כמצורע מחוץ למחנה, אלמנות שאין בה בעל ואין בה שכינה, ועיר שהייתה שרה במדינות ונעשתה למס. דווקא משום שהיו בה כל שלושת היתרונות - ריבוי עם, חוכמה מופלגת וחומות חזקות - מוכח שנפילתה לא הייתה טבעית אלא גזירת עליון על מעשיה, שאין ייסורים בלא עוון: משה ראה אותם בגדלותם, ישעיה גילה את קלקולם, וירמיהו קונן על שפלותם. "איה כה יהיה זרעך" נענה ב"איה כה תאמר לבית יעקב", ומעשי חכמי ירושלים שבמדרש מלמדים גם על גדולתה וגם על חסרונה - חסרון המלח, הצדקה, ושנאת החינם. ועם כל זה, החול שמשלים את המדוכה והביצים שעוד ידגרו מבטיחים שהמצב זמני: עם ישראל עתיד לעלות, להקהות שיני אוכליו ולחזור לקדמותו.