פתיחה: פסוק אחד - שבעה פירושים
בפרק י' של קהלת אנו מגיעים לפסוק שהוא כמעט מכרה זהב של דרשות חז"ל. פסוק אחד, קצר וסתום לכאורה, שנדרש בדרכים רבות: על הרקיע שאינו מוריד גשם, על תלמיד שלימודו קשה עליו, על רב שאינו מסביר פנים, על אומה שכוחה קשה כברזל, ועל גרזן שלא לוטש בזמן. נלך בכולן אחת אחת, ונראה כיצד כל דרשה מוציאה מן הפסוק עולם מוסרי שלם.
אִם־קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא־פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה׃ (קהלת י, י)
קהה כברזל - הרקיע שנסגר
הפסיקתא זוטרתא מסבירה שהה"א של "הברזל" באה במקום כ"ף הדמיון, וכאילו נכתב "אם קהה כברזל". חילוף כזה מצאנו גם ב"וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן", שנדרש "והיה כעם הכהן" או "והיה העם ככהן" - הכ"ף חלף הה"א, וכאן להיפך. אמר רבי אמי: מאי דכתיב "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל"? אם ראית רקיע שקהה כברזל מלהוריד טל ומטר - דע שזה בשביל מעשי הדור שהם מקולקלים. "והוא לא פנים" - הקדוש ברוך הוא אינו מסביר להם פנים, "קלקל" - מפני שקלקלו מעשיהם. אתה רואה שאין גשם, שהרקיע אינו מראה פניו? הסיבה היא קלקול המעשים.
ומה תקנתם? "וַחֲיָלִים יְגַבֵּר". "חיילים" כאן אינו במובן של חייל־צבא אלא במובן של חֵיל, כוח: יגביר את חילו. יתגברו ברחמים, ירבו במצוות ובמעשים טובים, בצדקה ובזכויות, ועל ידי זה יחזור הרקיע שקהה כברזל ויתן טל ומטר. הפסיקתא זוטרתא אומרת: "וחיילים יגבר" - יקדישו צום ויקראו עצרה, ואז יהיה להם יתרון והכשר בעשותם דברים של חכמה. "וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" - כל שכן אם הכשירו מעשיהם מעיקרא. כלומר יש יתרון למי שהכשיר מעשיו מתחילה על פני מי שקלקל ואחר כך בא לתקן.
רב שאינו מסביר פנים לתלמידו
חז"ל דורשים את הפסוק גם על עולם הלימוד: אם ראית תלמיד שמשנתו קשה עליו - מפני שאין רבו מסביר לו פנים. "אם קהה הברזל" - אתה רואה תלמיד שקהה כברזל, קשה, אינו מצליח להבין; "והוא לא פנים" - הסיבה היא שהרבי שלו אינו מסביר לו פנים. מה פירוש "אינו מסביר פנים"? כשהתלמיד אינו מבין, הרבי מאבד סבלנות: "די, שוב לא הבנת? מה לא הבנת? אתה לא מקשיב!" והתלמיד נכנס למגננה ושותק כל השיעור, כדי שלא יצעקו עליו למה אינו מבין. באופן טבעי היה אמור לשאול, והרבי היה אמור לענות, להסביר שוב ולדאוג שיבין. אינך רבי פרידא שחזר ארבע מאות פעם - אבל גם התלמיד, ברוך השם, אינו תלמיד של ארבע מאות פעם; ולכן דווקא אתה צריך להסביר לו פנים יותר.
אגב, אצל רבי פרידא שואלים: למה יצאה בת קול דווקא אליו? הרי התלמיד, שהתעקש ללמוד ארבע מאות פעם, מגיע לו הרבה יותר! ומשיבים בדרך צחות: הבת קול לא רצתה לחזור על זה ארבע מאות פעם, ולכן העדיפה לומר את הדברים לרבי פרידא. ולעניינו: כשהרבי אינו מסביר פנים, אינו נותן לתלמיד אפשרות לשאול ואינו מחייך אליו - התלמיד נשאר תקוע באי־הבנתו. הסברת פנים היא עצמה כלי הלימוד; על ידה יבין יותר ויקלוט את הדברים.
אלא שנשאלת השאלה: מה יעשה ורבו אינו מסביר לו פנים? על זה אומרת הגמרא: יפייס, ירבה עליו רעים לפייסו - "וחיילים יגבר", ואז "ויתרון הכשר חכמה".
הורים, מלמדים והסברת פנים - מוסר למעשה
מכאן דבר חשוב מאוד בימינו: שיהיה להורים קשר עם המלמדים, עם הרביים ועם המורים. כלל גדול הוא שבכל מקום, כשרואים שלמישהו אכפת, הצוות נעשה אחראי יותר. אוי לו לאדם שזרוק בבית חולים ואף אחד אינו בא לבקרו - יחס הצוות הוא בהתאם. אבל כשבאים לבקר, ושואלים כל פעם מה אִתו, אם אכל היום, אילו תרופות הוא מקבל, עם מי אפשר לדבר - הצוות יודע שכאן צריך לטפל, שיש אנשים שאכפת להם, ואי אפשר להשאיר אותו שעתיים בלי טיפול, כי מיד מישהו יבוא וישאל שאלות.
כך בדיוק אצל תלמיד. כשהמלמד יודע שמתעניינים בתלמיד, שיש הורים מאחוריו - הוא מגלה בו עניין, נותן לו תפקידים, שואל אותו בשיעור, אומר לו מילה טובה. אבל אם הוא יודע שזה תלמיד זנוח, שאף פעם לא התקשרו אליו אבא או אמא, שמעולם לא התעניינו בו - גם המורה מתעניין בו בהתאם; זה "בן בלי שם". לכן צריך להקפיד מאוד על העניין הזה.
וכאן הערה חשובה: כשאני אומר להתקשר למורה, צריך להיזהר מאוד מאוד שלא לבוא בביקורת. אף אדם אינו אוהב ביקורת, וברוב המקרים גם המורים הם בני אדם. לכן מומלץ מאוד לא לבוא למורה בהתקפה, גם אם עשה דברים גרועים. לומר לו מילים טובות, ומצד שני: "תשמע, אני חושב שכאן אולי היה צריך לחשוב אחרת", וכן על זה הדרך - לתת לו להבין היכן טעה ולראות יחד איך מתקנים. כשאתה בא בהתקפה, מי שיסבול מזה הוא הילד שלך; אינך נמצא איתו בכיתה כל הזמן, והמורה ידאג שלא יקבל את מה שהוא צריך לקבל, וזה חבל מאוד.
לכן חשוב מאוד לפרגן למורים: לתת מתנה, איזה ספר, לתגמל אותו - וזה מטעמי משלוח מנות וכיוצא בזה, שהמורה ירגיש טוב. כשהמורה מרגיש טוב עם ההורה, הוא משפיע טוב על הילד. וזהו "ירבה עליו רעים לפייסו": לפעמים יש טיפוסים שאינם מסתדרים זה עם זה, אנשים שמנוגדים בטבעם, ופתאום נופל בחלקו של המלמד ילד מאתגר שמוציא אותו מדעתו והוא אינו מסוגל להתמודד איתו. אם תראה לו שיש מישהו מאחורי הילד, שיש מי שאכפת לו - הוא יתאמץ יותר, ישלוט על עצמו יותר, יכעס פחות ויתפרץ פחות. "ויתרון הכשר חכמה" - מן העניין הזה תצא לו ההצלחה בלימוד.
כפשוטו: ברזל שאיבד את חודו
עוד אומרת הפסיקתא זוטרתא את הפסוק כפשוטו - לא "קהה כברזל" אלא "קהה הברזל" ממש. "קהה" בקו"ף (ולא "כהה" בכ"ף, שהוא צבע כהה) פירושו שאיבד את חודו, שאינו חותך עוד. ומדוע? "והוא לא פנים קלקל" - מפני שלא השחזת אותו. מה התקנה? "וחיילים יגבר": ילך אל הנפח, יכה בו בחיל ובכוח, ישחיזו - ויחזור הברזל לחתוך כראוי. "ויתרון הכשר חכמה" - כך גם החכמה צריכה מוסר, כמו שכתוב במשלי (כב, טו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר, שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ".
ומיד צריך להבהיר: כשמדובר במכות, ודאי שאין זה כן בדורנו. אמרנו לא פעם שמי שרוצה להרחיק את בנו ולזרוק אותו לרחוב - יתן לו מכות. בדור שלנו מכות הן המפלט האחרון, ורק אצל ילדים קטנים מאוד; בני שנתיים־שלוש, כשאתה צריך להרחיק אותו מסכנה, אפשר מכה על היד. אבל כשהילדים גדלים, בשום אופן אין זו הדרך. ולכן "שבט מוסר" אינו במובן של שבט והלקאה, אלא לתת לו מוסר. דרך ההכאה היא דרך משפילה, וכפי שאנו רואים במציאות היא רק מרחיקה ואינה מקרבת.
רש"י: חרב קהה שמנצחת במלחמה
רש"י מסביר: אם אתה רואה חרבות צורים שקהו פיהם, "והוא לא פנים" - שאינן מלוטשות, לא החליקו את פניהן שיהיה להן ברק כחרב מלוטשת ומבריקה - ואף על פי כן "וחיילים יגבר", יש בכוחן לנצח את המלחמה. יש מציאות כזאת: גם כשאינו בא עם הנשק המתקדם והמיוחד ביותר, הרבה פעמים עוז הרוח היא הנותנת.
ומזה תלמד קל וחומר: "ויתרון הכשר חכמה" - מעלת הכישרון שיש לחכמה גדולה מזו של הברזל. אם תלמיד חכם משחיר פניו ברעב, ואתה רואה אותו מסכן בין העשירים - הרבה חיילים מתגברים על ידו. אם אנחנו רואים את העוצמה ואת מעלתם של כלל ישראל, בזכות מי היא? בזכות אותם שבוזים להם, שנראים מסכנים, שנראים נזקקים. אותם "נזקקים" הם המפרנסים את כולם, על ידם אתה חי. מה אתה מדבר שילכו לצבא? אם הם ילכו לצבא - המדינה כאן תיפול. אם אתה רואה שהיא עוד קיימת, זה מפני שיש מי שלומד תורה, שיש מי שמחזיק אותה, שיש מי שהוא בבחינת "נטורי קרתא", שומר העיר - אלו העוסקים בתורה. ואל תאמר "אנחנו מחזיקים אותו": הוא מחזיק אותך ואת כל המדינה ואת כל העולם. "די לו לחנינא בני" - אחד חנינא מספיק לפרנס עולם שלם; ומי הם החנינא של הדור? האברכים ובני התורה שלומדים מתוך הדחק, מתוך עניות וקושי, ואף על פי כן אינם מפסיקים מעסק התורה. אל תאמר "ברזל קהה הוא, ברזל בלי חוד" - אדוני, הברזל בלי החוד הוא שניצח את המלחמה, הוא שעשה את הקרב. אבן בודדת הכריעה את גוליית הענק. ללמדך שאל תסתכל על אופי הנשק: הרבה פעמים מי שנראה מסכן ודל, דווקא ממנו הישועה - ודווקא מן העוסקים בתורה קיומם של ישראל.
ריש לקיש: משנה שאינה סדורה
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל"? אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר "והוא לא פנים קלקל". מאי תקנתיה? ירבה בישיבה, שנאמר "וחיילים יגבר". כאן אין הטעם בכך שרבו אינו מסביר לו פנים, אלא בכך שהלימוד עצמו קרעים קרעים, מעט מכאן ומעט משם. בצורה כזו הצלחה בלימוד אינה יכולה לבוא. כדי להצליח צריך ללמוד דבר מסוים בצורה מסודרת: התחלת ספר - סיים אותו.
לכו וראו כמה גמרות קרועות ומהוהות בדפים הראשונים, ובסוף הגמרא הכול חדש, אף אחד לא נגע. כמה "משנה ברורה" שדפיו הראשונים מהוהים, וההמשך חדש לגמרי. מדוע? להתחיל - הרבה מתחילים; "מי יעלה בהר ה'" - זה יש הרבה. אבל "ומי יקום במקום קדשו"? מי מחזיק מעמד וזוכה גם לסיים? הרבה זוכים להתחיל, מי זוכה לסיים.
וזה גם עניין הזיכרון: כשאדם לומד בהתמדה מסכת אחת, גם כששואלים אותו איפה זה כתוב, קל לו לזכור - הוא יודע שעכשיו הוא לומד תענית. אבל כשבבוקר הוא בתענית, בצהריים בשבת ובערב בבבא קמא, נעשה לו סלט שלם; הוא אינו זוכר מה ראה ואיפה, הדברים מתבלבלים ומתערבים, את זה הפסיק באמצע ואת זה התחיל מהאמצע. מה התקנה? "ירבה בישיבה" - יגביר חילו בעסק התורה, ותהיה משנתו סדורה, שילמד בצורה מסודרת.
"ויתרון הכשר חכמה" - כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא, שוודאי בזה יש יתרון על מי שמתחילה לא הייתה משנתו סדורה. וטעם הדבר, שחז"ל אומרים "שבשתא כיון דעל - על": כשנתפס לאדם דבר משובש, הוא חוזר אליו שוב ושוב, וקשה מאוד לעקור את המשגה הראשון. אתה רואה זאת בקריאת התורה: אדם קרא מילה בשיבוש, תיקנו אותו, ואחרי כמה פעמים תפתיע אותו באותו פסוק - ויקרא שוב משובש. למה? כי הוא כבר התרגל; גם אם אמרו לו והוא מסכים שאתה צודק, "שבשתא כיון דעל על", וקשה מאוד להוציא. וכן אמרנו לא פעם: יש שאתה יושב ומשכנע אדם, מביא לו הוכחות, ובסוף הכול הוא חוזר ושואל "אבל למה לא עושים צבא?" - שרפת אִתו שלושה ימים, ומה יצא? השיבוש נתפס, ועכשיו גם אם תביא את כל ההוכחות שלהיפך, קשה מאוד להוציא ממנו. לכן מראש כדאי לא להגיע לשיבוש, אלא ללמוד נכון, כדי שלא יהיה לך אחר כך קושי גדול לעקור את השיבוש הראשוני.
ברזל בברזל יחד - תלמיד שקלקל כלפי רבו
המדרש דורש: אם נתקהה התלמיד על הרב - שנאמר "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד", ואין הרב מסביר לתלמיד - "קלקל", קלקול מעשים יש בתלמיד. כיצד מחדדים ברזלים? "ברזל בברזל יחד", ו"יחד" מלשון יְחַדֵּד - יעשהו חד; משפשפים סכין בסכין, וכך היא מתחדדת. כך תלמידי חכמים מחדדים זה את זה, "ומתלמידי יותר מכולם". ואם אתה רואה שהברזל קהה, שהתלמיד ורבו אינם מתחדדים יחד - כנראה שהתלמיד קלקל מעשיו, ולכן הרב שומר ממנו מרחק ומראה לו פנים כועסות, מפני שמעשיו אינם הגונים.
מה יעשה? "וחיילים יגבר" - ילך ויביא עשרה בני אדם ויפייסו את רבו. כנראה פגע ברבו או אמר דברים שאינם הגונים, ולכן צריך שיפייסו אותו. "ויתרון הכשר חכמה" - סופו שיוותר לו כעסו, כלומר ימחל לו, ואז יחזור תלמודו להיות מוכשר כבתחילה ויחדדנו כראוי.
פנים ללימוד
ועוד אומר המדרש מעין זה: "אם קהה הברזל" - אם נקהה תלמודך עליך כברזל; "והוא לא פנים" - אינו בא לידך להסבירו בפניך. כלומר אין אתה רואה פנים ללימוד, אין לך פנים מסבירות לפשט - הלימוד אינו מובן לך. על זה נאמר: "וחיילים יגבר" - על ידי שתרבה בעסק התורה, לא יהיה תלמודך קהה כברזל אלא מחודד בפיך. וכדברי חז"ל "שיהיו מחודדים בפיך", שידע מיד לענות.
רבי ברכיה: אומה שכוחה קשה כברזל
אמר רבי ברכיה: "אם קהה הברזל" - אם נקהתה אומה שהיה כוחה קשה כברזל. מי היא? עם ישראל, שכולם יראו מאיתנו, וכדכתיב בפרשת עקב: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם" - נמשלנו לברזל. "והוא לא פנים" - שהקדוש ברוך הוא אינו מסביר פנים לדור; "קלקל" - דע שיש קלקול מעשים בדור, ולכן הברזל החד הזה, עם ישראל, נעשה פתאום קהה. מה יעשו? "וחיילים יגבר" - יגזרו תענית, אומר המדרש, והקדוש ברוך הוא יוותר להם לעולם, כלומר ימחל להם - לא במובן של ותרנות, אלא שימחל להם על ידי שישובו בתשובה.
אבן עזרא: מי שהתעצל ללטש - יעבוד כפליים
האבן עזרא מסביר את הפסוק בדרך של מלאכה: אדם רואה שכלי האומנות שלו אינו חד די הצורך, "והוא לא פנים קלקל" - והסיבה היא שהתעצל ללטשו. אם היית מלטש את הגרזן, היה מחתך כראוי; כיוון שהתעצלת מללטשו - הברזל קהה. ומה זה גורם? "וחיילים יגבר": כשאתה בא לחתוך בגרזן חד, מכה אחת או שתיים והעץ נבקע; אבל בגרזן קהה - מכה ועוד מכה ועוד מכה, עד שסוף סוף נחתך העץ. נמצא שבגלל שהתרפה במלאכה הקלה - ליטוש הגרזן - הוא צריך עכשיו להגביר כוח וחיל בעת החציבה.
וכאן הנקודה: זמן הליטוש הוא קל מאוד - בשעה שאתה עוד בבית. אבל כשהגעת אל היער לחטוב עצים, איפה תלטש? אין שם משחזת. עכשיו מאוחר מדי, ואתה צריך להשקיע כוח רב תחת מה שלא הכנת קודם.
מכאן תבין "יתרון הכשר חכמה". "הכשר" - חז"ל משתמשים בלשון "להכשיר" במשמעות של להכין דבר לדבר אחר: "מכשיר לקבל טומאה" - מכין את הפרי שיהיה ראוי לקבל טומאה; "מכשירי מילה" - המכינים את האפשרות למול, כגון חידוד הסכין; "מכשירי אוכל נפש" - המכינים את המאכל שיהיה ראוי לאכילה. זה כמו שאנו אומרים "תקופת הכשרה": להכשיר אותך לקראת המלאכה.
אומר האבן עזרא: אם אתה מתעצל להכשיר את נפשך בנעוריך - יכבד עליך בזקנותך. וזו מציאות. מי שבצעירותו הלך לשיעורי תורה, התחבר ללימוד ונעשה מחודד - הגרזן שלו חותך; כשהוא יושב ולומד אחר כך, הוא מבין את העניין, נמצא בעניינים, יש לו מושגים, והכול קל לו הרבה יותר. אבל מי שלא חודד מראש, שלא הכשיר את עצמו מלפני כן - אתה בא למשוך אותו לשיעור והוא אומר: "רבנו, כבד עליי". למה כבד עליך? דברי תורה כל כך מתוקים, נעימים וטעימים! אלא שבצעירותו לא אנס את עצמו, לא דרש מעצמו, לא התאמץ, לא עמל, לא חידד - ועכשיו כשצריך לחתוך, הוא קהה. ומה תאמר, עכשיו יחדד? זה כמו מי שרוצה לחדד את הגרזן ביער, שאין שם כלים לחדד; בבגרותו זה קשה הרבה יותר. אין זה אומר שצריך להתייאש - רבי עקיבא התחיל בגיל ארבעים - אבל המאמצים כבר צריכים להיות גדולים בהרבה, וההשקעה גדולה בהרבה.
לסיכום:
פסוק אחד, "אם קהה הברזל", פותח בפנינו שורה של מבטים: רקיע שנסתם מפני קלקול המעשים ותקנתו בהגברת מעשים טובים ובתשובה; תלמיד שאינו מבין מפני שרבו אינו מסביר לו פנים, ותקנתו שירבה עליו רעים לפייסו - ומכאן חשיבות הקשר הנכון והמפרגן בין ההורים למלמדים; ברזל שאיבד את חודו וצריך השחזה, כנגד חכמה שצריכה מוסר, ובלבד שלא בדרך הכאה המשפילה והמרחיקה; חרב קהה שמנצחת במלחמה, כנגד תלמידי חכמים דלים שבזכותם מתגברים חיילים רבים וקיים העולם; משנה שאינה סדורה שתקנתה לימוד מסודר ומתמיד, שהרי "שבשתא כיון דעל על"; תלמיד שקלקל כלפי רבו ופיוסו; אומה שנמשלה לברזל ונקהתה בשל מעשי הדור; וגרזן שלא לוטש בעוד מועד, ללמד שמי שאינו מכשיר את נפשו בנעוריו - יכבד עליו בזקנותו. והמסר האחד: "ויתרון הכשר חכמה" - ההכנה מראש, בזמנה ובמקומה, שווה יותר מכל המאמצים שנצטרך להשקיע אחר כך.