פתיחה
בשני הפסוקים החותמים את פרק י' עובר קהלת משבחה של החריצות אל אזהרתו הגדולה על הכסף - מה כוחו, מה תפקידו, ומה הוא עלול לעולל לאדם - ומשם אל אזהרה נוקבת על הלשון ואפילו על המחשבה: שגם מה שנאמר בחדרי חדרים נשמע ומגיע למרום. נלך על סדר הדברים.
"לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם" - שכרו של העמל
לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל׃ (י, יט)
הפסיקתא זוטרתא מבארת על דרך הפשט: מי שיש לו שדה וזורע אותו ועושה ממנו לחם לאכול - יש לו שחוק, לשון שמחה. האיש הזה עמל בשדהו, יש לו יבול, והוא לא ימות ברעב. זהו בדיוק ההפך מאיש העצלתיים שנזכר קודם, שאצלו "יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" ו"יִדְלֹף הַבָּיִת". וכן "וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים" - מי שיש לו כרם ובוצר אותו ועושה ממנו יין, אף הוא שמח בחלקו, והיין משמח את חיי האדם.
"וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת־הַכֹּל" - אבל מי שיש לו ממון, אומרת הפסיקתא זוטרתא, יסדיר לו הכול בביתו בלא טורח. מי שטרח בחיטה יהיה לו לחם, מי שטרח בענבים יהיה לו יין, אבל מי שיש לו ממון - יש לו הכול: לחם, יין, בית וכל צורכי ביתו, והוא קונה אותם. "יענה" כאן הוא כמו "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ", שפירושו לסידורו: הכסף יסדר לו את הכול.
רש"י מפרש בדרך אחרת: "לשחוק עושים לחם" - לחדוות מזמוטי חתנים ומלכים עושים סעודה. "לשחוק" היינו זמן של שמחה, כגון חתונה, ולשם כך עושים סעודה. ו"לחם" הוא ביטוי לסעודה, כמו שמצינו בדניאל "בֵּלְשַׁצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב" - סעודה גדולה. ובסעודה הזו מגישים גם יין, והוא משמח את החיים. וכיצד מגיעים לכל זה? "והכסף יענה את הכל" - אם אין כסף אין סעודה. ומכאן, אומר רש"י, שלא יתעצל אדם מן המלאכה, כדי שיהיה לו מה להוציא.
העצלות המתחפשת לביטחון
לכאורה זו עצה כלכלית בלבד, אבל באמת זו עצה נכונה על כל חיי האדם. הרב דסלר עומד על כך: פעמים רבות אדם פשוט עצלן, אינו רוצה לעבוד, ובמקום זה הוא מתבטל. מילא אילו היה יושב ולומד כל היום, בא למדרשה, לומד בכולל - הרי הוא משקיע את עצמו ברוחניות. אבל יש אדם שאינו עושה לא זה ולא זה: מטייל פה, מטייל שם, יוצא, נכנס, חוזר ובא. שואל אותו: למה אינך עושה משהו עם עצמך, למה אינך עובד? עונה לך: אני אפסיד את הביטוח הלאומי. וכמה אתה מקבל? אלפיים שקל. ואפשר להתקיים מאלפיים שקל? לא. ולמה אינך מתחתן? מסיבה פשוטה - מי רוצה להתחתן עם מי שיש לו אלפיים שקל, שבהם בקושי משלמים חשמל, מים וטלפון ונגמר. זהו "בעצלתיים": האדם הזה אינו עושה מאומה עם עצמו.
ומה תשמע ממנו? אומר הרב דסלר, פעמים רבות הוא מדקלם: ביטחון. צריך לבטוח בה', הפרנסה מן השמיים, ומה שמגיע לאדם הוא יקבל. ואתה רוצה לראות כמה שקר יש בזה? אמור לאותו אדם: בוא תעבוד רק היום ותקבל שלושת אלפים שקל. מיד - איפה זה? איפה? רגע, לפני רגע דיברת על ביטחון, על כך שהכול נגזר ושהעבודה קללה היא. אלא מאי, עבודה עם רווח מועט היא קללה, ועם רווח גדול היא ברכה. עד כמה זה מגוחך. מכאן שהאדם הזה מחפש צידוקים הלכתיים להצדיק את עצלותו.
וזה דבר שחז"ל התנגדו לו מאוד, ולכן אמרו: פשוט נבילתא בשוקא ואל תזדקק לבריות. ללכת ולבקש מאנשים - למה? האם אתה נכה, האם אתה מוגבל, האם אינך יכול לעבוד? אלא שיש אדם שמוכן לעבוד, אבל מוכן להתחיל כסמנכ"ל. הוא כבר יודע שמתחילים מלמטה ולא ישר כמנכ"ל, ולכן הוא מוכן להתחיל כסמנכ"ל... אנשים חיים בדמיונות. האם אביך התחיל כך? שומעים על אנשים גדולים, קבלן זה ועשיר אחר, ומכירים אדם שיש לו חנות חומרי בניין שנים רבות, עסק רציני מאוד עם הכנסות מכובדות מאוד, שבנה בניינים ומה לא - ומי שגדל איתו באותה שכונה זוכר אותו כנער שמכר ארטיקים בחוף הים, ולאט לאט הלך והתקדם מפה ומשם. איני בא לתת עצות עסקיות, אלא לומר את מה שחז"ל אומרים: אדם צריך לעבוד כדי להתפרנס ולהתקיים, ואז הוא גם יכול להתחתן ולבנות את ביתו כנכון וכראוי. אל תמציא את הגלגל מחדש - יש לנו דרכים שחז"ל הורו לנו. אמנם אין לנהות אחר הממון, ואת זה עצמו שלמה מלמדנו, אבל לומר "לא אעשה כלום", לומר "אתבטל" - אין גרוע מן הבטלה, אין דבר נורא ממנה.
האלשיך: הכסף כתגובה לשני הקולות
האלשיך הקדוש קורא כאן תגר על אנשים שאוכלים ושותים ושמחים ואינם דואגים לנזקקים, אינם משמחים את לב הנדכאים והשפלים. "לשחוק עושים לחם" - לחם כפירוש רש"י לשון משתאות, "עֲבַד לְחֶם רַב" - במקום לתת לעניים לחם, הם עושים לעצמם סעודות שחיתות. וכן ביין: היין לא נברא אלא לנחם אבלים, ובמקום לשמח את האבלים ולהוציאם מיגונם ביין, הם עושים בו סעודות שחיתות. "לשחוק" - שמחה שאינה של מצווה, שחוק וקלות ראש, ולא לצורך אבלות שהיא היפך השחוק. והיין שלהם משמח את הנקראים "חיים" ולא את הנקראים "מתים" - שהרי עני חשוב כמת; ואילו היית נותן לחם ויין לעני, היית משמחו ומחיה לב שפלים ונדכאים.
ומה עושה הקדוש ברוך הוא? "והכסף יענה את הכל". כאן יש שני קולות: קול אחד הוא קולו של העשיר במשתאותיו, שאתה שומעו בקולי קולות, מבסוט ומגביה קולו. וקול שני נשמע מן העבר השני - קולו של העני בדלותו ובבכיו על שאין לו מה לאכול. אלה אוכלים למעדנים בשחוק ובקלות ראש, וזה יושב בדלותו ובוכה. ומה עושה הקדוש ברוך הוא? הכסף ייתן תגובה הולמת לשני הצדדים: העשיר שבמקום לתת לעני הלך ועשה חגיגות וחינגאות - הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו את כספו ומעבירו לעני. והכסף העובר מזה לזה "יענה את הכל": ירגיע את העשיר מכל צהלות השמחה והתאווה, וירגיע את העני מבכיו על דלותו ועל מצבו הקשה. הכסף יהיה תגובה הולמת לשתי הכיתות.
"יַעֲנֶה" או "יְעַנֶּה"
המדרש מביא בשם רבי לוי שאפשר לקרוא "יַעֲנֶה" ואפשר לקרוא "יְעַנֶּה". ואגב זה נזכיר את מה שכבר הזכרנו, שבסליחות רבים טועים: צריך לומר "עֲנֵנוּ אבינו עננו" בנו"ן רפויה - תענה לנו; ולא חלילה לשון עינוי. ויש שמגדילים לעשות ואומרים "עֲנֵה מְעַנֵּנוּ" בהיפוך - שמשמעו תענה את העונים לנו; והנכון הוא "עַנֵּה מְעַנֵּינוּ", תענה את המענים אותנו.
אומר רבי לוי: הכסף פעמים נענה ופעמים מענה. פעמים נענה - כשעושים בו צדקה, שאז "הכסף יענה את הכל": בכספך אתה תומך ועוזר ועונה ומסייע לנזקק. ופעמים מענה - שהכסף עצמו נעשה מקטרג על האדם. הכסף שנתן לך השם כדי לסייע בו לאחרים מהווה קטרוג עליך: יכולת לעזור לאחרים, למה לא עזרת? ומי מביא עליך את הצרה לאחר מכן? אותו כסף עצמו, הוא המענה את האדם.
רבי ישראל סלנטר וכרטיס ההגרלה
מספרים שפעם קנתה אשתו של רבי ישראל סלנטר כרטיס הגרלה, שהיו בה סכומים נכבדים מאוד של מיליוני רובלים. כששמע זאת, אמר שהוא מדיר עצמו מנכסיה - אינו רוצה חלק בכסף שתזכה בו. שאלוהו: מה כל כך נורא? אם לרב יהיה קצת כסף, ודאי יעשה בו דברים טובים. אמר להם: אין אתם יודעים עד כמה הכסף מהווה תביעה על האדם. ואכן מספרים עליו שכשנפטר לא השאיר כמעט מאומה - קבא דמוריקא, אולי את התפילין שלו ועוד מעט חפצים.
והסביר להם רבי ישראל: תארו לעצמכם שבקצה העיר יש ילד שכבר שבועיים אינו הולך לתלמוד תורה, משום שאמו אלמנה ואין לה כסף לשלם. כשאגיע למעלה יאמרו לי: רבי ישראל, ידעת שבעירך היו ילדים שלא הלכו לתלמוד תורה מפני שלא היה להם כסף? ואומר: כואב הלב לשמוע, אבל איך זה קשור אליי? יאמרו לי: מה זאת אומרת? את כספה אתה קיבלת! הרי אשתך זכתה בהגרלה - ומאין הגיע הכסף הזה? כתוב שכשהקדוש ברוך הוא נותן לעשיר כסף, זהו כספם של העניים, והוא מפקידו ביד העשיר כדי שיעשה בו צדקה ויזכה בו לחיי העולם הבא, ואתה לקחת את הכסף לעצמך. אמר: וכי אוכל לשאת באחריות שכספו של אדם מופקד אצלי ולא נתתי לו את הנצרך לו? ולמעשה זהו פסוק מפורש: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" - הכסף של העני נמצא אצלך, אומר השם, הפקדתי אותו אצלך. נמצא שהכסף "יְעַנֶּה את הכל", שסופו להביא את בעליו לידי עינוי, משום שיהווה תביעה כלפיו: למה לא עשית בו את הדברים הטובים שלשמם ניתן לך?
העינוי שבמרדף
ואפשר לומר בפשטות יותר, שהיום רואים במציאות כמה "הכסף יְעַנֶּה את הכל". אנשים נמצאים במרדף אינסופי אחר הממון: לוקח עוד עבודה, עוד שעות נוספות, נשאר ער עד מאוחר, והעסק פתוח עד צאת הנשמה. יש עוד כמה קליינטים, עוד כמה הזמנות לסגור, עוד עסקה ועוד עסקה. שואל אותו: אין לך חיים? אולי תסגור בחמש ותלך לשיעור דף היומי, אולי תנצל מעט גם לרוחניות? ומי מענה אותו שהוא חי בצורה כל כך קשה? הכסף. וכבר אמר מי שאמר, שהקדוש ברוך הוא נתן כסף לאנשים שאין להם זמן ליהנות ממנו. השכיר שמשתכר ששת אלפים שקל מסיים בארבע ויש לו הרבה זמן - אלא שאין לו כסף למסעדה. והעשיר יכול ללכת למסעדה - אבל בשתים עשרה בלילה הוא סוגר את הפגישה האחרונה, ומאין לו זמן? לעני יש הרבה זמן ואין כסף, לעשיר יש כסף ואין זמן ליהנות ממנו. נמצא שהכסף מענה את האדם במקום שיהנה אותו.
תרגום יונתן: הכסף כעֵד
תרגום יונתן מסביר: "לשחוק עושים לחם" - הלחם שבו מפרנסים הצדיקים את העניים הרעבים יהיה להם לשחוק ולשמחה. "ויין ישמח חיים" - היין שבו הם משקים את הצמאים יהיה להם לחדווה לעולם הבא. "והכסף יענה את הכל" - הכסף שבו האכילו והשקו את הנזקקים הוא זה שיעיד עליהם. וכמה מן המפרשים מבארים "יענה" מלשון עדות, כמו "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר": הכסף יעיד על הכול ויוכיח שאנשים אלה היו הגונים וצדיקים, ונתנו ועזרו וסייעו מכספם לנזקקים.
הרס"ג: אין דבר שהכסף קורא לו ואינו עונה
הרס"ג מבאר "יענה" במובן של מענה ותגובה: כשקוראים לך אתה עונה. ומביא בשם אחד החכמים, שאין שום דבר שהכסף קורא אותו ואינו עונה. ואם תאמר: הנה הכסף קרא ולא נענה - אומרים לך, תוסיף עוד קצת כסף ותראה שיענה. אין דבר כזה. אלא אם כן מדובר באנשים גדולים וצדיקים, שאצלם "בּוֹז וְכֶסֶף", ושום ממון אינו מזיז אותם מעקרונותיהם. אבל כל דבר שתרצה לקנות בכסף, אם לא הצלחת - תוסיף עוד קצת ותראה שתצליח.
בזמנו רצה בן גוריון להקים סנהדרין - מאותה סיבה שהקים את הרבנות הראשית. שנים רבות ועד היום יש שאינם דורכים בהיכל שלמה, מפני שהמקום קם על ידי הציונים, ובשעתו הייתה לכך התנגדות גדולה מאוד, לפי שבן גוריון הקים את כל מוסד הרבנות כדי לשלוט בו: את הכסף הם מקבלים ממני, ויֵאלצו לעשות מה שאני רוצה. וכבר היה אחד שהתיר ממזרים על פי הזמנה. ומשום כך רצה להקים גם סנהדרין, ופנה לרב הרצוג. חשב הרב הרצוג: כיצד אסביר לאדם כזה? אמר לו: זו בעיה, נדיר למצוא אנשים מתאימים, צריך שיהיו שונאי בצע, שונא ממונו בדין - האם אתה מכיר אנשים כאלה? השיב לו בן גוריון: תשמע חביבי, החיים לימדו אותי - תוסיף עוד קצת כסף, תמצא גם שונאי בצע. כך הוא: אנשים שכולם מחוברים לכסף סבורים שגם אנשים רוחניים אפשר לקנות בכסף.
הכלי יקר: "האדם ניכר בכיסו"
הכלי יקר בפרשת חיי שרה מבאר "והכסף יענה את הכל" במובן של יעיד, ועל דרך מה שאמרו שהאדם ניכר בכיסו. עד כמה ידיו של אדם פתוחות, עד כמה הוא מוכן לתת ולהעניק לאחרים - זה מעיד עליו יותר מכל. ולפי זה הוא מסביר בצורה נפלאה את דברי חז"ל: כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריך בדיקה. ולכאורה הדבר צריך ביאור - וכי לא ייתכן שעיניה יפות ובכל זאת יש בה מום? אלא "עיניה יפות" היינו ההפך מ"עיניה צרות": יש אדם שמתנהג עמך בעין יפה ויש שבעין צרה. אם בדקת את מידותיה ומצאת שעיניה יפות - שאין בה צרות עין והיא גומלת חסדים - אין כל גופה צריך בדיקה, ואינך צריך בדיקות נוספות על שאר מידותיה. וזו הייתה הבדיקה שבדק אליעזר את רבקה: הוא בדק שהיא טובת עין בממון, וראה שהיא מתנהגת בנדיבות, ומכאן שהדבר עונה ומעיד על הכול ואין צורך לבדוק דבר מעבר לזה.
האמרי שפר: שחוק של רבים ושמחת יחיד
האמרי שפר מבאר שיש הבדל בין שחוק לשמחה: השחוק הוא דבר הגורם לרבים לשמוח, כמו שמצינו אצל שמשון "וִישַׂחֶק לָפָנֵינוּ" ואצל הנערים "וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" - שחוק במשמעות של לשמח אחרים. ואילו שמחה היא שמחת היחיד, שהאדם מצד עצמו שמח. לפי זה: "לשחוק עושים לחם" - כשאנשים רוצים לשמוח יחד, עושים לחם, כלומר סעודה גדולה, וכולם שמחים זה בזה, ויש כאן שמחה של רבים. וגם מי שרוצה לשמוח בסעודתו, אם יאכל לבדו הרי זה לחם של אבלות, וכשהוא אוכל עם אנשים יש לו שמחה. ולכן סעודת פורים, למשל, לא יעשה אדם בגפו אלא אם כן אנוס, ובאופן הרגיל ידאג שיהיו עמו אנשים, שכשיש ריבוי אנשים בסעודה יש שמחה. "ויין ישמח חיים" - מעלת היין שהוא משמח גם את האדם לבדו: אף שאין עמו שותפים לשתייה, שתה יין והוא שמח ומרוצה.
אלא שדע לך, אומר האמרי שפר, ששתי השמחות הללו הבל הן: שמחת הסעודה - משהתפרדו אנשי הסעודה עזבה כל שמחה ובטלה; ושמחת היין - משהתפוגג היין, גם אותן הרגשות עזבוהו. ואם כן מה הועילו? אבל יש דבר שכן מועיל: "והכסף יענה את הכל" - כל מה שתבקש הכסף ייתן וימלא את בקשתך. והעצה היא: אל תבזבז את כספך על סעודות ועל יין, כלומר אל תשתמש בכסף לרדוף תאוות, שהתאוות הללו זמניות הן. הכסף יכול לענות את הכול ולתת לך את כל אשר תבקש, ובפרט שהכסף נותן לך גם דברים רוחניים שהם שמחות נצחיות; ואילו כל עניין גשמי הוא בר חלוף, והדברים הרוחניים שקנית בכסף קיימים לעולם.
"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל"
גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל־תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל־תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת־הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר׃ (י, כ)
רש"י מפרש "מדעך" כמו דעתך, היינו מחשבותיך - אפילו בלי דיבור. ו"אל תקלל" היינו אל תרגיז את מלכו של עולם. וכבר הסברנו פעם ש"תקלל" אינו דווקא במובן של קללה, אלא לשון קַל - "וּבֹזַי יֵקָלּוּ" - כלומר זלזול, שאף הוא נחשב קלון וקללה. נמצא: אפילו במחשבתך אל תזלזל במלכו של עולם. ורש"י מביא דבר אחר, כמשמעו - מלך בשר ודם, וכפי שנראה להלן בדוגמה מן הגמרא.
"כי עוף השמיים יוליך את הקול" - כמה מן המפרשים מסבירים שהכוונה לנשמה, שעתידה לעוף אל השמיים, וזו נקראת עוף השמיים; "וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ" - הנשמה עולה למעלה וחותמת על מה שעשה האדם במשך היום, והיא זו שמוליכה את הקול. "ובעל כנפיים יגיד דבר" - זה המלאך המלווה אותך, כמו שכתוב "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ". וכפי שראינו באותו אחד שדיבר לשון הרע בסוכה - המלאך שנברא מאותו לשון הרע הוא ההולך ומגיד. אמנם בזמננו אין אומרים "התכבדו מכובדים" בכניסה לבית הכיסא, לפי שאיננו מחזיקים עצמנו צדיקים כאלה שמלאכים קדושים מלווים אותנו - ואם כבר מלאכים, אולי מלאכי חבלה; אין אנו באשליות. אבל על כל פנים, גם אם אינך מרגיש, דע לך שיש מי שעוקב ויודע את כל מה שאתה עושה.
אוזניים לכותל - ועיניים
לפי המשמע, שמדובר במלך בשר ודם, פירוש הדברים שתמיד יש מישהו ששומע. יש ביטוי "אוזניים לכותל", ואם פעם חשבנו שרק אוזניים - היום מתברר שגם עיניים. פעם אדם שעבר עבירות עשה זאת בסתר, והיום נתקיים בנו "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע": הכול רואים, הכול מתועד, הכול ידוע. אנשים סבורים שהם עושים דברים בסתר, ולפתע זה פותח את מהדורות החדשות. כל מיני ביזיונות ומעשים שחושבים לעשותם במחשך - היום הכול מתועד, ומי שבטוח שאיש לא תפס ואיש לא יודע, מתברר שהיו שלושה שצילמו אותו. המצלמות זמינות בכל מקום, והכול בסוף מתגלה. בזמנם היו אלה העוברים והשבים: חשבת שאיש לא ראה אותך, ובדיוק מישהו עבר שם וקלט אותך. לכן קח בחשבון: עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר - מכל בריה עליך לחשוש, שתמיד יש מי ששומע ומגיד לאחרים.
הפסיקתא זוטרתא: שרשרת ההעברה
הפסיקתא זוטרתא מבאר תחילה על דרך הפשט: "גם במדעך מלך אל תקלל" - מלך שבדורך; "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" - עשיר שבדורך; "ועוף השמיים יוליך את הקול" - אף שאמרת בחדרי משכבך, אוזניים לכותל, ישמע אדם וילך ויגיד. ועוד מבאר על "בעל כנפיים יגיד דבר", אמר רב אבין: בשעה שאדם ישן, נשמה אומרת לגוף, וגוף אומר למלאך, ומלאך אומר לכרוב, וכרוב אומר לבעל כנפיים, ובעל כנפיים יגיד דבר לפני מי שאמר והיה העולם. יש כאן השתלשלות בהעברת המסר, עד שהוא מגיע לפני מי שאמר והיה העולם.
האלשיך: התנאי של העני
האלשיך הקדוש קושר את הפסוק לקודמו. לאחר שדיבר בעשיר שאינו נותן הנאה לעני ובעני שאינו מקבל מן העשיר, ואמר שהכסף יענה את הכול - שהקדוש ברוך הוא נוטל מזה ונותן לזה וזו תגובה הולמת לכולם - מוסיף כאן תנאי: "גם במדעך מלך אל תקלל". העני יכול לשבת ולהתמרמר על ריבונו של עולם: למה יש חוסר צדק? למה נבראתי עני? למה אני צריך לסבול? למה לא חילק השם את הממון בעולם בצורה רציונלית? למה לאחוזים בודדים יש רוב הכסף שבעולם? וכל מיני מחשבות של כפירה בעצם הנהגת הבורא. אם כך תעשה - אל תצפה שהקדוש ברוך הוא יעביר מן העשיר וייתן לך. כל מה שנאמר, שהכסף יענה את הכול והשם ייטול מן העשיר וייתן לעני, הכול בתנאי ש"גם במדעך מלך אל תקלל", שלא תבוא בטרוניה לריבונו של עולם.
"וגם בחדרי משכבך אל תקלל עשיר" - העני הממורמר שוכב ברעבונו ומקלל את העשיר: ראה כמה כסף יש לו ואינו נותן מעט. אומר האלשיך: בתנאי שלא תקלל את העשיר. העשיר - הקדוש ברוך הוא נתן לו; ואילו נתן לך, היית רוצה שיקללוך? ואל תתמה ותאמר: כיצד ייתבע ממני עוון על דבר שלא הוצאתי בשפתיי, שהיה רק במדעי ובחדרי משכבי, ולא סיפרתי לאיש? דע לך כי עוף השמיים יוליך את הקול - זו הנפש שבקרבך, ההולכת ומעידה לפני הקדוש ברוך הוא בכל לילה. והנפש נקראת עוף השמיים, כמפורש בדניאל "וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרוּן צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא", שבנמשל מדובר בנפשות שהן כציפורי ועופות השמיים. ומה שהוצאת בשפתיך בחדרי משכבך - גם על זה בעל כנפיים, הוא המלאך גבריאל, יעיד למעלה ועל זה תיענש.
"בשביל שנתתי לך מדע"
חז"ל דורשים: אמר רב יהודה ברבי סימון, אמר הקדוש ברוך הוא לאדם - בשביל שנתתי לך מדע יותר מן הבהמה, אתה מחרף ומגדף לפניי? זהו "גם במדעך מלך אל תקלל": במדעך היינו ביתרונך על שאר בעלי החיים, בזה שיש לך מדע ודעת. וכי בשביל שנתתי לך מדע תקלל את המלך? הרי הבהמה אינה מגדפת את מלכה, משום שאין בה דעת - ואתה, משום שקיבלת דעת, בזה עצמו אתה ממרה את פי השם?
האמרי שפר מסביר שיש כאן מאמרים מקבילים: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר" - כנגדו "כי עוף השמיים יוליך את הקול", שאף שאתה סבור שאיש לא שמע, דע שהדברים נשמעים. ו"במדעך מלך אל תקלל" - כנגדו "ובעל כנפיים יגיד דבר", שאף שאמרת את הדבר רק בלבך ובמדעך ואין קול שיישמע, הרי "לֵב מֶלֶךְ בְּיַד ה'", ולכן משגיחים על כך בעלי הכנפיים הרוחניים, הם המלאכים, והם מעבירים למלכו של עולם שחיללת את כבוד המלך. ולכן היזהר בזה עד מאוד.
מעשה הורדוס ובבא בן בוטא
כאן יש את המעשה המפורסם מאוד בתחילת מסכת בבא בתרא, בדף ג': "הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה". הורדוס היה עבד שקם למלוך: עבד של בית חשמונאי שקם והרג את אדוניו, את אנשי בית חשמונאי, ותפס את המלוכה. אדם מטורף ומגלומן היה, ויש עליו תיאורים נוראים וזוועתיים בכתבי קורות הימים. הוא רצח אף את האנשים הקרובים לו, חי בפחד מתמיד שמא מישהו רודף אחריו ומנסה לשים לו רגליים, בנה מונומנטים אדירים והשקיע בהם הון עתק ובזבז עליהם חיי אדם לאין קץ - אדם מטורף לחלוטין, וכפי שנראה גם מן הסיפור.
אומרת הגמרא: נתן עיניו באותה תינוקת - בחורה צעירה מבית חשמונאי. יום אחד שמע ההוא גברא בת קול שאמרה: כל עבדא דמריד השתא מצלח - כל עבד שימרוד עכשיו יצליח. קם וקטלינהו לכולהו מרוותיה, הרג את כל אדוניו, ושייר את אותה ינוקתא. כשראתה אותה תינוקת שהוא רוצה לשאתה - וכל מטרתו הייתה להצדיק את ייחוסו, לומר אני מבית חשמונאי, אני מחותן למלכות - עלתה לגג והרימה קולה ואמרה: כל מי שיבוא ויאמר שהוא מבית חשמונאי, עבד הוא, שלא נשתיירה מהם אלא אותה תינוקת, ואותה תינוקת נופלת עכשיו מן הגג לארץ. וסיימה וקפצה. מי שיטען מעתה שהוא משושלת בית חשמונאי - היא הייתה האחרונה, ואין עוד.
טמנה שבע שנים בדובשא, הטמינה שבע שנים בדבש. איכא דאמרי בא עליה ואיכא דאמרי לא בא עליה. לדעת האומרים שבא עליה - הטמינה כדי ליישב את יצרו; ולדעת האומרים שלא בא עליה - הטמינה כי היכי דנימרו בת מלך נסיב, שתהיה לו עדות: ראו, הרי היא בדבש, עמה התחתנתי.
אמר: מאן דריש "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? מי הם העושים לי את הבעיות ואינם מקבלים אותי? רבנן. קם וקטלינהו לכולהו רבנן - הלך והרג את כל החכמים. שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מיניה - השאיר חכם אחד מחכמי ישראל, כדי ליטול ממנו עצה בשעת הצורך. אלא שחשש שמא גם הוא יפעל נגדו, ולכן אהדר ליה כלילא דיילי ונקרינהו לעיניה - שם לו כתר של קוצים כנגד עיניו וסימא אותו.
יום אחד עדיין לא היה רגוע, ולא היה בטוח אם בבא בן בוטא חותר תחתיו או לא. אתא ויתיב קמיה - בא וישב לפניו, ובבא בן בוטא סומא ואינו מזהה אותו. אמר לו: חזי מר, ראה כבודו, העבד הרע הזה מה עשה! מה אעשה לו? הוא עצמו מדבר על עצמו. אמר לו בבא בן בוטא: מה אעשה לו? אמר לו: נילטייה מר - יקלל אותו אדוני. אמר לו: כתיב "גם במדעך מלך אל תקלל". אמר לו: אין זה מלך. אמר לו: ולא יהא אלא עשיר בעלמא, והרי כתוב "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר". אמר לו: ולא יהא אלא נשיא, והרי כתוב "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". ראו כמה הורדוס ידע דבר או שניים. אמר לו הורדוס: זה נאמר בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך - נשיא בעמך היינו עושה מעשה עמך, ולא מי שאינו עושה מעשה עמך.
אמר לו בבא בן בוטא: אני מתיירא ממנו. לאחר כל השכנועים אמר: אני חושש. אמר לו הורדוס: אין לך מה לדאוג, איש לא ילך ויגיד לו, רק אני ואתה כאן. אמר לו: כתיב "כי עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר". כלומר: אף שאני ואתה כאן, ובזמנם לא היה אפשר להחביא מכשירי הקלטה ולא לצלם - עדיין עוף השמיים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר, ככתוב בפסוקנו.
ראה הורדוס שכל ניסיונות השכנוע לקלל אינם מצליחים, אמר לו: אנא הוא - אני הוא. ואגב, איני חושב שיש עוד דוגמה כזו בש"ס ובמדרשים, שאדם מתחנן שיקללו אותו: הורדוס עומד לפני רב ומתחנן שיקלל אותו. אמר לו: אילו הייתי יודע שזהירים רבנן כל כך, לא הייתי הורגם. עתה, מהי תקנתו של אותו אדם - כלומר מה תקנתי? אמר לו: הוא כיבה אורו של עולם, כמו שכתוב "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר", בכך שהרג את החכמים - ילך ויעסוק באורו של עולם, וזה בית המקדש, שנאמר "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". ויש אומרים שכך אמר לו: הוא סימא עינו של עולם, שנאמר "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה" - ילך ויתעסק בעינו של עולם, זה בית המקדש, שנאמר "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם".
אמר לו הורדוס: מתיירא אני מן המלכות, מרומי, שהיה כפוף אליה. אמר לו: שלח שליח, וילך השליח שנה, ויתעכב שנה, ויחזור שנה, ובין כה וכה תהרוס את בית המקדש הקיים ותבנה חדש. ראו את השיטות: תאמר להם ששלחתי שליח, ומה אעשה שהתעכב. אומרת הגמרא: עשה כך. לאחר שלוש שנים שלחו לו מכתב תגובה: אם לא סתרת - אל תסתור; ואם סתרת - אל תבנה; ואם סתרת ובנית - עבד רע אתה נקרא, שלאחר שעושים אז מבקשים עצה?
הגמרא ממשיכה ומתארת במה בנה אותו, באבני שיש וכיוצא בזה, וכיצד עשה זאת בבא בן בוטא. ומקשה: הרי דניאל נענש על שנתן עצה טובה לנבוכדנצר, ואיך עשה כן בבא בן בוטא? ומתרצת, שעבד חייב במצוות, ועל כל פנים הורדוס כעבד חייב במצוות, ואילו נבוכדנצר היה מלך גוי רשע. ויש אומרים ששאני בית המקדש, שאין הוא יכול להיבנות אלא על ידי מלכות, ולכן עשה זאת על ידי המלך. ויש שם עוד פירוט בעניין, ואנו נסתפק בזה.
לסיכום: חתימת הפרק מלמדת שתי אזהרות גדולות. הראשונה בכסף: אל תתעצל מן המלאכה ואל תחפש צידוקים הלכתיים לעצלות, שהכסף "יענה את הכל" ומסדר לאדם את צרכיו; אבל דע שאותו כסף עצמו יכול להיהפך ל"יְעַנֶּה את הכל" - לקטרג על מי שלא נתן ממנו לנזקקים, ולענות במרדף אחריו את מי שרודף אחריו. הכסף מעיד על האדם יותר מכל, ומי שעיניו יפות בממון - אין שאר מידותיו צריכות בדיקה. והשנייה בלשון ובמחשבה: "גם במדעך מלך אל תקלל" - לא במלכו של עולם ולא במלך בשר ודם, לא בפה ולא בלב, שכן הנפש והמלאכים מעלים כל דבר למרום, ואף בעולם הזה אין דבר נסתר לאורך זמן. וכפי שלמדנו ממעשה בבא בן בוטא: הזהירות הזו היא שעמדה לחכמים, עד שהעיד עליהם הורדוס בעצמו - אילו ידעתי שזהירים רבנן כל כך, לא הייתי הורגם.