פרק י"א בקהלת פותח בקריאה גדולה למעשה: "שלח לחמך על פני המים", "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" - שלמה המלך מעורר את האדם לעשות, לתת, לזרוע, ולא להמתין לעיתים משוכללות שלא יבואו לעולם. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים שנראים במבט ראשון כאמירות פשוטות ומובנות מאליהן - העבים שמריקים את גשמם על הארץ, והעץ שנופל ונשאר במקום שנפל - ונראה כמה עומקים חבויים בהם, בדברי רש"י, המדרש, רבנו בחיי, האלשיך והאבן עזרא. ומשם נמשיך אל "שומר רוח לא יזרע", פסוק שהוא כולו מוסר חיים: מי שכל הזמן חושש ומחכה - לא יעשה דבר.
אִם־יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ יָרִיקוּ וְאִם־יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא׃
לכאורה פסוק תמוה מאוד. מה בא ללמדנו? עבים שמלאים גשם - ודאי שיריקו אותו על הארץ. עץ שנפל בדרום - מן הסתם לא יימצא בצפון. מה רצה שלמה בחכמתו ללמדנו כאן? על כך נראה פירושים רבים.
רש"י מבאר: אם ראית עבים מלאים גשם, דע שסופם להריק את גשמיהם על הארץ - במקום שהטובה צומחת וניכרת, שם סופה לנוח. הקדוש ברוך הוא לא יצר ירידת גשמים לשמים; מה זה נותן שם, על מה זה משפיע? הוא יצר ירידת גשמים לארץ. אין לנו כוכבים אחרים שיורדים בהם גשמים - מחפשים כל הזמן איזה כוכב יש בו מים - רק בכדור הארץ יש גשם. כלומר: כשהקדוש ברוך הוא מביא את הטובה, הוא מביא אותה למקום שיש בו תועלת לטובה, למקום שבו היא צומחת וניכרת.
כך גם בהמשך הפסוק. רש"י, על פי חז"ל, לוקח את ה"עץ" כמשל לצדיק שמגונן על הדור: אם ישכון אדם חכם וצדיק בעיר או במדינה, במקום שישכון שם יהיו נראים מעשיו אחרי מותו - חכמתו ומידותיו התרומיות - ותשולם טובה ליושבי המקום על המנהג הטוב שהדריכם בדרך ישרה. כשצדיק גר במקום הוא משפיע עליו; ולכן כשצדיק עוזב - פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שכן היות הצדיק במקום משפיעה בהכרח על יושביו. זה "מקום שיפול העץ שם יהוא" - שם יושפעו האנשים ממעשיו.
ומהו "יפול"? הרי לא מדובר בנפילה אלא בשכינה במקום. רש"י מבאר "יפול" - ישכון, כמו "ועל פני כל אחיו נפל". ולמה נמשל תלמיד חכם לעץ? "צדיק כתמר יפרח", אך עיקר הדמיון הוא שהעץ מסוכך, והתלמיד חכם מגן ומסוכך על דורו - "והיה כעץ שתול על פלגי מים".
חז"ל דורשים: "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" - אם ימלאו תלמידי חכמים תורה, על ישראל יריקו, שכן נקראו ישראל "ארץ", כמו שנאמר "כי תהיו אתם ארץ חפץ". הגשם מבטא מים, ומים הם תורה; וכשתלמידי חכמים מתמלאים תורה - על מי הם משפיעים אותה? על ישראל, שנקראו ארץ.
"ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא" - אם הגיע זמנו של תלמיד חכם להורות, אם בדרום ואם בצפון, שם ישראל מתכנסים ולומדים ממנו. להיכן שילך, לשם ילכו אחריו. ורואים זאת במציאות: בכל מקום שהיו בו גדולים, התאספו סביבם. אמנם אצל רבי אלעזר בן ערך זה לא עלה בידו, מפני שהתלמידים לא רצו להתרחק מיבנה, ממקום ריכוז התורה; אבל באופן הרגיל, בכל מקום שיהיה החכם - בצפון או בדרום - מתרכזים סביבו כדי ללמוד ממנו תורה.
ועוד דורשים חז"ל: אם הגיע זמנו של תלמיד חכם להסתלק מן העולם, אם בציפורי ואם בטבריה - שם יהיו כל ישראל גומלין עמו חסד. לפי הסבר זה "יפול" מתאים מאוד כפשוטו, כלשון "נפל בקרב": הצדיק ייפטר מן העולם, ואל תדאג - בכל מקום שיהיה, שם יגמלו עמו כל ישראל חסד. כשנפטר הבבא סאלי בנתיבות - אני זוכר זאת כילד, בסביבות גיל בר המצווה - כל ישראל נסעו לנתיבות לגמול עמו חסד אחרון. וכשהביאו לכאן את רבי משה פיינשטיין, כל ישראל נסעו לירושלים; וכשנפטר הרב עובדיה יוסף, מכל הארץ הגיעו.
ספר "עוללות אפרים" הביא בשם רבנו בחיי, ש"אם יפול עץ" מדבר באדם, כמו שכתוב "כי האדם עץ השדה". "בדרום" - בחצי ימיו. ומה הקשר בין דרום לחצי הימים? הדרום נקרא כך משום שהשמש שם בגובה - "דר רום", השמש דרה שם ברום. הצפון לעומת זאת אינו מקום מואר, אין השמש מכה בו. אם כן "אם יפול בדרום" - אם ייפטר בחצי ימיו, כאשר שמשו דרה ברום, כשהוא נמצא בפסגת הצלחתו, כמטאור ברום העולם. "ואם בצפון" - בימי הזקנה, כשכבר הגיע זמן הערב שמשו.
ועל זה אומר "שם יהוא": בין אם נפטר בחצי ימיו ובין אם נפטר בסוף ימיו - שם יהוא, זהו זמנו, ואת עבודתו השלים; את מה שהיה צריך לעשות סיים. וכמה גדולים מתו בחצי ימיהם. האר"י הקדוש - מי יודע, אם היה חי עוד שלושים או ארבעים שנה, כמה תורה היה לנו; ואולי אף הגאולה הייתה מגיעה, שהרי היה אמור להיות משיח בן יוסף. וכן הרמח"ל, האור החיים, הרמ"א, ועוד גדולים רבים שנפטרו בקיצור ימים, ומי יודע כמה היינו זוכים אילו האריכו ימיהם. על זה אומר הכתוב: דע לך, מתי שייפול - בין כשהשמש דר רום ובין בעת זקנתו - "שם יהוא", זהו הזמן שהוקצב לאותו צדיק. כמו אצל חנוך, "כי לקח אותו האלוקים": אף שמת בצעירותו, למעלה הוא עומד ומשמש, מלאך מט"ט. אין כאן נזק כביכול, אלא זהו רצון הבורא - זה פרק הזמן שבו נועד לפעול בעולם, ובזמן הזה הספיק הרבה את מה שהיה צריך לעשות.
עוד דרשה מביא: "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" - אם ימלאו הנביאים נבואה, על ישראל יריקו, כדרך שראינו לגבי התורה. "ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון שם יהוא" - אם הגיע זמנם של נביאים להתנבא, אם בדרום ואם בצפון, לשם יתכנסו ישראל לשמוע נבואתם.
ועוד אמר רבי יצחק: אם ראית צרות שהן ממשמשות ובאות - "על הארץ יריקו", בשביל ישראל שנקראו ארץ, "כי תהיו אתם ארץ חפץ". וההמשך, "ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון", כמו שראינו - אם הגיע זמנו של תלמיד חכם להסתלק מן העולם, שם גומלין עמו חסד. החלק הראשון של הדרשה בא ללמד שכל מה שקורה בעולם הוא בשביל ישראל: למה "על הארץ יריקו"? מפני שזה בשביל עם ישראל, בשביל הארץ.
ולפי זה תמוה מעט, שהרי הגשם הוא בדרך כלל סימן ברכה, וכאן מתייחסים אליו כאל צרות. אלא שיש להבין את "ימלאו העבים" באופן אחר. יש ביטוי מליצי שהכוהן אינו רואה את הנגעים ביום המעונן - צריך לראות בבהירות, ויום מעונן אינו זמן לראיית נגעים. ואומרים בעלי החסידות: כאשר יש זמן של צרות ורדיפות ושואות, השם יצילנו, אין זה הזמן להתחיל לראות נגעים בישראל ולומר "יש לעם ישראל בעיה כזו וכזו"; אדרבה, עכשיו צריך לראות איך להציל את עם ישראל, איך להתפלל עליהם ואיך לגונן עליהם - ולא לנקר להם בחסרונות ובנגעים. רואים אם כן שהעבים הם ביטוי לזמן של אפלה וחושך. גם בלשון בני אדם, כשמתארים תקופה קשה אומרים "נתקדרו עבים על שמי אירופה". וחז"ל משתמשים בביטוי החושך לתיאור המלכויות - "וחושך על פני תהום, זו מלכות" וכולי, מלכות הרשעה. לפי זה "ימלאו העבים" אינו עבים של ברכה אלא עבים מחשיכים, שגשמם יורד בשיטפון ההורס ושובר. אם ראית צרות ממשמשות ובאות - על הארץ יריקו, והכול בשביל ישראל, כפי שדיברנו באריכות כמה פעמים.
שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר׃
הסברנו כמה פעמים שהביטוי "שומר" במקרא בא לרוב במשמעות של ממתין: "ואביו שמר את הדבר" - המתין לראות כיצד יתגשם; "שומר מה מלילה", "משומרים לבוקר" - הממתינים והמצפים לביאת הבוקר, ולא אנשים שעושים שמירות. "שומר רוח לא יזרע" - הממתין לרוח לא יזרע. ומדוע? אומר רש"י: פעמים ממתין ואינו בא. "ורואה בעבים לא יקצור" - אדם שנותן עיניו בעבים, כשרואה אותם קודרים אומר: עכשיו אי אפשר לקצור, עוד מעט ירד גשם, ואני אתפס בבוץ - איך אפשר לצאת היום לקציר? אדם זה לעולם לא יקצור, כי הוא תמיד ירא.
במילים פשוטות, על פי רוב המפרשים בא הפסוק לומר: מי שהוא חששן, וכל הזמן דואג "לא נעשה עכשיו שמא" ו"לא נעשה עכשיו שמא" - לא יעשה אף פעם, כי תמיד יש שמא ותמיד יש חששות. השומר רוח מחכה עד שתבוא הרוח - אל תחכה, תזרע עכשיו. והרואה בעבים מחכה שלא ירד גשם - אל תחכה, תקצור עכשיו.
פעם שאלו את רוטשילד איך נהיה רוטשילד. אמר: הייתי קונה סחורה במחיר זול. אנשים היו אומרים לי - תחכה שזה יעלה, שיהיה שווה הרבה, ואז תמכור. לא הייתי מחכה; עלה קצת - מיד מכרתי. ושוב, הייתי מוצא סחורה והולך לקנות, ואמרו לי: לא, תחכה שזה ירד עוד קצת, ואז תקנה. לא הייתי מחכה, הייתי קונה. וההם עדיין מחכים - זה מחכה שירד וזה מחכה שיעלה. הבנת כמה עסקאות סגרתי בזמן הזה? זו הצרה של האנשים שמחכים למכה. רוטשילד לא חיכה למכה: הרווחתי פה משהו - מצוין, נמשיך הלאה; עשיתי עוד רווח - נמשיך הלאה.
זהו גם סוג האנשים שאמרתי לכם עליהם פעם: בא לחפש הצעת עבודה, ומחפש מינימום מסמנכ"ל - שיהיה לו לאן לשאוף, להגיע למנכ"ל. להתחיל מלמטה? מה פתאום, שיסדר מוצרים בסופרמרקט? הוא עוד מחכה. כנראה החברות במשק עדיין לא הכירו בו, וחדרי הדירקטוריונים עדיין לא הבינו שיש כאן כוח עוצמתי שיכול להשביח כל חברה - אז הוא ממתין. ואומר שלמה: אל תמתין. שומר רוח לא יזרע, והרואה בעבים לא יקצור. מה שיש עכשיו - תחטוף, תיקח, ויהיה לך מזה ברכה ופרנסה.
האבן עזרא אומר שזה משל לנדיב, בהמשך למה שראינו למעלה - "שלח לחמך על פני המים", "תן חלק לשבעה וגם לשמונה". כאן הוא נותן דוגמה לעצל ולכילי, הקמצן: הוא אומר לך - תראה, יש עכשיו רוח, סימן שלא ירד גשם, אז מה אני אשים עכשיו את הזרע בארץ? חבל לזרוע. אדם כזה לא יזרע לעולם, כי לכילי ולעצל תמיד יש את כל הסימנים להוכיח שאין זו העת.
ויש אומרים שמדובר כאן במצווה כמשמעה, בזורע ממש. ראינו למעלה שלמה משבח את מלאכות האדמה כמשובחות שבמלאכות, כמנהג האנשים בזמנו, וכאן הוא בא לומר: אל תישען על נסיונך העבר, כי העיתים משתנות. אדם אומר: בפעם הקודמת הייתה רוח ואחר כך לא היה טוב. ותשובתו - מה שהיה היה, עכשיו תזרע. הוא אומר: אבל פעם הקודמת היו עבים ואז הייתה בעיה. ותשובתו - אל תתייחס למה שהיה, אין העיתים שוות. יכול להיות שמה שבפעם הקודמת לא היה זמן מוצלח, עכשיו מוצלח; פעם הקודמת בא הגשם בתחילת החורף ועכשיו יבוא בהמשך. אל תאמר "מה הטעם לזרוע עכשיו, כבר עבר תחילת החורף" - תמיד תמצא תירוצים למה לא. וכי מה שהצלחת בו בפעם הקודמת, בהכרח תצליח בו גם עכשיו?
לאלשיך הקדוש פירוש מעניין כאן, על פי מה שביאר במשלי בפסוק "אוגר בקיץ איש משכיל": האדם בעולם הזה זורע - זורע מצוות בעולם, תורה, פדיון נפש וכולי; ואחר כך, לאחר רוב ימיו, הוא קוצר. ומהי הקצירה? הקצירה של האדם לקראת בגרותו וסוף ימיו היא הברירה וההפרדה בין המעשים שאינם טובים למעשים הטובים, בין ההנהגות הפגומות לישרות, בין ענייני החומר לעניינים הרוחניים. לכן יצר הקדוש ברוך הוא מציאות שכאשר האדם מתבגר, ענייני החומר פחות מדברים אליו - התאוות והרדיפה האינסופית כבר בפנסיה - והמטרה היא שבזמן הזה יקצור. כל מה שזרעת עד עכשיו, תקצור: תתחיל לברור את הדברים הפחות טובים והגרועים, לנפות ולנקות, ואז יהיו מעשיך מזוככים. יסלק את מעשיו מכל פנייה חומרית, כמו הקוצר העוקר את תבואתו מקרקע הארץ ומפריד אותה מן האדמה ומן העשבים השוטים.
ועכשיו, אומר האלשיך, בוא והבן מה נאמר כאן. יש אדם שאומר: למה לי להתאמץ בנערות ובבחרות? המצוות שלי עכשיו לקויות, מצוות עם תאוות, עם ארציות, עם פניות חומריות ורצונות של הישגיות - אין אלו מצוות שלמות. מוטב שאשקיע במצוות לקראת סוף ימיי, כשהאדם יותר רוחני, פחות מגושם, ואינו נמצא במרדף האינסופי אחר החומר. ולעומתו יש אדם אחר, שזורע מצוות כל ימיו, אבל עושה מעסקי העולם הזה ומעביותם עיקר - זורע מצוות, אך עיקרו בגשמיות, בארציות ובהישגיות החומרית. ועל שני אלה אומר שלמה שאינם טובים: לא זה הממתין עם קיום המצוות עד שיתבגר, ולא זה המקיים מצוות מוקדם אך שקוע בחומריות.
ולמה? הנה "שומר רוח לא יזרע": זה שממתין ומצפה ל"רוח" כדי לזרוע מצוות - כלומר נמצא עתה בבחינת נפש בלבד, שהיא הדרגה הירודה, ומחכה לתוספת רוח שתבוא כשיתבגר - אדם כזה לא יזרע לעולם. שהרי מאין באה הרוח? על ידי עסקך בתורה ובמצוות אתה מביא את הרוחניות. והאדם הזה לא זרע בילדותו, לא עשה דבר שיביא את הרוחניות - אם כן מדוע אתה סבור שבזקנתך תעשה משהו? אם לא הבאת את הרוחניות, היא לא תבוא. לכן צריך אדם להתעסק בתורה ובמצוות מצעירותו, גם אם אינן בשלמות, כדי שיוכל בבגרותו להביא את הרוח.
ואת הרעיון הזה אמרנו כמה פעמים במילים אחרות: המציאות מוכיחה שאנשים שמעולם לא דרכה רגלם בשיעור תורה בצעירותם - גם בבגרותם לא הגיעו. אתה פוגש אותו ברחוב, "מה נשמע", והוא אומר: כשאצא לפנסיה, כשאני וכשאני. ואינך רואה אותו לא מקילומטר ולא ממאה מטר, אפילו לא עובר ליד. למה? כמו שאומר האלשיך: איך תבוא הרוח בבגרותו אם לא הביא אותה בצעירותו? אם לא התחלת בצעירות לרכוש תורה ומצוות וחיבור אליהן, מה פתאום שזה יבוא בגיל שישים? ואדרבה, בגילאים האלה כבר לא עושים שינויים; מה שנשאר לך מקודם אתה יכול לשפץ, ושינויים בודדים הם אלה שעושים בגיל הזה. כמה חוזרים בתשובה בגיל שישים אתם מכירים? בגיל שבעים? החזרה בתשובה היא בדרך כלל בגיל המהפכני יותר, הצעיר יותר.
ו"רואה בעבים לא יקצור" - זהו הסוג השני: האדם שמתחיל במצוות בילדותו, אך שקוע בעביות ובחומריות של העולם הזה. אדם זה לא יקצור, שכן עביות העולם הזה לא תניח לו לקצור - להפריד ולברור, להוציא את החיטה מן העפר ומן הלכלוך. מרוב שהוא שקוע, אתה רואה אותו גם בגיל שישים ושבעים ושמונים רודף אחרי כל עסקה, מחפש עוד חתיכת עסק, להרוויח מכאן ולהוציא משם. מתי תאמר לו: לאן אתה רץ, חביבי? אתה מסודר עם פנסיה, לך לבית המדרש - מה יש לך עכשיו לעשות? והוא עדיין במרוץ: אני צריך לבנק, אני צריך לכאן ולשם. אומר האלשיך: לא יעזור, לא יקצור. למה? כי הוא רואה בעבים - עיקרו בעביות ובגשמיות, ובה היה שקוע כל הזמן. לכן לא יגיע לזמן הרוח, ולא יקצור ויברור את מעשיו הטובים לתקנם, אלא יישאר שקוע בענייני הארציות.
חז"ל דורשים במדרש: "שומר רוח לא יזרע" - שומר רוחן של מלכויות, לא יזרע מצוות ומעשים טובים. "ורואה בעבים לא יקצור" - מי שרואה בעבים של מלכויות, לא יקצור מצוות ומעשים טובים. מה כוונת הדברים? שאדם צריך לדעת לא להתחשב במלכות, אלא להיות עובד השם בכל מצב. כמו שראינו אצל חנניה מישאל ועזריה, כך אמרו לנבוכדנצר: אם למיסים וארנוניות - עבדיך אנחנו; אבל לקיום תורה ומצוות - אתה והכלב שווים, ומחילה מן הכלב על הפגיעה. כלומר: מה אתה קובע לנו בענייני רוחניות? אתה תאמר לי להשתחוות לצלם או לא? מה שאתה רוצה להאמין - האמן לעצמך, ואני אעבוד את אלוקיי. תזרוק אותי לכבשן האש - וכך אכן עשה.
ונדע אם כן שבענייני רוחניות אל יהיה אדם "שומר רוח", ממתין לראות לאן נוטה רוח המלכויות. ויש כאלה שכל הרוחניות שלהם כשבשבת: מחכה לראות לאן הרוח נוטה, והוא "הרב של המלכות" - הרב של גולדה, הרב של בן גוריון. מפני שהוא רוצה להתקדם במשרות ולקבל תפקיד, הוא ממתין לראות מה הם רוצים, מה הם מבקשים, לאן הרוח נושבת. ומי ששומר רוח של המלכות - דע לך שלא יזרע מצוות ומעשים טובים, כי הוא תמיד מחפש לספק את המלכות ולעשות את רצונה, ולא את רצון ריבונו של עולם.
ומהו "רואה בעבים של מלכויות"? אפשר להסביר כדרך שאמרנו למעלה, שעבים הם לשון איום - התכסו השמים עבים. מי שחושש תמיד מרוע המלכות, לא יקצור מצוות ומעשים טובים. אל תחשוש למלכות, עשה אתה את מה שאתה מצווה. אברהם אבינו לא חשש מנמרוד, חנניה מישאל ועזריה לא חששו מנבוכדנצר. ומי שכל הזמן חושש מן העבים - לא יקצור. ואפשר להסביר גם להיפך, שהעבים כאן הם גשם חיובי: המלכות משפיעה שפע, כביכול גשם, והוא כל הזמן מסתכל לאיזה כיוון הגשם של המלכות, למי היא משפיעה ולאן, וכל מעשיו כדי למצוא חן בעיניהם שיבוא אליו הגשם. לכן "לא יקצור מצוות ומעשים טובים", כי הוא כל הזמן מחפש לרצות אותם ולספק אותם.
לאבן עזרא כאן פירוש מעניין. הוא מסביר שכל דברי שלמה על "שומר רוח" ו"רואה בעבים" נאמרו כנגד האנשים המנחשים, הרואים בעבים ומדמים בהם צורות ותמונות, וירצו לקסום בהם קסם ולדעת בתחילת מעשיהם אם יצליחו אם לא. מובא בספר יוסיפון ועוד, שלפני תקופות קשות מסוימות היו מסתכלים בעננים ורואים דמות של איש מלחמה עם חרב - לא ממש, אלא כדמיון, כדרך שאדם מדמה בעננים ומגיע לתיאור כזה - ומזה היו מסיקים מסקנות ומביאים תובנות מה עתיד להיות ואיזו צרה תתרגש. זה בגדר "רואה בעבים".
וכן "שומר רוח": בודק מאיזה כיוון הרוח ולאן, וכביכול שואל את הרוח - לאיזה כיוון אזרע? האם אצליח בסחורה או לא? אם תלך הרוח לכאן אצליח, ואם לכאן לא אצליח. וזהו הנקרא בלשון חז"ל ניחוש. וכביכול הרוח המוליכה את העבים היא זו שמורה לו: הנה אני מביאה שפע, יש עבים - תזרע. ואם יעמדו העבים במקומם ואין רוח, זה לו לאות שיפסיק את העסק ולא יצא באותו יום למלאכתו. וכן היה בימים ההם - שואל בעצו ומקלו יגידו לו: היה לו מקל והיה זורק אותו, ולפי הצורה שנופל המקל היה יודע אם יצליח. או לוקח חץ ויורה אותו למעלה, כמו שמביאה הגמרא על נירון קיסר שהגיע לכאן וירה חץ לארבע רוחות וכולם הוליכו לירושלים. וכן אם החץ היה נופל תחתיו - יורה לכיוון מסוים ופתאום נופל כאן כאבן - היה יודע שלא יצליח. כל מיני דרכים עשו להם לאות אם יצליחו בהם או לא, וזה אסור משום ניחוש, ואין בו אלא הבל.
ואגב, האבן עזרא כותב "וכן היה בימים ההם" - אבל וכי המהבילים הללו אינם חיים גם בימינו? האין היום קוראים בקפה ובקלפים? האין מי שעושה במטוטלת - לוקח שרשרת ומסובב אותה, ואם נוטה לימין כך ואם לשמאל כך, ושואל אותה שאלות? והפוסקים חוששים בזה מאוד משום ניחוש, ויש ספר שלם שיצא בעניין המטוטלת; ולצערנו יש גם אנשים שומרי מצוות המתעסקים בשטויות הללו. ועדיין שואלים בכל מיני דברים גשמיים, וזה מקובל מאוד בזמננו: אדם יצא ופגש בו חתול שחור - יחזור הביתה, זהו, היום יהיה לו יום ביש; כך כתוב אצלם, יש להם הוראות ברורות. פגשת את השכן הנודניק - דע שהיום יהיה על הפנים; תסתכל בעינית לפני שאתה יוצא שלא תפגוש בו, שלא יהיה לך יום רע. כל מיני הבלים ושטויות שהאנשים הללו מדמים בעצמם.
על זה בא קהלת ואומר: אל תתייחס להבלי הקוסמים הללו, אין בהם ממש, ואינם מורים דבר על העתיד. שהרי "אם ימלאו העבים גשם, על הארץ יריקו" - וכי מה מורה מלאות העבים? מורה שעומד לרדת גשם על הארץ, וזו כל התכלית שנוכל לדעת ממנה. וכן המקל: מה לך להסתכל אם ייפול בדרום או בצפון? ודאי שלמקום שייפול העץ, שם יהוא - למקום שהוא צריך ליפול על פי טבעו, למקום שכוח הגרביטציה מושך אותו, לשם ייפול, בלי להורות מאומה, לא רע ולא טוב.
ובזה ייכשלו המהבילים הללו פעמים רבות בקסמיהם. מדוע? זה המשך הכתוב: "שומר רוח לא יזרע" - מי שירצה לנחש ברוח לא יזרע עד שתבוא הרוח מזווית זו לזווית זו, ולפעמים ממתין ואינו בא, ונמצא שלא זרע. ואיפה הברכה שבכל המהלך הזה? רק קללה קיבלת, לא זרעת השנה. "והרואה בעבים לא יקצור" - הוא מסתכל ומחכה שתצטייר בעבים איזו תמונה של מגל, ואז יידע להתחיל לקצור; ועד היום הוא מחכה. וכמה יוכל להמתין? ואם לא יתאימו לו נחשיו, מה ההמשך? "ירעב ויתקצף וקילל באלוהיו" - יהיה לו כעס על ריבונו של עולם. ועל מי יש לך לכעוס? כעס על עצמך. וכי השם אמר לך שכל אלה יהיו לך לסמל ולסימן אם תצליח או לא?
ומוסיף האבן עזרא: התורה הקדושה ונביאינו האמיתיים הרבו לההביל את ענייני המנחשים והמעוננים - המעוננים, אלה האומרים עונה זו טובה ועונה זו אינה טובה, אל תצא אלא בשעה הזאת, עכשיו יש ירח שחור וזה מסוכן מאוד, ועוד הבלים ושטויות שאנשים מאמינים בהם - ובכל זאת טעו אחריהם רבים מן ההמון. וגם רבותינו הרבו לדבר על זה; ולכן דע לך שיש להתרחק מכל הדרכים הללו.
שני הפסוקים שלמדנו מלמדים יסוד אחד משני צדדים. "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו" - הטובה יורדת למקום שבו היא ניכרת ומועילה: תלמידי חכמים מריקים את תורתם על ישראל שנקראו ארץ, נביאים מריקים נבואתם עליהם, והצדיק משפיע על מקומו בחייו ואחרי מותו. "מקום שיפול העץ שם יהוא" - בין אם נפטר הצדיק בחצי ימיו ובין בזקנתו, זהו זמנו והוא השלים את עבודתו, ובכל מקום שיהיה שם כל ישראל גומלין עמו חסד. ומנגד, "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור": החששן והכילי, הממתין לתנאים מושלמים או תולה את מעשיו ברוחן של מלכויות או בהבלי הניחוש - לא יזרע ולא יקצור לעולם. ובעבודת השם: אל תדחה את זריעת המצוות לזמן שבו תהיה "יותר רוחני", שאם לא זרעת בצעירות לא תבוא הרוח בזקנה; ואל תשקע בעביות העולם הזה, שהיא לא תניח לך לקצור ולברור את מעשיך לעת זקנה. עשה את שלך עכשיו - "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".