פתיחה: כיצד נולדה מגילת איכה
בסיעתא דשמיא אנו פותחים בלימוד ספר איכה, הספר שחיבר ירמיהו הנביא. לפני שניגש לפרקים עצמם, ראוי לדעת שיש לנו תיאור מפורט כיצד הגיע הספר הזה לעולם: באיזו צורה נכתב, כיצד התקבל באוזני העם והמלך, ואיך נתווספו לו פרקים נוספים שבמקור כלל לא היו בו, אלא נוספו דווקא בעקבות קריאת המגילה שנמסרה על ידי ירמיהו. הדברים מפורשים בספר ירמיהו פרק ל"ו, ולכן נפתח בו. מגילת איכה שבידינו היום היא המוצר המוגמר; המוצר המקורי לא נראה כך, ובפרק זה נראה את הגלגולים שעברה המגילה עד שהגיעה לצורתה שלפנינו.
הציווי: "קח לך מגילת ספר"
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר.
זהו פרק רלוונטי מאוד לימים שאנו עומדים בהם, ערב תשעה באב. הדברים נאמרו בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו, מלך רשע גדול, אותו יהויקים שגולגלתו הלכה והתגלגלה עד שנשרפה בזמן התלמוד, כפי שנראה בהמשך.
קַח לְךָ מְגִלַּת סֵפֶר, וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה וְעַל כָּל הַגּוֹיִם, מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.
"מגילת ספר" היינו הקלף, הגיליון. עליו יכתוב ירמיהו את כל המאורעות הרעים שייעד ה' על ישראל ועל יהודה, מה שכבר בא ומה שעתיד לבוא. לא הכול התקיים באותה שעה; היו דברים שרק בעתיד עתידים היו להתגשם.
אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם, לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וְסָלַחְתִּי לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם.
זו המטרה כולה: כאשר ישמיע ירמיהו את המגילה ויזכיר להם דברים שאמר מראש ואשר כבר התגשמו, אולי יבינו שגם הדברים העתידים עתידים להתקיים, ומתוך כך יתעוררו וישובו. הקדוש ברוך הוא אומר: לא אחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכיו וחיה. כל הרעה אינה תכלית בפני עצמה, אלא אמצעי להביא אל הטובה, שישובו בתשובה ולא יצטרכו לגלות.
בלשון "במות המת" יש דרש ויש פשט. הדרש: הרשע בחייו קרוי מת, ואומר הקדוש ברוך הוא שאיני חפץ במותו הטוטאלי של אותו "מת". והפשט: כדרך שנאמר "כי יפול הנופל ממנו", שקראו הכתוב על שם סופו, שאף שעדיין לא נפל קוראו "נופל", כך גם כאן: זה שראית שמת, אומר ה' שלא חפצתי להמיתו, אלא מוטב שלא יגיע כלל למצב הזה, וישוב מדרכיו וחיה.
ברוך בן נריה: נבואה או רוח הקודש
וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו עַל מְגִלַּת סֵפֶר.
ירמיהו היה מוציא את הדברים מפיו וברוך היה כותב. ברוך בן נריה היה חכם שבדורו של ירמיהו, מעין מסייעו ועוזרו, ואנו רואים אותו מלווה את ירמיהו בחלק ארוך מן הדרך.
המלבי"ם מביא בשם האברבנאל יסוד חשוב: את כל נבואותיו של ירמיהו כתב ירמיהו בעצמו, בלשונו ובכתיבתו, בלשון צחה וברורה. מה שאין כן מגילת איכה, שלא נכתבה בנבואה אלא ברוח הקודש, שהיא דרגה אחת פחותה מן הנבואה. לכן הקל עליו הקדוש ברוך הוא וציווה שירמיהו יאמר וברוך יכתוב. וזה הדיוק בפסוק בהמשך: "ויקרא ברוך את דברי ירמיהו", ולא "את דברי ה'". אילו היו אלו דברי נבואה, היה צריך להיאמר "דברי ה'". ומכל מקום אל יטעה אדם: גם נבואה וגם רוח הקודש הכול מאת ה'; אלא שמכיוון שזו דרגה נמוכה יותר, שייך יותר לקרוא לה "דברי ירמיהו".
"אני עצור": ירמיהו בכלא
וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת בָּרוּךְ לֵאמֹר: אֲנִי עָצוּר, לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית ה'.
"אני עצור" היינו בבית הכלא. יהויקים כלא את ירמיהו. אמנם ראינו שצדקיהו כלאו בחצר המטרה, אך מכאן אנו למדים שגם יהויקים כלא אותו. כנראה היה זה כמעט תחביב של המלכים, שכן ירמיהו לא היה נביא סימפטי בעיניהם: תמיד אמר דברים קשים. הם רצו שינחם את העם ויאמר להם שיהיה טוב, והוא חזר ואמר שיבוא נבוכדנאצר ותבוא הרעה. על כן כלאוהו.
וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי ה' בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית ה' בְּיוֹם צוֹם, וְגַם בְּאָזְנֵי כָל יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם.
ירמיהו אומר לו: היות ואני עצור, אין בכוחי לצאת ולהפיץ את הדבר בקרב העם, ומה יועיל שאכתוב אם איש לא ישמע. בימינו אדם מוציא עיתון במאות אלפי עותקים, או שולח הודעה קצרה למאות אנשים והמסר מגיע ברגע. פעם זו הייתה עבודה סיזיפית: היה אדם נוטל את המגילה, פושט אותה וקורא באוזני העם ברחוב אחד, ועובר לרחוב הבא וקורא שוב. לכן מטיל ירמיהו על ברוך לצאת ולקרוא את המגילה באוזני כולם.
"ביום צום": יום של ריכוז
מהו "יום צום"? הפירוש הפשוט, כדברי הרד"ק, הוא יום תענית. אך מביא הרד"ק בשם אביו הסבר אחר: "צום" מלשון צומת. צומת גידים הוא ריכוז של גידים רבים, וצומת דרכים הוא ריכוז כבישים מכיוונים רבים. וכן "נצמת בשרו" היינו התכווץ והתרכז. לפי זה "צום" מבטא ריכוז של אנשים, שהרי כך היה המנהג: "קראו צום, אספו עצרה", כשקראו צום היה העם מתקבץ לתפילה. נמצא ש"ביום צום" פירושו ביום שבו כל העם מתרכז בבתי הכנסיות או בבית המקדש. באותו יום מצווה ירמיהו לקרוא, שכן אז יהיו הכול מכונסים, ולא יצטרך להתאמץ לפרסם; אם יקרא בפני אלף או אלפיים איש, חברא חברא אית ליה, ותוך יומיים שלושה יגיעו הדברים לכל יושבי ערי יהודה.
אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי ה', וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, כִּי גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הָעָם הַזֶּה.
אולי כששמעו את הדברים ייכנע לבבם הערל, ישובו אל הקדוש ברוך הוא ויתחננו על הדבר הזה עצמו.
מדוע המתין ברוך שנה וחצי
וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה' בֵּית ה'.
המלבי"ם מעיר שבפועל לא עשה זאת מיד: הציווי היה בשנה הרביעית ליהויקים, והקריאה הייתה בשנה החמישית בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו (שהרי תשרי הוא השביעי). מדוע איחר כל כך? מפני שהיה עליו לעשות "ככל אשר ציווהו ירמיהו", בכל התנאים שהתנה: לקרוא את דברי ה' בבית ה' וביום צום. ולא היה יום כזה של ריכוז וכינוס העם בבית ה' עד אותה שעה, שאז התאספו גם מן הערים והיה ניתן לקרוא בפרסום גדול. זה הדיוק בלשון "ככל אשר ציווהו": הוא דחה את הדבר כדי לעמוד בציווי במלואו.
ואל תאמר: מדוע לא יקרא מעט מעט, בפני קהל קטן, ושוב בפני עוד קהל, ומה טעם לחכות שנה וחצי? התשובה פשוטה: אילו היה קורא בפני חמישה עשר איש, היו עוצרים אותו במקום, נוטלים את המגילה ומחרימים אותה, ואיש לא היה יודע מכך. אבל אם ינצל את המומנטום שבו נמצאים שם אלפי אנשים ויקרא בפניהם, הרי מעתה אפשר לעצור אותו, אך הדבר כבר מפורסם וכולם כבר יודעים.
הקריאה באוזני העם
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם.
כאן הושלמו כל התנאים: קראו צום, והוא נעשה לפני ה', והיה שם כל העם בירושלים, ובאו גם מערי יהודה. זו הדרך האופטימלית ביותר, שמקסימום אנשים ידעו וישמעו מן הדבר. ועוד עניין נוסף יש בו: ביום צום אדם פתוח יותר לקבל מוסר. זהו יום של תשובה, יום של קרבה לה', יום של רצון לתיקון, ואז אדם מוכן יותר לשנות.
וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ה', בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר, בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן, פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הֶחָדָשׁ, בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם.
שוב "דברי ירמיהו" ולא "דבר ה'", כפי שביארנו, מפני שנאמרו ברוח הקודש. ואז שמע מיכיהו בן גמריהו בן שפן את כל דברי ה' מעל הספר, וירד בית המלך על לשכת הסופר, ושם ישבו כל השרים: אלישמע הסופר, ודליהו בן שמעיהו, ואלנתן בן עכבור, וגמריהו בן שפן, וצדקיהו בן חנניהו, וכל השרים. ויגד להם מיכיהו את כל הדברים אשר שמע בקרוא ברוך בספר באוזני העם.
וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר: הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם, קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ.
"ולך" פירושו: ובוא. ויקח ברוך בן נריהו את המגילה בידו ויבוא אליהם. הם רצו לשמוע את הדברים מכלי ראשון, שכן הבינו שיש כאן מסר.
"פחדו איש אל רעהו"
וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים, פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ: הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
לפי הפשטות, כל אחד מהם חשש מעצם הדברים, ואמרו שחובה להגידם למלך. אך המלבי"ם מבאר באופן אחר: באמת העדיפו שהמלך לא ישמע כלל, אלא שכל אחד מהם פחד מחברו, שמא רעהו ילך ויספר למלך, ואחר כך יבוא המלך בטענה אליו: מדוע לא באת לספר לי שכך הייתה הנבואה ושכך אמר ברוך בן נריה. זהו "פחדו איש אל רעהו", איש חשש מרעהו שמא ילשין ואז ייצאו נפסדים. אילו היו כולם מקבלים על עצמם לשתוק ולומר לא ידענו ולא שמענו, היו מעדיפים זאת; ומשלא היה ניתן לסמוך זה על זה, אמרו שמוכרחים להגיד.
"איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו"
וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר: הַגֶּד נָא לָנוּ, אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו?
השרים רצו לדעת: האם כתבת כשירמיהו הוציא את הדברים מפיו מילה במילה, ואז יש לחשוש מאוד לכל הפרטים הכתובים כאן, או שמא ירמיהו דיבר באופן כללי ואתה בלשונך הציורית הוספת, נתת דוגמאות, פירטת והרחבת, ואז אין לחשוש כל כך מן הפרטים, שהרי תמיד אפשר לומר שנסחפת מעט או שנתת פרשנות מרחיקת לכת.
ומבאר המלבי"ם שהשרים בימי יהויקים כבר הכריעו שאין משפט מוות לירמיהו על עצם הנבואה, שכן את דבריו אמר בשם ה'. אבל על דברי ברוך בן נריה הסתפקו, שמא הוא בן מוות: אולי העתיק את הדברים ממה שכתב ירמיהו בלי שה' שלח אותו להעתיקם ולפרסמם, ונמצא שהוא מתנבא בשם ה' מה שלא ציווהו ה' לדבר, והנביא אשר יזיד לדבר בשם ה' את אשר לא ציווהו בן מוות הוא. וגם רצו לדעת אם הוסיף מעצמו דברים נוספים.
"על הספר בדיו"
וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ: מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ.
ברוך משיב שלא יטעו: את כל הדברים אמר לו ירמיהו מפיו, והוא כתב מילה במילה. ומדוע הדגיש "על הספר בדיו", וכי אכפת לנו במה כתב? אלא יש לנו כלל כיצד נכתבים ספרי תורה ומגילות: על הספר, היינו על הקלף, ובדיו, שחייב להיות דיו ממי עפצים. ואם לא נכתב כך, אין עליו שם של כתבי הקודש, ורמת קדושתו נמוכה בהרבה, ובמגילה כזו אין יוצאים ידי חובה. אפילו נכתבה כולה בדיו אך על נייר או על דיפתרא או על פפירוס וכיוצא בזה מן החומרים שהיו כותבים עליהם, אין בכך כלום. לכן אומר להם ברוך: דעו לכם שהדבר שאני קורא לפניכם הוא בדיוק כדרך שנכתב ספר התורה עצמו. כיצד נכתב ספר התורה? הקדוש ברוך הוא מקריא ומשה כותב, על גבי ספר ובדיו. וכך גם כאן, ירמיהו מקריא ואני כותב מפיו על הספר בדיו. יש כאן כתיבה מדויקת והעברת מסירה בלא שום חיסרון ובלא שום תוספת, בדיוק כפי שנמסר, ויש לזה דין של כתבי הקודש.
המגילה מגיעה אל המלך
וַיָּבֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה, וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר, וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים.
הגיעו אל חצר המלך, ואת המגילה גנזו בינתיים בלשכת אלישמע הסופר, ומסרו למלך את תוכן הדברים שנמסרו מאת ברוך בשם ירמיהו. וישלח המלך את יהודי לקחת את המגילה, ויקחה מלשכת אלישמע הסופר, ויקראה יהודי באוזני המלך ובאוזני כל השרים העומדים מעל המלך: גם המלך רצה לשמוע את המגילה כולה לפרטי פרטיה.
וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי, וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת.
למלכים היה בית קיץ ובית חורף. בית הקיץ היה בעל תקרה גבוהה והרבה חלונות, ובית החורף בעל תקרה נמוכה ומעט חלונות, כדי שיהיה פחות קר, ובו הייתה אח דולקת. ומדוע נקרא התנור "אח"? חז"ל אומרים שנקרא אח מפני שהם עצים הנדלקים באחוונה, כביכול באחווה, עץ נדלק מחברו, מלשון אחים. והמלבי"ם מבאר שהוא מלשון "ותראנה באחו", שהאחו הם עשבים וקוצים; מייבשים אותם ומבעירים בהם את האש בעצים, שכך היו מדליקים: מניחים את העשבים היבשים על גבי העצים והם מבעירים את האש. לכן נקרא "אח" מלשון אחו, עשבים יבשים.
שריפת המגילה
וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה, יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר, וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח, עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח.
"שלוש דלתות וארבעה" היינו שלושה וארבעה פסוקים. כשהיו קוראים לפניו, לא די שלא התפעל מן הדברים, אלא נטל את המגילה, קרעה בתער, הוא הסכין, והשליכה לתוך האש המבוערת. וראו איזו סכלות: כאילו אם נשרוף את המגילה שבה כתובה הנבואה, שוב לא תתקיים הנבואה. איזו רשעות ואיזה חוסר הבנה.
ואומרים חז"ל: התחילו לקרוא לפניו "איכה ישבה בדד", אחר כך "בכו תבכה בלילה", אחר כך אות ג', "גלתה יהודה מעוני", ואחר כך "דרכי ציון אבלות". ובכל אלה לא חשש. אומרים לו דברים קשים והוא אינו מתרגש, מפני שאמר: אני מלך, ועדיין אני מולך על הנותרים כאן, ועליי לא נכתב עדיין דבר. אך כשהגיעו לאות ה', "היו צריה לראש", שהוא הפסוק החמישי, וזהו "שלוש דלתות וארבעה", כאן נדלק: וכי אני לא מלך? הם יהיו ראשים? את זה כבר לא היה יכול לקבל, ומיד ויקרעה בתער הסופר. קרע וחיתך את המגילה, להראות שבזה הוא כביכול מבטל את הדברים ואינו מקבלם.
"ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם"
וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
היה עליהם לחשוש, לפחד ולקרוע בגדיהם, שהרי שמעו צרה ואסון נוראים, וכל הקורא את מגילת איכה שומע דברים נוראים ואיומים. השרים אכן פחדו, כמו שנאמר למעלה "פחדו איש אל רעהו", וגם ניסו למנוע ממנו לשרוף את המגילה; אבל המלך והשרים שעמו לא חששו משום דבר. ומכאן למדו חכמים שאדם הרואה ספר תורה שנקרע צריך לקרוע את בגדיו, שהרי הנביא מוכיחם "ולא קרעו את בגדיהם", משמע שהייתה עליהם חובה לקרוע במצב כזה.
וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם.
ניסו לדבר על ליבו: אל תשרוף את המגילה, יש כאן נבואה שצריך לקחת אותה ברצינות. ולא שמע אליהם. ויצווה המלך את ירחמאל בן המלך ואת שריהו בן עזריאל ואת שלמיהו בן עבדאל לקחת את ברוך הסופר ואת ירמיהו הנביא, ויסתירם ה'. המלך מצווה לאסוף אותם, משום שלא מצא חן בעיניו מה שהם אומרים ומפיצים, וחשש שילכו ויפרסמו עוד ועוד, ויפגעו במלכותו ויטילו מורך בלב העם. וזו הסיבה עצמה שבגללה שנאו המלכים את הנביאים: הנביאים היו כביכול מפחידים את העם ואומרים להם שהאויב קרוב, שיש להשלים עמו ואסור למרוד בו, שה' המליכו וכיוצא בזה, ולכן ניסו המלכים להילחם בנביאים ולבטל את דבריהם.
ומהו "ויסתירם ה'"? המצודות אומר שהיה זה בדרך נס. והרד"ק אומר שייתכן מאוד ששת חושך סביבותם, שעשה סביבם חושך ואפלה, ונמצא שהמחפשים הוכו כעין סנוורים והתחילו לחפשם ולא מצאום, או שהתבטל כוח ראייתם. בדרך נס עשה ה' שלא יוכלו לתופסם.
הנבואה על יהויקים
וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר.
אומר הרד"ק שאל תאמר שרק את גיליונות המגילה שרף, היינו את השוליים שמסביב לכתב, אלא גם את המגילה עצמה וגם את הדברים. ומכאן למדו חז"ל שאדם הרואה ספר תורה שנשרף צריך לקרוע שתי קריעות: אחת על הגוויל, עצם הקלף הקדוש, ואחת על הכתב, שנאמר "את המגילה ואת הדברים", הרי כאן כפילות, שהמלך שרף את שניהם.
שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת, וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה.
את המגילה הראשונה כתב בלא עותק שמור, ועתה נצטווה לחזור ולכתוב את הכול מחדש.
וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹאמַר: כֹּה אָמַר ה', אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה.
אתה, יהויקים, שרפת את המגילה מפני שקשה היה לך ולא מצא חן בעיניך שנכתב בה שמלך בבל יבוא וישחית את הארץ וישבית ממנה אדם ובהמה.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה: לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד, וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה.
"לא יהיה לו יושב על כיסא דוד": בנו יהויכין מלך שלושה חודשים בלבד, ואין זה נקרא יושב על כיסא דוד. "ונבלתו תהיה מושלכת": כפי שראינו שלא נקבר לאחר מותו, וגולגלתו הייתה מושלכת כדומן על פני השדה עד תקופת החכמים. ומסופר על אחד מן החכמים שמצא יום אחד את הגולגולת הזאת, שעליה היה כתוב "זאת ועוד אחרת", והביאה לביתו וכרכה בשיראין, כי אמר שאין זה ראוי שגולגולת של מלך תהיה מבוזה. ודעו שמדובר באלף שנה ואולי יותר לאחר זמנו של יהויקים, ועדיין הייתה גולגלתו כדומן על פני השדה. ומספרת הגמרא שאשתו של אותו חכם גילתה גולגולת בארון בביתה ונכנסה ללחץ. הלכה לשאול את השכנות, ואמרה לה שכנתה: הרי עטף אותה בבד יקר וגנזה למשמרת, בוודאי זו אשתו הראשונה שקשה לו להיפרד ממנה. אמרה: אעזור לו להיפרד. נטלה את הגולגולת והשליכה אותה לתוך האח, לתוך התנור, ושרפה אותה. וזהו שנאמר בו "זאת ועוד אחרת": נתקיים בו "קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך", שיהיה מוטל כדומן על פני השדה, ונתקיים בו עוד עניין אחר, שיישרף. ואפשר לומר שהיא מידה כנגד מידה: אתה שרפת את המגילה של דבר ה', ולפיכך את גולגלתך שלך ישרפו.
וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֺנָם, וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ.
אפקוד עליהם את כל הרעה שלא היו מוכנים לשמוע, שלא יחשבו ששריפת המגילה תבטל את הרעה, אלא הכול יבוא עליהם.
המגילה השנייה: "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה"
וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת, וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר, וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ, וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה.
מהו "ועוד נוסף עליהם"? אומרת הגמרא שנחלקו בדבר רבי חמא בר רבי חנינא ורב. אחד אמר: "ועוד נוסף עליהם" זהו הפרק "איכה יעיב באפו"; "דברים" זה "איכה יועם זהב"; "רבים" זה "זכור ה' מה היה לנו"; "כהמה" זה "אני הגבר ראה עוני". ויש דעה אחרת שאומרת ש"ועוד נוסף עליהם" אינו אלא הפרק "אני הגבר" בלבד, כלומר שעל המגילה הראשונה כבר היו כתובים "איכה ישבה", "איכה יעיב" ו"איכה יועם זהב", ומה שנוסף הוא רק "אני הגבר"; "דברים כהמה" היינו "אני הגבר", שיש בו שלושה שלושה פסוקים בכל אות ואות, ו"רבים" היינו הזכרת שם ה'.
איך שלא יהיה, ברור מכאן שהמגילה במקורה הייתה מצומצמת יותר. מגילת איכה שבידינו היום, בת חמישה פרקים, כוללת פרקים שנוספו בעקבות שריפת המגילה בידי יהויקים. אילו לא הייתה נשרפת, היה לנו פרק אחד, או ארבעה לפי הדעה האחרת, אך לא חמישה פרקים. המגילה הייתה אמורה להיות קצרה יותר, ורק על ידי מעשהו של יהויקים נוספו עליה עוד דברים רבים כהמה.
לסיכום: ספר ירמיהו פרק ל"ו הוא הרקע ההכרחי למגילת איכה. ה' מצווה את ירמיהו לכתוב מגילה ובה כל הרעות שייעד, כדי שישמעו ישראל וישובו; ירמיהו, העצור בכלא, מכתיב לברוך בן נריה הכותב מפיו על הספר בדיו, ברוח הקודש ולא בנבואה; ברוך ממתין שנה וחצי עד יום של "צום", יום כינוס העם, כדי שהדבר יתפרסם ולא ייבלע; השרים פוחדים ומוסרים למלך, ויהויקים הרשע קורע את המגילה בתער ושורף אותה, בלי לפחד ובלי לקרוע בגדיו, וכשהגיע ל"היו צריה לראש" לא יכול היה לשאת. על כך נגזר עליו שלא יהיה לו יושב על כיסא דוד ושנבלתו תושלך, ואף גולגלתו נשרפה לבסוף, מידה כנגד מידה. ומן השריפה יצא דבר: המגילה נכתבה מחדש, "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה", והם הפרקים שבידינו. מכאן נתחיל בעזרת ה' את לימוד המגילה עצמה.