פרק י' בקהלת ממשיך בהשוואה שבין החכם לכסיל, ובתוך כך הוא פורס לפנינו כללים גדולים בהנהגת העולם. בחלק זה נעמוד על שני פסוקים: "חופר גומץ בו יפול" - הכלל של מידה כנגד מידה, שכל החופר בור לחברו נופל בו בעצמו; ו"מסיע אבנים יעצב בהם" - שאין דבר בעולם שאדם משיגו בלא עמל, יגיעה ולעיתים אף סכנה.
חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל, וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ׃ (י, ח)
הפסיקתא זוטרתא מבארת: "חופר גומץ" - זה הרשע החופר בור לצדיק, והוא עצמו נכשל בו. וכך מסבירים רבים מן המפרשים על פי הפשט: גומץ הוא בור, שנחפר כדי להכשיל בו אדם, ובסופו של דבר החופר הוא הנופל. והמדרש מביא דוגמה: "כדרך שאתה מוצא בהמן" - "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". הוא חפר את הגומץ למרדכי, הכין לו עץ, ועל אותו עץ נתלה. ו"פורץ גדר" - כל הפורץ גדרה של תורה, ישכנו נחש. ומהו הנחש הזה? זו קללתו של משה רבנו: "ארור אשר לא יקים" - זו נשיכת הנחש.
רש"י מבאר: גומץ הוא שוחה, בור; "בו יפול" - פעמים שהוא נופל בו. כלומר, יש לך חורש רעה, וסופה לשוב עליו. הפסיקתא הביאה את המן, ורש"י מביא את נבוכדנצר. והיכן ראינו זאת אצלו? נבוכדנצר שבה את כלי בית המקדש והביאם לארצו. ומה קרה אחר כך? בלשאצר נכדו הוציא את כלי בית המקדש ושתה בהם. הוא היה בטוח שהכול נגמר, עשה חשבון שעברו שבעים שנה ואין ישראל עתידים להיגאל - "בבליליא התקטיל בלשצר", עוד באותו לילה יצאה יד וכתבה על ההיכל "מנא מנא תקל ופרסין", נמנתה מלכותך ונמצאה חסרה, ובאותו הלילה נהרג (מי שרוצה להרחיב, יעיין בשיעורינו על ספר דניאל). מי גרם לו זאת? הסבא, נבוכדנצר, שהביא את הכלים - "בו יפול". באותם כלים עצמם נפל הנכד, ובזה הייתה מפלתו ושבירתו, ואז באו הפרסים וכבשו אותם.
"ופורץ גדר ישכנו נחש" - אומר רש"י: גדר של חכמים, הסייג שעשו חכמים; "ישכנו נחש" - מיתה בידי שמיים. ומדוע דווקא נחש, ודווקא בפריצת גדר? מפני שהנחש דר בנקבי כותלי בתים פרוצים, בחורבות ובמקומות שאין בהם דיירים. אתה פורץ את הגדר - בבתים פרוצים מצויים נחשים. ויש להוסיף הסבר טבעי פשוט: כשאדם מרים אבן גדולה מן האדמה, מה הוא מוצא תחתיה? נמלים, שרצים, נחשים - כל הרוחשים המסתתרים למטה. כך גם מי שאינו נכנס דרך השער אלא פורץ את הגדר: בתוך אבני הגדר מצויים נחשים ועקרבים ושאר מרעין בישין, והם היוצאים עליו. זו ההבנה הפשוטה מדוע חיבר הכתוב את עניין הגדר לעניין הנחש - שכן מי שמפרק את אבני הגדר, הנחשים שבתוכה מזיקים לו.
דוגמה שלישית מביא המדרש רבה: "חופר גומץ בו יפול" - זה פרעה, שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ו"בו יפול" - "וניער פרעה וחילו בים סוף". אתה גזרת להשליך למים, בתוך המים תנוער. "ופורץ גדר ישכנו נחש" - זו דינה. כשהיו אביה ואחיה יושבים בבית המדרש, יצאה היא לראות בבנות הארץ, וגרמה לעצמה שבא עליה שכם בן חמור החיוי. ומהו "חיויא"? נחש. אביה ואחיה גדרו את עצמם והרחיקו עצמם מן היושבים סביבם, ספנו עצמם בבית המדרש - ואין הכוונה שהיא צריכה הייתה ללכת לבית המדרש, אלא שהיא פרצה את הגדר שגדרו אביה ואחיה ויצאה לראות בבנות הארץ, ולכן בא הנחש, הוא החיוי, ונשך אותה.
הרב שפר מסביר את הפסוק כפשוטו: מי שרוצה להפיל את רעהו, הוא עצמו ייפול, וכמו שנאמר בתהילים "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל" - הוא נופל באותה שחת שהוא עצמו פעל ועשה. ויותר מזה: "פורץ גדר" - הפורץ את גדר חברו כדי להזיק לו בממונו, "ישכנו נחש" - הנחש המצוי תחת אותה גדר יישוך אותו.
מעשה היה בזמנו של הרמב"ם, כך מביא המעם לועז: עמד מלך חדש על הנוצרים וגזר גזירות קשות על ישראל, וסבלו ייסורים גדולים. שמע הרמב"ם וראה את הצרות, והודיע שהוא רופא וכל הזקוק לרפואה יבוא אליו. היהודים שסבלו מן הגזירות והרדיפות היו מגיעים אליו ומתרפאים, וגם גויים שמעו את שמעו וראו את מומחיותו ובאו אליו והוא ריפא אותם. הרמב"ם מתאר במקום אחד את סדר יומו, ומדהים לראות כיצד הספיק את כל מה שהספיק - היה אצל המלך, ואחר כך היו מגיעים אליו אנשים בלי סוף לקבל רפואות, עד שהיה נופל באפיסת כוחות.
שמע המלך על כך, שלח אליו ואמר: יש לי מחלה שאני סובל ממנה שנים רבות, ואף רופא לא מצא לי תרופה; אומרים עליך שאתה רופא גדול ומומחה גדול. אם תרפא אותי, אעשה אותך שר בממלכתי. אמר לו הרמב"ם: מוכן אני, אבל תישבע לי שלא תפגע בי כל ימי חייך. כנראה היה לרמב"ם ניסיון עם כאלה שמעלתו הייתה לצנינים בעיניהם, והיו מנסים להפילו בדלטוריה ובלשון הרע אצל המלך - שכן כל עוד אדם אנונימי אין סכנתו גדולה, אבל מי שעומד ליד המלך ויש חותרים נגדו, ברגע אחד עלול לאבד את ראשו. נשבע לו המלך. רקח לו הרמב"ם מרקחת, המלך התרפא, שמח שמחה גדולה, וישם את כיסאו מעל כל השרים.
וכמובן, הדבר עורר את קנאת השרים: פתאום מגיע מישהו מבחוץ, ועוד יהודי, וזוכה למעלה כזו אצל המלך. המשנה למלך כעס מאוד ושנא את הרמב"ם, ולא יכול היה לסבול שקיבל שררה כזו. אמר למלך: אם אינך מפנה אותו מכאן, אני מסית נגדך את כל המדינה. כוח היה לו, והמלך ידע שהאיומים ברי יישום. אמר לו המלך: מה אעשה, כבר נשבעתי שלא אהרגנו. אמר לו המשנה למלך: בשער העיר יש משרפות סיד; שלח מכתב לאחראי שם שייקח את הרמב"ם וישרפנו בסיד, ואיש לא יידע, וידך לא תיגע בו.
שלח המלך אל שורף הסיד והודיע לו: אדם שיגיע אליך ויאמר שאני שלחתיו - הכנס אותו למשרפות הסיד ושרוף אותו. למחרת בבוקר קרא המלך לרמב"ם ואמר לו: לך אל שורף הסיד ושאל אותו אם עשה את מצוות המלך. הרמב"ם, שלא ידע מאומה ולא הבין את הכוחות הרוחשים תחת פני הקרקע, הלך לעשות את דבר המלך. בדרך עבר ליד בית כנסת ואמר: כיצד אלך לעשות דבר המלך לפני שאעשה ציוויו של מלכו של עולם? נכנס והתפלל. כשביקש לצאת, ניגש אליו עני ואמר לו: היום אני עושה ברית מילה, ואין מי שיבוא לשמוח עמי - בוא נא. מלאך הברית מזמין אותו, כלום יסרב? הלך לביתו של העני, מל את בנו, עשו סעודת מצווה, שתה כוס של ברכה ונרדם.
בינתיים אצה הדרך למשנה למלך לראות שהמלאכה נעשתה כהלכה. הלך אל בעל משרפות הסיד, וזה ראה אותו ואמר: הנה זה שהמלך שלח. מיד לקח אותו וזרק אותו לתוך משרפות הסיד. הרמב"ם התעורר, נזכר בציווי המלך, הלך למשרפות ושאל את האחראי: המלך שואל אם עשית את מה שביקש. אמר לו: אמור לו שעשיתי זאת על הצד הטוב ביותר, העבודה הושלמה בהצלחה. חזר הרמב"ם אל המלך ומסר לו את הדברים. המלך הביט ולא האמין - הרמב"ם עומד לפניו חי ובריא. הלך המלך אל בעל משרפות הסיד ושאל: מה עשית היום? אמר לו: הגיע המשנה לאדוני המלך, וכפי שציווה המלך, כך עשיתי - מיד זרקתי אותו אל המשרפות. שמע זאת המלך, חזר לארמונו, קרא לרמב"ם ואמר לו: רואה אני שהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים ונפלאות. והוציא קול בממלכה, שכל הפוגע ביהודי - דמו בראשו. זהו "חופר גומץ בו יפול": מי שחופר את הבור, הוא זה שנכשל בו ונופל לתוכו.
כיוצא בזה מובא בזמנו של האור החיים הקדוש, שהשליכוהו לגוב האריות בעצת שר שהתנכל לו. לאחר מכן באו לראות מה עלה בגורלו, וראו אותו יושב עם תפילין ולומד, והאריות מקשקשים בזנבם - אף שיומיים קודם לא נתנו להם לאכול כדי שיחסלוהו מיד. קראו למלך, והמלך ראה שלא נפגע במאומה. אמר אותו שר: אדוני המלך, אפשר שהאריות אינם רעבים. אמר לו המלך: בוא ונבדוק. ציווה להוציא את האור החיים הקדוש ולהכניס את השר - והתברר שהיו רעבים מאוד; עוד באוויר התפרק. זהו "חופר גומץ בו יפול": אתה חפרת, אתה תכננת, ובסופו של דבר אתה הוא הנכשל.
וכידוע יש משפט מוכר מאוד: מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה. ומכאן הסיפור המפורסם של הבעל שם טוב: מעשה באישה ענייה מרודה שגרה בבית מט ליפול והתפרנסה מאיסוף צדקה. כל מי שנתן לה צדקה, הייתה אומרת לו: "מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה" - במקום לומר תודה רבה, עזרת לי מאוד, אמרה במילים פשוטות: הטבת לעצמך בנותנך צדקה.
גם המלכה הייתה עוברת באותו מקום, ראתה את המסכנה והייתה נותנת לה צדקה, ותמיד שמעה אותה תשובה: "מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה". הדבר הרגיז אותה: הרי אני נותנת לך סכום הגון, משכורת של ימים שלמים, ואינך יכולה לומר תודה? פעם ופעמיים ושלוש וארבע, וכל פעם אותו משפט. לבסוף התעצבנה והחליטה ללמד אותה לקח. ביקשה מן האופה שלה לאפות פת ולתת בה רעל, והביאה את הפת לאותה ענייה. וזו שוב אמרה לה: "מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה". חשבה המלכה בלבה: נראה מה תאמרי בעוד עשר דקות. אלא שהענייה הסתכלה בגלוסקה הנאה והיפה, וחבל היה לה לאכול אותה, ואמרה: אשמור אותה.
עבר יום, עברו יומיים, ויום אחד נדפק בביתה אדם באפיסת כוחות. והנה נתברר שזה בן המלך, שתעה ביער עם אנשיו, וראה בקתה בקצה היער ונכנס לבקש אוכל. אמרה לו: איזה נפלא, לא אוכל סתם אתן לך אלא מעדן מלכים - הפת שאמך הכינה, פת מיוחדת. אכל ושמח, אלא שתוך דקות מספר עבר לעולם שכולו טוב. נבהלו ופחד אחז את כולם, ומיד רצה אל בית המלוכה והתחננה לפני המלכה: איני יודעת מה קרה, הבאתי לו לאכול מן הפת שנתת לי, ופתאום נחנק. אותה מלכה החלה למרוט את שערות ראשה ואמרה: עכשיו אני מבינה את דברייך - מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה. אני שמתי כאן את הרעל, ועתה נוכחתי לראות שמה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה. חופר גומץ בו יפול.
ואפשר לראות זאת בכל ההיסטוריה. החפץ חיים היה מקפיד מאוד על מה שקרוי "פנקסנות": לראות פלוני מה עשה אז, וכיצד גמל לו הקדוש ברוך הוא עכשיו; ואלמוני מה עשה, וכיצד שילם לו השם כעת. והרבה סיפורים היו לו: אדם שמסר מישהו אחר לצבא במקום בנו כדי להציל את בנו, ולאחר מכן נשך את בנו כלב שוטה והלה מת בקיצור ימים; אדם שנטל גג של אלמנה והשאירה בכפור, ולאחר מכן מת מיתה משונה; ועוד כמה וכמה סיפורים מדהימים, והחפץ חיים ידע לחבר ולקשר כל דבר לשורשו.
בזמנו, כשהייתה מלחמת האזרחים בספרד - יש אומרים שהגיעה למיליון הרוגים - אמר החפץ חיים: אתם חושבים שהקדוש ברוך הוא שכח את גירוש ספרד? ומי שרואה מה קורה בעיראק - "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך, אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" - הרי כבר עשרים שנה הם עוברים ניפוץ מתמיד, ועוד היד נטויה. וכן מי שמסתכל מה קורה בסוריה. והגמרא מביאה על התרמודאים, השכנים הרעים של עם ישראל, ועל צרות נוספות שבאו לנו משם. רואים כיצד הקדוש ברוך הוא מפיל לאט לאט את כל אלה שחפרו גומץ, באותם מקומות עצמם, ללמדנו שמה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה, והקדוש ברוך הוא משלם לאדם מידה כנגד מידה.
רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים, וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ׃ (י, ז)
בספר קהילת משה לרב גלנטי מבואר שפסוקנו הוא בעצם הסבר למה שנאמר קודם. "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ" - הכוונה לרשעים השולטים בעם ישראל. ועל זה בא הכתוב ואומר: דע לך, סופם ליפול. חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש. כל אלה שאתה רואה אותם בשררה כזו ובעוצמה כזו - אותו בור שהם חופרים, בו הם ייפלו. אל תתפעל ממה שאתה רואה את פרעה, את נבוכדנצר ואת המן למעלה; בסופו של דבר כולם ישלמו את המחיר וייענשו כפי מעשיהם.
יש גמרא במסכת שבת (ק"י), שכולנו ראינו אותה בדף היומי: "ההוא בר קשא דפומבדיתא" - ממונה למלך מישראל היה, כדברי רש"י - "דטרקיה חיויא", נשכו נחש. "הוו תליסר חמרי חוורתי בפומבדיתא" - היו שלוש עשרה אתונות לבנות בפומבדיתא, "קרעינהו לכולהו ואשתכחו טרפה" - קרעו את כולן ונמצאו טרפה. שהגמרא אומרת שמי שנשכו נחש, יביאו עובר של אתון לבנה ויקרעוהו ויושיבו עליו, ובזה רפואתו. וכך עשו: חיפשו שלוש עשרה אתונות לבנות, מן הסתם כולן מעוברות, שהרי קרעו את כולן - ונמצאו טרפה, וכשנמצאו טרפה שוב אין התרופה מועילה.
"הוה חדא בההוא גיסא דפומבדיתא" - הייתה עוד אחת בקצה השני של העיר, "עד דאזלו מייתי לה אכלה אריה" - עד שהלכו להביאה, אכל אותה ארי. אמר להו אביי: "דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא, דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש". אמר להם: ייתכן מאוד שהנחש שנשכו אינו נחש מגושם שבעבורו רצים להביא עיר בן אתונות, אלא נחש מסוג אחר - הנחש של "פורץ גדר ישכנו נחש"; ואם כן אל תתפלאו שאין מוצאים לו תרופה, שזו נשיכה שאין לה תרופה. ופירש רש"י: "חיויא דרבנן" - שעבר על נידוי חכמים, ונחש הנושכו על כך אין לו רפואה, ולפיכך לא נמצאה לו רפואה. ולכן אף שבפועל התרופה קיימת, אינך מגיע אליה - מגיע אריה וטורף את האתון.
"אמרו ליה: אין" - אמרו לו לאביי: אכן, כפי שהערכת כך הוא. "דכי נח נפשיה דרב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא ומית". כשנפטר רב, נהגו ענייני אבלות ומיעטו בשמחה באותה שנה, כדברי רש"י, וגזרו שלא יביא אדם הדסים וענפי דקלים לשמח בהם לפני החתן והכלה בשוק בתופים ובזוגין. ואותו אדם שעליו מדובר לא שמע לגזירה, והלך והביא את ההדסים והענפים כדרכם - נשכו נחש ומת. זהו "פורץ גדר ישכנו נחש". רצו להראות להם מן השמיים שהנה יש תרופה - אך לא תגיעו אליה, כי זה נחש שאין לו רפואה ואין לו תקנה. במקרה הזה היה זה נחש ממש, אבל פעמים רבות הנחש הנושך את פורץ הגדר אינו נחש כפשוטו ואי אפשר לקשר את הדברים בצורה כה ברורה - זה יכול להיות דברים רבים אחרים שיזיקו לאותו אדם שפרץ את גדרם של חכמים.
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם׃ (י, ט)
אומרת הפסיקתא זוטרתא: אין אדם יכול לעשות מלאכה חשובה אלא אם כן יטרח בה. כדי להשיג משהו צריך עמל ומאמץ - "יעצב בהם", מלשון "בעיצבון תאכלנה", על ידי יגיעה. וכן "בוקע עצים" - הבוקע עצים נותן נפשו בכפו מפני הסכנה, סכנת הגרזן, שמא יישל הברזל מן העץ, ולכן "יסכן בם" לשון סכנה.
ומה בא הכתוב ללמדנו? שכדי להשיג הישג צריך להתאמץ. ולמעשה הדברים חוזרים לעניין התורה: בענייני ממון ייתכן שהרבה תלוי גם במזל, אבל בענייני תורה "יגעת ומצאת תאמין" - אך ורק יגיעה. "מסיע אבנים" - דווקא מי שמסיע אבנים, מתאמץ ומתייגע, "יעצב בהם", על ידי שהוא נעצב הוא מגיע להשגה ולדרגה בתורה. וכמו שאמרו חז"ל שאין אדם קונה דברי תורה עד שיקיא חלב שינק משדי אמו, כלומר להסיר מעצמו תענוגים, להסיע את האבנים - "מיץ חלב יוציא חמאה". ו"בוקע עצים" - מי שרוצה לבקוע את הדבר ולהגיע אל עומק פנימיותו, "יסכן בם" כמו "יתחכם בם", מלשון "הלאל יסכון גבר", "כי יסכון עלימו משכיל". ואמנם המפרשים שם מסבירים מלשון תועלת - "הלאל יסכון גבר", כלום מועיל אתה לאלוקים - אך זה אותו רעיון: הבוקע עצים ומתאמץ לבקוע עד עומק הסוגיה, יועיל לו הדבר להשיג את השגת התורה. כשתתאמץ ותתייגע, תגיע אל פנימיות הדברים ואל ההבנה הנכונה.
אפשר להסביר עוד: "מסיע אבנים יעצב בהם" - מי שמתאמץ בתורה, עצם היגיעה מעצבת את אישיותו, "יעצב" מלשון "ידיך עיצבוני", מלשון לעצב ולצור צורה. "ובוקע עצים" - כפי שהסברנו, שבוקע לעומק הסוגיה, אך "עצים" גם מלשון להתעצם, מלשון "רבים ועצומים": הוא בוקע ומתעצם בהבנת הסוגיה, ואז "יסכן בם" - יזכה על ידי כך להגיע לחוכמה ולתועלת במה שהוא לומד.
רש"י מפרש: "מסיע אבנים" - המסיע אבנים מכור מחצבתם, מן המקום שחצבו בו את האבנים, יתייגע בהם; "יעצב" מלשון יגיעה ועיצבון. וכך גם עושה רעה, לפי רעתו יקצור. לפי רש"י הפסוק הוא המשך של "חופר גומץ בו יפול": כשם שלפי היגיעה כך התוצאה, כך גם מי שעושה רעה - לפי רעתו יקצור. כפי שאתה זורע, כך תקבל. ומהו "יסכן בם"? כאן מבאר רש"י פירוש שלישי, לשון חימום, כמו "ותהי לו סוכנת" שנאמר אצל דוד המלך: "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו", והוצרכו למי שיחמם אותו, והביאו לו את אבישג שהייתה לו סוכנת, מחממת.
האבן עזרא מציין שמקור הדברים מלשון ערבי - "סח'ון", "סח'נה", חמין - לשון חימום, ולפי זה "בוקע עצים יסכן בם" פירושו שיתחמם בהם. אלא שהוא טוען שעל פי דקדוק לשון הקודש אין פירוש זה אפשרי. לפיכך הוא מציע ש"ותהי לו סוכנת" עניינו הממונה על אוצרות המלך, כלשון "מסכנות" - אוצרות, וכן "בוא אל הסוכן הזה". אבל גם פירוש זה קשה בעיניו, שאין לו ראש ורגל בהקשר: מה עניינו להמשך "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל"? ולכן הוא מבאר ש"יסכן" לשון סכנה, כמו שראינו בפסיקתא זוטרתא: מי שמבקע עצים מגיע לידי סכנה, שמא יישל הברזל מן העץ, או שהבקעת תפגע בו.
והמסר, אומר האבן עזרא: אין דבר בעולם שיוכל אדם להשיגו בלא עיצבון ועמל וסכנה. אפילו אבנים שכבר ברשות האדם - עצם הנעתן ממקום למקום מעייפת. ועצים, בין שהם שלו ובין שהם עצי היער שתאמר עליהם שהם הפקר, מי שירצה לבקעם ולקחתם - יסתכן בהם. ללמדך שעל כל דבר ודבר נדרש מאמץ.
האלשיך הקדוש מבאר שיש כאן נבואות בעניין הגלות, ומצרף את הפסוקים הקודמים לפסוקנו. ראיתי שהם עבדים והם על סוסים, וישראל שפלים לעומתם כעבדים על הארץ. והנה "חופר גומץ" - זה פרעה, שחפר גומץ להפיל את ישראל, "כל הבן הילוד", והוא עצמו טבע בים, "בו יפול". אבל "פורץ גדר ישכנו נחש" קשה: פורץ גדר זה נבוכדנצר, שפרץ את גדרה של ירושלים ובקע את החומות - היה ראוי שישכנו נחש, ולא ראינו שנענש מיד, אלא שהייתה לו מלכות שלושה דורות; לא כפרעה שנפרע ממנו מיד. והעם חטאו - בית המקדש מה חטא?
ועוד הוא שואל: "מסיע אבנים יעצב בהם" - מיהו מסיע אבנים? זה שהחריב את בית המקדש, "ערו ערו עד היסוד בה", שהסיע את האבנים הלאה משערי ירושלים; "יעצב בהם" - ולא ראינו שנעצב בהם. מהמן ומיוון לא הוקשה לשלמה, שהרי הם קיבלו את עונשם ולא ארכו להם הימים, אבל כאן אנו רואים שלא נפרע מהם השם. "בוקע עצים" - מי הוא? זה דריווש בביתר, שמובא עליו שבקע את עצי השם. הצדיק נמשל לעץ, "צדיק כתמר יפרח", והוא ביקע עצי השם - צדיקים גדולים, תינוקות של בית רבן, ארבע מאות מלמדים בכל אחד מארבע מאות בתי כנסיות. "יסכן בם" - ומדוע אצלו לא ראינו סכנה כמו אצל פרעה? על הדברים הללו עומד שלמה ותמה, ובפסוקים הבאים נמצאות התשובות לשאלות הללו.
הגמרא דורשת: אמר רבא, מאי דכתיב "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם"? "מסיע אבנים" - אלו בעלי משנה; "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי גמרא. והדברים לכאורה סתומים. מפרש שם: יבואר על דרך מה שאמרו בקידושין - אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש; אם אבן הוא, נימוח, שנאמר "אבנים שחקו מים". היצר הרע נקרא אבן, ולימוד התורה מסיע את האבנים, כלומר מרחיק ממך את היצר הרע; כוחם של מים לשחוק את האבן - כוחה של תורה לשחוק את היצר. אלא ש"יעצב בהם", ומבאר המהרש"א: מלהיזהר אף משגגות. אמנם יש לו תורה כנגד היצר, אבל "שגיאות מי יבין" - לשגגות הוא עדיין חשוף.
לעומת זאת "בוקע עצים". אמרו חז"ל בתענית: למה נמשלו דברי תורה לעץ, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה"? מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים הקטנים מחדדים את הגדולים, וכמו שאמרו "ומתלמידיי יותר מכולם". וזהו "בוקע עצים" - שהוא מעמיד תלמידים, עצים קטנים שידליקו את הגדולים, ויש לו מהם תועלת, "יסכן בם": מתוך הפלפול יעמוד על אמיתת הדברים ואף לידי שגגות לא יבוא. מי שלומד משנה בלבד ואינו מלמד תלמידים, עלול לבוא לידי שגגה ולידי טעות; אבל מי שאצלו "מתלמידיי יותר מכולם", התלמידים מצילים אותו גם מן השגגות, ולא יבוא לידי טעות כלל. נמצא שזו מעלתם של בעלי הגמרא, "בוקע עצים", המעמידים תלמידים.
המהר"ל מבאר שרבא נוקט שבעל המשנה כל ימיו רעים, לפי שאינו נהנה כלל מתלמודו והלימוד עליו כעול, ולכן הוא בגדר "מסיע אבנים יעצב". לימוד המשניות טורח ועול על האדם, כאדם המסיע אבן מן המחצב שחוצבים בו - ואין מנופים, והסעת אבנים היא מן הדברים הקשים ביותר. המשנה מצומצמת מאוד, כתובה בלשון קצרה וחותכת, פעמים רבות יש סתירות בין משניות ובין משניות לברייתות, והבנתה קשה. לעומת זאת הגמרא מבוארת וברורה, מפרטת כל דבר, חוקרת בכל עניין ומבררת אותו; מי שעוסק בתלמוד, שהוא חוכמה, נהנה ממנו, ולכן נקרא "טוב לב משתה תמיד". וזהו "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי הגמרא, שנהנים מלימודם: יש בו פלפול, יש עיון, יש התבוננות. ואילו המשנה היא כמו קודקס, ספר חוקים: עשה כך, הדין כך. מעט מאוד אנו מוצאים בה התפלפלות בין החכמים; לרוב זה חתוך - רשב"ג אומר כך, רבי אומר כך, רבי יהושע אומר כך, רבי טרפון אומר כך - וממילא הלימוד כבד וקשה הרבה יותר.
אגב, כל זה נאמר על לימוד המשנה בזמנם. כפי שהבאנו כשפתחנו את סדרת השיעורים על המשניות, אמרו שבזמנם הלומד משנה נקרא "מבלה עולם", לפי שהוא בא להסיק מן המשנה הלכות, בשעה שהגמרא פעמים רבות אומרת "חסורי מחסרא", ופעמים "איפוך" והופכת את לשון המשנה, ואי אפשר להוציא ממנה מסקנות. זו עוד סיבה ש"מסיע אבנים" אלו בעלי משנה - שאינו יכול להגיע למסקנה הלכתית, לעומת בעל הגמרא המגיע למסקנה. אבל בזמננו כל המסקנות ההלכתיות נמצאות בברטנורא, בתוספות יום טוב, ביכין ובתפארת ישראל ועוד, וממילא אתה מקבל את המשנה עם התמצית ההלכתית ועם המסקנות: הברטנורא אומר לך שהגמרא העמידה את דברי רשב"ג בכך וכך ואת דברי רבי בכך וכך - הרי לך גם גמרא וגם מסקנה. בזמנם, מי שלמד משנה בלבד ולא גמרא, לא יכול היה להסיק מסקנות והיה לומד שלא אליבא דהלכתא, ולכן נקרא מבלה עולם; אך היום הלומד משנה גם נהנה מלימודו, שכן הוא לומד עליה את המסקנות ההלכתיות ואת הפלפולים שנאמרו בגמרא על דברי התנא.
ועוד הסבר במדרש: "מסיע אבנים יעצב בהם" - מסיע אבנים ממקום למקום יעצב בהם; "ובוקע עצים יסכן בם" - אמר רבי מיאשא: בשכר שתי בקיעות עצים שבקע אברהם אבינו להר המוריה, זכה שייקרע הים לבניו לשנים עשר קרעים. "בוקע עצים יסכן בם" - מי שבוקע עצים, תהיה לו מזה הנאה.
הרב שפר מסביר: "מסיע אבנים" - אדם הרוצה לבנות לעצמו בית, וצריך להסיע אבנים כדי לבנותו, ולפעמים "יעצב בהם". וכן הבוקע עצים, לפעמים "יסכן בם" ובא לידי סכנה. נמצא שלא תמיד דבר שאתה רואה בו תועלת, כך הוא באמת. ייתכן שאותו בית שבנית יהיה חלילה מקור לאסון, או מקור לצרות - צרות עם השכנים, צרות בתוך הבית. לא פעם שמעתי על אנשים שבנו בית והגיעו לידי כך שהתפרק להם הבית, שהרי כל בניין הבית מתחילתו ועד סופו היה מריבות: תעשה כך, לא, אני רוצה כך, ואני לא מסכים - והכול על בניין הבית. אדם חושב שהוא מצליח, ברוך השם קנה שטח ובונה בית, ומה יצא לו מזה? הבית שלו התפרק. "מסיע אבנים" - ייתכן מאוד שרק "יעצב בהם", ולא תהיה לו מזה תועלת.
סיפרו לי על זוג שקנו שטח, בנו בית - והתגרשו. למה? כי היו להם ויכוחים על הבית שבנו; כשרשם את הנכס, לא הכניס את אשתו בשם. הסביר זאת בכך שלא יצטרכו לרוץ שניהם לחתום בכל פעם, והיו ביניהם ויכוחים, ובסופו של דבר היא הבינה שהוא מנסה לנשל אותה מן השטח שקנו - והתגרשו, ואחר כך ניסו שנים למכור את הבית. נו, בנית בית, ומה יצא לך? "יעצב בהם". וכי אתה יודע לאן כל דבר הולך? מוטב היה שתישאר בשלושת החדרים שהיו לך קודם ולא תחפש לך וילות. איני אומר שכל מי שבונה בהכרח יהיו לו צרות, אבל יש מציאות כזו, שאדם מסיע אבנים לבנות בית - ויעצב בהם. וכן "בוקע עצים יסכן בם": לפעמים אתה אומר הנה חוטב עצים, תהיה לו מזה תועלת, ולבסוף יוצא שרק הסתכן בזה.
ומה המסקנה? הרבה שלוחים למקום, ואין אדם שולט אפילו על עצמו. כל עמלו עלול ליפול וללכת לריק, ואפילו עשית דבר שלכאורה אתה אמור לקבל ממנו תועלת - אם השם לא ירצה, יצא לך מזה רק נזק. אומרים על אחד האחראים לפרויקט הסֶגוֵוי, אותו רכב דו-גלגלי שחשבו שיכבוש את העולם בסערה, וכיום משתמשים בו בעיקר לטיולים ולסיורים סביב חומות ירושלים. הוא היה אמור להיות רכב העתיד, ובאמת היו לו כל הנתונים, רק שהמחיר היה בשמיים: אנשים חשבו לקנות רכב כזה בשלושת אלפים שקלים, לא בשלושים אלף - שבשלושים אלף אדם קונה רכב שמתאים גם לחורף ויש בו מזגן. ואותו אדם שהיה ממריצי הפרויקט וראשו, נסע על סגווי שטח, ואומרים שנפל מצוק. יש טוענים שהתאבד, ויש אומרים שהרכב יצא משליטה והוא נפל מן הצוק ומת. הרי לך: אדם מקים פרויקט, חושב שיש כאן דבר אדיר עם הכנסות עצומות - והדבר הזה קובר אותו. ללמדך שלפעמים אדם חושב שמדבר מסוים תצמח לו תועלת, ודע לך שבסופו של דבר הכול תלוי ברצון הבורא, ומה שנגזר על האדם הוא אשר יהיה.
שני הפסוקים הללו מלמדים שני יסודות. "חופר גומץ בו יפול ופורץ גדר ישכנו נחש" - הנהגת מידה כנגד מידה: המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, פרעה שטבע את הבנים ננער בים, נבוכדנצר שהביא את הכלים והנכד נפל בהם, ודינה שפרצה את גדר אביה ואחיה ונשכה החיוי; ומי שפורץ את גדרם של חכמים - נשיכתו אין לה רפואה, כדברי אביי. ומנגד, "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" - אין דבר בעולם שמשיגים בלא עמל, יגיעה ולעיתים סכנה, ובתורה על אחת כמה וכמה: הטורח והמתייגע הוא המגיע לעומק הסוגיה ולחוכמה, ובעלי הגמרא המעמידים תלמידים ניצולים אף מן השגגות. ולצד זה, אין האדם שולט בתוצאות עמלו: פעמים שהאבנים שהוא מסיע והעצים שהוא בוקע מביאים לו רק עצב וסכנה, שהכול ברצון הבורא, ומה שנגזר על האדם הוא אשר יהיה.