אנחנו מגיעים לפרק י"א בקהלת, ולקראת סוף הספר אנו פוגשים המון פסוקים מוכרים, כאלה שכבר הפכו להיות מטבעות לשון בפי כל. אלא שדווקא כאן מתגלה תופעה מעניינת: כשמתחילים ללמוד את הדברים בפנים, מגלים כמה טעויות נשתרשו וכמה שיבושים הפכו לשגרת לשון. אנשים מצטטים את הפסוק בצורה אחת, ובתנ"ך עצמו הוא כתוב אחרת. כך גם בסיום הפרק הקודם: "וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" - כמעט אין מי שמצטט זאת כלשונו, אף שאין תנ"ך בעולם שכתוב בו אחרת. אנשים הורגלו לומר בלשון אחרת, וזה הפך לשגרת לשון מוטעית. לכן נלמד את הפסוקים בפנים, בדקדוק.
שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ׃
כולם מדמיינים לעצמם אדם שמשליך פרוסת לחם לים, ואולי מתישהו, כשירעב, יצוף אותו לחם ויחזור אליו. אבל הפסיקתא זוטרתא מפרש את פשוטו של מקרא לגמרי אחרת. זו דוגמה נוספת לכך שאנחנו מכירים את הדרשות ואת הפשט איננו יודעים. "שלח לחמך" - את החיטה שאתה זורע לצורך לחמך. "על פני המים" - שיזרעם במקום שיש בו לחלוחית מים, ואז הזרע יתברך. אם תזרע במקום יבש וסלעי - לא יצמח כלום. אבל אם תשלח את לחמך אל מקום המים, "כי ברוב הימים", בזמן הקציר, "תמצאנו".
בדרך דרש נדרש הפסוק על בעלי צדקה. אמר רב פפי: אם ביקשת לעשות צדקה - עשה עם עמלי תורה, שהם עמלים בתורה שנמשלה למים, "הוי כל צמא לכו למים". כשאתה שולח לחמך לצדקה, למי תשלח? לאותם שהם "על פני המים", העוסקים בתורה. ואם תיפול לצרה - "תמצאנו", על ידי זה תינצל מן הצרה.
אגב, המעלה הגדולה של נתינת צדקה לעמלי תורה היא שהצדקה כאן כפולה. הנותן למי שלומד תורה יש לו שכר החזקת תורה, והנותן לעני יש לו שכר צדקה לעניים. וכיוון שהמציאות היום היא שרוב עמלי התורה עניים הם, אתה זוכה לתרוויהו כאחד: גם תומך במי שעוסק בתורה, וגם במי שהוא באמת עני ונזקק.
רבי אלעזר ברבי סימאי פתר קרא באברהם אבינו, ומדרש נפלא הוא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת "ואקחה פת לחם" - חייך שאני פורע בזה לבניך במדבר, ביישוב ולעתיד לבוא. במדבר - "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ביישוב - נתן להם את הארץ, "ארץ חיטה ושעורה". ולעתיד לבוא - "יהי פיסת בר בארץ".
אתה אמרת "ורחצו רגליכם" - כיבדת את האורחים ורחצת את רגליהם. אני פורע לבניך במדבר, "ואֶרְחָצֵךְ במים"; ביישוב, כמו שאומר להם ישעיהו "רחצו הזכו"; ולעתיד לבוא, "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון".
אתה אמרת "יוקח נא מעט מים" - אני פורע לבניך במדבר, "עלי באר ענו לה"; ביישוב, שנתן לנו ארץ נחלי מים; ולעתיד לבוא, "והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס וכל אפיקי יהודה ילכו מים".
אתה אמרת "והִשָּׁעֲנוּ תחת העץ" - והרי העץ מסכך על היושב תחתיו. אני פורע לבניך במדבר, "פרש ענן למסך"; ביישוב, "בסוכות תשבו", בזכות אותם ענני כבוד; ולעתיד לבוא, "וסוכה תהיה לצל יומם". עד כאן מדרש רבה. הרי לך אברהם ששלח לחמו על פני המים, "כי ברוב הימים תמצאנו".
ועוד אומרים חז"ל: "נותן לרש אין מחסור", ואומר "קרנו תרום בכבוד". כשאתה שולח לחמך על פני המים ועושה צדקה - אתה מתברך מזה.
רש"י מפרש: "שלח לחמך על פני המים - עשה טובה וחסד לאדם שיאמר לך לבך עליו אל תראנו עוד, כאדם שמשליך מזונותיו על פני המים". לשון מוקשה מעט, ולקח לי זמן להבין את הכוונה. אילו הייתה כאן מילה אחת שונה - "לא" במקום "אל" - היה הדבר פשוט. הכוונה: עשה טובה וחסד לאדם שלבך אומר לך עליו "לא תראנו עוד". מה אתה צריך לעזור לו? וכי תראה אותו מחר? וכי יצא לך ממנו משהו? וכשאתה עושה עמו חסד, הרי אתה כאדם שמשליך מזונותיו על פני המים - כאילו זרקת את הלחם לים, מאכל לדגים, ולא תצמח לך מזה שום תועלת. ואף על פי כן אומר לך שלמה: עשה עמו חסד, "כי ברוב הימים תמצאנו" - עוד ימים באים ותקבל תשלומך.
ורש"י מביא דוגמה מיתרו. נאמר בו "קראן לו ויאכל לחם" - וכי סבור היה שהוא מצרי, איש שלא יראנו עוד? איזה מצרי הצילנו מיד הרועים, יאכל ארוחה וילך לדרכו. ומה היה סופו? נעשה חתנו של משה, ומָלַךְ על ישראל, והכניסוהו תחת כנפי השכינה, וזכו בניו ובני בניו לשבת בלשכת הגזית. וזכה יתרו שניתרה פרשה על שמו - ולא פרשת יתרו כולה, אלא פרשת "ואתה תחזה", אותה פרשייה שיתרו מיוזמתו הציע בה עצה למשה.
בסוף הפרק הקודם דיברנו אל העני, והזהרנו אותו שכל מה שהקדוש ברוך הוא ייקח מן העשיר וייתן לו - הוא בתנאי שלא יתלונן: "גם במדעך מלך אל תקלל", וגם בחדרי משכבך אל תקלל את העשיר על שהוא עשיר ואינו נותן לך. כאן, אומר האלשיך, פונה שלמה אל העשיר ומשכנע אותו להעניק ולתת משלו.
הרמב"ם בהלכות מתנות עניים מונה שבע מעלות בצדקה, זו לפנים מזו. הגבוהה שבכולן - הלוואה. מדוע? מפני שאדם אינו מתבייש לקחת הלוואה. כל הטייקונים במשק לוקחים הלוואות (ההבדל הוא רק שהם אינם מחזירים...). הלוואה היא דבר מכובד, אין בה ביזיון ואין בה בושה. פחות ממנה - צדקה בסתר, שאין הנותן יודע למי נתן ואין המקבל יודע ממי קיבל, וכן הולך ויורד במעלות. אומר האלשיך: העולה על כולן שאין הנותן יודע למי נתן ולא המקבל יודע ממי קיבל, ולמעלה מאלו, מעלה שמינית, היא ההלוואה.
ובא שלמה ומייעץ לאדם שידבק במעלה השביעית, וממשיל זאת לאדם השולח לחמו על פני המים. כך היה דרכם פעם: הגמרא מביאה שכשהמחיר היה נעשה זול מאוד, היו זורקים את הירקות לנהר. ודנים שם משום בל תשחית, ומשיבים שאין זו השחתה, שהרי אנשים בכפרים שבהמשך הנהר היו מוצאים ונהנים מכך. (ואף היום המגדלים משחיתים תוצרת כדי לשמור על מחיר גבוה, ופעם ודאי היו עושים כן.) נמצא שיש מציאות שאדם שולח מזון כאן על פני המים ואחר נהנה ממנו במרחק. זרקת לנהר מכולה של כרובים - אנשים במרחק קילומטרים מרימים מן המים ערימות כרובים. האם אתה יודע למי נתת? לא. האם הם יודעים ממי קיבלו? לא. זו הדרגה השביעית של הצדקה, שלמעלה ממנה רק ההלוואה. וכך בזמננו: כשאתה נותן תרומה לא ישירות לעני אלא לגזבר, והגזבר מחלק למי שהוא יודע שהוא באמת נצרך - זוכה אתה לבחינת "שלח לחמך על פני המים", שאין אתה מסתכל על המקבל ואין המקבל מסתכל עליך.
ומה הרווח? "כי ברוב הימים תמצאנו", ובזה ביאור נפלא. מצאנו שעל ידי הצדקה אדם זוכה לעשירות, כמו שאמרו "עשר בשביל שתתעשר". ומצאנו גם שהצדקה נותנת חיים - בבתו של רבי עקיבא, שנתנה צדקה לעני, והנחש נמצא נעוץ בקיר; וכן במעשה שמואל ואבלט, שראו אדם הולך עם חבילת עצים ונחש בתוכה, והתברר שעשה חסד עם אחד שלא היה לו מה לאכול. אבל שני הדברים יחד, גם עשירות וגם אריכות ימים, לא מצאנו שיהיו מובטחים. אומר האלשיך: כשאדם נותן צדקה בסתר, בדרגה הזאת, זוכה לשניהם. וכאן זה רמוז בפסוק: "שלח לחמך על פני המים" - ואז "כי ברוב הימים", תזכה לאריכות ימים, "תמצאנו" - ותקבל בחזרה ותתעשר. הרי לך הבטחה כפולה למי שנותן בסתר.
במעם לועז מביא בשם ספר בן דוד ביאור נפלא, המחבר את הפסוק למה שנאמר קודם. שם נאמר "גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים יגיד דבר". אדם אומר: מי ישמע? מי יידע מה אמרתי? אין כאן איש. הוא מפליג בכל דבר ואינו מוטרד. אומר לו שלמה: מה שאתה מדבר - ישמעו וידעו, ובעתיד תראה שהדבר יכול לגרום לך נזק. ואותו עיקרון כאן: אל תאמר "מה אשלח את הלחם על פני המים? מי ימצא? מה יצא לי מזה?" - המים יובילו את הלחם למקום רחוק, וברוב הימים תמצאנו ותהיה לך ממנו תועלת.
מדרש קהלת רבה בפרשה י"א מביא כשישה או שמונה סיפורים על "שלח לחמך על פני המים" - דוגמאות לאנשים שעזרו, תמכו וסייעו, אפילו ביד גוי שפל, ובסופו של דבר הדבר היטיב עמם באחריתם בצורה נפלאה. אביא אחד מהם, וממנו תבינו את העיקרון.
רבי אלעזר בן שמוע היה מטייל על שפת הים הגדול. ראה ספינה מיטרפת בים, וכהרף עין טבעה עם כל אשר בה. ראה אדם אחד יושב על קרש של הספינה, מגל לגל ומגל לגל, עד שהגיע ליבשה. והיה ערום, ומתחבא בתוך המים מפני שלא היו לו בגדים. אותה שעה היה זמן עלייה לרגל לירושלים. אמר להם: מבני עשיו אחיכם אני, תנו לי מעט בגדים שאתכסה בהם. אמרו לו: כך יקרה לכל אומתך! במקום לתת לו בגדים, קיללוהו שכך יהיה לכל בני עשיו.
תלה עיניו וראה את רבי אלעזר הולך ביניהם. אמר לו: רואה אני שאתה זקן ומכובד באומתך וגדול בתורה, זכה בי ותן לי כסות להתכסות בה. היו על רבי אלעזר בן שמוע שבעה לבושים של כבוד. הוריד אחד מהם ונתן לו, והוליכו לביתו, והאכילו והשקהו, ונתן לו מאתיים דינרים, והרכיבו על גבי בהמה ארבע עשרה פרסאות, ועשה לו כבוד גדול עד שהביאו לביתו.
לימים מת הקיסר הרשע, ומינו את האיש הזה למלך תחתיו. גזר על אותה מדינה שכל הגברים למיתה וכל הנשים לביזה. אמרו לרבי אלעזר בן שמוע: לך פייס עלינו. והוא לא ידע מי הוא. אמר להם: מכירים אתם את המלכות הזאת, אינה עושה דבר בחינם; אם רצונכם שאשפיע עליהם - מלאו את כיסיי, ולאו דווקא באגוזים. אמרו לו: הרי כאן ארבעת אלפים דינרים, קח ופייס אותו.
הלך ועמד על שער המלכות. אמר: לכו ואמרו למלך שיש כאן אדם יהודי העומד בשער ורוצה לשאול בשלום המלך. אמר: העלוהו. כשראהו המלך, נפל מעל כיסאו ונפל על פניו. אמר לו: מה כבודו עושה כאן, ולמה הצטער עד כה? אמר לו: כדי שתרחם על המדינה הזאת ותבטל את הגזירה. אמר לו המלך: וכי כתוב שקר בתורתכם? אמר לו: לא. אמר לו: והלוא כתוב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" - ועל מה? "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים". ואני הייתי ערום, ו"כי תראה ערום וכיסיתו" כתוב, ולא קידמתם אותי בלחם ולא בכסות. ועוד כתוב "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", ואני מבני עשיו אחיכם, ולא גמלתם עמי חסד. ומי שעבר על התורה חייב מיתה, ולכן גזרתי על אנשי המקום מיתה.
אמר לו רבי אלעזר בן שמוע: אף על פי שהם חייבים לך - רחם עליהם. אמר לו המלך: יודע אתה שאין המלכות הזאת עושה דבר בחינם. אמר לו: יש עמי ארבעת אלפים דינרים, קח אותם ורחם עליהם. אמר לו המלך: ארבעת אלפים דינרים הללו יהיו שלך חלף מאתיים הדינרים שנתת לי אז; והמדינה כולה תינצל בגללך, חלף המאכל והמשתה שהאכלת והשקית אותי; והיכנס לבית גנזיי וקח לך שבעה לבושים חלף הלבוש שהלבשת אותי; ולך בשלום אל אומתך, ואשבוק להם בגינך. וקרא עליו: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו".
ומכאן מה שאמרו חז"ל שלא יבזה אדם שום גוי, שכן המלכות מצויה לו מאחורי אוזנו: אין אתה יודע, שמא הגוי שביזית היום יהיה מחר מלך, וייפרע מכל אלה שהציקו לו, שציערו אותו ושביזו אותו.
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ׃
כולנו מכירים את המציאות: אדם דופק בדלת ואתה נותן צדקה. בבית הכנסת מגיע אחד ואתה נותן; פתאום מגיע עוד אחד, ואתה מנסה לגרד עוד משהו. אבל אם הגיע שלישי - "תשמע, די, מספיק להיום, תסתדרו ביניכם שלא תבואו כולכם יחד". ושמעו מה אומר רש"י: "תן חלק לשבעה וגם לשמונה - חילקת מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם, ואל תאמר די". וזה באמת החלק הקשה. לאחר שנתתי אני כבר מרגיש רגוע - נתתי, מה עוד רוצים ממני? זהו גם הטיעון החזק ביותר של כל חילוני מצוי כשדופקים בדלתו: "כבר היו פה, כבר נתנו, זה מספיק".
רבי שלום שבדרון סיפר על בעל "אמרי חיים" מצאנז. פעם אחת הלך בעיירה והריח ריח גן עדן מאחד הבתים. הלך אחרי הריח, הגיע לבית ואמר: זה מכאן. דפקו בדלת, שאל הרב: אפשר להיכנס? אני מריח כאן ריח מיוחד, ריח גן עדן. אמר לו: בבקשה. המשיך הרב לרחרח והגיע עד ארון, אמר: זה מכאן. בעל הבית החליף צבעים, אך פתח את הארון - ובתוכו גלימה של כומר. שאל הרב: מה זאת הגלימה? ספר לי. לא היה לו נעים, אך משלחץ עליו הרב סיפר.
אמר לו: גבאי צדקה אני, ובכל ערב אני מסתובב בבתי העיירה ואוסף לעניים. ערב אחד, לאחר שסיימתי את הסיבוב, הגיע אליי סיפור של אלמנה במצב קשה שהייתי חייב לעזור לה. היה לי לא נעים - כבר הייתי אצל האנשים הערב, ואיך אלך לדפוק שוב? אך לא הייתה ברירה, זה היה פיקוח נפש. הלכתי, הסתובבתי שוב, התנצלתי, אמרתי שזה פיקוח נפש, והצלחתי לגרד ולעזור לאותה אישה.
כעבור זמן, באותו ערב, הגיע אליי עוד אדם: אתה חייב לעזור לי, רודפים אותי, זה פיקוח נפש. אמרתי לו: חביבי, איני יכול לדפוק לאנשים שלוש פעמים באותו ערב. אמר: אתה חייב. אמרתי לו: יש מקום אחד שלא הייתי בו - בית המרזח. בוא ננסה לדבר על ליבם. הגעתי לשם, היו שם הוללים ופוחזים, וביניהם בנו של הגביר. שאל: כמה צריך? אמרתי: ארבע מאות רובל. אמר: אני מוכן לתת ארבע מאות רובל, בתנאי שתשמח אותנו. שאלתי: מה זאת אומרת? אמר: אביא לך גלימה של כומר, תלבש אותה ותרקוד בה ברחבי העיר, ואנחנו נלך אחריך בתופים ובמחולות, שלא ישתעמם. אם תעשה זאת - אני נותן.
בתחילה סירבתי: איזה ביזיון! ראשית גלימה של כומר, ושנית - יאמרו שהאדם השתבש לגמרי; הוא רוקד וכל ההוללים אחריו במוזיקה ובריקודים, וכל העיר יוצאת לראות. איזה בזיונות. אבל אחר כך אמרתי: הרי לאותו יהודי זה פיקוח נפש, אני חייב לעזור לו, אין דרך אחרת. אמרתי לו: מוכן אני. ועשיתי זאת, והבזיונות היו גדולים - אבל אותו יהודי ניצל. אמר לו האדמו"ר מצאנז: ריח גן עדן אני מריח מן הבגדים האלה; בקש שכשיגיע יומך, אלה יהיו תכריכיך. וכך היה, ובבגדים אלו קברוהו.
ומסופר שלאחר מכן, על פי הוראת הממשלה (שכן באירופה לאחר חמישים שנה אפשר לפנות בית קברות), נדרשו לפנות את בית הקברות היהודי, והחברא קדישא העבירה את הקברים. כשהעבירו את קברו של אותו יהודי, ראו שכל גופו שלם, חוץ מקצה הרגל: הגלימה הייתה קצרה מעט ולא כיסתה חלק מן הרגל, ורק אותו חלק נאכל, וכל שאר הגוף נשאר שלם.
מכאן אנו למדים את מעלתו של מי שאינו מסתפק ב"כבר נתתי". על מה עיקר השכר? על המעבר, על ההתאמצות, על היגיעה. אברהם אבינו הכניס אורחים כל ימי חייו, מאה שבעים וחמש שנה, ועל מה זכר לו הקדוש ברוך הוא ופרע לבניו במדבר, ביישוב ולעתיד לבוא? על פעם אחת שהיה זה כחום היום, ואברהם חולה ובמצב קשה - ובכל זאת מכניס אורחים. האחד שבצער שווה אלפי אלפים שלא בצער. ושימו לב שדווקא על מה שנעשה מתוך צער אנחנו נוטים לוותר בקלות: קשה לי עכשיו, יש קושי - ועל זה בדיוק עיקר השכר.
רש"י מבאר שתי אפשרויות. האחת: שמא עוד ימים רבים באים ותצטרך לכולם - יכול מאוד להיות שאותם שבעה ושמונה שנתת להם צדקה, יום יבוא ותזדקק להם, ותהיה במצב של רעה, והם יהיו אלה שיעניקו לך חיים. והשנייה, מן ההיבט הסגולי: תינצל על ידי הצדקה מן הרעה - לא מפני שהמקבלים יעזרו לך, אלא מכוח זכות הצדקה עצמה, שצדקה תציל ממוות. ומוסיף רש"י: "ואם לא עכשיו אימתי" - דווקא עכשיו, כשיש לך, תן.
חז"ל דרשו את הפסוק בכמה פנים. "תן חלק לשבעה" - אלו שבעת ימי בראשית: תן אחד מהם חלק ליוצרך, לנוח בשבת. "וגם לשמונה" - אלו שמונת ימי המילה, שביום השמיני תמול את בנך.
דבר אחר: "תן חלק לשבעה" - קורבנות ציבור של שבעת ימי הפסח. "וגם לשמונה" - שמונת ימי החג, שבהם מקריבים שמונה ימים, כולל שמיני עצרת. וכיצד מתחבר "כי לא תדע מה יהיה רעה"? אומר רש"י: שמא ייחרב הבית ולא תוכלו עוד להקריב, ויועילו לכם הראשונים. לכן תן חלק בעודך יכול, ולא יהיה המזבח שמם. ודבר אחר: "כי לא תדע מה יהיה" - אינך יודע מה נגזר על הגשמים בחג, והדבר מוסב על השמונה, על קורבנות שבעת ימי הסוכות ושמיני עצרת. שמא נגזר שלא ירדו גשמים, ואם תקריב עכשיו - יועילו הקורבנות ויבטלו גזירות רעות.
הפסיקתא מוסיפה דרשה: "תן חלק לשבעה" - שמור שבעת ימי נידה, "וגם לשמונה" - ועל ידי זה תזכה לבן הנימול לשמונה. וכך הוא סדר הכתובים: "שבעת ימים תטמא", וסמיך ליה "וביום השמיני ימול בשר עורלתו". אם שמרת שבעת ימי נידה - תזכה לבן שתמול אותו ביום השמיני.
האלשיך ממשיך את מהלכו מן הפסוק הקודם. שם המליץ לנו ללכת בדרגה הגבוהה ביותר של צדקה - צדקה בסתר, ולמעלה ממנה ההלוואה. עכשיו יטען אדם: הרי לא תמיד מזדמנת לי צדקה כזאת, שאיני יודע מיהו המקבל ואין הוא יודע מי נתן; אם כן לא אתן כלל. על זה אומר שלמה: "תן חלק לשבעה" - אלו שבע מעלות הצדקה שמנה הרמב"ם, תן חלק לכל אחת מהן כפי מה שאתה יכול. "וגם לשמונה" - היא ההלוואה, המעלה השמינית, שגם לה תיתן. אבל אם אינך יכול לעלות אל הגבוהה שבהן, אל תאמר "אם איני יכול לתת את הטוב ביותר - לא אתן כלל"; יש שבע מדרגות, ותן במה שאתה יכול.
ואם תתמה: והלוא הרמב"ם הוא שמנה שבע ושמונה, וכיצד תפרש את דברי שלמה על פי הרמב"ם, שהיה הרבה אחריו? אומר האלשיך: אל תתפלא, כי גם שהזכירן הרמב"ם ז"ל, לא נעדרו מציאותן משלמה. שלמה היה חכם מכל אדם, ומה שידע הרמב"ם ודאי ידע שלמה, וגדרי הצדקה הללו היו ידועים לו, ולזה כיוון.
במעם לועז מבאר: "תן חלק לשבעה" - תן צדקה לשבעה מיני עניים, שהרי העני מופיע בכתובים בשבעה שמות: דל, רש, עני, אביון, מך, מסכן, חלך (חלך ביחיד, וחלכאים ברבים). "וגם לשמונה" - ואלה אינם השמיני אלא עוד שמונה, והם המנויים בפרשה: אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה - הרי שמונה חוץ ממנו. ואז לא תרגיש שום מקרה רע שיהיה בארץ. לא כולם סמוכים אליך ממש - יתום ואלמנה אינם בני ביתך - אבל בנך ובתך ועבדך ואמתך סמוכים, ואחריהם הרחוקים יותר: הלוי, הגר, היתום והאלמנה, שאתה מסייע למי שמצבו קשה ונחות יותר.
בעל "אמרי שפר" מבאר את שני הפסוקים כאחד. "שלח לחמך על פני המים" - עשה טובה וחסד עם אדם שאתה סבור שלא תראהו עוד, ואף על פי כן תעשה עמו צדקה, כי ברוב הימים תמצאנו ותקבל את המגיע לך. "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" - חלק לשבעה שבאו לבקש, וגם אם יבואו אחריהם עוד שמונה תן להם, כי לא תדע, שמא עוד ימים באים ותזדקק לכולם, או שתינצל על ידי הצדקה מן הרעה.
אלא שלפי זה יוצא ש"שבעה" ו"שמונה" לאו דווקא הם; יכולת לומר "תן חלק לארבעה ואחר כך לעוד עשרים", והכול אחד. אבל אתה רואה שחז"ל לא כך דרשו: הם דקדקו במספר שבעה - שבעת ימי בראשית, ובמספר שמונה - שמונת ימי מילה. סימן שהמספרים נכתבו בדקדוק, ולא כדרך בני אדם שזורקים מספר סתם. לכן בא הרב לבאר את הדברים על פי דרכם של חז"ל, ולרדת לפנימיות העניין.
כל אדם, אומר האמרי שפר, כשהוא יוצא לעולם, שתי דרכים לפניו. האחת - דרך החול, החיים המדיניים: להתעסק בענייני העולם הזה ובגשמיות, כל עניינו ועסקו ומרצו נתונים לעניינים הארציים. גם כשהוא דואג לילדיו, הוא דואג להם רק מן הבחינה הכלכלית. והשנייה - דרך הקודש: לעסוק בעיון ובמושכלות מתורת ה' וממצוותיו, הדרך הרוחנית. כשני אנשים, שאחד שולח את בנו ללמוד מקצוע והשני שולח את בנו לישיבה. ובזה הבדיל הקדוש ברוך הוא את ישראל מגויי הארצות ונתן לנו חוקים ומשפטים רבים, משפטים בל ידעום.
את הדרך הראשונה הוא מכנה "שבעת ימי בראשית", שבהם עסק הקדוש ברוך הוא בבניין העולם. אנשים אלה עוסקים בבניין העולם הפיזי: עובדים, קונים, מוכרים, נוטעים, זורעים וקוצרים, והכול על פי הנהגת הטבע, כשם שהקדוש ברוך הוא יצר בימי בראשית את השמיים והארץ, ימים ונהרות ובעלי חיים - כל מה שקשור בטבע. ואת הדרך השנייה הוא מכנה "שמונת ימי מילה", שכן זו המצווה הראשונה המיוחדת לנו, מצוותו הראשונה של אברהם אבינו, ואות ברית לכל איש עברי שנושא עליו חותם המלך ונבחר לעשות מצוותיו. ומשום כך חמור כל כך כשאדם מושך בעורלתו, כלומר מסתיר את היותו מהול ומתבייש במילתו; שהרי זו מעלה גדולה לשאת את חותם המלך, ועליה כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם כדי להבדילו מן העמים: "ואתה את בריתי תשמור" - הברית הזאת היא המפרידה בינך לבין העמים, והיא ההיבט הרוחני של החיים.
ובחרנו דווקא באמרי שפר מכל המפרשים, מפני שהוא צועד בדרכו של המלבי"ם; מי שלומד בו רואה שהניחוח שלו ניחוח המלבי"ם, והוא מבסס הרבה מדבריו על יסודותיו. וגם כאן, רמז נחמד רצוף בזה: כבר ביאר הרמל"ם (ראשי תיבות: הרב מלבי"ם) באורך בביאורו למעשה בראשית, שבששת ימי המעשה ייסד הקדוש ברוך הוא את הנהגת הטבע, וביום השביעי ייסד הנהגה חדשה - הנהגת ההשגחה המסודרת לפי מעשי עמו ועבודתם, שעל פיה ישודדו כל מערכות השמיים. ביום השביעי נבראה הנהגה רוחנית, והיא שולטת על ששת הימים כולם. כלומר: על ידי הרוחניות אתה יכול לשלוט בטבע. כל ששת ימי המעשה כמו בטלים וכפופים ליום השביעי, שבו הקדוש ברוך הוא משדד את מערכות השמיים לפי מעשה האדם הישראלי: משה רבנו מכה בסלע והסלע נותן מים, אליהו באדרתו קורע את הירדן, וכן הלאה.
על זה אומר שלמה: "תן חלק לשבעה". אם אתה הולך בדרך הסלולה של ששת ימי בראשית, הדרך הארצית של עיסוק בגשמיות - ראה לתת חלק גם לשביעי, ליום השביעי שמבטא את הרוחניות שבטבע. זכור שהכול בהשגחה, שהכול ממנו יתברך, שהכול תלוי ברצון הבורא, ולא רק ארציות כגוי. ואתה הוא שתקבע אם ששת הימים יהיו מוצלחים או לא, לפי אותה הנהגת השגחה של היום השביעי: ככל שתיתן חלק לשביעי, כך תהיה לך הצלחה בששת ימי המעשה. לכן היזהר, כשאתה הולך בדרך הארצית, שלא לשכוח את היום השביעי, את היום המקודש המבטא את ההשגחה על כל ששת ימי המעשה.
ועם כל זה, אומר, עדיין לא יצאת ידי חובה, כי "גם לשמונה" תיתן חלק: אל תשכח את הדרך השמינית, החרותה בבשרך, היא עניין המילה. בדרך הזאת אין לגוי מה לעשות, היא מיוחדת רק לך, לאיש הישראלי. ואם תעזוב אותה - הלוא תישום ותאבל, שאין זולתך מי שיעבור בה; הדרך תהיה שוממה ואבלה, דרך השמונה, דרך הרוחניות הצרופה.
לכן לך בשתי הדרכים כאשר ציוויתיך, "כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ". אם תעזוב את הדרך השנייה לגמרי ותלך רק בראשונה כגויים - אינך יודע איזו רעה תבוא על הארץ; כל המציאות שלך תתהפך לרעה, ותיעקר משורש כל מעשיך ועיצבון ידיך, ותישאר ריק בזה ובבא. שהרי מה יש לך? רק גשמיות, והגשמיות זמנית; תיעדר מכאן - ובמה נשארת? ריק. אבל ההולך גם בדרך השנייה, הרוחנית, מובטח לו שסלל לעצמו חיי עולם הבא. ומסיים הוא: את זאת למדתי מדברי הגאון בעל "חוות דעת", בשינוי הלשון ובהוספת עניין, וטהורים אמרי נועם.
והדברים מתיישבים מאוד עם מה שדיברנו באריכות בעניין חנוכה, וכפי שמאריך בזה הרב דסלר, ובמיוחד הרב פרידלנדר: חנוכה היא שמונה. הבחינה של שבע לעומת שמונה היא שהשבע הוא נס שבתוך הטבע, ששבע מלשון שובע; ואילו שמונה - בחנוכה ובמילה - הוא כבר גדר של למעלה מן הטבע, מלשון שומן, עודף, מעבר. לכן כל ענייני העולם הזה כלולים בשבע, שהם עדיין בתוך גדר הטבע, והשמינית היא כבר בחינת העולם הבא. שבע הספירות התחתונות הן המנהיגות את העולם, בחינת הטבע, והשמינית היא כבר מעבר לטבע. וזהו "תן חלק לשמונה": בחינת המילה, ההתקדשות הגמורה, ההתחברות לרוחניות.
שני הפסוקים הראשונים בפרק הם קריאה גדולה לנתינה. "שלח לחמך על פני המים" - בפשט, זרע במקום לח והזרע יתברך; ובדרש, תן צדקה לעמלי תורה, ועשה חסד גם עם מי שאתה בטוח שלא תראהו עוד, שהרי "ברוב הימים תמצאנו", כאברהם אבינו שנפרע לבניו במדבר, ביישוב ולעתיד לבוא, וכיתרו וכאותו נטרף בים שהיה לקיסר. האלשיך למד מכאן את שבח הצדקה הנעלמת, שהנותן אינו יודע והמקבל אינו יודע, וזוכה בה להבטחה כפולה: "ברוב הימים" - אריכות ימים, "תמצאנו" - עושר. ו"תן חלק לשבעה וגם לשמונה" מלמד שלא לומר די: לתת שוב, גם כשקשה, שכן עיקר השכר על ההתאמצות. ובעומק - שלא להסתפק בדרך הארצית של ששת ימי המעשה, אלא לתת חלק לשביעי, להנהגת ההשגחה השולטת בטבע, וגם לשמיני, לדרך הקודש החרותה בבשרנו, שהיא לבדה משאירה לאדם קניין נצחי לעולם הבא.