אנו ממשיכים באותו עניין שעסקנו בו, ומגיעים לפסוק שהוא מן הקשים שבספר קהלת. שלמה המלך פונה אל הבחור ולכאורה ממליץ לו לעשות דברים שאינם ראויים: תשמח, תלך אחרי לבך, אחרי מראה עיניך. חז"ל הרגישו בקושי הזה, ומשום כך דרשו עליו דרשות רבות, כל אחד מזווית אחרת. נעבור עליהן אחת אחת.
שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כׇּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט׃
רב הונא מיישב את הקושי בכך שהוא מחלק את הפסוק לשניים: 'מאי דכתיב שמח בחור בילדותך, עד כאן דברי יצר הרע. ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, מכאן ואילך דברי יצר הטוב'. כלומר שלמה המלך נותן כאן פה ליצר הרע, ומצטט את ההמלצות שלו: תשמח, ייטיבך לבך, הלך בדרכי לבך ובמראה עיניך. ואז בא היצר הטוב וחותם: אבל אל תשכח, בסוף כל סופרמרקט יש קופה. 'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט'.
ריש לקיש מפרש אחרת לגמרי: 'עד כאן לדברי תורה, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט, מכאן ואילך למעשים טובים'. לדעתו אין כאן כלל דיבור על שמחה של הבל. 'שמח בחור בילדותך' בתורה, 'ויטיבך לבך בימי בחורותיך' שתספיק ש"ס, שתספיק פוסקים. 'והלך בדרכי לבך' מה שאתה חפץ ללמוד, 'ובמראי עיניך' שתוסיף עוד בחכמת התורה. ו'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט' זו המלצה שלא תזניח גם את המצוות, שאם לא תקיים מצוות יביאך אלוקים במשפט. לפי זה שני חלקי הפסוק מדברים בענייני רוח, ואין כאן שום רמז לרדיפה אחר התאוות.
אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שמצאו בו דברים שהם מטין לצד מינות. וזה בדיוק מה שהזכרנו, שלחז"ל היו השגות על הפסוק הזה. משה אמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם', ושלמה אמר 'שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך'. נמצא שאתה מותר לתור אחרי לבך, הותרה הרצועה, אין דין ואין דיין. וכיוון שאמר בסוף 'ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט', הצדיקו את דבריו ואמרו: יפה אמר שלמה. שימו לב שהמדרש הזה עדיין אינו מסביר למה בחר שלמה לומר את הדברים בצורה כזו, וזה מתבאר במדרשים הנוספים.
רבי יודן דורש: 'שמח בחור בילדותך' בתורה שלמדת בילדותך. 'ויטיבך לבך בימי בחורותיך' זו המשנה. 'והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך' זה התלמוד. ו'ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט' אין הכוונה למשפט של עונש, אלא לשלם לך את השכר על המצוות והמעשים הטובים. כלומר: על כל אותו עמל של מקרא, משנה ותלמוד שעמלת בצעירותך, הקדוש ברוך הוא יביא אותך במשפט כדי לתת לך שכרך.
רבי פנחס דורש: 'שמח בחור בילדותך' מי גרם לך להיבחר בזקנותך? תורה שלמדת בילדותך. 'בחור' מלשון נבחר. אם כעת, לאחר שהתבגרת והזדקנת, אתה נבחר ומכובד, דע לך שזה בזכות התורה שלמדת בילדותך. זה דבר שתמיד צריך לזכור. כשאנו רואים אדם שזוכה היום לכבוד, גדול הדור, תלמיד חכם, אנחנו משבחים את מעלתו של עכשיו. אבל צריך לדעת שהסיבה שהגיע לאן שהגיע היא מה שהשקיע בעצמו בצעירותו.
פעם בא אדם לשאול את רב שלמה זלמן אוירבך. אמר לו שהוא לומד כל ערב ומשתדל לא להתבטל, ויש לו כולל ערב נוסף על הכולל שהוא לומד בו ביום, אבל יש לו הרבה מחויבויות: כאן חתונה, כאן בר מצווה, שם שבע ברכות, וכל זה מבטל אותו מזמנו. שאל אותו מה לעשות. אמר לו הרב: אני הולך לחתונה, לבר מצווה, לכל מקום שמזמינים אותי, אבל אני הולך לדקה, עושה סיבוב קטן עם החתן, והוא כל כך מרוצה שזה מספיק, ואני חוזר הביתה. אבל איך הגעתי לזה? כי בגיל שלך לא הלכתי לשום מקום. ישבתי רק ולמדתי.
פירוש הדברים: ברגע שאדם הגיע באמת לדרגה של תלמיד חכם וגדול הדור, גם אם יבוא לעשרים שניות לחתונה ויעשה סיבוב עם החתן ויצטלם, זה מספיק. בעל השמחה אומר: גדול הדור היה אצלי בחתונה. וכי הוא ישב ואכל? מתי בכלל הוא אכל בחתונות? וכי ישב אצלך שעתיים? לא, בא לעשרים שניות וזה הספיק. ואיך זכה לזה? כי בצעירותו לא הלך לאף חתונה. ודאי שאיני מביא זאת כהוראה לרבים, בוודאי שיש מחויבויות, ולא כל אחד עומד בדרגתו של רב שלמה זלמן עוד בצעירותו, שהיה מתמיד וכל רגע היה יקר אצלו ביותר. אבל את העיקרון צריך לדעת: לא סתם מגיעים להיות גדול. מה שאתה 'בחור', נבחר, זה בגלל ילדותך.
המדרש מוסיף כאן דבר חשוב: ואם נבחרת בזקנותך, אל תפליג עצמך מדברי תורה, אלא 'והלך בדרכי לבך' זה התלמוד שלמדת מרבך. פעמים רבות אדם מגיע לזקנה ומרגיש שהוא יושב על זרי הדפנה, שהוא יכול לנוח. סיפרתי לכם פעם מה שסיפר הרב של קרית אתא: יום אחד פגש ברחוב אדם לבוש בשיראין כמו רב. שאל אותו מי כבודו, ואמר לו: רב פלוני. שאל אם יש לו משרה, אמר שלא, אבל הוא רב. שאל אותו: היכן אתה לומד? ענה לו: אני לא לומד, אמרתי לך שאני רב. כלומר הוא כמו סטודנט שהוציא תואר ובזה נגמר העניין. וכי כל החיים יישב באוניברסיטה? גמר את התואר וזהו, הוא לא לומד.
אבל אצלנו זה לא כך. אדם צריך לדעת: אם נבחרת בזקנותך, אל תפליג עצמך מדברי תורה, אל תרגיש שכבר השגת את כל מה שמצפים ממך ושאתה כבר יודע. וכי מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך, גם את זה אתה יודע? הרי מה שהשם מצפה מן האדם זו תורה רחבה מני ים, ועל כל זה, כמו שאומר המשנה ברורה, ישאלו את האדם. מי שבא ובידו מקרא, שואלים אותו: האם בידך משנה? בא ובידו משנה, שואלים: בידך גמרא? בא ובידו גמרא, שואלים: ירושלמי יצא לך פעם לראות? יש בידו ירושלמי, שואלים על פוסקים, וכן הלאה עד מעשה מרכבה. מי יכול אם כן לומר 'זהו, השלמתי את חוק לימודיי'? לכן אומר המדרש: אל תפליג עצמך מדברי תורה גם בזקנותך, אלא 'והלך בדרכי לבך' זה התלמוד שלמדת מרבך. ו'ודע כי על כל אלה יביאך אלוהים במשפט' עליו לשלם לך שכר מצוות ומעשים טובים. כל מה שתוסיף, על הכול יתן לך הקדוש ברוך הוא שכרך ולא ייגרע.
הילקוט מביא על 'ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט' סדרת משלים נפלאים, שכולם חוזרים על אותו רעיון בוריאציות שונות. שהרי אחרי שאמר 'שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך', תהנה ועשה מה שאתה רוצה, מה בא ללמד ה'ודע כי על כל אלה'?
רבי חייא רבה אומר: משל לליסטים שברח מפני הקוסטינר, השוטר הרודף אחריו. אמר לו: המעט בריצה, שלא תתייגע בחזרה. ככל שתרוץ יותר, כך תצטרך לחזור דרך ארוכה יותר. בסוף אשים עליך את היד ותחזור בעל כורחך, אז מוטב שתעצור כבר עכשיו.
רבי שמעון בן חלפתא אומר משל דומה: לאחד ששט במים והתרחק מן החוף. אמרו לו: המעט בהליכה שלא תתייגע בחזרה. נעים לך לשחות פנימה אל תוך הים, אבל את כל המרחק הזה תצטרך גם לחזור. כל אחד מהם בא לבטא גוון מסוים ברעיון, ואיננו נכנסים עכשיו לעומק ההבדלים, אלא לרעיון הכללי.
אמר רבי יאשיה: משל לאחד שגנב את המכס. כיוון שנצטד, שמו עליו את היד ותפסו אותו, אמרו לו: הב את המוכסא, שלם את המכס. אמר להם: הן, ודאי שאשלם. הוא חשב שתובעים ממנו רק על ההברחה של עכשיו. אמרו לו: מה את סבר דאנן בעיין דהדא זמנא? אנן בעיין דכל זמניא דהווה יליף גנוב מוכסא. כלומר: אנחנו תובעים ממך את כל הזמנים והעיתות שבהם היית מלומד להבריח את המכס.
הרי לכם מקור למס הכנסה. תופסים אדם על עבירה אחת וזוקפים עליו שבע שנים אחורה, כפול שנים עשר חודש, ובאים אליו בתביעות רטרואקטיביות של מיליונים. וזה מה שאומר 'ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט'. יש כאן מסר גדול, שהרי בדרך כלל אדם זוכר רק את החטאים האחרונים ושוכח את הראשונים, כטבע האדם שצרות אחרונות משכחות את הראשונות. הוא זוכר שכאן הפסיד ברכת המזון, כאן הפסיד תפילה, כאן דיבר לשון הרע. אבל לזכור שישים שנה אחורה, שבעים שנה אחורה? על זה בא הכתוב ואומר: 'על כל אלה', על הכול. מה אתה חושב, רק על המכס שהברחת עכשיו? גם על מה שהיית מלומד להבריח מקדמת דנא.
אמר רבי לוי: משל לעוף שהיה נתון בכלוב, ובא חברו ועמד על גביו ואמר לו: אשריך, כמה מזונותיך מצויין לך. איזה יופי, האדון שם לך צלחת אוכל וצלחת שתייה, ואינך צריך לטרוח כלל. אמר לו: במזונותיי אתה מסתכל, ובמצודה אי אתה מסתכל? אתה מקנא בי על השפע, אבל שאני נתון בכלוב אינך רואה? אתה מסתובב חופשי, אין לך מזון אבל אתה בן חורין, ולי יש מזון ואני בכלוב. זה המסר: שלא יסתכל האדם על ההנאה הרגעית בלבד, שהרי סופה של אותה הנאה הוא כלוב, בית האסורים, מצודה רעה שבה תיתפס ותשלם עליה יקר.
עוד משל: לבן בליעל שנכנס לחנות ואמר: הב תצמידה וחמר טוב וקופר שמן, והתיישב ואכל. כאדם שנכנס למסעדה, והמלצר שואל אותו מה אתה מזמין, והוא עונה: לך לפי התפריט, לפי הסדר, כל מה שיש תגיש. והוא מגיש והאדם אוכל ולא משיב ידו מבלע. וכשהגיעו לחשבון, כמה אלפים, הוא מסתכל ואומר: אין לי. ביקש לצאת, התחילו שוברים את שיניו. כל אחד מבין מה זה 'אין לי': אם אין לך, תשלם ביוקר. יקחו אותך אל השופט ויגרסו בחצץ שיניו. אם כן העולם הזה הוא סופרמרקט יקר. אתה לוקח ומעמיס, אבל בסוף יש קופה, ואומר המדרש שבסוף שוברים את שיניו.
רש"י שואל: כיצד ייתכן שהכתוב אומר 'שמח בחור בילדותך', ומשתמע כאילו הוא מצווה עליו לשמוח? ומשיב: כאדם שאומר לעבדו ולבנו 'חטא, חטא, כי פעם אחת תלקה על הכול'. כלומר: תמשיך, תמשיך לעשות שטויות, פעם אחת אגבה ממך על הכול. כך גם כאן. אל תחשוב ש'שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך' הוא היתר ועידוד. אלא כאותו אדם שאומר בלשון של הרפיה: עשה, המשך, ואחר כך תשלם על הכול. קח, תהנה, עשה מה שבא לך, אבל לאחר מכן תיאלץ לשלם על כל הנאותיך.
האמרי שפר מפרש את 'שמח בחור בילדותך' דווקא במובן חיובי. לדבריו, שלמה בא כאן להשיב תשובה כנגד המהבילים המדברים סרה על תורתנו הקדושה, האומרים שהתורה שכה בסירים את דרך החיים, ריפדה אותה בקוצים. כלומר שהתורה באה כדי למרר לנו את החיים ולהרע לנו, שמצוותיה אינן אלא לענות נפש, להינזר מכל שמחה ועונג, לכוף כאגמון ראשו ולשבת גלמוד. ועל כן יבעטו בה, וישפכו בוז על המחזיקים בה, וכל תומכיה יהיו ללעג ולקלס. הוא כתב את זה בתקופת ההשכלה, והיה בן אותה תקופה.
אבל האמת, אומר הרב, שקר בימינם. מעולם לא ציוותה לנו התורה על העצב והיגון, וכי הקדוש ברוך הוא רוצה שתצטער? מעולם לא הזהירה התורה בשום מקום שיימנע אדם מחיי עונג. אדרבה, בפירוש אמרה תורה: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'. הקדוש ברוך הוא רוצה שתעבדנו בשמחה. וכשמצווה עליך לעלות לרגל מה נאמר? 'ונתתה בבקר ובצאן ובכל אשר תאווה נפשך'. והתורה מצווה 'ושמחת', 'והיית אך שמח'. התורה מבקשת שתשמח.
וגם חכמינו בעלי התלמוד הזהירו בכמה מקומות מעינוי נפש. אמר רבי יוסי: אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. ומה טעמו של רבי יוסי? אמר קרא 'ויהי האדם לנפש חיה', נשמה שנתתי בך החיה. ואמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר 'וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש', ובאיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. הרי שאפילו על הצער מן היין הקפידה התורה. לפיכך אומר לך הכתוב: 'שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך', כל אשר תאווה נפשך לעשות עשה, ובכל אשר תבחר ללכת לך. רק יש הסתייגות אחת: שלא תיכשל בעבירה. התורה לא אסרה הנאה שאין בה עבירה.
ודאי שהתורה אוסרת נבל ברשות התורה, וודאי שהתורה דורשת 'קדש עצמך במותר לך', שלא יגיע אדם למצב שכל ימיו חגים. אבל התורה אינה דורשת ממך להתענות. יום אחד בשנה היא מבקשת ממך להתענות, יום אחד ולא יותר. לעומת זאת הרמדאן הוא ארבעים יום, ודרכם הם עושים זאת. ואיך אומר המדרש? אומר הקדוש ברוך הוא: וכי הטרחתי אותך להביא לפניי קורבן פיל? אריה? זברה? וכי ביקשתי ממך ללכת ולצוד צבאים? אמרתי לך תביא שור, שה, כבש, ממה שיש לאדם אצלו במכלאות צאנו. לא הטרחתי עליך ולא ביקשתי ממך בקשות מי יודע מה.
התורה איננה מעוניינת להכביד על האדם. התורה רוצה שיהיה לאדם טוב, והמציאות מוכיחה זאת. מי שחי על פי התורה טוב לו כאן בעולם הזה, ואיני מדבר על העולם הבא: חיי המשפחה שלו תקינים, חינוך הילדים כראוי, הוא זוכה לבית גדול עם בנים ובנות ונכדים ונכדות, משיא את כולם בזמן, ויש לו אושר בחיים. ואדם שחי שלא על פי התורה, רחמנות עליו. לראות איך אנשים כאלה חיים ובאיזו צורה, ומי הם ילדיהם אחר כך כשהוא מתחיל להתבגר, מי מסתכל עליו בכלל ולמי אכפת ממנו, פשוט כואב הלב. התורה באה ואומרת: אני נותנת לך דרך לחיות חיים טובים.
ולכן בשום מקום בתורה, וכבר דיברנו על כך כשלמדנו את הכוזרי ובהזדמנויות נוספות, לא כתוב 'עשה מה שאני אומר לך כדי שיהיה לך טוב בעולם הבא'. העולם הבא אינו מוזכר בתורה כלל, לא בתורה ולא בתנ"ך. תמיד מדברים איתך על 'וייטב לך' כאן בעולם הזה, על הארכת ימים. ואיני מדבר על דרשות חז"ל, שוודאי דרשו 'עולם שכולו ארוך' וכיוצא בזה, אלא בפשט המקרא. התורה אומרת: אני נותנת לך ספר חיים שייתן לך אושר כאן, שייתן לך את הכלים איך לחיות נכון בעולם הזה. אם כן כל מטרת התורה היא להיטיב לך.
וכשאדם חושב שאם יחטוף וייקח את הכול הוא ייהנה, המציאות אינה כך. ילד שתיתן לו סוכרייה פעם ביומיים ייהנה ממנה הרבה יותר מילד שקופסת סוכריות מונחת לידו והוא יכול לקחת מתי שירצה. התורה סגרה את הקופסה ונתנה לך את הסוכריות במינונים קצובים, וכך אתה יכול ליהנות. אבל מי שלוקח את כל האריזה ואוכל בבת אחת, מקבל כאב בטן. זו המציאות של האנשים בחוץ. ילד בגיל עשר נחשף היום למה שפעם אדם בן שלושים לא נחשף אליו, ואיזה שריטות זה עושה לו בנפש. וההורים כבר נותנים לו סמארטפון מגיל שמונה. זה נורא.
מישהו הראה לי תחקיר שנעשה באחד הערוצים על מה שקורה לילדים. מראים שם ילדים בני שלוש, אלה שמכירים סמארטפון ואלה שלא. ראשית, דבר מדהים: מראים לילד שמורגל בסמארטפונים וטאבלטים ז'ורנל או עיתון רגיל, והוא מנסה לכווץ ולהרחיב אותו באצבעות כמו במסך. הוא מנסה ומנסה וזה לא זז, והוא אינו מבין למה העיתון הזה לא עובד. ואחר כך עשו להם מבחנים, והתברר שאלה שעם הסמארטפונים סובלים מחוסר ריכוז, אינם מסוגלים להתרכז אפילו כמה שניות, אינם מסוגלים לעמוד במטלות, ואין להם דחיית סיפוקים. הכול אצלם מיידי.
במבחן אחד הניחו לפני ילד שני מרשמלו ואמרו לו: אם תחכה עד שאחזור, תוכל לאכול גם את השני, ואם לא, תוכל לקחת רק אחד. כל אלה שהתעסקו עם הסמארטפון, ילדים קטנים בני שלוש, אכלו מיד. ואילו מי שלא, רואים אותו הולך, מתעסק במשהו אחר, חוזר, מסתכל, והולך שוב. דחיית סיפוקים, ובסוף קיבל את שניהם. והדבר הכי מרגש היה שכשהילד קיבל את שניהם אמר: אבא, אחד אני מביא לך.
מכאן אתה רואה שכשהתורה אומרת שדבר מסוים אינו מומלץ, אין זו הכבדה אלא טובתך. אדם שואל: למה התורה אוסרת עליי? וכי סמארטפון אינו נוח? ודאי שהוא נוח. אבל בכל פעם שאתה מרגיש שאתה זקוק לו ואין לך אותו, אמור: ריבונו של עולם, לכבודך אינני מחזיק את זה. לכבודך. תאמין לי שתקבל על זה שכר עצום שאין לשער, כי לכולם יש וכולם בטוחים שהם חייבים את זה. ולמה אתה חייב אותו? זה מדכא לך את המוח, תופס לך שעות ביום והורס לך את הנפש. אם אדם היה מתבונן, היה רואה שהתורה מבקשת שיהיה לו טוב. אתה אומר: זה אסור וזה אסור, מה אתה רוצה, שהכול יהיה מותר? וכי זה טוב לך? אתה חושב שתיהנה מזה? אדם בר דעת מבין שכשנותנים לך הכול אינך נהנה כלל. וכשהתורה קובעת מינונים, היא רוצה שתיהנה מן החיים, שיהיה לך כאן טוב בעולם הזה.
והמציאות מוכיחה. האם מי שמתחיל בכל מיני קשרים זוגיים בגיל ארבע עשרה וחמש עשרה, חייו טובים יותר? ראשית, המציאות מוכיחה שמן הקשרים האלה לא נשאר כלום, הם קשרים שאין בהם ממש, וכל מה שנשאר מהם הוא עוגמת נפש. ושנית, כשהוא מגיע כבר אל הקשר האמיתי, מה יש לו ברזומה, ומה יש לה ברזומה? אילו השוואות היא עושה ועם מי? היא אינה מגיעה טהורה וקדושה, היא מגיעה רחמנא ליצלן. עכשיו הוא צריך להשתוות אצלה לשמונה שהיו קודם, והיא צריכה להשתוות אצלו. איזה מין חיים אלה, ואיזה פלא שזה לא מחזיק הרבה זמן? בהשוואות היא נופלת אחרי שנה או שנתיים, ואז הוא כבר מחפש, כי תמיד יש דברים חדשים. אם כן, טוב לך או לא טוב לך? בנה חיים מתוקנים, זוגיות יציבה, אישה אחת, בית וילדים מחונכים. אבל כשנמצאים במרדף תמידי נראה כאילו הוא נהנה, וההנאה הזאת רגעית בלבד.
אכלת את כל קופסת הגלידה בבת אחת, זה להקיא ולא ליהנות. התורה רוצה שתיהנה לאט לאט. למה אמרה תורה נידה לשבעה? אומרים חז"ל: כדי שתהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה. זה הסוד של התורה, היא באה לסדר לך את המינונים. אם המינונים יהיו נכונים, אומרת התורה, תיהנה מן החיים. ואם לא, יראה לך באותו רגע שנהנית, גמרת את כל החבילה, אבל את הסבל שיבוא אחר כך אני רוצה למנוע ממך. מוטב שתאכל כל יום גלידה אחת, מלגמור את כל החבילה ואחר כך רק לסבול.
הפסוק 'שמח בחור בילדותך' עורר את חז"ל, עד שביקשו לגנוז את הספר, וקיבל כמה פנים: לרב הונא חציו הראשון דברי יצר הרע וחציו השני תשובת יצר הטוב; לריש לקיש ולרבי יודן הכול נאמר בתורה, במשנה ובתלמוד, והמשפט הוא משפט של שכר; ולרבי פנחס הכתוב מלמד שמי שנבחר בזקנותו חייב זאת לתורה שלמד בילדותו, ובכל זאת אל יפליג עצמו מדברי תורה גם בזקנותו. משלי הילקוט מוסיפים את האזהרה: המעט בריצה שלא תתייגע בחזרה, אל תסתכל במזונות ותתעלם מן המצודה, ואל תשכח שבסוף החשבון בא על הכול ומכל הזמנים. ורש"י מעמיד את 'שמח' כלשון 'חטא חטא כי פעם אחת תלקה על הכול'. ומאידך למדנו מן האמרי שפר שהתורה עצמה אינה רוצה בסיגוף ובעצבות, אלא מבקשת שמחה וטוב לבב, ורק מסדרת לאדם את המינונים הנכונים. זה כל סוד השמחה: לא לחטוף הכול בבת אחת ולשלם על כך יקר, אלא לחיות על פי התורה וליהנות מן החיים לאט לאט, בטהרה ובאמת.