בסופו של פרק י' מציב שלמה המלך שתי תמונות זו מול זו: ארץ שמלכה נער, וארץ שמלכה בן חורים. כפי שנראה, מעבר לפשט הדברים במלכות ובהנהגת מדינה, יש כאן משל נפלא לאדם עצמו - לשאלה מי מולך במדינה הקטנה שנקראת גוף האדם, ומי משרת את מי.
אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ׃
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "מלכך נער" - שאינו מתעסק ביישובו של עולם. כשרוצים לומר על מישהו שהוא חסר דעת, אומרים עליו "נער". "נער" כאן איננו בהכרח תיאור גיל, אלא תיאור התנהגות: אדם המתנהג בנערוּת.
סופר גוי אחד אמר משפט חד בעניין זה: כשהייתי בן שש עשרה התביישתי לעמוד ליד אבי, שלא ידעו שאני בנו של הטיפש הזה; וכשהגעתי לגיל עשרים ושתיים, הופתעתי לגלות כמה חוכמה רכש אבי בשש שנים. כמובן, לא האב התפתח בין שש עשרה לעשרים ושתיים, אלא הבן פתאום גילה שאביו חכם. בגיל שש עשרה הוא היה בטוח שהעולם שייך לצעירים והוא המבין. משהתבגר קצת, הבין שאביו חכם ממנו הרבה יותר, וממילא בגיל הצעיר הוא עצמו היה הטיפש.
כך ראינו אצל רחבעם בן שלמה, שהניח את עצת הזקנים ובחר בעצת הנערים, ובסופו של דבר נחלקה מלכותו. הזקנים אמרו לו: אמור להם שאתה עבד להם, מה שהם יבקשו, ואחר כך תעשה מה שתרצה. זו דרכה של פוליטיקה בכל הדורות: לפני הבחירות הקירות צועקים אליך "הצבע פלוני", ואחרי הבחירות אתה צועק לקירות. אבל הנערים אמרו לו: אל תוותר, אם לא תיתן להם פטיש של חמישים קילו בראש מיד בהתחלה זה לא ילך - "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". זו עצת שוטים, עצת נערים. "אי לך ארץ שמלכך נער" - שהוא נער ושומע לעצת הנערים.
ומכאן גם למדו חכמים הלכה למעשה. תניא: עד מתי יושבים בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה. ואמר רב חמא, מאי קרא? דכתיב "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו".
אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי׃
הגמרא במסכת שבת דורשת: "בגבורה" - בגבורה של תורה, "ולא בשתי" - ולא בשתייה של יין. היו אוכלים בזמן הראוי לאכילה, ורק לאחר גבורתה של תורה, לאחר שדנו דין תורה. אין פותחים את היום בסעודה. ומדובר כאן בסעודה ממש, לא בפת שחרית קטנה: אין עושים סעודות תחילה, אלא קודם כל עושים דין, קודם כל לומדים תורה.
עוד מביא המדרש: אמר רבי אלעאי, בשעה שאמר שלמה "קחו לי חרב... גזרו את הילד החי", התחילו בית דינו אומרים "אי לך ארץ שמלכך נער". ויש להבין את התמונה: שלמה קם למלוך בגיל שתים עשרה. לפניו יושבים דיינים ותיקים, אולי בני שמונים, והם רואים את הילדון הזה שעולה למלוכה. ומהו הדין הראשון שהוא פוסק? לקחת את הילד ולחתוך אותו. אמרו: לא די שהאחד מת, אלא שיצווה לגזור גם את השני? היכן ההיגיון של הילד הזה? כיוון שאמר "תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו", ויצאה בת קול ואמרה "היא אמו", התחילו אומרים "אשריך ארץ שמלכך בן חורים".
וכבר הסברנו במקומו שהמהלך של שלמה היה מחוכם מאוד. שלמה ידע מראש מהו הדין - מתוך טענותיהן של הנשים, לפי סדר הקדימה בדבריהן, הבין מי דוברת אמת. אלא שחשש: אם יפסוק בצורה ברורה על פי ידיעותיו, הפסק יהיה נכון אך לא ישכנע. לכן עשה את הדברים באופן שכולם ישתכנעו. אמר "גזרו", ומיד אמרה האם האמיתית: הילד שלי, מוכנה אני שיחיה אפילו לא אצלי, ובלבד שיחיה. ואז היה ברור לכולם מי האם. בית דינו נוכחו לראות עד כמה "אשריך ארץ שמלכך בן חורים": מלך שאיננו נתון ללחצים ולכוחות זרים, אלא חופשי בדעתו ופוסק על פי האמת.
המדרש ממשיך: "ושריך בעת יאכלו" - בעיתו של עולם הבא; "בגבורה ולא בשתי" - בגבורתה ולא בתשישותה. "שתי" כאן מלשון "תשי", כדרך האותיות המתחלפות - "צור ילדך תשי", וכמו כבש-כשב, שלמה-שמלה, להק-קהל ועוד. כלומר: גבורה של תורה ולא תשישות בתורה, ראו עד כמה הוא גדול בתורתו.
עוד אומר המדרש: "אי לך ארץ שמלכך נער" - אלו מלכי ישראל, שכידוע היו רשעים כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים" - אלו מלכי יהודה, שרובם היו צדיקים והיו בבחינת בני חורין. "שריך בבוקר יאכלו" - אלו מלכי ישראל, שמן הבוקר חגיגות וסעודות ראווה. "ושריך בעת יאכלו" - אלו מלכי יהודה, שאכלו בעת, בזמן הראוי לסעודה, ולא עשו מסיבות וחגיגות כל הזמן. ורש"י מפרש: "אי לך ארץ שמלכך נער" - בזמן שמלכך ודייניך מתנהגים בנערות, וזה כעין דברי הפסיקתא זוטרתא.
לפני שנגיע לביאור האלשיך הקדוש, נקדים הקדמה. שאלו את הרב אלישיב: כיצד אומרים חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", והרי המציאות לכאורה מוכיחה להפך? כך גם יחסו של הציבור הכללי אל שומרי המצוות: "הוא אסור לו, הוא דתי" - כאילו מי שאינו דתי הכל מותר לו. ונניח להנחת היסוד השגויה הזו, בכל אופן התפיסה היא שהתורה מגבילה את האדם. פעם קראו לחילונים "חופשיים": הוא חופשי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואתה לא. והרי אדרבה, העוסק בתורה הוא עבד עשרים וארבע שעות; אין רגע שאין להלכה מה לומר לו, גם כשהוא מתפנה וגם כשהוא ישן. אם כן כיצד תקרא לו בן חורין?
השיב להם הרב אלישיב: מה ההבדל בין עבד לבן חורין? ברמת ההכנסות? ייתכן בהחלט שידיעותיו, מומחיותו והכנסותיו של בן החורין נמוכות בהרבה משל עבד המכניס הון. בקושי העבודה? יש בני חורין שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ועבדים שעובדים זמן מועט. אלא ההבדל אחד הוא: בן החורין מכניס לכיסו, והעבד לכיס אדונו. בן החורין, גם אם הרוויח שקל אחד - זה שקל שלו. העבד, גם אם הרוויח מיליון דולר - זה של אדונו.
ממילא, השאלה אינה כמה אתה עובד, כמה שכל יש לך ומה הכנסותיך, אלא: האם זה נשאר אצלך או עובר לאחר. והיחיד שעובד וזה נשאר אצלו הוא מי שעוסק בתורה ומקיים מצוות - הוא היחיד שמכניס לכיס שלו, שם למעלה, ואיש אינו יכול לקחת זאת ממנו. לעומתו, מי שהוא עבד לתאוותיו - מה עשה? קנה עוד קניין, נעשה מיליארדר, מולטי מיליארדר, ובלשונו של רבנו בחיי: בשביל הבעל הבא של אשתו. "ועזבו לאחרים חילם". נמצא שכל מה שאדם קונה בקניינים גשמיים הוא ביטוי לעבדות, שהרי קנה דבר שאינו נשאר לו; וכל מה שקונה בקניין רוחני, גם אם מעט, הוא בן חורין, שקנה דבר נצחי.
יסוד הדברים מצוי באלשיך הקדוש על פסוקנו. הוא מקשה: לכאורה "בן חורים" אינו ההפך של "נער". ההפך של בן חורין הוא עבד, וההפך של נער הוא זקן - "מנער ועד זקן". אם כן למה יצר שלמה מקבילה בין נער לבן חורים?
מבאר האלשיך: ל"נער" כמה משמעויות, ואחת מהן היא משרת. "יהושע בן נון נער" - ויהושע היה בן ארבעים ושתיים ביציאת מצרים, נער גדול למדי. אלא נער במובן של משרת. וכן "גיחזי נער אלישע", "ופורה נערו", וכהנה רבות. וכאשר האדם משועבד ליצר הרע, הריהו נערו ומשרתו, עושה כל מה שהוא רוצה - עבד לתאוותיו. לעומת זאת מי שמשועבד ליצר הטוב נקרא בן חורין, כי אינו משועבד לדבר: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", שהוא נקי מכל תאווה, ושום דבר אינו משעבד אותו.
ר' יעקב גלינסקי, שהיה ידוע בחוש הומור מפותח, סיפר: בכל מקום שסיפרתי בדיחות היו צוחקים. היה רק אחד שאולי פעם אחת הצלחתי להוציא ממנו חיוך, והרגשתי טוב מאוד - ר' חצקל לוינשטיין, המשגיח בישיבת פוניבז'. בהתחלה זה הפריע לי, אחר כך הבנתי שזה מחינוך קלם. חינוך קלם אומר: איני אמור לעשות מה שכולם עושים, ואיני אמור לעשות מה שמצפים ממני לעשות; אני אמור לעשות מה שאני צריך לעשות. לצחוק מפני שכולם צוחקים - זו אינה קלם. קלם היא "מה חובתי בעולמי". והיות שכן, הוא לא עשה דברים מפני שאחרים עושים, אלא את מה שצריך לעשות. זהו עבד ה', והוא בן חורין: אינו מושפע משום לחץ.
האם מישהו יכול לתאר לעצמו לחץ כלשהו שאפשר היה להפעיל על הרב שטיינמן כדי לשנות את דעתו? סכום כסף כלשהו? אולי רק סכום לעולם התורה. פעם הגיע גביר עשיר, עם שריטה לא קטנה, ואמר שהוא מוכן לתרום מיליון דולר לעולם הישיבות בתנאי שהרב שטיינמן יחרוט את שמו על שעון זהב. התביישו אפילו למסור לו את הדברים. כשאמרו לו, השיב הרב שטיינמן: איני יודע איך חורטים, אבל אם הוא מוכן לתרום - אני מוכן לעשות זאת. הביאו מכשיר מיוחד, הסבירו לרב כיצד הוא פועל, והרב חרט לו את שמו על השעון, כדי שהגביר ייתן מיליון דולר לעולם הישיבות.
נמצא שיש דבר אחד שיכול לשכנע: אם יש כאן משהו להגדיל תורה. אחר לא היה מוותר על כבודו - "מה, נעשיתי חרט שלך? לך בקש זאת משר או מחבר כנסת". הרב שטיינמן לא עשה שום חשבון: יש כאן משהו לעולם התורה, אני מוכן להתבזות, שגדול הדור יהיה חרט על שעונך, ובלבד שתיתן כסף לישיבות. אבל לחשוב על משהו אחר שיוכל להטות את דעתו - אין. זהו בן חורין אמיתי: אין שום אמצעי שיכול ללחוץ עליו.
ומהו עבד? אדם שכל תאווה קטנה מריצה אותו. דוגמה לעבד אמיתי: אדם שבשתים עשרה בלילה מגלה שנגמרו לו הסיגריות. מה הוא עושה? פותח מהלך שוטטות בעיר, עולה על הרכב ומתחיל לעבור ממקום למקום, אולי נשאר איזה קיוסק פתוח באיזו פינה, עד שימצא את מנת החמצן שלו. הוא חייב סיגריה. וזו רק דוגמה; את העבדות הזאת אפשר לראות בכל עניין ועניין שבו אדם הוא בעל תאווה - עבד לתאוותיו.
נמצא שהנער הוא משרת ליצר הרע, שהיצר מריצו לכל תאווה, וההפך ממנו הוא בן חורים: איני עבד לאף אחד, אני עבד רק לאחד. ומי שעבד לאחד אינו עבד לאף אחד; על ידי שאתה עבד לקדוש ברוך הוא אתה מסיר מעליך את כל שאר סוגי העבדות.
לפי זה: "אי לך ארץ שמלכך נער" - אוי לארץ שמלכה משועבד לאחרים, לתאוות, ליצר הרע; כל אלו בחינת עבד שהם משתררים עליו. ומאידך "אשריך ארץ שמלכך בן חורים" - שאינו תלוי באיש, עושה מה שה' רוצה, בן חורין משעבוד היצר הרע וכובש את יצרו. ואז "שריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי": האדם הוא "עיר קטנה ואנשים בה מעט" - זה הגוף, והשרים הם האיברים והחושים. הוא מושל בכולם ואף אחד אינו מושל בו. וכשצריך לאכול - יאכל; "שריך בעת יאכלו", לא כי בא לו, אלא כי עכשיו צריך. וכן בכל דבר ודבר: כל פעולה נעשית על פי המלכות, שהמלך הוא בן החורין המחליט מה יש לעשות בכל שלב.
ומביא דוגמה מספר הזוהר פרשת בלק, שמובא שם אותו "ינוקא" שאמר לחכמים שעל שולחנו: אל תאכלו לחם עד שיקנו אותו בגבורת דברי תורה תחילה. זהו "בגבורה" - תורה ניתנה בגבורה. קודם כל גבורה, קודם כל תורה, ורק לאחר מכן אוכלים.
מהו "ולא בשתי"? מבאר האלשיך ש"שתי" מלשון "שֹׁטוּ שָׁטוּ הַשַּׁעְרָה" - להביא את החיילים אל השער כדי להילחם. לפעמים מלחמתה של תורה נעשית מתוך מגמה של קרב, והוא דבר שלילי מאוד: אדם רוצה להתנצח, להראות צדקתו, להוכיח שהוא מבין יותר טוב מן האחרים. אין זו הדרך הנכונה בעסק התורה. עסק התורה צריך להיות בשאיפה להשיג את האמת, ברצון אמיתי לדעת מהי אמיתתה של תורה. וזהו "בגבורה ולא בשתי": לא מלחמה לקנטר, אלא גבורה של תורה כדי להשיג אמת. ואז, כמאמר חז"ל "את והב בסופה", בסופו של דבר יוצאים אוהבים, מפני שבאמת השיגו את המטרה.
האמרי שפר מוסיף על הפשט גם מליצה. חכמים מכנים את האדם בשם "עיר": "עיר קטנה ואנשים בה מעט" - האנשים שבה הם כל האיברים והחושים. והמושל, המלך, הוא הנפש המשכלת, שאותה המליך הקדוש ברוך הוא על הגוף ונתן לה כוח למשול בכל הרצונות והתאוות. ותחתיה מופקדים שרים - החוכמה והשכל וכוחות הנפש - שהם שרים למשמעתה.
ושימו לב לדיוק: "מלכך נער" - שיהיה מלכך כבר מנערותו. אם האדם מתרגל מגיל צעיר שכוחותיו נתונים תחת נפשו, ורצונו הפנימי הוא הקובע ולא ההימשכות לתאוות הרגעיות - "אשריך ארץ". שהרי "עיר פרא אדם יולד", ואם תדחה את התיקון לגיל מבוגר, יהיה קשה מאוד לשנות את הטבעים. זו הסיבה שאנו מתחילים את החינוך מגיל צעיר מאוד: כשאתה מקנה לילד הרגלים מגיל צעיר, הם נעשים קניין בנפשו וטבע אצלו.
קח ילד בן שתים עשרה והתחל ללמדו עכשיו ברכות - מה הסיכוי שיזכור תמיד על מה מברכים ואיזו ברכה ולא ישכח לברך? אבל ילד שמגיל שלוש מדקלמים עמו ברכות, הדבר נטבע בדמו; אין מציאות שייקח דבר ליד בלי לברך, זה חלק ממנו. ואם כך בדבר פשוט התלוי בהרגל, על אחת כמה וכמה במידות. ילד כעסן מקטנות, שאין מיישרים אותו אלא נותנים לו להתפתח כך מתוך תקווה שכשיגדל יירגע - המציאות תהיה הפוכה בדיוק, שהרי הורגל לכעוס והוא רואה שכעסו עושה רושם.
פעם שוחחתי עם המשגיח בישיבת בני, ישיבה מצוינת באמת, על תקנה מסוימת שראוי לעשות. אמר לי: הרב בועז, העניינים היום אינם פשוטים כלל. שאלתי למה, ואמר: היום ההורים מפחדים מהילדים. ההורה אינו רוצה להעיר - "אינך יודע מה הילד יעשה לי", "עזוב, אני מעדיף...". אני שומע דברים כאלה מהורים ומצטמרר. תגיד, אתה נשלט על ידי הילד או שולט בו? ואיני מדבר על שליטה עריצה, אלא: האם יש כאן מי שנותן הוראות ומי שמקבל, או שהדברים הפוכים?
כשההורה נעשה עבד לילד מפני ש"הילד יעשה לו סרט" - הילד נעשה מושל וההורה בובה שלו. איזה חינוך אפשר לתת לו? מה הוא מקבל ממך? הוא מרגיש שהוא שולט עליך, שאתה מפחד ממנו ושלא תעיר לו. ההיררכיה בחינוך חייבת להיות ברורה לגמרי: זה אבא וזה בן, זו אמא וזו בת. וכשהילד מטיל מוראו וחיתתו על הוריו, אוי ואבוי לאיזה סרט בלהות נכנס האדם. הייתי בהלם כששמעתי זאת, והמשגיח אמר לי: תתפלא, אבל זו מציאות מוכרת מאוד ולא פשוטה כלל. מאז התחלתי לשים לב לעניין הזה: היכן ההיררכיה.
וזה בדיוק מה שאומר האמרי שפר: כשאתה מרגיל את הילד מגיל קטן שכעס לא יוסיף לו מאומה, שלא ירוויח דבר בצעקות, ואדרבה הדבר יזיק לו - שאין משיגים דבר באולטימטומים, בלחצים רגשיים ובאיומים לעשות להורים בושות - הילד לומד מהר מאוד שאין זו הדרך. וכשהוא מתבגר הוא כבר מחונך, מידותיו מתוקנות, והוא מבין שהכעס אינו עושה רושם על איש ושיש דרכים אחרות ומקובלות להשיג את הנצרך. זהו "מלכך נער": את איבריו ואת כוחות נפשו הוא צריך לשלוט כבר מן הנערות, ואז הוא מפעיל את כל רצונותיו בדרך הנכונה.
ממשיך האמרי שפר ומתבונן ב"שריך בבוקר יאכלו". האכילה, אם האדם מתבונן, היא מן הדברים שהם חרפה לאדם. ותאמר: היכן החרפה באכילה? הגמרא מונה דברים שבהם האדם דומה לבהמה - אוכל כבהמה, ישן כבהמה, פרה ורבה כבהמה - ודברים שבהם הוא שווה למלאך, ככוח הדיבור ועוד. ושימו לב שכל הדברים שבהם האדם דומה לבהמה, שום בר דעת אינו מסכים שיסריטו ויתעדו אותו בשעה שהוא עושה אותם.
קח את הדבר הפשוט ביותר, אכילה. אדם יושב בחתונה, שקוע בעוף שלפניו, ופתאום מגיע אליו הצלם. מה הוא עושה? מזדקף מיד, מרים את הכוס: "מזל טוב, מזל טוב". וכי למה לא תמשיך לטפל בעוף? לא, בשום אופן: "אדוני, אל תצלם אותי". והרי אתה אוכל בצורה מכובדת, לא בפה פתוח - אכול לבריאות. אבל אדם אינו רוצה שיצלמו אותו. ואילו אם היה נכנס צלם להיכל בשעה שהוא יושב ומרביץ שטייגען, או בשעה שהוא עומד בשמונה עשרה - היה מבקש: תשלח לי עותק. אנו לא מתביישים, נשמח שיראו אותנו מתפללים, לומדים ומקיימים מצוות. אבל שיצלמו אותנו ישנים? בשום אופן לא, לך תדע איזה פרצוף עשיתי ואם היו קולות. הרי שכל דבר שבו האדם דומה לבהמה יש לו בו בושה, הוא חש בו ביזיון ואינו רוצה שיתעדו אותו.
לכן "שריך בבוקר יאכלו" מראה עד כמה הם בהמיים: במה הוא פותח את יומו? בסעודת ענק. זהו אדם שאין לו שליטה על התאוות. שהרי האכילה חרפה לאדם, ובה הוא נדמה לבהמה ולרמש האדמה. אלא שהיא מוכרחת - אדם חייב לאכול. לכן רמי המעלה אינם להוטים אחר הדבר הנבזה, וקובעים זמן לאכילה, וגם קובעים מה יאכלו ולא בלי גבול. אבל חסרי הדעת לא ישיבו ידם מבלעם, כל היום יושבים ואוכלים ועטים על המזון. אלו האנשים הבהמיים, שלא ידעו מאומה מתכלית אחרת וכל תכליתם למלא כרסם, ולכן ישכימו בבוקר לאכול - זה כל עניינם וכל מטרתם.
ואגב, אפשר לראות בזה את רום מחשבתה של תורה. חז"ל למדו מן הפסוקים שאין אדם קם בבוקר לאכול. יהודי אינו קם בבוקר לאכול; הדבר הראשון הוא תפילה. כמה כבישת יצר יש בזה, וכמה העמדת סולם ערכים: קודם כל תתפלל על רוחניותך, על עצם קיומך, ובזה תפתח את היום. אדם הפותח את יומו בכוס קפה ועוגה - האם בהמה אתה? האם אינך חלק אלוק ממעל? מדוע תפתח את יומך בצורה מגושמת? ועל פי הקבלה יש בזה איסור גמור: אף אם קם בשתיים בלילה, יש איסור מוחלט לאכול, ומי שאוכל הרי זה כזורק אבן למרקוליס וכמקטיר לעבודה זרה רחמנא ליצלן. רואים את הדרישה: את היום אין פותחים בבהמיות. את היום פותחים ברוחניות - ברכות השחר, תפילין, התקדשות; וכשסיימת, האדם צריך גם לאכול, ואוכלים.
אם כן, שאלת "מתי הוא אוכל" מגלה את סולם הערכים, את מה שחשוב לו, מה עיקר בחייו. "ושריך בעת יאכלו" - הם לוקחים את האוכל רק כדי קיום הגוף, והשררה שלהם היא "בגבורה ולא בשתי". "שתי" כאן מלשון שתייה: יש אנשים שהם גיבורים בשתייה, ובעולמם מי שידע לשתות יין נחשב גיבור, ומי שלא ידע לשתות היה נחשב לכלום. אצלם השתייה נחשבה לסוג של גבורה ומעלה. על כך אומר הכתוב: לא. השרים - בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתייה; לא בזו גבורתם ולא בזו שררתם. ומי הם האנשים הללו? "אשריך ארץ שמלכך בן חורים" - אדם השולט ביצריו, ולא היצרים שולטים בו.
המלבי"ם מבאר ש"בן חורים" הוא בן פרתמים מגזע המלכות. "חורים" הם היוצאים מגזע המלוכה שמהם היו בוחרים את המלך, ושרים אלו היו אנשים חופשיים מצד עצמם. בלשון ימינו: אנשים בעלי דם כחול, שגם אם אין להם כרגע תפקיד - הם מלכים בעצמותם. זו בחינת בן חורין.
וזו גם ההגדרה של תלמיד חכם. חז"ל אומרים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ו"מאן מלכי - רבנן". למה תלמידי חכמים נקראים מלכים, גם אם אין ולו אחד השומע להוראותיהם? מפני שהוא בן חורין אמיתי, שהוא מלך אמיתי. ובמה מתבטאת מלכותו? שהוא מושל על רצונותיו ועל תאוותיו - זה מבטא את מלכותו.
בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת׃
פשוטו של מקרא, כדברי רש"י: כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה בתקרת ביתו, סופו ש"ימך המקרה". מכירים את המציאות הזו - נזק קטן שאילו תיקנוהו בזמן הייתה הבעיה נפתרת, אך לא תיקנוהו, והוא הלך והתפתח, יצר ריקבון וקלקול, עד שצריך להחליף את כל התקרה. ואילו תיקנת את הדלף בזמן, לא היה ריקבון ולא דלף שהלך והתרבה. "ובשפלות ידיים" - שידיך שפלות מלפעול את הנצרך, "ידלף הבית", יהיה לך דלף של גשמים.
וברור ששלמה לא בא לתת לנו עצות קונסטרוקטיביות בבניין - לתקן, לעשות סתימות ולמנוע דליפות; לזה אין צורך בחוכמתו של שלמה. לכן לקחו חז"ל את הדברים לדרשות רבות. רש"י עצמו מביא: כשישראל מתעצלים בתורה - הם נמוכים, וזהו "בעצלתים ימך המקרה". ומהו "בשפלות ידיים ידלוף הבית"? "ובית גאון עוזם חרב ושמם" - הבית הוא בית המקדש. כאשר אנו עצלים בתורה ואיננו מקיימים מצוות ה', הבית חרב.
הגמרא בתענית דף ז' אומרת: אמר רב קטינא, אין גשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה, שנאמר "בעצלתים ימך המקרה". והיכן העניין קשור לתורה? מסביר רב קטינא: בשביל עצלות שהיתה בהם בישראל שלא עסקו בתורה, נעשה שונאו של הקדוש ברוך הוא מך. "שונאו של הקדוש ברוך הוא" הוא לשון נקייה כלפי קודשא בריך הוא, שלא לומר חס ושלום שהוא עצמו מך. ואין "מך" אלא עני, שנאמר "ואם מך הוא מערכך", ואין "מקרה" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "המקרה במים עליותיו".
נמצא שבעצלתים נחלש כביכול כוחו של קודשא בריך הוא. וכמובן, כפי שלמדנו באריכות בנפש החיים, אין הכוונה בעצמותו - ודאי שאין זה שייך כלל. אלא כפי שאנו מדברים, שיש בחינות היוצרות חושך בספירות, ואז אין הספירות מאירות אורן, ועל ידי כך אין השפע יורד למטה. והדבר נובע מפעולותינו ומקלקולנו. ועוד למדנו ש"ימך" הוא במובן שהשפע הולך אל הקליפות - "שפחה כי תירש גבירתה", כוחות הטומאה מקבלים את אותו שפע, וזהו "ימך המקרה".
הפסיקתא זוטרתא מביאה את הפסוק גם בדרך דרש נוספת: "בעצלתים ימך המקרה" - מי שאינו מכסה את ראשו כראוי, יהיה לו כאב ראש; "ובשפלות ידיים" - מי שאינו מקנח ראשו מן המרחץ, שאינו מנגב את ראשו היטב, "ידלוף הבית" - הכוונה שוב לראש, שיתמלא ראשו חטטים. וגם זה, כפי שאמרנו, משל בלבד.
והמדרש העיקרי הוא על ישראל: על ידי שלא עשו תשובה נתמכמכו, שנאמר "ויגל את מסך יהודה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" - הרי שהלכו בגלות. ומכוח מה? מצד שלא עשו תשובה, ומכוח זה "ימך המקרה", נתמכמכו בגלות. "ובשפלות ידיים" שלא עשו תשובה, "ידלוף הבית", כמו שכתוב "כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים" - וזהו "ידלוף הבית", בית המקדש.
שלמה המלך מעמיד מול עינינו שתי ממלכות: ארץ שמלכה נער - משרת ליצר הרע, עבד לתאוותיו, שסעודתו פותחת את יומו וגבורתו בשתייה; וארץ שמלכה בן חורים - מלך בעצמותו, שאינו נתון לשום לחץ, אוכל בעת הראויה וגבורתו גבורה של תורה, ולא מלחמה לשם ניצחון אלא בקשת האמת. וכפי שראינו באלשיך, באמרי שפר ובמלבי"ם, הדברים מוסבים בראש ובראשונה על האדם עצמו, שהוא עיר קטנה ואיבריו וכוחותיו שריו: אם ימלוך עליהם כבר מנערותו, אשריו; ואם יימשך אחריהם, הרי הוא עבד. וחותם הפסוק האחרון באזהרה: "בעצלתים ימך המקרה" - שהעצלות בתורה ובתשובה, כמו פרצה קטנה שלא תוקנה בזמן, מסתיימת בעצירת גשמים, בגלות ובחורבן הבית.