פרק י' בקהלת עוסק בעיקרו בהעמדת החכם מול הכסיל: בדיבורו, בהתנהלותו, בדרכי עמלו ובמידת הכרתו את מקומו. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים שבלב הפרק - הפסוק העוסק בריבוי דבריו של הסכל, והפסוק העוסק בעמלו המיותר של הכסיל. שני הפסוקים גם יחד מלמדים יסוד אחד: הסכל אינו מכיר את גבולות ידיעתו, ואינו מכיר את הדרך הישרה להשגת מה שהוא מבקש.
"והסכל ירבה דברים" - מדבר כאילו העתיד בידו
וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים, לֹא יֵדַע הָאָדָם מַה שֶּׁיִּהְיֶה, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה מֵאַחֲרָיו מִי יַגִּיד לוֹ.
רבי יוסף קרא מבאר: הסכל מרבה דברים - "כך אעשה, וכך אפעל, וכך אלך, ולשם אסע". הוא מדבר על תוכניותיו כאילו הן כבר יצאו אל הפועל, בוודאות גמורה ומוחלטת. ובסופו של דבר - "לא ידע האדם מה שיהיה". הוא אינו יודע מה יילד יום. אדם בר דעת מסייג את עצמו, לוקח את הדברים בערבון מוגבל ואומר "אם ירצה השם"; אבל הסכל בטוח שמה שהוא אומר כך יהיה, ומי ימנע ממנו לעשות.
ואם בדברים היומיומיים אדם אינו יודע מה יילד יום - התוכניות שלך למחר יכולות להיטרף בן רגע. קראתי על אדם שהקים גן אירועים יוקרתי והשקיע בו מיליונים, ותכנן לכסות את ההשקעה בזמן קצר. באה הקורונה, והמקום שמם; כל שנותר לו הוא להחזיק גננים שהמקום לא ייהרס עם הזמן, והבנקים רוצים את כספם בחזרה. חצי שנה ושלושה רבעי שנה אין חתונות, אין אירועים, אין שום דבר. וכן חברת הסעות שמוציאה טיולים לחוץ לארץ: הכינו פסח בחוץ לארץ, שלחו טונות של בשר, אוכל ומצות - שם צריך להתארגן הכל מראש - ועלה להם הון רק על המשלוחים. ואז היה סגר, אין טיסות, אף אחד לא טס, וכל האוכל נשאר שם בלי שימוש, ועוד צריך להסתדר עם בית המלון ששכר ולהחזיר כספים לאנשים ששילמו מראש.
ואני מדגיש: אין כאן ביקורת על אותם אנשים. אדם אמור באופן טבעי להשקיע, זו דרכו של עולם, והם עשו את מה שעשו עשרים שנה. אני בא רק להראות עד כמה אדם אינו יכול לתכנן מטר קדימה, מכיוון שאיננו יודע מה שיהיה. ועוד יותר מזה - "ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו": אם את המחר אינך יודע, את מה שיהיה אחרי מאה ועשרים ודאי שאין לך בו שום השגה ושום ידיעה.
רש"י: בלעם שהתפאר ביודע דעת עליון
רש"י מפרש את הפסוק על בלעם, שהיה מתפאר שהוא "יודע דעת עליון" - שהוא יודע את מחשבותיו של הקדוש ברוך הוא. והוא לא ידע מה שיהיה: לאחר מכן הלך ליטול את שכרו במדין, ושם הרגו אותו. אתה מתהלל שאתה יודע דעת עליון, ואת הדברים הפשוטים שיקרו בעוד שעות קלות - שאתה הולך אל עבר מוותך - אינך יודע. כמו שאמרו חז"ל: דעת עליון יודע, דעת בהמתו לא הווה ידע - אפילו את בהמתך ומה שהיא רוצה אינך מבין.
ולפי רש"י יש לבאר את "מאחריו" באופן הפוך ממה שאמרנו: לא העתיד הרחוק, אלא מה שמאחורי גבו ממש. לא זו בלבד שאינו יודע מה יהיה לאחר זמן, אלא אפילו את ההווה - מה שקורה מאחורי עורפו - אין הוא יודע, וצריך שמישהו אחר יגיד לו. אם את הדברים הנמצאים כאן ועכשיו אינו יודע, על אחת כמה וכמה שאינו יודע עתידות.
אשמדאי ובניהו בן יהוידע: מה שתחתיך אינך יודע
הדבר מזכיר את המעשה שמביאה הגמרא על בניהו בן יהוידע שהלך להביא את אשמדאי. לא אאריך בכל הסיפור, אלא רק במה שנוגע לענייננו. בדרך ראה אשמדאי שמחת חתונה, ובכה. ראה אדם שאמר לסנדלר שיעשה לו סנדלים לשבע שנים, וצחק. ראה קוסם שיושב ועושה קסמים, וצחק שוב.
שאל אותו בניהו: כשראית את השמחה בחתונה למה בכית? אמר לו: החתן הזה אמור למות תוך שלושים יום, והכלה השמחה כל כך אינה יודעת שהיא שומרת יבם - יש לו אח שרק נולד, ותצטרך להמתין לו שלוש עשרה שנה שייבם אותה או יחלוץ לה. עכשיו היא שמחה, ותוך שלושים יום תבין שהיא נשארת שלוש עשרה שנה עגונה. ולמה צחקת על מבקש הסנדלים? אמר לו: לאדם הזה אין שבעה ימים, אצלי הוא מופיע ברשימות, תוך שבעה ימים אני צריך לאסוף אותו - והוא מזמין נעליים לשבע שנים. ולמה צחקת על הקוסם? אמר לו: הקוסם הזה יושב על אוצר המלך. מדובר בקוסם שבאמת גילה לאנשים נסתרות, לא בפירוטכניקה של היום; והוא מגלה לכולם נסתרות - ומה שתחתיו, האוצר שעליו הוא יושב ממש, אינו יודע.
אני אומר תמיד: יש כאלה שמתיימרים להיות בקיאים בנסתרות - למה אתה צריך לעשות כסף על אנשים? גלה את מספרי הלוטו, מלא כל שבוע ותהיה מיליארדר. אלא מה, הוא יודע לעשות כסף על פתאים, וזה כל "הנסתרות" שלו. זהו "והסכל ירבה דברים": מדבר הרבה, ומה שאצלו וסביבו אינו יודע.
מה שמול העיניים אינו רואה
קראתי מעשה שסיפר אברך שנסע לניו יורק. הוא שם לב שבספסל שלפניו יושב אדם בעל הופעה של "באבא": זקן אפור, ג'לביה, וספר הזוהר מונח בצורה בולטת על הסטנד כדי שיהיה ברור לכולם שאין כאן קוטל קנים. בשלב מסוים התחיל לפזר וורטים בקול רם, כדי שידעו שיש כאן אדם גדול. אחת הנוסעות התרעמה עליו ולמה הוא עושה רעש, והוא ענה שזכותו לדבר. האברך נסע עם התאומים שלו, שנראו דומים בגודל ובכל, והאיש הסתכל עליהם ואמר בהחלטיות: זהו הגדול, הוא נולד ראשון. האברך שאל בפליאה: איך אתה יודע? והאיש נעטף בארשת חשיבות, כאילו לא על הכל הוא יכול לדבר. ואז אמר לעצמו האברך: תראה איזה שוטה. הוא קובע מי נולד ראשון - ואינו רואה שהיא לבושה בגד ורוד ויש לה עגיל באוזן, שהאחת בת והשני בן. מה שגלוי לעיניים הוא אינו רואה, ואת הנסתרות הוא מתיימר לדעת. זה "ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו": את מה שמול העיניים אינך מבין, ובנסתרות אתה מתיימר לעסוק - וכל ה"הימור" הזה הוא אחד משתיים, מה כבר הסיכוי לטעות?
האמרי שפר: תשובת הסכל - "מי יודע מה יהיה"
האמרי שפר מסביר את הפסוק בדרך אחרת: אם תנסה להוכיח את הסכל ותאמר לו, אדוני, אתה עושה שטויות, ובסופו של דבר תשלם מחיר יקר ותינזק מהן - יענה לך מיד: "הרי לא ידע האדם מה שיהיה"! מניין לך שמהדברים שאני עושה ייצא לי נזק או צער? תנסה להסביר לו שאף אם לא ייתפס כאן, בעולם האמת ודאי ייתן את הדין - ומיד יענה: "ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו". אתה כבר יודע מה יש למעלה? מישהו חזר משם וסיפר? זו השאלה האולטימטיבית שעליה לא תהיה לך תשובה מוכחת.
על הדברים כאן עוד יש לך ראיות: תראה אנשים שעשו כאלה שטויות והתעסקו עם העולם התחתון - אלה סיימו בכלא ואלה כבר למטה מהעשבים ומריחים את הפרחים מן השורש. אבל כשאתה מנסה לדבר איתו על העולם הבא, הוא מטיל ספק בכל.
יפה אמר חכם אחד משל: יש כסיל שואל, שלא ימצאו לו מענה שבעה משיבי טעם. זו התפיסה שקוראים לה סקפטיציזם - שמהותה להטיל ספק בכל דבר. על כל דבר שתאמר: מי אמר? מה ההוכחה? וכל הוכחה שתביא - אינה הוכחה. נסה להוכיח לאדם כזה שיש קורונה. יש אנשים הבטוחים שאין. תאמר לו שמתים מיליונים בעולם - יענה שכל שנה יש שפעת וכל שנה מתים. תאמר לו שבאיטליה פינו אלפי גופות ובאמריקה מפנים - יענה שמנפחים את המספרים. וכשאתה שואל אותו: למי יש אינטרס להרוס את הכלכלה, לפגוע בציבור, לגרום למשק הפסדים של מיליארדים - לראש הממשלה? לשר האוצר? לתקשורת? - יענה לך שכדי להסביר זאת הוא צריך שלוש שעות. אמרתי לו: אז אל תסביר, גם שלוש שעות אינני מעוניין לשמוע. אנשים מדברים שטויות ואינם שמים לב מה הם מדברים.
"חכם בעיניו משבעה משיבי טעם": כולם אומרים אחרת, כל גדולי ישראל אומרים אחרת, כל הפרופסורים והמבינים - ולדעתו כולם עובדים עליהם והם אינם מבינים; ולו יש פרופסור אחד שנשלף מאיזה נפטלין, והוא המאן דאמר, הוא המבין, הוא העד והדיין והכל. עם אנשים כאלה אין טעם להתווכח: תמיד ימצא טיעונים, שיטות והסברים, ועל כל דבר יטיל ספק. חבל על הזמן.
"עמל הכסילים תיגענו" - דרכי עקיפין במקום דרך סלולה
עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ, אֲשֶׁר לֹא יָדַע לָלֶכֶת אֶל עִיר.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: הכסיל מתחתך ללכת בקוצים ובברקנים. יש לו דרך סלולה, והוא מניח אותה והולך בדרכי הכרמים - ונמצא יגע על חינם. זהו "עמל הכסילים תיגענו".
זה מזכיר לי שבתי, כשהייתה בת חמש, אמרה לי: אבא, בוא תראה דרך קיצור - בין הבניינים. לא משנה שהלכנו קשה פי שלוש ובסופו של דבר עוד הארכנו את הדרך; אצל ילד, אם אתה חוצה "דרך" משהו - זה בוודאי קצר יותר. זהו הכסיל: תלך בדרך הישרה? לא. הוא מציע קומבינה: תרשום את זה על שם זה, ואחר כך תעביר לשם, ואחר כך תעשה כך - כל מיני עמל שמייגע אותו לחינם.
הסבר נוסף: אינו הולך לעיר לעשות מלאכתו שיהיה לו רווח וינוח, אלא הולך לכאן ולכאן ויגע ועמל בכסלותו, כעניין שנאמר "ועיני כסיל בקצה ארץ". לכסיל יש תוכניות גרנדיוזיות. בר הדעת יודע: אתה רוצה להתקדם - מתחילים מלמטה. אולי היית רוצה שימנו אותך לסמנכ"ל כבר בשנה הראשונה, אבל בחיים צריך להתחיל לעבוד מלמטה. אולי היית רוצה שימנו אותך מיד לראש ישיבה, שיזמינו אותך לכהן כראש כי הם זקוקים לך ומכירים בגדלותך - אבל המציאות מוכיחה אחרת. תתחיל כר"מ שמלמד בקיאות, ואף זה במילוי מקום; יכירו אותך, תקבל שיעור קבוע, אחר כך תמסור שיעור בעיון, ובשלב הבא אולי תגיע להיות ראש ישיבה. הדברים מתפתחים באיטיות. אבל הכסיל - עיניו בקצה ארץ, הוא רוצה להיות שם עכשיו, אינו מוכן לעבוד קשה ולטפס מלמטה, הוא רוצה הנחתה מלמעלה.
היה פעם ראש ישיבה שישיבתו לא הייתה מוצלחת והצוות שלו לא היה מוצלח, ולעומתו ראש ישיבה אחר שהיה לו צוות ממש מוצלח והישיבה הייתה מעולה. פגש אותו ושאל: מה הסוד שלכם, איך אתם מצליחים כל כך? אמר לו: ההבדל ביני לבינך הוא שאצלי את הר"מים בישיבה אני בוחר, ואצלך את הר"מים הבנות שלך בחרו. מי שהחליטה להשתדך איתו - הוא הר"מ בישיבה שלך. ומה לעשות, צריך להחזיק אותו, זה החתן; גם אם אינו מתאים ולתלמידים מגיע מישהו מוצלח יותר, צריך שטעלה בשביל החתן. וזה עצמו אינו שבח לישיבה.
דור של אינסטנט
אנחנו דור של אינסטנט. רוצים בלחיצת כפתור - ולמעשה גם לחיצת כפתור היא של הדור הקודם; היום הכל ב"טאץ'", כי אפילו ללחוץ כפתור עלול לעייף. כך בדיוק רוצה אדם בן דורנו לדעת את כל התורה: בנגיעה קלה, במאמץ קטן, ומיד להיות גדול הדור. וזה ההבדל בין דורנו לדורות הקודמים: אז אנשים עמלו, נתנו את חלבם ודמם - וצמחו להיות גדולים. אבל "עמל הכסילים תיגענו" - בשבילו העמל מייגע ומעייף, והוא מחפש קיצורים ורוצה הכל ברגע. "אשר לא ידע ללכת אל עיר" - כדי להגיע לעיר צריך ללכת. דברים שנעשים מהר אינם מגיעים באמת לאיכותם ולמעלתם.
כבר הזכרתי לכם פעם מה שאמר אדם גדול: אדם רוצה ללכת לישון ושיבוא מלאך וילמד אותו בלילה את כל התורה כולה, יכניס לו את אוצר החוכמה כולו למוח כמו ב-USB - ושיספיק באותו לילה גם לישון. כך אמר: וגם לישון יספיק. כלומר, אין אנו מוכנים לוותר אפילו על הדברים הבסיסיים שלנו. זהו הביטוי לכך שאנו מחפשים קיצורים ולא מחפשים את הדרך שבה האדם מתאמץ כדי להגיע.
"אל עיר" - אל הרב ואל מבואות העיר
עוד דורשים חז"ל: "עמל הכסילים תיגענו" - זה תלמיד שמתייגע בלימוד ההלכה בעצמו, ואינו הולך אצל רבו שהוא בעיר; וזהו "אשר לא ידע ללכת אל עיר". והסבר נוסף: "עיר" - מלשון "עירין קדישין"; יש לו רב קדוש ואינו הולך אליו ללמוד תורה, אלא מתאמץ לבד, וממילא השגותיו מועטות ויכולותיו קטנות. מכאן שאדם תמיד צריך שיהיה לו שיעור, תמיד צריך ללכת לשמוע מאחרים ולקבל מאחרים. וכך גם הבחור: בכל שלב יש לו ממי לקבל - כאן ר"מ, אחר כך ר"מ בישיבה קטנה, אחר כך בישיבה גדולה, ולאחר מכן ראש כולל. כשאדם מקבל הוא מתמלא; אבל זה שאינו הולך אצל רבו - מתייגע לחינם.
רש"י מסביר: "עמל הכסילים תיגענו" - הכסילות שלהם גורמת להם עמל המייגעם, כיוון שלא למדו ללכת אל מבואות העיר, ומתייגעים להיכנס דרך פחתים וטובעים ברגליהם בבוץ - מעין מה שראינו בפסיקתא זוטרתא. ולאן הדברים מכוונים? אומר רש"י: עצלות של עוזבי התורה גרמה להם יגיעת עמל בגיהנום, "אשר לא ידע ללכת אל נתיב אמת" לפרוש מן העבירה, לפי שלא למד תורה. אם היה לומד תורה, היה יודע מהי דרך האמת ומהי דרך השקר, מהי דרך היושר ומהי הדרך העקומה, והיה מגיע אל העיר. והתורה היא המאירה דרכו של אדם, כמו שכתוב "נר לרגלי דבריך" - מאיר את רגלי לדעת להיכן אני הולך. אבל הוא אינו מעוניין לעמול, אלא לעשות הכל לפי נוחותו, וממילא אינו משיג את מה שיכול להשיג, ויורש גיהנום.
יפתח: מי שלא ידע ללכת אל פנחס
חז"ל דורשים: "עמל הכסילים תיגענו" - זה יפתח; "אשר לא ידע ללכת אל עיר" - וכי לא היה לו ללכת אצל פנחס שיתיר לו את נדרו? חז"ל מוצאים בו חיסרון בכך שלא הלך להתיר את נדרו, וזה "תיגענו" - בסופו של דבר הביא עליו יגיעה גדולה, שהיה צריך להרחיק את בתו והביא אותה למצב נורא. ושם אומרים חז"ל שכל אחד מהם אמר: זה יבוא אליי, הוא צריך אותי - ובסופו של דבר הלכה אותה עלובה.
האמרי שפר: עמל שאין בו תחבולות חוכמה
האמרי שפר מבאר: לפעמים אדם מתייגע על דבר קל, ואילו הייתה לו תחבולה או חוכמה, היה יודע לעשות את אותו דבר עצמו בלי להתייגע. והיום, עם התוכנות והטכנולוגיה, הדבר מצוי מאוד. אדם שאינו בקיא צריך לשנות קבצים במחשב, ועובד שעות וימים כדי לשנות כל קובץ אחד אחד; ומי שמתוחכם ומבין בעניינים כותב פעולה אחת ומשנה את הכל בבת אחת - עבודה שאחר עמל עליה שבועות בצורה פרטנית. וכן במכונות לעומת עבודה ידנית: פעולה שידנית לוקחת שעות ושבועות, המכונה עושה בזמן קצר ביותר. זהו "עמל הכסילים תיגענו" - אדם עמל וטורח רק מפני שהוא כסיל ואין לו תחבולות החוכמה כיצד לעשות את הדבר.
ומהי התוספת "אשר לא ידע ללכת אל עיר"? מסביר הרב: החוכמה נקנית באדם בשתי דרכים - לימוד וניסיון. לימוד אדם יכול לעשות בכל מקום; אבל ניסיון - היכן רוכשים? כשרואים כמה שיותר אנשים ומתבוננים במעשיהם. את זה ראיתי שעשה כך, בשני ראיתי שהתחכם בדרך אחרת, בשלישי ראיתי שפעל באופן אחר - מהרבה אנשים רוכשים הרבה ניסיון. לכן, כשרוצים לומר על אדם שהוא חסר דעת, אומרים: מאיפה הוא בא, מהג'ונגל? כלומר, לא היה בחברת בני אדם. מי שהיה בחברת בני אדם רוכש מהם חוכמה ולומד מהם ניסיון, ואינו צריך להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם.
והניסיון נרכש "בעיר" - במקום שיש בו אנשים. וזהו "עמל הכסילים תיגענו": הכסיל אינו לומד, ולימוד אדם יכול היה לעשות גם בעצמו; ואם גם ניסיון לא רכש - הרי זה "אשר לא ידע ללכת אל עיר". אילו ידע ללכת אל עיר, היה הולך בחברת בני אדם, היה רואה את דרכי התחכמותם וכיצד הם פועלים, והם היו מלמדים אותו דעת ולפחות היה מחכים. אבל אם גדל בשדות ובין שיחים כבהמות יער, כלשונו של הרב - אין פלא שהוא רחוק מחוכמה; ואילו היה רואה הנהגת בני אדם ויודע ללכת אל עיר, היה מחכים אף הוא.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו מציירים את דיוקנו של הסכל: הוא מרבה דברים ומדבר על עתידותיו בוודאות, ובאמת "לא ידע האדם מה שיהיה" - לא את המחר, לא את שלאחר מאה ועשרים, ואף לא את מה שמאחורי גבו וממש תחתיו. בלעם התפאר ביודע דעת עליון והלך אל מותו במדין; ה"קוסם" יושב על אוצר המלך ואינו יודע; והמתיימר לגלות נסתרות אינו רואה את הגלוי שמול עיניו. וכשמוכיחים את הסכל, הוא נאחז באותו "מי יודע" עצמו כדי להטיל ספק בכל, ואין לו מענה משבעה משיבי טעם. וההמשך: "עמל הכסילים תיגענו" - הוא מניח את הדרך הסלולה, מחפש קיצורים ודרכי עקיפין, רוצה להיות מיד בקצה ארץ, ואינו מוכן לעמול, לטפס מלמטה, ללכת אל רבו ואל חברת בני אדם שמהם קונים תורה וניסיון. "אשר לא ידע ללכת אל עיר" - כדי להגיע אל העיר צריך ללכת, צעד אחר צעד; והדרך הזו, בגשמיות ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, היא הדרך היחידה שמגיעה באמת אל היעד.