פתיחה: כוחה של מילה
בחלק זה של הפרק פונה שלמה המלך אל אחת התופעות שהוא מכנה "רעה תחת השמש" - כוחו של דיבור היוצא מפי אדם גדול, וההשלכות הנוראות שיכולות להיגרר ממנו. מכאן הוא ממשיך אל תמיהה גדולה בהנהגת העולם: מדוע הסכל יושב במרומים והנכבד יושב בשפל, ומדוע העולם נראה כאילו הוא הפוך. נלך על סדר הפסוקים.
"כשגגה שיוצא מלפני השליט"
יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט׃
אחד הדברים שראיתי תחת השמש והם רעים - וצריך מאוד להיזהר בהם - הוא שגגה היוצאת מלפני השליט. מהי אותה שגגה? נפתח בדברי הפסיקתא זוטרתא: כן אתה מוצא ביעקב אבינו שאמר ללבן "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה", וכך אכן היה. יעקב לא ידע שרחל לקחה את התרפים, ולבן לא מצא אותם, ואף על פי כן - כיוון שיצא הדבר מפיו, מתה רחל בדרך. זהו "כשגגה שיוצא מלפני השליט": הוא השליט, הוא המושל ברצון אלוקים, וכשהוא מוציא דבר מפיו - הדבר משפיע, הדבר חותך, והתוצאות היו נוראות ואיומות.
וכן אמרו חז"ל: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, שלא יהיה כשגגה היוצאת מפי השליט. תגיד מילה רעה - ואתה מביא על עצמך רעה. לכן נזהרו חז"ל מאוד מאוד שלא לומר על עצמם דבר שלילי, אפילו לא דרך אגב. לעולם לא תמצא בלשונם "וכמעט שנהרגתי", אלא "וכמעט מת ההוא גברא" - מספר סיפור על עצמו ואינו אומר "נהרגתי", אלא "כמעט שאותו אדם מת", אותו אדם, לא הוא. וכן "וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" - היה צריך לומר "ועלינו מן הארץ", אלא שאין רוצים לומר על עצמם דבר שלילי.
מנהג זה היה רווח, ובפרט בתימן, ובעבר אצל כולם: כשרצו לומר פסוק שיש בו משמעות שלילית - היו משנים אותו. לדוגמה, הדורש בציבור אינו אומר "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֺן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן", אלא "אם יכופר העוון הזה להם עד ימותון" - כדי שלא יישמע כאילו הוא אומר דבר שלילי על השומעים. רואים עד כמה נזהרו שלא לפתוח פה לשטן, לא לומר על עצמו ולא על אחר דבר רע, שכן הדבר עלול לפעול, וכביכול השטן ממתין למילה היוצאת מן הפה, חוטף אותה ובא ועושה את פעולתו.
רש"י מפרש: דומה הוא לשליט שהוציא דבר שגגה מפיו, בשוגג, ואי אפשר לחזור בו. כך אומר הקדוש ברוך הוא - ואין להשיב. יצא מפיו, ובזה נגמר, נחתמה הגזרה.
עלי ושמואל
עוד דוגמה מביא המדרש: שגגה שיצאה מפי השליט - זה עלי הכהן שאמר לשמואל. שמואל קיבל את נבואתו הראשונה, והיה רץ שוב ושוב אל עלי לשאול "הנני כי קראת לי", ועלי משיב לו "לא קראתי, שוב שכב", עד שהבין עלי שהנער מקבל נבואה - ששמואל לא היה רגיל בנבואה, וזו הייתה תחילת התנבאותו. אמר לו: פעם הבאה שתשמע "שמואל שמואל", אמור "דבר ה' כי שומע עבדך". ומובא שהקדוש ברוך הוא נגלה לו בקולו של עלי כדי שלא להבהילו. שמואל עצמו לא אמר "דבר ה'" אלא "דבר כי שומע עבדך", כי לא היה בטוח - אולי זה שד, ולמה יזכיר שם שמים לבטלה. ואז נגלה אליו הקדוש ברוך הוא והודיע לו שהוא מביא רעה גדולה על בית עלי, על שלא כיהה בבניו ולא הוכיחם ולא נתן להם מוסר על מעשיהם בבשר הקרבנות.
למחרת בבוקר שאל עלי את שמואל: "מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי, כֹּה יַעֲשֶׂה לְךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר". בדרך כלל ביטוי כזה עניינו "גיזם ולא אמר מה" - איים ולא פירש, כדי שלא להוציא מפיו דבר גנאי שמא יתקיים חלילה. אולם בחז"ל מובא שעלי כן אמר, והדבר רמוז ב"כה": כמו שיש לי, כך יעשה ה' לך. ומה יש לי? שאין בניי יורשים את מקומי - כך גם בניך לא יירשו את מקומך אם לא תגלה לי. וכיוון שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, כך היה בסופו של דבר: בניו של שמואל לא הלכו בדרכיו, ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד. הרי לנו אמירה שהייתה כשגגה היוצאת מלפני השליט - יצא מפיו, והדבר התקיים.
שתי מעשיות בגמרא
במועד קטן (י"ח) מסופר על שמואל שבא לבקר את אחיו פנחס שישב שבעה, וראה שציפורניו ארוכות. שמואל נקט שמותר לגזור ציפורניים בתוך שבעה, ולכן שאל אותו מדוע אינו גוזר. אמר לו אחיו פנחס: "ואי בדידי הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי?" - אילו אתה היית יושב אבל, האם גם אתה היית מזלזל כל כך? אומרת הגמרא: הווי כשגגה היוצאת מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל - נפטר לו קרוב. וכשבא פנחס אחיו לבקרו, נטל שמואל את הציפורניים שגזז וזרקן עליו, ואמר לו: וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים? איך אמרת לי כדבר הזה?
ובכתובות (ס"ב) מסופר על יהודה בריה דרבי חייא, חתנו של רבי ינאי, שהיה יושב בבית המדרש וכל ערב שבת בין השמשות היה בא לביתו, וכשהיה מגיע היה חמיו רואה עמוד אש הולך לפניו. ערב שבת אחד משכתיה שמעתא - נמשך אחר הסוגיה ושקע בה. כיוון שלא ראה רבי ינאי את הסימן, אמר להם: כפו מיטתו, שאלמלא יהודה קיים לא היה מבטל עונתו. כלומר, ודאי כבר אינו בין החיים. ואומרת הגמרא: הווי כשגגה שיוצא מלפני השליט - ונח נפשיה.
למה דווקא אצל הגדולים? ביאור ר' אלחנן וסרמן
ר' אלחנן וסרמן מסביר כיצד הדבר פועל. הלשון של האדם היא כמו סכין. כאשר אדם שומר על לשונו, הסכין נשארת חדה, וכשהוא פותח חרצובות לשונו - הדבר חותך. אבל אדם שמשתמש בלשונו כל הזמן להבלים, שטויות, שקרים, חנופה, ליצנות ולשון הרע - מה קורה לסכין שחותכים בה כל דבר? היא נעשית קהה ומאבדת מחידודה. ואז גם כשהוא אומר דבר שלילי מאוד, זה כבר לא עובד ולא פועל. לכן היום פחות נזהרים בדבר, כי הלשון שלנו פחות עוצמתית. ואילו אצל הגדולים, שהלשון שלהם חדה מאוד והם שומרים ומקפידים עליה, הדבר באמת מתקיים וחותך כשמגיע הזמן.
ואצל ר' אלחנן וסרמן עצמו היה מעשה - מה שהוא אמר, ראינו אצלו בעצמו. מסופר שפעם נכנסו כמה בחורים פורקי עול לישיבה והחלו לעשות מהומה ולצעוק. ר' אלחנן לא נבהל מהם, ניגש מיד ואמר להם לצאת. משלא עזר, התחיל לדחוף אותם החוצה. היה שם אחד גברתן שאמר לו: "בלי ידיים, בלי ידיים!" ענה לו: "אתה בלי ידיים, תצא מכאן". והם יצאו. בערב באו הוריו של אותו בחור להתחנן לפני הרב שיסיר קפידתו, כי שתי ידיו של בנם משותקות. אמר "אתה בלי ידיים" - והאדם נעשה בלי ידיים. נורא למתבונן: הוא כלל לא התכוון לומר לו שיהיה משותק, אבל כיוון שיצא הדבר מפיו - זה חותך, והדיבור מוליד מציאות.
ומוסיף הרב: כשאדם מטמא את פיו ואת לשונו, אחר כך הוא מתפלל ושואל למה לא נענינו, למה ה' לא נעתר לנו. הוא אינו מבין שהפה אינו נקי. אתה מגיש מנחה להשם יתברך בכלי מטונף, בכלי שלפני כן דיברנו בו לשון הרע ורכילות וחנופה ושאר איסורים. פה כזה גם אינו מסוגל לחתוך.
"ברית כרותה לשפתיים"
מעשה מפורסם: בבית העלמין סגולה יש מצבה שחקוק עליה "ברית כרותה לשפתיים". מה הסיפור? בית קברות צריך לחנוך אותו, ויש סדר מסוים כיצד מקדשים מקום לצורך בית קברות. כשקידשו את המקום, אמר מישהו שם בהלצה: "נו, מי מתנדב להיות הראשון?" ענה אחד: "לא אכפת לי להיות הראשון". ולמחרת הייתה הלוויה שלו, רחמנא ליצלן, וקברוהו והוא היה הראשון, וחקקו על מצבתו "ברית כרותה לשפתיים". כמה צריך אדם להיזהר שלא להוציא מפיו על עצמו דבר רע, אפילו בדרך צחוק, אפילו בלי שום כוונה שלילית - כי זה פועל.
מטעם זה, כשאדם בא לספר את חלומו, לעולם אינו אומר "חלום רע ראיתי" אלא "חלום טוב ראיתי". ולכאורה, אם ראית חלום טוב - למה אתה צריך התרה ותיקון? אלא שאינו רוצה לומר "חלום רע" כדי שלא לקבע את החלום, ויש בזה גם צד הפוטר אותו: שכן באומרך "חלום רע" קיבעת אותו ופתרת אותו לרעה. ובפרט בחלומות, שהכל הולך אחר הפה, יש לדיבור כוח פעולה נוסף. לכן צריך אדם להיזהר מאוד לשלוט בלשונו ולא לומר על עצמו שום דבר שלילי.
מעשה בבעל "חמדת שלמה" ובאדמו"ר מקוצק
היה יהודי גביר גדול שקראו לו ר' פייבל, והייתה לו בת יחידה. כשהגיע זמנה להשתדך, נסע אל האציל שבגליל לינשיץ, שהיה חייב לו עשרת אלפים רובל. אשתו של אותו אציל הייתה קרובתו של הגנרל מוורשה. ר' פייבל תבע את חובו, והאציל ביקש ארכה. הציע ר' פייבל: תיסע אשתך אל הגנרל קרובה בוורשה, ותשחרר בחור אחד שאבקש ממנה - ותמורת זה אמחל על כל החוב. הסכימו - מה פשוט מזה. הלכה ופעלה אצל אחיה הגנרל ושחררה את אותו בחור ישיבה, שנלקח לצבא. ומי היה אותו בחור? בנו של בעל "חמדת שלמה". הבחור שוחרר וחזר לישיבה, ולא זו בלבד שמחל ר' פייבל על החוב, עוד הוסיף להם מתנה.
בעל "חמדת שלמה" הבטיח לר' פייבל שאם יצליח לשחרר את בנו - יזכה בשידוך, ובנו יישא את בתו. זכות גדולה ועצומה. וכך היה: נערכה חתונה, והאברך הלך וגדל בתורה על שולחנו של ר' פייבל שזן ופרנס אותו, והכול היה נפלא - עד שהחל אותו אברך להימשך לקוצק, לחסידות. ובאותם ימים היה המתח בין החסידים למתנגדים גדול. ערב אחד עזב את הבית ונסע לקוצק, וחודש ימים לא שב לביתו.
כתב ר' פייבל לבעל "חמדת שלמה", אביו של החתן, שאף הוא היה מן המתנגדים: ראה מה עושה בנך. שלח בעל "חמדת שלמה" מכתב לבנו בקוצק וגזר עליו במצוות כיבוד אב שישוב הביתה לשבת. קיבל הבן את המכתב, נכנס אל הרבי הקדוש מקוצק והראה לו: זה מה שכותב אבי, מה אעשה? אמר לו הרבי: הישאר כאן, ואני אשיב מכתב לאביך. וכך כתב לו: חז"ל אמרו שלושה שותפים באדם - הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. אילו היה בנך נוסע אל השותף השלישי, וכי יש כוח ביד שותף אחד לכפות על שותפו שישוב אליו? הרי הוא נסע לפי נטייתו אל מקום של קדושה, אל ריבונו של עולם, נסע לקוצק כדי להתקרב אל השם יתברך. מהיכי תיתי שאחד השותפים יכפה דעתו ויאמר לקדוש ברוך הוא: החזר לי?
כדי להעביר את המכתב - וכבר היה סמוך לשבת - מסרו הרבי לאחד מחסידיו שנסע אז לוורשה, והזהירו: היזהר, מסור את המכתב לפני שבת לבעל "חמדת שלמה". שהרי האב ביקש שהבן יבוא לשבת, ולפחות שיקרא את התשובה לפני שבת וייתיישבה דעתו ולא יקפיד. אלא שאותו חסיד התעצל בשליחותו - אולי חישב שאחרי שבת יעבור שם, אולי שכח - ולא מסר את המכתב לפני שבת. ביום השבת היה לבעל "חמדת שלמה" צער גדול שבנו לא שמע להוראתו ולא שב, ואמר: כשאין מקיימים אפילו מצוות כיבוד אב, לשם מה חיים? כך הוציא מפיו - והיה כשגגה היוצאת מלפני השליט, ובנו נפטר רחמנא ליצלן.
ביום ראשון למחרת מגיע החסיד עם המכתב אל הגאון בעל "חמדת שלמה", והוא קורא בו ומצטער צער נורא ועצום: ראה מה עשית! ואמר לעצמו: למה, למה היית צריך לדבר? למה הוצאת מפיך דיבורים כאלה? אלא שכבר היה מאוחר מדי, לאחר מעשה.
ואותו חסיד - כתוב עליו שבמשך עשר שנים לא הראה פניו בקוצק. וידוע שהרבי מקוצק היה איש אמת מובהק, "אמת מקוצק תצמח", לא סבל זיופים ולא סבל שקר. בשארית ימיו הסתגר ולא היה מוכן לראות אפילו את החסידים, ואמר שהעולם עולם של שקר. מסופר שפעם רצה חסיד לראותו ופתח את החלון, ואמר לו הרבי לסגור - שהלכלוך והשקר שמבחוץ נכנסים פנימה. קראו לו "השרף מקוצק", והיה פחד לעמוד במחיצתו. אחרי עשור הגיע אותו חסיד לקוצק בחג השבועות, והביט בו הרבי ואמר לגבאי: זה נראה כמו אחד שנפל מן העלייה - כל כך נפולות היו פניו. ומספרים שלמחרת התפלל אותו חסיד בעליית בית המדרש, ורחמנא ליצלן נפל ומת. יצאו הדברים מלשונו של האדמו"ר מקוצק - וכך קרה. הרי לנו מעשה שבו רואים "כשגגה היוצאת מלפני השליט" כפול: גם מצד בעל "חמדת שלמה" וגם מצד האדמו"ר מקוצק. וזה בהתאמה מלאה לדברי ר' אלחנן וסרמן: כשאדם מדקדק מאוד בלשונו, הלשון חותכת כסכין מחודדת, וכל אמירה פוגעת.
מעשה מן הדור האחרון
נסיים את המקבץ במעשה שאירע לא לפני שנים רבות, המובא בספר "וזאת ליהודה" על הרב יהודה צדקה. באותה תקופה היה ר"מ בישיבת פורת יוסף, ולימים ראש הישיבה. ניגש אל ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, ואמר לו שהבחורים רוצים לצאת להפגנה - הייתה אז הפגנה על שמירת השבת. אמר לו הרב עטייה: אתה יודע שזה מסוכן, המשטרה עלולה להכות בחוזקה, איך אפשר לשלוח לשם את הבחורים? אמר לו הרב צדקה: נו, אז יחטפו קצת מכות לכבוד השבת, צריך להפגין לכבוד השבת. שאל אותו הרב עטייה: ואם היה מדובר בבן שלך, גם אז היית אומר כך? מספרים שבאותו ערב אכן נערכה ההפגנה, הלכו בחורים מן הישיבה, ובנו של הרב צדקה הלך אף הוא, והוכה ונעצר. כשבאו להודיע לרב צדקה, אמר להם: ידעתי שכך יהיה כבר מן הבוקר; ברגע ששמעתי את הרב עטייה אומר "ואם זה יהיה הבן שלך" - ידעתי שבני עתיד לחטוף מכות היום. כי זה כשגגה שיוצאת מלפני השליט.
הסכל במרומים
נִתַּן הַסֶּכֶל בַּמְּרוֹמִים רַבִּים וַעֲשִׁירִים בַּשֵּׁפֶל יֵשֵׁבוּ׃
אומר רש"י: זוהי הרעה שהיא "כשגגה שיוצא מלפני השליט" - שניתנו השטות והרשע במרומי גובה, שהגביה הקדוש ברוך הוא את הכסילים ואת הרשעים, שאני רואה ברוח הקודש שהם עתידים לפשוט יד בהיכלו ולשום אותותם אותות. "הסכל" כתוב כאן בסמ"ך, ולכן רבים מפרשים מלשון סכלות: ניתנה הסכלות במרומים רבים - אנו רואים אנשים סכלים ואפסים העומדים במרומים. הנה נבוכדנצר, הנה טיטוס, שהלכו והחריבו את בית המקדש; אנשי סכלות שעתידים לפשוט יד בהיכלו, במרום היכלו, ולשום אותותם אותות - כמו שקרעו את הפרוכת וטענו כביכול שהרג את עצמו. "ועשירים בשפל ישבו" - עם ישראל, שכל הגדולה והכבוד להם בימי שלמה, והכסף והזהב כאבנים, והרי הם בגדר עשירים, עתידים לשבת בשפל: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון". אלה שהם עתה עשירים - עתיד הגלגל להתהפך עליהם.
האבן עזרא מביא ביאור נוסף: יש מפרשים ש"הסכל" היה ראוי להיכתב בשי"ן, מלשון שכל ממש ולא מלשון סכלות. ואמנם שי"ן וסמ"ך מתחלפות, וזה מצוי מאוד בדברי חז"ל - כמעט כל מילה הכתובה בשי"ן שמאלית מוחלפת אצלם בסמ"ך: "כי תארש אשה" נכתב בשי"ן, "משרפות סיד" בשי"ן, ואילו בלשון המשנה והתלמוד, להקל עלינו, מופיע "אירוסין" בסמ"ך. לפי זה: בעלי השכל היו צריכים לשבת במרומים רבים, והעשירים היו ראויים לשבת בשפל - אבל המציאות הפוכה, כמפורש בפסוק הבא.
והרב שפר מסביר את סדר הדברים: "יש רעה ראיתי תחת השמש כשגגה שיוצאת מלפני השליט" הוא הקדמה, ומהי אותה רעה? "ניתן הסכל במרומים רבים ועשירים בשפל ישבו". כאן נוגע שלמה בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. על עניין זה - כותב הרב - יחתרו רבים להשיב תשובה, וחכמים רבים יעמלו לתת בו טעמים: שהצדיק מקבל ייסורים כאן כדי להגדיל שכרו לעולם הבא, ומן הרשע נפרעים לעולם הבא, ועוד הסברים. אבל על זאת שירומם הסכל והנכבד יושפל - אין נותן טעם ואין מכבה דעתו. ואם כן נדמה הדבר כשגגה שיוצאת מלפני השליט, כביכול העולם מתנהל בלא השגחה, כאילו לא שמו לב מן השמים.
עבדים על סוסים
רָאִיתִי עֲבָדִים עַל־סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל־הָאָרֶץ׃
הפסוק הזה מחובר לקודמו: היה ראוי שבעלי השכל יהיו במרומים והעשירים בשפל, אך העובדות הפוכות. ולא זו בלבד שהסכל מרומם והנכבד שפל, אלא עוד גרוע מזה - עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ. ואין מי שיודע ומבין את סיבת התהפוכות הללו; עמקו מחשבות בוראנו ואין לדעת אותן. זהו שרוצה שלמה להראות: דברים רבים שאנו רואים בעולם אין לנו בהם הבנה ולא השגה מדוע כך מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו - אחת השאלות היא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועוד תהפוכות רבות שאין לנו בהן הבנה.
בפסיקתא זוטרתא מובא: "ראיתי עבדים על סוסים" - על דרך שררה. שהרי אחאב היה כעבד לפני אליהו בחכמה ובתבונה ובצדקות; אחאב היה רשע שאין כמותו, שלא הניח תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד בו צלם, ורדף על ידי איזבל את כל נביאי ה'. ועם כל זה - "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב". מי רץ לפני מי? אליהו הנביא רץ לפני אחאב, כדרך העבדים שהיו רצים לפני השר. הרי "עבדים על סוסים" - זה אחאב, ו"שרים הולכים כעבדים על הארץ" - זה ענק כאליהו.
ורש"י מפרש: "ראיתי עבדים על סוסים" - אלו כשדים, שנאמר עליהם "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" - עם בלא שורשים. והם התעלו להיות על סוסים, ויוליכו את שבויי ישראל אסורים בקולרים כשיכבשו את הארץ ויחריבו את בית המקדש. ו"שרים הולכים כעבדים על הארץ" - עם ישראל, שהם שרים וחשובים, הולכים כשבויי חרב לפני כרונותיהם וחילותיהם של הכשדים, וילכו בלא כוח לפני רודף. מי יוכל להבין הנהגה זו?
"עולם הפוך ראיתי"
האלשיך הקדוש אומר שכאן בא שלמה המלך לומר: עולם הפוך ראיתי. וזה מעין המעשה המוכר בגמרא באותו חכם שהתעלף וראה את העולם העליון, ואמר "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה". אלא ששם הוא ראה את העולם ההוא והשווה אותו למה שהוא מכיר כאן. ואילו שלמה המלך עומד כאן ומשיג ברוח קודשו את האמת שלמעלה: אלה שהם למעלה גרועים ועבדים - הוא רואה אותם כאן על סוסים, ואלה שהם למעלה שרים - הוא רואה אותם כאן כעבדים. ואומר האלשיך: דע לך שכל זה אינו אלא "על הארץ" - "ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים", והכול על הארץ בלבד. אבל למעלה באמת השרים בשררתם והעבדים בעבדותם; רק כאן על הארץ יש שיבוש זה. למעלה הוא עולם האמת, ולכן העולם הזה נקרא עלמא דשיקרא - שכאן אתה יכול לראות אדם שהוא אפס גמור, רשע מרושע ומושחת גדול, ויש לו רייטינג, והוא מפורסם ואנשים מחפשים קרבתו ולהתחכך בו. דע שהאדם הזה הוא בבחינת "עבדים על סוסים", עבד כי ימלוך.
ועוד מביא המדרש: "ראיתי עבדים על סוסים" - אלו ישמעאלים, "ושרים הולכים כעבדים" - זה יוסף. הישמעאלים המורידים את יוסף מצרימה הם בבחינת עבדים על סוסים, ואילו יוסף, שהוא בבחינת מלך ושר, הולך על הארץ - "לעבד נמכר יוסף". וכבר מסרנו בעבר שיחה שלמה בעניין זה, שיוסף היה בבחינת מלך כל ימי חייו; מה שהמליכוהו רק לאחר שנים במצרים - משום שרק אז עמדו על כך, אבל כל הנהגתו, כל ימיו, הייתה הנהגת מלכות. ולפיכך המציאות הזאת של עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים על הארץ קיימת כבר אז: מרגע שיוסף יוצא מבית אביו, כל מהותו מלך ושר - והוא על הארץ. עולם הפוך ראיתי.
לסיכום: שלמה המלך מלמד אותנו בפסוקים אלו שני יסודות. האחד - כוחו העצום של הדיבור: "כשגגה שיוצא מלפני השליט", שברית כרותה לשפתיים, ודבר שיצא מן הפה כבר אינו חוזר, ובפרט מפיהם של גדולים ששמרו על לשונם והיא חדה כסכין. מכאן אזהרה לכל אדם: אל תפתח פיך לשטן, אל תאמר על עצמך ולא על אחרים דבר רע אפילו בדרך צחוק, ושמור על פיך נקי כדי שתפילתך לא תוגש בכלי מטונף. והשני - התמיהה על הנהגת העולם: הסכל במרומים והנכבד בשפל, עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים. על כך משיב האלשיך שכל התמונה ההפוכה הזאת היא "על הארץ" בלבד, בעולם השקר; למעלה, בעולם האמת, השרים בשררתם והעבדים בעבדותם, ועמקו מחשבות בוראנו מכדי שנשיגן.