פרק י"א בקהלת ממשיך את קו ההדרכה המעשית של שלמה המלך: כיצד ינהג אדם בעולם שאינו יודע בו את חשבונות שמים. הפסוקים שלפנינו עוסקים בעמל שאינו פוסק - בזריעה של בוקר ושל ערב, ביחס אל האור ואל החושך, ובהערכת הזמן הקצוב שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם בעולמו. הכלל הגדול החוזר כאן: "כי אינך יודע" - ולכן אל תנח ידך.
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים׃
חז"ל לוקחים את הפסוק הזה לעניינים רבים. דורשים חכמים: אם למדת תורה בילדותך - למד תורה בזקנותך. אל תאמר "כבר למדתי בעבר", אלא לערב אל תנח ידך. היו לך תלמידים בילדותך - יהיו לך תלמידים בזקנותך. נשאת אישה בת בנים בילדותך - שא אישה בת בנים בזקנותך. עשית צדקה בילדותך - עשה צדקה בזקנותך.
כידוע, בניו של החפץ חיים - וביניהם רבי הלל זקס - הם מן הזיווג השני. רבי הלל זקס, ראש ישיבת חברון, זכר צדיק לברכה, היה נכד מן הזיווג השני. והמעשה כך היה: החפץ חיים כבר היה מבוגר ולא התכוון כלל להינשא שנית. בנו בא לראדין, והוא ואשתו דאגו לכל צרכיו של החפץ חיים - הכביסה, סידור הבית, הניקיון. בשלב מסוים אמר הבן לאביו שאשתו לא הצליחה להתרגל לרחובות ראדין; היא באה מן העיר הגדולה ונקלעה למקום שאפילו כביש לא היה בו, והם שוקלים לשוב לעיר. אמר החפץ חיים: אם כך, אין לי ברירה, אני אתחתן, שהרי צריך שיהיה מישהו עמי. ומיד הוסיף: כיוון שאני כבר הולך להתחתן - אני רוצה אישה בת בנים. אף שכבר היה מבוגר. לערב אל תנח ידך. וכך אמנם היה: הזדמן לו זיווג של אישה בת בנים, והיא הולידה, ומהם יצאו גדולים. הרי לך: אינך יודע איזה יכשר, אינך יודע למי יהיה המשך ומי יהיה המיוחד שבהם.
והוא נותן דוגמה בעניין התלמידים. מצינו ברבי עקיבא שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים מגבת ועד אנטיפרס, וכולם מתו מפסח ועד עצרת. ובא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ומהם יצאו רבי מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי נחמיה ורבי שמעון בר יוחאי - חמישה תלמידים שמהם הושתת העולם. איפה עשרים וארבעה האלף? אינך יודע איזה יכשר: דווקא החמישה האחרונים הוכשרו.
וראו איזה נס שרבי עקיבא לא התייאש. עשו חשבון: זה פרויקט של חיים. אדם אינו מתחיל בגיל שמונים או תשעים פרויקטים חדשים; זה שלב שבו אוכלים את פירות העמל הקודם. ופתאום כל הבניין קרס, עשרים וארבעה אלף תלמידים ולא נשאר כלום. להתחיל מחדש? ורבי עקיבא מתחיל מחדש. ואחד מהם הוא רבי שמעון בר יוחאי - תארו לעצמכם עולם בלי רבי שמעון בר יוחאי. ועוד: הגמרא אומרת על תלמידים אלו "כולהו אליבא דרבי עקיבא" - כל מה שאנו פוסקים להלכה הוא אליבא דרבי עקיבא, הוא עמוד התורה שבעל פה. אילו היה מתייאש, מה היה נשאר לנו? מכאן שאדם צריך לדעת לקום מן האפר; אפילו הגיע למצב ירוד ונמוך מאוד, דווקא מן המקום הזה הקדוש ברוך הוא מפריח מחדש. אינך יודע איזה יכשר - לכן לערב אל תנח ידך.
ולעניין הבנים נותן הרב דוגמה מאבצן, הוא בועז. מובא עליו שהיו לו שלושים בנות ששלח החוצה, ושלושים נשים הביא לבניו - וכולם מתו בחייו רחמנא ליצלן. ובזקנותו הוליד את עובד, ועובד נתקיים. אחד בלבד - וממנו כל שושלת המלוכה. איפה השישים? אינם. מה אתה למד? לערב אל תנח ידך, שאינך יודע בסופו של דבר איזה יכשר.
וכן הבעל שם טוב נולד להוריו לעת זקנתם, במצב שבו אנשים אומרים: ילדים עכשיו? אל תתחיל להתעסק בזה. וכשהיה בן חמש נפטרו שניהם. ממש רגע לפני שהרכבת עוזבת - והנה יצא מהם הבעל שם טוב, אור עולם. ללמדנו שאינך יודע איזה יכשר.
עוד דרשו חז"ל, רבי יהושע אומר: מהו "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך"? אם בא עני אצלך בשחרית - תן לו; בערבית - תן לו, שאי אתה יודע איזה מהן הקדוש ברוך הוא כותב עליך, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים. פירוש הדבר: לא כל צדקה נספרת אצל הקדוש ברוך הוא באותה מידה, באותו שכר ובאותה דרגה. יש כל כך הרבה משתנים - כוונת האדם, טוהר לבו, מצבו הכלכלי באותו רגע, הקושי וההתמודדות שהיו לו. ייתכן מאוד שדווקא הצדקה שנתת לפנות ערב, כשאמרת לעצמך "כבר נתתי היום, שוב פעם?", ובכל זאת שברת את היצר ואמרת: השם ציווה על צדקה ואני אעזור ליהודי הזה - דווקא היא תוכשר הרבה יותר מזו של הבוקר. מה שנתת קודם כקליפת השום לעומת מה שתיתן עכשיו. אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.
האמרי שפר מסביר שכאן שלמה המלך מלמד אותנו על העניינים הרוחניים שאדם צריך להשלים בהם את עצמו כדי להגיע לתכליתו. יש אדם שפעל במשך זמן מסוים ביום כדי להגיע לאושרו האמיתי - קיים מצוות היום, למד תורה - ואומר: די לי ליום זה, עשיתי את שלי, מכאן ואילך זמן לתחביבים. בא החכם ומזהיר: אל תדמה בנפשך כי לאחר אתה עמל. תדע לך שהעמל הוא בשבילך, המרוויח הוא אתה. כמו האדם הזורע שמוצא שכר בעמלו - "בבוקר זרע את זרעך", זה הזרע שלך ואתה תרוויח ממנו. כך תמצא שכר לנפשך במה שאתה עושה. ואם זרעת בבוקר, אל תנח ידך לערב, שאינך יודע איזה יכשר. תמשיך בהמשך היום ותמשיך בלילה - הכול זרע שאתה זורע לעצמך, לכן תשקיע.
וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ׃
הפסיקתא זוטרתא אומרת: מתוק יהיה לו לאדם לעולם הבא אם מסתכל באור הזה ומתבונן במעשה השם. אדם שמתבונן במעשה השם - כלומר הולך על פי הידיעה הזאת כל ימיו - כמה מתוק יהיה לו לעולם הבא. "וטוב לעיניים" - שיראה האדם את השמש, שהיא המאור הגדול, ויתבונן: היא עולה ויורדת, ולפעמים יש מציאות של חושך. מכאן תבין שגם אצל האדם יש עליות ומורדות. יש מציאות שבה האדם זורח, יש יום שהוא קם עם שיר חדש בלב, ויש יום שהוא קם בדיכאון ובחוסר רצון - ימי האהבה וימי השנאה, כלשון ספר הישר. יש ימים שאין לאדם חשק לכלום: לא ללמוד, לא להתפלל, לא לקיים מצוות, קם בדכדוך; ויש ימים שהוא קם בהתלהבות ובשמחה. לכן על האדם לראות עד כמה מתוק האור, ולהודות לבוראו על כל מה שבא עליו, בין טוב בין רע, ולהשתדל להתאמץ בכל מצב. "אחד בצער - מאה שלא בצער". ומה תאמר, היום קשה לי? אדרבה, היום חביב יותר בעיני השם מאתמול, שאתמול היה קל לך והיום קשה לך.
כאשר רבקה דולה מים מן הבאר, אומר הרמב"ן שהמים עלו לקראתה, ומניין למדים זאת? שלא נאמר "ותשאב", אלא מיד שמילאה את כדה. אבל אחר כך כן נאמר "ותשאב" לכל הגמלים. שואל רבי זלמן סורוצקין באוזניים לתורה: מה קרה, כבר אינה צדקת כבתחילה? ודאי שהיא צדקת גדולה, אלא שהתשובה היא: בתחילה לקחה לעצמה הביתה - שם נעשה לה נס והמים עלו. אבל אחר כך זה היה לצורך עשיית חסד, וכי בחסד עושים לך הנחות? מצווה מקיימים בטרחה ובמאמץ, וכך מקבלים שכר. כאן אין הנחות - זו מצווה.
ויש לזה דוגמאות רבות. אצל אברהם אבינו: את המים הביא על ידי שליח, ולכן המים במדבר באו לישראל על ידי שליח, על ידי משה; ואילו הלחם והבשר הביא בעצמו, ולכן המן והשליו באו מאת השם באופן ישיר. וכי מעולם לא הביא אברהם מים בעצמו? מאה וחמישים שנה של הכנסת אורחים, ומעולם לא נשא כד? אלא שכל הפעמים האחרות לא היו ביום השלישי למילתו, לא בחמה שיצאה מנרתיקה, לא באורחים ערביים המשתחווים לאבק שברגליהם. ביום ההוא הצטברו כל כך הרבה נתונים שאברהם אבינו יכול היה ללכת לנוח: יש לי אנשי בית, הם מורגלים בחסד, שיעשו הם. ולא - הוא הולך ועושה בעצמו. והמעשה הזה נחקק לדורות, ולא מה שהיה מאה וחמישים שנה; ואילו היה בו שמץ של חוסר שלמות, גם זה היה נחקק לדורות. אנו רואים שדווקא מה שקשה, דווקא המקום שבו האדם מתמודד, הוא היוצר את הרושם האמיתי בשמים. לכן אומר הכתוב: גם כשאתה רואה ימים שאין השמש זורחת בהם, ימים של קושי והתמודדות - ולעומתם ימים שבהם מתוק האור וטוב לעיניים - דע לך שדווקא הימים הקשים הם הימים שעליהם עיקר השכר. ויודה להשם על כל מה שבא עליו, בין טוב בין רע, וישתדל להתאמץ בכל מצב.
עוד אומרים חז"ל: "ומתוק האור" - מתוק האור שעתיד הקדוש ברוך הוא להאיר לצדיקים. אשרי מי שיזכה לאותו אור, לאור באור החיים. איזה אור? אותו אור שאמרו עליו חז"ל שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים. ואת השמש, אומרת הפסיקתא זוטרתא, נתן הקדוש ברוך הוא בעולם כדוגמה, כדי להתבונן בה באורו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא, וכמו שנאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" - הדימוי הוא השמש.
וכעין אותו מעשה שביקש הצדוקי מרבי ישמעאל: הראני את הקדוש ברוך הוא. אמר לו: בוא מחר בצהריים. למחרת בצהריים אמר לו: הסתכל למעלה. הרים עיניו ואמר: זו השמש, אי אפשר להסתכל בה. אמר לו: על אחד משמשיו אינך יכול להסתכל, ועליו אתה מבקש להסתכל? זו האמת - להבין את הקדוש ברוך הוא אין האדם יכול; אור השמש אינו אלא משל ודוגמה לאור עצום ממנו יתברך. ואגב, כל מי שעבר מוות קליני מתאר שהיה שם אור עצום שאינו מסנוור, אור חזק ביותר, והם הרגישו שהוא עוטף אותם ואוהב אותם אהבה אינסופית. כלומר מה שאתה רואה כאן באור השמש אינו אלא משל דל לעומת אור שבעת הימים, לעומת "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא". טוב לעיניים לראות את השמש של האור הזה שהקדוש ברוך הוא עתיד להאיר לברואיו.
במדרש: רבי אחא אומר, מתוקה אורה של עולם הבא, "וטוב לעיניים לראות את השמש" - אשרי מי שיזכה לראות את האור ההוא, אור הלבנה כאור החמה. ורש"י מפרש: "ומתוק האור" - מתוק הוא אורה של תורה, אורה זו תורה; "וטוב לעיניים לראות את השמש" - אשריהם התלמידים שעיניהם רואות הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וכך נדרש באגדת תהילים.
וביאור הדברים: כשהרב ניגש לסוגיה, בתחילה היא "חושך על פני תהום" - זה תלמודה של בבל, חושך גדול. עד שהוא לומד ומעיין, וחוזר ומשנן, ולומד ראשונים ואחרונים, עד שהיא מחוורת כשמלה. ואז, כשהוא בא למסור לתלמידים, הכול ערוך כשולחן הערוך לפניהם - גש ואכול, הכול מוכן. ואגב, היום עשו זאת עבור כל בן ישיבה: יש ספרי קיצורים. כשאנחנו היינו בישיבה זה עדיין לא היה מוכר, אבל דומה שדורנו הוא דור של קיצורים. פעם היו מראי מקומות: עיין קהילות יעקב סימן זה וזה, עיין ש"ך סימן זה וזה - והיום הבינו שלעיין זה מעייף מעט, ולכן מביאים את הציטוט עצמו: דברי הקהילות יעקב בנוגע לסוגיה, אחריו לשון הש"ך, אחריו הרי"ף - הכול לפניך, רק שב ולמד. זהו "אשריהם התלמידים שעיניהם רואות הלכה מלובנת ומחוורת": כבר פרסו לפניהם את כל הראשונים, את המחלוקות, את השיטות והדעות, עד המסקנה להלכה. וכך עשה הבית יוסף: קודם שערך לנו את השולחן, הכין את הבית יוסף, להראות ממי יצאו הדברים ועל סמך מה נפסקה ההלכה. כמה נפלא - הכול ערוך והכול מוכן, בוא ולמד. כמה זה טוב לעיניים לראות את השמש.
האלשיך הקדוש מביא שהפסוק הזה הוא המשך למה שראינו לעיל, בנוגע לעדיפות מעשה הזקנה על מעשה הבחרות. אדם חושב לעצמו: מעשי הבחרות אינם שווים הרבה, שהרי עדיין לא באה בו הרוח; כשאדם מזדקן הוא נעשה רוחני יותר, וכשהוא צעיר הוא מגושם ותאוותני יותר. אם כן, יאמר: מה לי להשקיע בבחרות, אמתין לזקנה, שאז המעשים מרוממים הרבה יותר. על כך אומר האלשיך: אמת שמעשה הזקנה טוב ממעשה הבחרות, אבל טוב יותר שירגיל אדם את עצמו מן הבחרות, שיהיו לו מעשי הנעורים הכנה למעשים שיעשה בזקנתו. אף שאין אור מעשה הבחרות מאיר בעצמו כאור מעשה הזקנה - "לא יבצר מהיות הכנה". אמנם בצעירותך אין זה באותה רמה, אבל כהכנה ודאי שזה טוב: זה יכין אותך לכך שכשתתבגר תהיה כבר בעניינים, כבר בתורה, כבר מורגל במצוות.
משל למה הדבר דומה? לאור הבוקר שבין עלות השחר ליציאת השמש. התבונן בדבר פלא: הקדוש ברוך הוא רצה להאיר לעולם - מדוע אינו מדליק את האור בבת אחת? אנחנו, כשאנו רוצים להאיר את החדר, איננו מדליקים בעמעם אלא לוחצים על הכפתור והאור נדלק. מדוע אין הקדוש ברוך הוא לוחץ על כפתור ומדליק את היום, וכשנגמר היום מכבה אותו? אלא שסמוך לעלות השחר אין החמה מנצת מיד, כדי להכין את עיני האדם שיוכלו לסבול את אור השמש ולא תכהינה עיניו מלהביט מיד אחר החושך. אילו היו מאירים לנו את השמש בעיניים ברגע אחד, מלילה גמור לפלאש כזה, אדם היה עלול להתעוור; זה מסוכן.
ואגב, קראתי על הבאבא סאלי שפעם היה סנדק בברית, והיה שם צלם שצילם אותו, והפלאשים הפריעו לו. היה עושה כך בידו - והפלאש נשרף. הצלם בתחילה לא הבין, החליף פלאש וצילם שוב, ושוב עשה מורנו הרב כך ולא נתן כלום. בפעם השלישית נפל לו האסימון והבין שהבאבא סאלי שורף לו את המנורות. ועל כל פנים, טוב שיש אור של הבאבא סאלי - מה אתה מחפש פלאשים? זה אור ששורף את הפלאש שלך.
לענייננו: הקדוש ברוך הוא לא נתן את האור בפלאש, אלא לאט לאט, בזריחה מדורגת, עד שהעיניים מתרגלות, ובאמצע היום כבר יש אור מסנוור - אבל הוא הולך ועולה. וזה שאנו אומרים בכל יום בתפילה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים" - כמה רחמי השם. וכן בערב: "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור" - "גולל", לאט לאט, כמו שאתה גולל שטיח, או להבדיל כמו שגוללים ספר תורה מעט מעט, ולא בבת אחת. מפני זה "מתוק האור": הוא מאיר בצורה ערבה ומתקבלת לעיניים, בלי שיבוא האדם חלילה לידי עיוורון. וכך תבין גם במצוות שאדם עושה בצעירותו: הן מהוות הכנה. אלה מצוות שעדיין לא באה בהן הרוח, שעדיין אין בהן יישוב הדעת של בן ארבעים וחמישים, ואף שאין אורן חזק - כשם שאין אור הבוקר חזק - הרי הוא הכנה לאור הצהריים. כך המצוות שאדם מקיים בבחרותו אינן עוצמתיות כל כך, אבל הן הכנה לאור הגדול של המצוות שיקיים בבגרותו ובזקנתו, כשיהיה מרומם יותר ברוחניותו. וגם מצוות צעירותו הן "מתוק האור", שהוא המביא לידי האור הגדול ההוא.
כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח, וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ, כָּל שֶׁבָּא הָבֶל׃
הפסיקתא זוטרתא אומרת: ישמח אדם במעשים טובים ויסגל לעצמו מצוות וזכויות; "ויזכור ימי החושך" - הם ימי הקבורה. וכך גם רש"י: ובלבד שיזכור את ימי החושך. שמח בימיך הטובים, אך יזכיר לעצמך תמיד את יום המיתה, שיש שלב שבו ייטמן האדם בקבר. אף אם שנים רבות יחיה - יזכור את ימי החושך. ומדוע נקראים ימי חושך? "כל שבא הבל" - שם אינך יכול לעשות זכויות, אינך יכול לסגל תורה ומצוות, אינך יכול להלל להשם יתברך, "לא המתים יהללו יה". ורש"י מסביר את "כל שבא הבל" גם באופן אחר: כל שבא עליו יהיה הבל בחושך, והבל הוא לשון פורענות וצרות, "כי בהבל בא ובחושך ילך" - שם כל אשר יבוא עליו יהיה צרות. לכן הכן את עצמך עכשיו, את הצידה תכין כעת.
האמרי שפר מחבר את הפסוק לפסוק הקודם, "ומתוק האור", ולומד מכאן מוסר השכל: שידע האדם להעריך את הזמן שקצב לו הקדוש ברוך הוא, את הזמן שבו יש לו חיים, ולא יבזבזנו לריק, בהבל ובשווא. התבונן כמה מתוק ונעים האור, כמה טוב לעיניים לראות את השמש - ובפרט אדם ההולך ביום חורף קר ויושב מול השמש, כמה מתוק לו האור. ותאר לעצמך אדם שהיה כלוא בצינוק ולא ראה אור שמש, בחושך ובאפלה, ולאחר מכן הוציאוהו משם - אפילו ישב שם ימים ספורים, איזה תענוג יהיה לו, כמה יתענג על האור. אנחנו הורגלנו וזה מובן מאליו בעינינו, אבל הוא יוקיר כל רגע שהוא יכול לשבת בשמש. יושב בבית ויוצא למרפסת, ואומרים לו: מה אתה יושב, יש לך עבודה. והוא משיב: אדוני, אתה יודע כמה שנים הייתי בצינוק? תן לי ליהנות עכשיו מן השמש. כל רגע יקר לו.
ואם כן, שואל הרב: מדוע אין האדם מעריך את הרגעים הספורים שבהם הוא רואה אור? ותאמר: שבעים שנה, שמונים שנה - וכי אלה רגעים ספורים? ודאי, לעומת הנצח אלה רגעים ספורים. מדוע אין אדם שם אל לבו שעוד מעט ילך בחושך? ועל זה אומר שלמה: הניסיון יוכיח - "אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח". אדם שחי מתוך בריאות והכול תקין אצלו, אינו מגיע לשלב של "די, נמאס לי מהחיים, אני רוצה למות". כשמגיע מלאך המוות, כל אדם אומר לו: חכה רגע, לא עכשיו. הרי אדם הראשון חי תשע מאות ושלושים שנה ולא שבע, וביקש בחזרה את השנים שנתן לדוד המלך. תשע מאות ושלושים שנה - ולא מספיק.
ואם תשאל זקן בן שמונים או תשעים: הלא רבו ימי שני חייך, ורב לך לנוע בזקנתך, האם לא תחפוץ למות? על כך עונה הכתוב: "ויזכור את ימי החושך כי הרבה יהיו" - אדוני, אל תדאג, ימי החושך הרבה יהיו, מה לי למהר לרוץ לשם? יש לך עוד שנים רבות מאוד שם. ו"כל שבא הבל" - שנים שאין בהן ממש, שכל הבא בהן הבל. ואם כן, איך תרצה שאוותר על ימים יקרים כאלה בשביל ימים שאין בהם ממש? במילים פשוטות: ראה עד כמה האור מתוק, עד כמה החיים נפלאים. ואם שנים רבות יחיה האדם ויתעקש בכל אופן להישאר בחיים - הרי אלה שעות אור, שעליך לנצלן, כי לאחר מכן יבואו ימי חושך, ימים אשר אין לך בהם חפץ. לכן נצל את הימים ואת השנים האלה; איך לא תעריך אותם, כאשר עוד מעט יקרבו ימי החושך, ואם לא ניצל האדם את זמנו - ישוב ריקם חלילה לבית עולמו.
פרקנו מלמד שני יסודות הכרוכים זה בזה. הראשון: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" - אין לאדם חשבון מתי ובמה יצליח, לא בתלמידים, לא בבנים ולא בצדקה. רבי עקיבא שקם מן האפר, אבצן שהוליד את עובד בזקנתו, החפץ חיים שנשא אישה בת בנים לעת זקנה - כולם מלמדים ש"אינך יודע איזה יכשר". והשני: "ומתוק האור" - להתבונן בשמש העולה לאט לאט ברחמים, ללמוד ממנה שגם ימי החושך והקושי הם ימי השכר הגדול, שגם מעשי הנעורים הם הכנה לאור הגדול, ושהאור המתוק שאנו רואים אינו אלא משל לאורו של הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא. ומתוך כך: "ויזכור את ימי החושך" - להוקיר כל רגע של אור, לנצל את הזמן הקצוב, ולסגל תורה, מצוות וזכויות כל עוד הנר דולק.