פתיחה
בחלק זה של פרק י' ממשיך שלמה המלך בהשוואה שבין החכם לכסיל, ובמרכזו עומד עניין הלשון: כוחה ההרסני של הלשון הרעה, האחריות של מי שיכול לדבר ואינו מדבר, והדרך שבה דיבורו של הכסיל מסגיר אותו ומבליע אותו. נלך על סדר הפסוקים, נביא את הביאורים ואת דברי חז"ל והמפרשים.
"אם ישוך הנחש בלא לחש" - מהו לחש?
אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן׃
נפתח בהגדרה. אין לנו מלבי"ם על קהלת, אך המלבי"ם בישעיהו פרק ג' פסוק י"ח מסביר את ההבדל שבין "לחש" ל"סוד". הלחש הוא עצם הדיבור בקול ענות חלושה, מדבר מפה לאוזן. משום כך, הוא אומר, נקראו נזמי האוזן "לחשים" - על שם המקום שבו לוחשים. לעומת זאת "סוד" אין עניינו דווקא השקט שבשעת הדיבור, אלא שלאחר מכן אין מגלים אותו ואין מפיצים אותו, אלא שומרים עליו. "לחש" מורה על הדממה שבעצם הדיבור - בשעה שהוא מדבר הוא אומר זאת בשקט, לוחש. זו גם המשמעות שלפנינו: "אם ישוך הנחש בלא לחש".
פתן חרש - נחש שאין לחש מועיל לו
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "אם ישוך הנחש בלא לחש" - זה נחש ששמו פתן חרש, כמו שנאמר "כמו פתן חרש יאטם אזנו". בזמנם היו אנשים שידעו ללחוש לנחשים לחישות מסוימות שהשפיעו עליהם - שלא יישכו או שכן יישכו - והם נקראו בעלי לחשים. אבל הפתן חרש הוא, ולא יועיל שתלחש לו, שכן אינו שומע. וזה פסוק מפורש: "אשר לא ישמע לקול מלחשים". יבואו המלחשים וילחשו לו כדי למנוע את ההכשה, ולא יועיל דבר.
ואגב, רבים מן הנחשים חרשים הם. יש הסבורים שאם יצעקו ליד נחש הוא ייבהל, אך הוא כלל אינו שומע. מה כן? ליד נחש חשוב מאוד שלא לזוז. הנחשים ערים מאוד לכל תנועה ולכל תזוזה, והם חשים בכך על ידי הלשון - מוציאים את לשונם החוצה וחשים בתנודות. די בתנועה קטנה ותזזיתית כדי שיכיש, מפני שהוא חושש שבאת לתקוף. אבל אדם העומד בנקודה אחת בלי לזוז, אפילו כמה שעות, לא יעשה לו הנחש מאומה.
נחזור לענייננו. "ואין יתרון לבעל הלשון" - כשם שהנחש הזה הורג ואין לו רפואה, נחש שהלחש אינו מועיל לו, אין מה לעשות עמו ואין לחשים שיעצרו אותו - כך גם בעל הלשון הורג, ואין מה שיעצור אותו, ואין לו רפואה.
שאלות ששאלו את הנחש
אמרו לו לנחש: מפני מה לשונך שותת? אמר להם: לשוני גרמה לי. מדוע הנחש הולך תמיד ולשונו בחוץ? "שותת" בפשטות כמו מים השותתים, כלומר הלשון נופלת החוצה. וטעם הדבר: לשוני גרמה לי - שהרי זה עונשו של הנחש, על שדיבר לשון הרע כלפי קודשא בריך הוא.
ולמה גופו מצורע? אמר להם: שהוא מלשין. שהרי כתוב שבעל לשון הרע לוקה בצרעת. ולמה הולך בגדרות? הנחש היה מתחבא בין הגדרות, בתוך החומות ובקירות, ששם נוח לו להסתתר. וזה פשט הכתוב "ופורץ גדר ישכנו נחש" - כיוון שפרצת את הגדר, מי מתחבא שם? נחשים, והנחש המתחבא שם יכיש אותך. וכששאלו אותו למה אתה נמצא בגדרות, השיבו: על שפרץ גדרו של עולם. הקדוש ברוך הוא גדר גדר - "ומעץ הדעת טוב ורע ממנו לא תאכל" - והוא פרץ את הגדר והתיר לחוה לאכול מעץ הדעת.
הגר"א: הנחש מתחיל תמיד מן הגדרות
אך בפנימיות הדברים יש עומק. הגר"א מסביר מדוע הנחש נמצא בין הגדרות: הנחש אינו בא להחטיא את האדם בגדולות, אין הוא אומר לו "בוא תחלל שבת", אלא הוא מחטיא את האדם בדברים שהם גדר - דברים קלים, מוקצה, דברים הנוגעים לגדרות ולסייגים שעשו חז"ל. אין הוא בא אליו מיד עם הסקילות, אלא רק בגדרות.
וכך אכן היה: כיצד פיתה הנחש את חוה? דרך הגדר. מה היה הגדר שעשה אדם הראשון? שלא לנגוע. וכי הקדוש ברוך הוא אמר שלא לנגוע? לא, אלא שהוא הזהיר אותה גם שלא תיגע. מה עשה הנחש? דחף אותה ואמר: הנה נגעת ולא קרה לך כלום, אף לאכול תוכלי. נמצא שהתחיל להחטיאה דרך הגדר - הוא פרץ גדרו של עולם, שראה שזו הדרך העובדת. לבוא אל אדם בצורה חזיתית ולומר לו לך עבוד עבודה זרה - קשה מאוד. אבל תתחיל אתו מן הגדרות ומן הסייגים, ומיד יבואו הטענות: "נכון שגדולי ישראל אמרו, אבל זו גוזמה", "אינני יודע אם הם מכירים את המציאות". מכירים או לא מכירים - לאחר מכן רואים לאן הגעת ולאן התדרדרת, מפני שלא שמרת על הגדרות. וכששומרים על הגדרות, לא נופלים.
רש"י: מי שיכול ללחוש ואינו לוחש
רש"י מסביר: אם ישוך הנחש את האיש בלא לחש, מחמת שלא לחשו החבר שלא יישוך - "חבר" הוא האדם שהתעסק עם נחשים, מלשון "חובר חבר" - ואין יתרון לחבר הרשע שהיה יכול ללוחשו ולא לחש. יש שיבוש מצוי בנוסח רש"י שלפנינו: "שהיה יכול ללוחשו בלא לחש", ואין הדבר מובן. ביררתי את הדבר, ובכתבי יד של רש"י הנוסח הוא: "יכול ללוחשו ולא לחש" - בוי"ו. וזה כבר מובן: איזה יתרון יש לך? יכולת ללחוש ולמנוע את נשיכת הנחש, ולא עשית זאת. מה הרווחת מכך? איזה יתרון השגת?
וכך ממשיך רש"י: אם בני עירך נכשלים באיסורים מחמת שאין חכם דורש להם ומלמדם את חוקי התורה - אין יתרון לו בשתיקתו ולא ישתכר. מה הרווחת מכך ששתקת? הרי אילו היית מדבר, היית מתקן אותם, מעמידם על טעותם ומורה להם את דרך הישר. וכשם שזה שלא לחש לנחש לא מנע את הנזק ולא הרוויח כלום, כך גם אתה, כשלא מנעת אותם מן העבירה, לא תרוויח מזה כלום. ולא עוד אלא שוודאי גם יפסיד: אם מינו אותך, כלשון הנביא, שומר על העיר, ומטרתך הייתה להתריע ולהרתיע ולא עשית זאת - כשיבוא האויב, אותך יתבעו ועליך יפילו את האשמה, שהיה עליך להתריע.
"שמים משתחין כנחושת" - אין מי שילחש
חז"ל דורשים: אמר רבי אמי, מאי דכתיב "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון"? אם ראית דור שהשמים משתחין כנחושת - כלומר חלודים כנחושת - מלהוריד טל ומטר, הרי זה "בלא לחש", בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מסביר התורה תמימה: "לוחשי לחישות" היינו שאין מי שיתפלל כהוגן. ולמה נקראת התפילה לחישה? שכן אצל חנה נאמר בתפילתה "וקולה לא ישמע", והרי זה ביטוי של לחישה. כלומר, אם אתה רואה את השמים כנחושת, זהו "בלא לחש" - שאין מי שילחש, אין מי שיתפלל.
ומאי תקנתם? ילכו אצל מי שיודע ללחוש, כמו שכתוב באיוב "יגיד עליו רעו" - יילכו אצל רעהו, אדם אחר, חכם, והוא זה שיתפלל. "ואין יתרון לבעל הלשון" - ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש, מה הנאה יש לו? הרי אתה יכול להתפלל בעד הדור ולהשפיע עליהם טוב, מה הנאה יש לך בכך שאתה מונע זאת מהם?
"אילמלא נאמר לי מן השמים נשוך"
גמרא בתענית דף ח': אמר רב שמואל בר נחמני, אומרים לנחש: ארי טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? הנחש הרי פעמים רבות מכיש והולך. מילא הארי טרף כדי שיהיה לו אוכל, אבל אתה, שאתה מכיש בלא תועלת - מה הנאה יש לך? אמר להם: "אם ישוך הנחש בלא לחש" - וכי אתה סבור שהנחש נושך בלא שלחשו לו מן השמים? אילמלא נאמר לי מן השמים נשוך, לא הייתי נושך.
ומישהו סיפר לי מעשה שהיה, וראו זאת במצלמות: אדם שמע דפיקות בדלת, פתח את הדלת וראה נחש, והנחש הכיש אותו והלך. במצלמות ראו כיצד הנחש נזדקף מול הדלת ובראשו דפק בדלת. פתח האיש את הדלת, והכישו הנחש והלך. "אילמלא נאמר לי מן השמים נשוך, לא הייתי נושך" - נשלח בשליחות, ויש לו שליחות לנשוך.
וממשיכים ושואלים אותו: ומפני מה אתה נושך איבר אחד וכל האיברים מרגישים? שהרי כשהארי נושך, אותו איבר שנשך הוא המרגיש, ואילו כשהנחש נושך, הארס משוטט בכל הגוף וכל הגוף נחלש עד שמת. אמר להם: ולי אתם שואלים? אמרו לבעל הלשון, שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוריא. וכי בעל הלשון אינו כך? מכיש כאן וזה מתפשט לכל מקום, ולשון הרע שדיבר כאן הספיקה להגיע כבר למקומות אחרים. כך מובא בירושלמי פאה פרק א' הלכה א'.
אין דבר שאין נלחש לו מלמעלה
אמר רב אבא בר כהנא: מאי דכתיב "אם ישוך הנחש בלא לחש"? לעולם אין הנחש נושך אלא אם כן נלחש לו מלמעלה. ושלא תחשוב שנאמר הדבר רק לגבי נחש - ואין הארי טורף אלא אם כן נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא אם כן נלחש לה מלמעלה. ואם אתה רואה שפתאום יש טילים מלבנון או מעזה, דע לך שנלחש להם מלמעלה. אין דבר שקורה במקרה; אם משהו קורה, מישהו לחש לו מלמעלה. כמו שאומר הקדוש ברוך הוא: אמרתי תראי אותי ותיקחי מוסר. וכמו שנאמר "הוי אשור שבט אפי" - אשור אינם אלא מקל לזעמו של הקדוש ברוך הוא ולאפו.
אבן עזרא: את הארס אי אפשר להחזיר
האבן עזרא מסביר: אם ישוך הנחש את איש - נחש צפעוני שאין לו לחש, הנשיכה הזאת מסוכנת מאוד. וגם אם הנחש הנושך יומת, כלומר שתהרוג אותו עכשיו - האם הבאת בזה רפואה לאדם? זה שהרגת את הנחש לא ירפא את הנשוך ולא יועיל לו מאומה; הארס ששלח יעשה את שלו, יתפשט מדי רגע בכל גופו וייטול את חייו.
ועוד הוא אומר: אף הנחש עצמו, גם אם ירצה, אין לו אפשרות לשאוב את הארס בחזרה. לא רק שאם תהרוג אותו לא תבטל את הנשיכה, אלא גם אם הוא בעצמו, שנתן, ירצה לקחת - לא יוכל. לא כמו אותו מקרה בירדן, שהלכו להרעיל את חאלד משעל ונתנו לו זריקה, והאיש היה אמור למות בתוך כמה שעות, וכנראה זו הייתה זריקה מיוחדת שאינה משאירה סימנים. אלא שלמזלם הרע היו שם מאבטחים שתפסו את מי שעשו זאת, ואז נוצרה תקרית דיפלומטית קשה ביותר, ונאלצו לשלוח נסיוב כדי לבטל את ההרעלה - מדינת ישראל שולחת אות חיים לחאלד משעל ומחיה אותו. רואים אם כן שלפעמים מי שנשך יכול גם להחיות. אצל הנחש אין הדבר כך: לאחר שהנחש נשך, גם הוא אינו יכול להוציא את הארס ואינו יכול לבטל את מעשהו. הארס עובד עתה באופן עצמאי, בלי זה שהטיל אותו.
"ואין יתרון לבעל הלשון" - לשון הרע שממשיכה לפעול
ומזה תבין: אין יתרון לבעל הלשון. בעל הלשון הוא אדם שכבר הורגל לדבר לשון הרע, ולא עוד אלא שהורגל לומר שהדיבור אינו כלום - "מה כבר עשיתי? וכי הרבצתי לו?". אם תוכיח את בעל הלשון, יאמר לך: מה עשיתי עתה? הלא דבר הוא, וכי יש ממש בפעולתי זו? הוא מרגיש נקי, אין יתרון בפעולתו, ומה יתרון יש למה שעשה - כאילו איזה דבר יתר וגרוע עשה כאן.
וכשתתבונן בעניין הנחש תראה שהוא דומה לו לגמרי. שהרי גם לשון הרע ממשיכה לפעול בלא המדבר. אדם שדיבר לשון הרע אינו צריך להמשיך ולתחזק אותה; המילה שזרק כבר פועלת את פעולתה גם אם אינו נמצא כאן. ויכול להיות שהמלשין כבר בא למושבו במדור השביעי שבגיהנום, בעל הלשון הרע כבר מזמן בעולם שכולו רע, ועם כל זה שטנתו ודברי הבלע שלו עוד ממשיכים ופועלים כאן בעולם התחתון - כארס הצפעוני שהורג את הנשוך גם כשאין הנושך נמצא עמו. וגם בעל הלשון בעצמו אינו יכול להחזיר את מה שאמר; זה כבר יצא מפיו. פעמים רבות אומר אדם: "מה שאמרתי לא היה נכון", ומשיבים לו: "לא, זה בסדר, אחרי שאמרת גם אנחנו ביררנו..." - לך קח עכשיו את דבריך בחזרה. שכנעת, וגמרנו. גם אתה בעצמך כבר אינך יכול לבטל את הדברים.
המעם לועז בשם סדר היום: הכל תלוי בהשתדלות
המעם לועז מביא בשם סדר היום, שבכל הפסוקים שראינו עד עתה בא שלמה המלך ללמדנו שלא יאמר אדם: הכל נגזר מן השמים, ומה שנגזר נגזר, ואין השתדלות מועילה כלל, וגם צדיק ורשע הכל נגזר. אומר לך שלמה: דע לך, טעות בידך, לא כן הדבר. ביד האדם לעשות הרבה, ולהפך, אם לא יעשה - יפסיד. והוא מביא לכך דוגמאות מן הפסוקים:
"ניתן הסכל במרומים רבים" - הרבה פעמים אתה רואה שהסכל עולה למעלה ומצליח, "ועשירים בשפל ישבו", מפני שהוא השתדל והם לא השתדלו. "ראיתי עבדים על סוסים" - מפני שהתאמצו להגיע לכך, "ושרים הולכים כעבדים על הארץ" - שרים וחשובים ההולכים כעבדים, מפני שלא השתדלו לשמור על מעמדם. "חופר גומץ בו יפול" - שגרם לחבלת עצמו, "ופורץ גדר ישכנו נחש" - בגלל מעשיו. "מסיע אבנים יעצב בהם" - נכשל ובא לידי עצב ומתעייף, "בוקע עצים יסכן בם" - יתחמם וייזוק בהם, מלשון סכנה. ועוד: הבט במלחמה, "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל" - הנה אתה רואה שלא חידד את הברזל, ומה אתה מתפלא ש"וחיילים יגבר", וכי אתה מצפה שיצליח לגבור במלחמה? וכן "אם ישוך הנחש בלא לחש" - וכי הנחש נושך שלא על ידי לחש? כך תבין שכל פעולה שאדם פועל צריכה השתדלות. אין אדם יכול לומר "מה שנגזר יהיה והכל יהיה בסדר"; חייבים לעשות השתדלות, וכך תצליח.
"דברי פי חכם חן"
דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ׃
הפסיקתא זוטרתא אומרת: "דברי פי חכם חן" - שהכל אוהבים לשמוע את דבריו, שהוא מורה כשורה ואומר כהלכה, וממילא דבריו נושאים חן בעיני שומעיו. "ושפתות כסיל תבלענו" - דבריו שהוא מדבר בסכלות, ורוצה להפסיק את דברי החכם ולבלעם. הכסיל, דברי החכם מפריעים לו, ולכן הוא רוצה להפסיקו כדי שישמעו את דברי כסילותו, ורוצה לבלוע את דברי החכם. כך חוטא לבם, שכן ברגע שהכל שומעים לחכם, מי יאזין לכסיל.
עוד אומר המדרש: "דברי פי חכם חן" - זה כורש שחזר לבנות את בית המקדש, ודבריו היו דברי חן. "ושפתות כסיל תבלענו" - זה אחשוורוש, שמנע מלבנותו. נמצא ששפתי הכסיל בילעו את דברי פי החכם.
ואילו במקום אחר דורשים חז"ל את שני חלקי הפסוק על כורש עצמו: "דברי פי חכם חן" זה כורש מלך פרס, שאמר בתחילת ספר עזרא "מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל" - מי שרוצה יעיין בשיעורים שלנו על עזרא, שכורש בתחילה נתן רשות ללכת ולבנות את בית המקדש. אלא שלאחר מכן הוציאו את דיבת ישראל רעה והיו אנשים שהתנגדו לפעולתם, ואז חזר בו. וזהו ההמשך: "ושפתות כסיל תבלענו", שבילע את דבריו וחזר בו.
וממשיך המדרש: "תחילת דברי פיהו סכלות" - שאמר "הוא האלוקים אשר בירושלים". וכי רק בירושלים יש אלוקים? והלוא האלוקים מושל על כל העולם. "ואחרית פיהו הוללות רעה" - שחזר וביטל את גזרותיו. הוא גזר שילכו ויבנו את בית המקדש ושיסייעו להם, ובסופו של דבר אמר: מאן דעבר פרת עבר ומאן דלא עבר לא יעבור - מי שכבר הלך ילך, ומי שלא הלך יעצור ולא ימשיך. הרי לך "אחרית פיהו הוללות רעה".
רש"י: החכם שנוטל גדולה, והכסיל שפורץ גדר
רש"י מסביר: "דברי פי חכם חן" על שומעיהם, ונשמעים לו, וטוב לו שנוטל גדולה עליהם. כלומר, טוב לו לאדם כשהוא נוטל גדולה על אנשים השומעים לו, שמכוח זה הוא מזכה את הרבים: הוא מדריך אותם בדרך ישרה, והם שומעים לו, ועל כך הוא מקבל שכר.
"ושפתות כסיל תבלענו" - זה המסית את חברו מדרך טובה, כגון בלעם שפרץ גדרן של אומות. שהאומות היו גדורות מן העריות עד זמנו של בלעם - מדור המבול ואילך, לאחר מה שהיה במבול, כבר נזהרו בעריות - והוא יעץ להם להיות מפקירים את נשותיהם לזנות. נמצא שזהו "שפתות כסיל תבלענו": הכסיל שבילע והרס וקלקל את הדרך הטובה שהייתה לאומות עד אז.
אמרי שפר: שפתיו בולעות אותו
האמרי שפר אומר: "דברי פי חכם חן" - דבריו הנחמדים ינחילו לו חן טוב בעיני שומעיו. "ושפתות כסיל תבלענו" - ההפך מזה בכסיל: לא זו בלבד שלא ימצא חן בדבריו, אלא שגם שפתותיו המדברות סכלות תבלענה אותו.
ונסביר. פעמים רבות אדם אומר דברי שטות, ונאמר: טוב, אינו חכם גדול, לא אמר דברי חוכמה. אבל לפעמים אדם בדבריו מסגיר את עצמו: בדיבורו הוא מקלקל לעצמו. הוא רצה לעשות דבר מה וחשב להסתירו, ולא שם לב שתוך כדי דיבורו חשף את מצפוניו. זהו "שפתות כסיל תבלענו" - מה מבליע את הכסיל? שפתותיו. לא שמת לב מה אמרת, ועל ידי אותה אמירה הזקת לעצמך יותר משהועלת, שכן גילית בה את פנימיותך ואת מה שעובר בלבך. לא די שהוא מדבר כסילות, אלא שהוא עוד הורס ומקלקל לעצמו, כי מבינים מתוך דבריו את מגמתו ואת תוכניותיו, ואינו מצליח להסתיר את מחשבותיו - וזה עצמו גורם לו נזק, וזה עצמו מבליע אותו.
"תחילת דברי פיהו סכלות"
תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה׃
המדרש לוקח את הפסוק לאחשוורוש. בתחילה אמר דברי סכלות: "להיות כל איש שורר בביתו". אומרים חז"ל: איזו טיפשות היא זו! וכי דבר זה צריך צו מלך? וכי בשביל זה צריך הוראה מאחשוורוש? ואדרבה, כשאתה נותן הוראה כזאת, מה אתה מגלה? שאצלך יש בעיה בעניין, ולכן אתה נזקק להוציא הוראה כזאת. נמצא שיותר משהועלת - גילית קלונך, שבביתך יש מישהי סוררת ומורה, והיא זו שמראה לך את הכיוון, שהרי היא בת מלכים ואתה מי בכלל, סייס. ממילא, כשאתה מוציא לציבור הוראה כזאת, אלו דברי כסילות.
וכתוב שם שזה עצמו הועיל להם באיגרות השניות: ברגע שקיבלו את ההוראה הראשונה "להיות כל איש שורר בביתו", אמרו - המלך הזה זקוק לאשפוז, זה מה שהוא שולח לנו? וממילא, כשהוציא אחר כך איגרות נוספות, כבר לא לקחו אותן כל כך ברצינות. "ואחרית פיהו הוללות רעה" - שהתחיל בשטות זו וסיים באיגרות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. התחיל בסכלות וסיים בהוללות רעה.
רש"י: בלעם
רש"י ממשיך בעניין בלעם: "תחילת דברי פיהו סכלות" - כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "מי האנשים האלה עמך", אמר לו: ריבונו של עולם, אנשים חשובים הם, בלק בן ציפור מלך מואב שלח אליי; גם אם בעיניך אני נבזה, חשוב אני בעיני מלכי ארץ. הרי אלו דברי הוללות וסכלות, שכן היה עליו לומר: ריבונו של עולם, אתה ידעת - עד שאתה שואל אותי מי אלה, וכי אתה אינך יודע? ובמקום זה הוא עוד מתהלל ומשתבח לפני הבורא: תראה, אצלך אולי איני משהו, אבל יש אנשים המעריכים אותי.
"ואחרית פיהו הוללות רעה" - הוללות היינו שיממון וערבוב, "לכה איעצך", זימת איוולת. ואף באחריתו כך היה: מה שהלך והחטיא את ישראל עם בנות מדין - זהו אחרית פיהו הוללות רעה, דברי קלקול.
אמרי שפר: הכסיל אינו נשאר בסכלות
אומר האמרי שפר: אם תתבונן בתחילת דברי הכסיל תראה שאין בהם ממש, דברי סכלות הם; אבל "אחרית פיהו הוללות רעה" - תמצא בהם דברי הוללות ושיגעון. מה פירוש הדבר? סכלות היינו דברים שאין בהם טעם, אבל הוללות רעה כבר רע היא: לשון הרע, רכילות, חנופה, שקר, כל הדיבורים האסורים. אל תאמר אפוא: אינו חכם, הוא אומר דברי שטות, אבל אין בזה רע. אומר לך הכתוב: היזהר, כשאתה עם הכסיל, זו רק תחילת דברי פיהו; בסיום זה יהיה לשון הרע ואיסורים ודברי עבירה.
ולכן כתוב שהחכמים בירושלים, נקיי הדעת, לא היו יושבים עם כל אדם. שכן אפשר לשבת עמו בתחילה, נחמד, אולי מעט מצחיק, ולאחר מכן אתה שומע ממנו כל מיני דיבורים שאינם ראויים, ניבול פה, הוללות וסכלות, לשון הרע, דברים שמתחיל להיות לך לא נעים לשבת שם. לכן החכם אינו מתיישב מלכתחילה ליד אנשים שאחר כך תהיה לו בעיה להישאר לידם.
ועוד: אדם בר דעת יש לו מסננת, אבל מי שאיננו בר דעת פולט את הכל ומוציא את הכל, ואינו מספיק בר דעת להבין מה מותר לומר ומה לא, מה מכובד לומר ומה לא. וכבר אמר מי שאמר: את אשר החכם חושב, הכסיל אומר. החכם רואה במקום מסוים דבר שאינו נראה לו - הוא שם יד לפיו ואינו מדבר; הכסיל קם מיד, נכנס, מעיר ואומר, ואינו אלא מראה את כסילותו. אם תהיה קצת בר דעת, תשתוק; אינך חייב לדבר. נכון שיש כאן משהו לא תקין, אבל למה לבייש ולמה לומר את הדברים בקול? והאדם הזה, בשלב הבא אתה רואה כיצד הוא מגיע גם לאיסורים - להלבנת פנים, ללשון הרע, לרכילות. רק תחילת דברי פיהו סכלות.
מכלול יופי: הנחות יסוד מוטעות
למכלול יופי יש פירוש מעניין. הוא אומר: הכסיל מניח הנחות יסוד, ועל סמך הנחות היסוד המוטעות והמשובשות הללו הוא בונה אחר כך תיאוריות שלמות של הוללות רעה. ומהיכן הכל נובע? מתחילת דברי פיהו סכלות.
אתן דוגמה. הרבה מן המדע מתבסס על פחמן 14, שיש לו קצב התפוגגות מסוים, ולפיו משערים על חפצים בני כמה מאות או אלפי שנים הם. אלא שכל זה בהנחה שהמציאות שלנו היום באמת לא השתנתה וכך הייתה גם לפני אלפי שנים. אבל אם הטמפרטורות השתנו, ומזג האוויר השתנה, וריכוז החמצן באוויר היה אחר - הרי כל הנחת היסוד שלך שגויה מעיקרה.
אמרו פעם משל למה הדבר דומה: לאדם שהחליט לעשות מחקר על גדילתו של ילד. שקל את הילד בלידתו - ארבעה וחצי קילו. שקל אותו לאחר עשור - ארבעים וחמישה קילוגרם. מסקנה: בגיל מאה הוא ישקול ארבע מאות וחמישים קילו, ויזדקקו למנוף. "מה, אינך יודע מתמטיקה פשוטה? הנה פי עשר, משנה ראשונה 4.5 ל-45". כן, אבל הנחת היסוד שגויה, שהיא מבוססת על כך שכפי שגדל בשנה הראשונה כך הוא ממשיך לגדול כל ימיו. הנחת יסוד שגויה, ועל פיה הגעת למסקנות מוטעות. זהו "תחילת דברי פיהו סכלות" - בהתחלה הניח הנחת יסוד שהיא סכלות, "ואחרית פיהו הוללות רעה" - מזה הוא מגיע למסקנות של הבל, והעולם בשבילו קיים מיליארדים ויש לו כל מיני תיאוריות הזויות.
ואף שאין לו הוכחה אחת. אין הוכחה אחת בעולם שיצליחו להביא אנשי המדע שהעולם קיים יותר מחמשת אלפים שנה. הכל תלוי באינטרפרטציות ובכל מיני השערות, ואין הוכחה אחת של דבר שממנו אפשר להביא ראיה. אפילו גזעים שמצאו בהם טבעות - אין טבעות שיותר מחמשת אלפים שנה, ולא מצאו עצים שהגיעו ליותר מחמשת אלפים שנה.
וכבר סיפרתי לכם שהגיעו מדענים למערת נטיפים שגילו באמריקה, והתחילו לחקור אותה, והגיעו למסקנה שמדובר בנטיפים בני אלף ושבע מאות או אלף ושמונה מאות שנה. כיצד? בדקו את שלבי גדילת הנטיף - יש נטיף, מה שיורד מלמעלה, ויש זקיף, מה שנוצר למטה - ומדדו כמה מתווסף בכל שנה, ולפי זה הכפילו וידעו כמה שנים עברו. אם בשנה נוסף סנטימטר, אזי עשרה סנטימטרים הם עשר שנים, וכן הלאה. אלא שיש שם אנשים הגרים באזור, והם אומרים שהם מכירים את המערה ולפני שלושים שנה לא היו בה נטיפים כלל, ויש תמונות, ואנשים מצלמים וגרים שם. ומה התברר? שהיה נחל מעל המערה, והאדמה שם אדמת סיד, ובתחילה גדל הנטיף מטר בשנה, מפני שכמות המים והסיד שירדו פנימה הייתה גדולה מאוד והנטיף גדל מהר. בשלב מסוים התייבש הנחל, ואז רק הגשמים הוסיפו מעט מעט, והגדילה איטית. נמצא שהנחת היסוד - שמה שאני רואה היום כך היה גם בעבר - היא שהביאה אותך למסקנה שהמקום קיים אלפי שנים.
זהו אפוא הכסיל: "תחילת דברי פיהו סכלות" - בתחילה הוא מניח הנחת יסוד שהיא סכלות, ועליה הוא בונה בנייני הבל; "ואחרית פיהו הוללות רעה" - מכאן הוא מגיע להוללות ולמסקנות שהעולם קדמון, ושאין בורא לעולם, ושהתורה אינה אמת, שהרי בתורה כתוב כך ולפי מסקנותיו יוצא אחרת - ויורש גיהנום. כך מבאר המכלול יופי.
סדר היום: כשההתנצלות גרועה מן האמירה
בסדר היום מביא, שהכסיל לפעמים אומר דברי סכלות ודברי כסילות, ואחר כך מבין שפיהו הכשילו - כמו שאמרנו, שהכסיל פיו מכשילו - ואז הוא מנסה לתקן. ולפעמים התיקון גרוע יותר מן האמירה הראשונה, עד שמוטב היה שלא יתקן כלל; ובאת לתקן - נמצאת מקלקל.
משל לאדם שנסע במהירות גבוהה, ושאלו אותו בבית המשפט: מה יש לך לומר להגנתך? אמר: האמת, לא ידעתי שיש מצלמות בכביש הזה. איזה לימוד זכות! כלומר, כשאין מצלמות אני דוהר, ואילו הייתי יודע שיש מצלמות... "לא ידעתי שיש מצלמות, זו פעם ראשונה שתופסים אותי כאן". לפעמים ההתנצלות גרועה הרבה יותר, ומוטב היה לו שישתוק. זהו "תחילת דברי פיהו סכלות" - בהתחלה אינו שם לב מה הוא מוציא מפיו ואומר דברי סכלות, "ואחרית פיהו" - לאחר מכן, כשהוא בא להתנצל, זו כבר הוללות רעה: לא די שאינו מתקן, אלא שהוא מקלקל ומזיק עוד יותר ממה שאמר קודם.
לסיכום:
למדנו בפסוקים אלו את כוחה של הלשון לשני הכיוונים. "אם ישוך הנחש בלא לחש" - כשם שנשיכת הנחש הורגת ואין לה רפואה, ואפילו הנושך עצמו אינו יכול להשיב את הארס, כך לשון הרע פועלת את פעולתה גם כשבעליה כבר אינו כאן, ואף הוא אינו יכול להחזירה. ומאידך, "ואין יתרון לבעל הלשון" גם למי שיכול ללחוש ואינו לוחש: מי שיכול להוכיח, ללמד ולהתפלל בעד הדור ושותק - לא הרוויח דבר, ואף יתבע על כך. ראינו שהנחש אינו נושך אלא אם כן נלחש לו מלמעלה, וכן הארי וכן המלכות, ולצד זה שביד האדם לעשות הרבה בהשתדלותו. ולמדנו את ההבדל שבין החכם לכסיל: החכם דבריו חן על שומעיהם ומזכה בהם את הרבים, ואילו הכסיל שפתיו בולעות אותו ומסגירות את פנימיותו, ודיבורו שמתחיל בסכלות מסתיים בהוללות רעה. ומעל הכל - שמירת הגדרות: הנחש נמצא דווקא בגדרות ומתחיל דווקא מהם, וכששומרים על הגדרות, לא נופלים.