בפסוק האחרון של פרק י"א חותם שלמה המלך את דבריו אל הבחור: אחרי שהזהיר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", הוא מוסיף הנחיה מעשית - להסיר את הכעס מן הלב ואת הרעה מן הבשר. נעיין בפסוק זה על פי רש"י, האלשיך, דברי חז"ל, ובעל "אמרי שפר", ונראה כיצד כל הפסוק כולו הוא שיעור שלם בעבודת המידות.
וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל׃
רש"י מבאר שזהו המשך ישיר למה שראינו קודם: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" - ולפיכך הסר מלבך דברים המכעיסים את המקום. אל תעשה דברים שעליהם יביאוך במשפט. "והעבר רעה מבשרך" - "רעה" היינו יצר הרע, ו"מבשרך" פירושו שיהיה לך לב בשר ולא לב אבן, לב מרגיש.
"כי הילדות והשחרות הבל" - "שחרות" היא הנערות, לפי שאדם שערו שחור בימי עלומיו. יש מסבירים עוד: "שחרות" מלשון שחר, שהאדם נמצא בשחרית ימיו, כאילו ימי החיים הם בוקר וערב, וזהו הבוקר שלהם. ומהו "הבל"? כלשון הפסיקתא זוטרתא: מהבילין אותו לעתיד לבוא. הימים שבהם אדם עדיין אינו מרגיש מחויב לכלום והולך אחר כל תאוות לבו - הם הימים שיעשו ממנו הבל לעתיד לבוא, ומהם הוא יסבול.
האלשיך הקדוש מבאר את הפסוק בכיוון אחר: גם אם על כל חסידותך והנהגותיך הטובות אתה רואה שבסופו של דבר באים עליך ייסורים ואתה סובל - "הרי אמרו לי עשה טוב ויהיה לך טוב, והנה אני עושה טוב ויש לי רע" - תיזהר שלא לבוא לכלל כעס. כשתראה ייסורים, ואתה יודע בעצמך שאינך ראוי להם, כדרך שבא איוב בטרוניה, אומר לך הכתוב: "והעבר רעה מבשרך". אל תכעס על הייסורים, שכן מטרתם להעביר את הרעה מבשרך. אין לך בשר ודם שאין בו מעט מחלאת זוהמת הנחש, והיא הגורמת לרימה ולמיתת הצדיקים, והייסורים הם המזככים אותה. אם כן, למה תכעס עליהם?
והראיה: אף אנשים צדיקים וקדושים, כרבי אלעזר ברבי שמעון, שאשתו תמהה כשראתה אותו בעלייה ותולעת יוצאת מאוזנו. בא אליה בחלום הלילה ואמר לה שהיות שלא חס על כבודו של אדם - והיה בזה עניין של כבוד התורה ולא מיחה - לכן נענש. הרי לך שאדם גדול, שכל גופו היה שלם, יצאה לו תולעת. למד מכאן שייתכן שיבואו על האדם ייסורים כדי לזככו ולהעביר רעה מבשרו, ואל יכעס עליהם. ועוד מוסיף האלשיך: "הסר כעס מלבך" - אל תאמר "לא הם ולא שכרם", אלא אדרבה, טוב לך על ידם להסיר את זוהמת הנחש.
הגמרא בתענית דף ד' אומרת: אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר "הלוא כה דברי כאש נאום ה'". אמר רבינא, אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר "והסר כעס מלבך".
מה כוונת הדברים? לתלמיד חכם יש לב מרגיש. משום כך יכול להיות דבר שהוא רואה, ומיד קמה בו זעקה. משה רבנו רואה, "מדוע לא אכלתם היום" וכיוצא בזה, ובא לכלל כעס ולכלל טעות. אבל מהיכן זה נובע? הרי הוא עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ואצלו הכעס אינו נובע מגאווה. אצלנו הכעס בא מתוך גאווה: איך העז פלוני להמרות את פי? הרי אני אמרתי, מה, הוא אינו מקשיב? אבל אצל משה רבנו אין גאווה, ולכן הכעס הוא "אורייתא מרתחא ליה" - מכוח התורה יש לו לב מרגיש, וכל דבר קטן מעורר בו התרגשות, וזה עלול להביא גם לידי כעס.
את הרב יוסף היו מספרים סיפור על צרה, על בעיה, על אישה אלמנה - והיה מתחיל לבכות. הלב המרגיש הזה גורם שכאשר קורה דבר שהוא נגד התורה, הוא זועק; זה יוצא מבפנים, מכוח התורה שבו. ואף על פי כן, מסקנת הגמרא היא: מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא - חייב אדם להרגיל את עצמו בנחת, וזהו הפסוק שלנו, "והסר כעס מלבך".
כמה אדם צריך להתגבר על העניין הזה. יש סדרת ספרים שבתור בחור צעיר הושפעתי ממנה מאוד - סדרת תיקון המידות של הרב טובולסקי. פעם הייתי אצלו בבית, קניתי את הסדרה, ואמרתי לו שהפסד הוא שאינו ממשיך להוציא עוד ספרים; יש עוד הרבה מידות. הוא עשה עבודה נפלאה על כל מידה ומידה: ניתח אותה והביא את המקורות מחז"ל. והחלק המעניין ביותר, כמו תמיד, הם הסיפורים - וגם החלק שיוצר את הרושם הגדול ביותר בנפש. לקרוא סיפורים על גדולים, כמה נזהרו מכעס וכמה הקפידו בעניין הזה, כמה נזהרו מגאווה ומכל דבר ודבר - זה יוצר באדם רצון וחפץ להידבק במידות הללו. ולעניינו: לספרו על הכעס קרא "הסר כעס מלבך".
רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו, שנאמר "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנום, שנאמר "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". כלומר: על ידי שתסיר כעס מלבך תעביר את הגיהנום מבשרך, ואם לא תסיר כעס - תהיה לך רעה, והיא הגיהנום.
ומהו "כל מיני גיהנום שולטים בו"? פירושים רבים נאמרו, ופשוטם של דברים: כל עבירה מזוככת בגיהנום מסוים. מי שהיתה לו צינה בעבודת השם - יש גיהנום של צינה; ומי שהתחמם לעבירה - גיהנום של אש. לכל דבר הגיהנום שלו, ולכן יש שבעה מדורי גיהנום, ומעבירים את האדם ממדור למדור כדי שלא יתרגל. עבר אדם עבירה אחת - יש לו מין גיהנום אחד; שתי עבירות - שני מינים. אבל הכועס - עושים לו תערובת של כל מיני הגיהנום יחד. ומדוע? כי לכועס אין שום מעצור והוא מסוגל לכל העבירות. ברגע אחד הוא יכול לעבור על החמורות שבתורה, שהרי יצא משליטה, וכמי שיצא משליטה הוא עלול לעשות כל חטא וכל עוון.
רבי לוי אמר: כל המתגאה הוא כועס, וכל הכועס הוא טיפש. כפי שאמרנו, מקור הכעס בגאווה, שהרי מה שמכעיס אותנו תמיד הוא שמישהו לא עשה את מה שאני רציתי. המתגאה יגיע בסופו של דבר לידי כעס.
ולמה כל הכועס טיפש? המדרש אינו מפרש, אבל ראיתי פעם משפט שהוא ביאור מדויק לדברים: הכעס הוא הדרך של האדם להעניש את עצמו על טעויות של אחרים. וזה בדיוק מה שאומר המדרש בשתי מילים. מה עשית בכעסך? פלוני עשה שטות, ואתה הענשת את עצמך. נזקי הכעס רבים, וכבר פירטנו אותם פעם: היום מוכח מדעית כמה נזקים אדם גורם לעצמו כשהוא כועס - אולקוס, שבץ, בעיות לב, לחץ דם, אין סוף בעיות. כל אלה באים מלחץ, שכן הכועס אינו רגוע, כל דבר מרגיז אותו וכל דבר מזיז לו. מי שרגוע אינו סובל מכל אלה.
אנשים הסובלים מלקות נפשית אינם סובלים מבעיות לב ואינם מתים מהתקף לב; הם מתים מקיצור ימים מסיבות אחרות, אבל לא מן הלב, משום שאינם לוקחים שום דבר ללב. "אין שכל, אין דאגות" - אין לו דאגה, וממילא אין לו נזק. אם אדם ירגיל את עצמו שהכל ממנו יתברך, שעברנו צרות קשות יותר ונעבור גם את זה, ולא ייקח ללבו - הוא יעביר רעה מבשרו וגופו יהיה בריא. וכן כתוב "קצר ימים ושבע רוגז": מי ששבע רוגז הוא קצר ימים, הכעס מקצר את החיים. ומי שכועס הוא טיפש, שהוא מעניש את עצמו על טעויות של אחר. מה תרוויח מכעסך?
הגמרא בשבת קנ"ב אומרת: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב "כי הילדות והשחרות הבל"? דברים שעושה אדם בילדותו - משחירין פניו לעת זקנותו. וכמה הדברים נכונים. הרבה שטויות שאדם עשה בילדותו עושות לו צרות לעת זקנותו. ראשית מצד שמו: הוא נושא עליו את כל השטויות שעשה, ומי שמכירים וזוכרים אותו זוכרים אותו עוד מימים ההם.
אבל הדבר הנורא יותר, ודיברנו בזה לא פעם: פעמים רבות השטויות שאדם עושה חוזרות אליו. מה שעשית להורים שלך - הילדים שלך יעשו לך. רואים זאת וכואב הלב. אדם שעזב את הישיבה, הלך וחיפש לו, ועשה מרורות להוריו - ולבסוף חזר, שכן תשעים אחוז מן העוזבים חוזרים בסוף, לאחר שכל ההתלהבות והתאוות יורדות - ואחר כך זה חוזר אליו כלולאה אצל הילד שלו. אין הבטחה הפוכה: אדם יכול להיות צדיק הדור ויהיה לו בן שיסרח את דרכיו. אבל בכיוון הזה כמעט תמיד רואים שזה מובטח: את בית הספר שעשה לאביו, בנו יעשה לו. נזכרתי במה שמספרים על אב שאמר לבנו: "אתה רואה, בני? כל שערה לבנה שיש לי - ממך היא, מן הצרות שאתה עושה לי". הסתכל עליו הבן ואמר לו: "אה, אבא, כמה צרות עשית לסבא?"
יש מקומות בחז"ל שמסופר בהם על הקפדה, כגון אצל שמאי. שמאי מידתו מידת הדין, ומידת הדין משמעה הקפדה - דרישה מקסימלית לעמידה בתנאים עד הקצה האחרון. וזה אינו מתחיל ממך אלא ממנו: הוא דורש קודם כל מעצמו את העמידה בדרגות האלה. וכשבא מישהו לעשות צחוק מן התורה - מקפידים עליו, וזה נובע מתוך התורה ולא מכעס אישי; אין זה במושגים האלה כלל. אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו אפילו לא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. דע שמה שמדובר שם הוא בהשגות של אנשים שזו הייתה דרכם.
וכן אצל רבי אליעזר, שכתוב עליו "שמותי הוא". רב חיים שמואלביץ מביא שרבי אליעזר ירד לפני התיבה ולא נענה, ורבי עקיבא ירד, אמר "אבינו מלכנו" ונענה, מפני שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו. שואל רב חיים שמואלביץ: אם כן, לכאורה רבי עקיבא גדול ממנו? ומשיב: לא. אצל רבי אליעזר, מה שאינו מעביר על מידותיו נובע מתוך שיטה ודרך, שהרי שמותי הוא, ומידת הדין אומרת יקוב הדין את ההר - זו הייתה ההנהגה שלו.
וכשמגדירים כעס - יש כאן טעות רווחת, ואולי היא נובעת מן הציבור הכללי. רבים סבורים שכעס פירושו התפרצות. אבל כעס על פי הגדרת התורה אינו התפרצות, אלא מה שנקרא תנודתיות הנפש. כשאדם שליו, נפשו שקטה בתוכו; וכשמשהו מרגיז אותו, הלב מתחיל להלום והוא תוסס מבפנים. ייתכן שמבחוץ הכל ייראה בסדר, אבל בפנים כבר לבה מתפרצת - והאדם הזה עבר על כעס אף שלא הוציא זאת החוצה. ודאי שיש דרגות בכעס: יש כעס של חוצפה, ויש השובר כלים בחמתו והרי הוא כעובד עבודה זרה. אבל כשמדברים על כעס על פי התורה, מדברים על הכעס שבפנים. על זה התורה מזהירה: שבתוכו לא יכעס האדם, אלא תהיה לו שלוות הנפש ויאמר "גם זו לטובה, זה רצון שמיים, איני כועס".
וזו עבודה, בפרט לאנשים שמטבעם רגישים וכל דבר מקפיץ אותם. הגמרא אומרת על האיסטניסים שחייהם אינם חיים. אדם שמציאותו שהוא רגשן, שכל דבר מפריע לו וכואב לו - זו התמודדות לא פשוטה: למה עשה כך? למה לא התקשר? למה זה ככה? ומה עם ההוא? הוא חושב כל הזמן שהכל בידיו, שהוא המנהל של העולם. אנשים כאלה צריכים להרגיל את עצמם לאט לאט שהכל ממנו יתברך, וכל מה שקורה הוא ברצון השם. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה": מה שבידי לעשות אעשה, ומה שאין בידי - אשאיר לקדוש ברוך הוא. אינך מנהל העולם. מה שמקפיץ אותנו הוא שאני סבור שהיה צריך להיות אחרת; ואילו הייתה לי אמונה שמה שקרה עכשיו הוא רצון הבורא, ואם הבורא היה רוצה אחרת היה אחרת - לא הייתי כועס. הכעס מתחיל ממשהו מבפנים.
בעל "אמרי שפר" מסביר שהכעס כרקב מכלה את הגוף - כפי שאמרנו, הוא אוכל מבפנים. ועוד הוא מבאר שסוף הפסוק, "כי הילדות והשחרות הבל", הוא משל וראיה לתחילתו, "והסר כעס מלבך". שהרי לפי כל הפירושים יש כאן קושי: מה הקשר בין הרישא לסיפא? אם הילדות והשחרות אינם הבל, איני צריך להסיר כעס מלבי?
אלא כך: על מה אדם כועס? על הבלי עולם. למה נעשה כך, למה לא היה כפי שרציתי. התבונן - כשאדם ילד קטן, במה הוא משחק? בג'ולות, בונה ארמונות בחול. יבוא מישהו וייקח לו את הג'ולות - צעקות ובכיות, והולך לאמו: "לקח לי את הג'ולות". ואם יהרוס לו מישהו את הארמון בחול - זו בכלל שבירה. אמר פעם רבי ישראל סלנטר: זה כמו להטביע לאדם מבוגר ספינה. היום אין בונים ארמונות בחול, אבל הילד שבנה מגדל מקוביות, ובא אחיו מתוך תענוג וחיוך ונותן לו בעיטה חיננית - והלה בוכה וצועק. בשבילו הארמון הזה יקר וחשוב.
עתה התבונן מה קורה כשהאדם מתבגר ומגיע אל הבחרות, היא ה"שחרות" שקורא לה שלמה: יבוז בעיניו לתהלוכות חייו בימים שעברו, אשר התמרמר על הבלים כאלה. "מה, על זה בכיתי? על ג'ולות שקונים בשקל? על ארמון בחול?" ויבחר אז בעיניו דברים נעלים מאלה - לסדר את שערו, לפאר את בגדיו, להתרפק על אהובתו. ובהגיעו לימי הבינה והעצה, יבוז גם למטרת עמלו בימי שחרותו. אמור לו כעת לעמוד עשרים דקות מול המראה כפי שעשה בצעירותו, והוא צוחק. פעם אמר מישהו לחברו: "אשריך, אין לך הרבה ראש לחפוף". השיב לו: "אין לי הרבה ראש לחפוף, אבל יש לי הרבה פנים לשטוף". כל אותם דברים שהעסיקו אותו אז - המותגים, רבע שעה לסדר את החגורה שתתאים למכנסיים, לגרביים ולנעליים - כבר אינם תופסים אצלו מקום, ונחשבים בעיניו להבל. ואז הוא רודף אחר פרנסתו: יש עסקה משתלמת, בוא נקנה, ניקח, נעשה, ובזה הוא עוסק עד יומו האחרון.
אבל אם יחכים וישכיל, יבין שגם זו מטרת הבל. יבואו ימים שגם בעניינים האלה לא תמצא עניין, ותאמר: מה רדפתי? מה היה כל כך חשוב? ומה הרווחתי? הרי מה שהיה לי כבר הספיק לי, ולמה הייתי צריך לבלות את ימיי במרדף אינסופי? נמצא שההתבוננות ב"ילדות והשחרות", שאתה מבין היום כמה היו הבל, נותנת לך מוסר גם לגבי מה שאתה עושה היום ורואה בו דבר חשוב - הכל חוץ מתורה - שסופך לומר עליו: אלו שטויות. כמו שאתה מסתכל היום על הג'ולות ועל הגוגואים ששיחקת בהם, כך יגיע הזמן שתאמר: באיזה שטויות התעסקתי, הכל הבל.
אם כן, אומר לך הכתוב: יש סיבה לכעוס? ולמה אתה כועס היום? כמו שאומר חובת הלבבות: מאשר היום תכעס - למחר תשחק. מה שמכעיס אותך היום, סופך לומר: תגיד לי, על זה כעסתי? איזו שטות, זה העסיק אותי? וכמו שאתה רואה שהילדות והשחרות היו הבל, כך יגיע הזמן שתבין שגם המרדף שלך היום אחרי ענייני העולם הבל הוא. אז על מה לכעוס? "זה לא הסתדר, ההוא שם לי רגל, רציתי לקנות והוא הכשיל את העסקה" - מה אתה כועס על שטויות?
הסיפור הזה מזכיר את המעשה בגרף פוטוצקי. כידוע היה גר צדק, וממשפחת אצולה של כמרים וראשי הכנסייה. בשבילם הייתה זו סטירת לחי גדולה, שכן הם אחזו שהיהודים מושפלים ונדחים והם דת האמת, ופתאום בא אחד משלהם וחוצה את הקווים ונמלט מהם. ניסו לפתותו בכל מיני פיתויים, ואף היו מוכנים שרק כלפי חוץ ייראה כמשתחווה לצלם וכחוזר לדתם, ואחר כך יעשה כרצונו ולא יעשו לו מאומה - אך בשום אופן לא הסכים לעשות שקר בנפשו. הוא נתפס ונעקד על קידוש השם: עשו מדורה גדולה ברחוב העיר והעלוהו על המוקד. מובא שהגר"א אמר לו שאם ירצה יוכל לתת לו שם קדוש להינצל בו, והשיב: כל ימיי ציפיתי למות על קידוש השם, זה הדבר הנעלה ביותר והמדרגה הגבוהה ביותר, ועכשיו אוותר על זה? ובשום אופן לא הסכים.
מספרים שכשלקחו אותו לעקידה, ואף השמיעו את הניגון המיוחד, אמר לו אחד הכמרים: היום אנו צוחקים עליך, אבל אני יודע ששם למעלה אתה תצחק עלינו, ואתה עוד תיפרע מאיתנו ותעניש אותנו קשה על מה שאנו עושים לך היום. הסתכל עליו ואמר לו: כך נראה לך? אני זוכר שכשהייתי ילד הייתי משחק בג'ולות ובונה ארמונות בחול, והיו ילדים מרושעים שנהנו לבוא ולהרוס לי את הארמונות. כל כך כעסתי, בכיתי והתמרמרתי, והבטחתי לעצמי שכשאגדל ואקבל מעמד - הרי אני ממשפחה חשובה - אנקום בכולם ואראה להם מה זה ואיפרע מהם. ותגיד, נראה לך שכשהתבגרתי בכלל זכרתי את מה שעשו לי וחשבתי ללכת לנקום בהם? משחקי ילדות, מי זוכר את מה שהיה אז? וכי אתה סבור שבמקום שבו אהיה שם למעלה יטרידו אותי כמה כמרים שכאן?
הרי זה כמו אדם שזכה עכשיו בפיס ונכנס לו גרגיר חול קטן בנעל - וכי זה מטריד אותו כעת? שם הוא נצח נצחים, והשטויות של כאן לא יעסיקו אותו. מכאן אנו רואים את היסוד: כמה דברים שאדם משקיע בהם את זמנו, וכשתתבונן בהם בפרספקטיבה תבין שהם חסרי חשיבות - על זה השקעתי את הזמן? על זה ביזבזתי את ימיי? לכן צריך האדם להתבונן ולראות את הדברים כפי שייראו לאחר זמן, ואז יקבל את התמונה האמיתית של החיים, ועל ידי זה יסיר כעס מלבו. שום דבר כבר לא ירגיז אותו באמת, והוא יקבל בעין טובה את כל מה שהשם עושה.
פסוק החתימה של פרק י"א מלמדנו עבודה שלמה: "והסר כעס מלבך" - לפי רש"י, הרחק ממך דברים המכעיסים את המקום; לפי האלשיך, אל תכעס על הייסורים, שהם באים להעביר רעה מבשרך ולזכך את זוהמת הנחש. חז"ל הוסיפו שהכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, לפי שאין לו מעצור והוא מסוגל לכל העבירות; שכל המתגאה בא לידי כעס, וכל הכועס טיפש - שהוא מעניש את עצמו על טעויות של אחרים, ומזיק לגופו ולימיו. כעס אינו רק התפרצות אלא תנודתיות הנפש שבפנים, והדרך לתקנו היא אמונה שהכל ממנו יתברך, ולמילף נפשיה בניחותא. ולבסוף, "כי הילדות והשחרות הבל": כשם שהיום אתה צוחק על הג'ולות ועל ארמונות החול שבכית עליהם, כך יגיע יום שתבין שגם ההבלים שאתה רודף אחריהם עתה הבל הם - ואם כן, על מה כדאי לכעוס? בזה סיימנו את פרק י"א של ספר קהלת.