פרק י' בקהלת עוסק ביחס שבין החכמה לסכלות, ובמיוחד בשאלת השררה והממשלה: כיצד ינהג אדם שקיבל מעמד ותפקיד, וכיצד ינהג מי שנתון תחת שלטונו של אחר. שני הפסוקים שנעסוק בהם כאן - "אם רוח המושל תעלה עליך" ו"כשגגה שיוצא מלפני השליט" - הם שני פנים של אותו עניין: כוחו העצום של בעל השררה, וחובת הענווה והזהירות המוטלת עליו ועל הנתונים תחתיו.
אִם־רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל־תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים׃
הפסיקתא זוטרתא מפרש: אם באה לך ממשלה מן השמיים - קיבלת דרגה, קיבלת מעמד, קיבלת תפקיד - "מקומך אל תנח", אל תניח את ענוותנותך. וכך מביא המדרש: כדרך שאתה מוצא בדוד המלך שאמר "שמעוני אחיי ועמי". הוא מלך, ובכל זאת הם "עמי ואחיי" - לא בדרך שררה וכבוד.
ולא כדרך שעשה זכריה בן יהוידע הכהן, שכתוב בו "ויעמוד ממעל לעם" - הראה עצמו בדרך של שררה וכבוד, שראה את עצמו גדול מן הכול, שהיה כהן ונביא ודיין, והתחיל מבזה אותם בדברים: "למה אתם עוברים את מצוות ה'". מיד "ויקשרו עליו וירגמוהו אבן". ודמו של זכריה היה תוסס בעזרה עד שבא נבוזראדן רב טבחים. מעלה הייתה לו, שררה הייתה לו, והוא הרשה לעצמו לבזותם בדברים - וראה את התוצאה.
וזהו "כי מרפא יניח חטאים גדולים": מי שבא בדרך ענווה, כמו שכתוב "ה' עמכם בהיותכם עמו", משקיט כל חטא ופשע. עם ישראל הרגו את זכריה, ועוון גדול היה זה; אילו היה נוהג בענווה, היה מניח מהם את החטא הגדול הזה. ועוד אפשר לפרש "מרפא" - שאילו היה מוכיח אותם בצניעות ובענווה, הייתה התוכחה בגדר רפואה, ומסירה מהם חטא גדול. אבל כיוון שהוכיח אותם בדרך גאווה והשפילם, לא זו בלבד שלא ריפא, אלא הוסיף להם חטא גדול - שהרגוהו, ועוון זה גרר אחריו נפשות רבות שהרג נבוזראדן.
פירוש נוסף: "אם רוח המושל תעלה עליך" - אם יכעס עליך המושל, "מקומך אל תנח", אלא הפל תחינתך לפניו. "מרפא" כאן אינו לשון רפואה אלא לשון רפיון: אם תתרפה ולא תמהר ללכת לרצותו ולפייסו, "יניח" הדבר עליך "חטאים גדולים", והדבר יגרום שתינזק מידו.
ויש מפרשים להפך, בדרך של המתנה עד שיירגע - כדברי התנא באבות "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". כלומר: אם תרפה כעת ולא תמהר לרצותו, אלא תיתן לו להירגע ורק אז תלך לפייסו - אז "יניח חטאים גדולים", יהיה מוכן למחול לך אפילו על חטאים גדולים שעשית.
רש"י מפרש שהמושל כאן הוא מושל העולם, ו"תעלה עליך" פירושו לדקדק עמך במידת הדין. "מקומך אל תנח" - מידתך הטובה אל תנח, שלא תאמר: הנה ה' מדקדק אחריי, מה יועיל שאהיה צדיק? הרי בכל מקרה ימצאו בי חטא ועוון. על זה אומר הכתוב "כי מרפא" - דקדוקי הדין והייסורים הבאים עליך הם מרפא לך, והם "יניחו חטאים גדולים", מזככים ומנקים אותך מחטאים גדולים. יש בזה מוסר גדול: כשאתה רואה שרוח המושל, קודשא בריך הוא, עולה עליך בדינים ובעונשים - דע שזו רפואה שמסירה ממך חטאים גדולים.
עוד מביא רש"י מן המדרש: בנוח, ביהושע, בדוד ובמרדכי הכתוב מדבר - להראות כיצד אדם גדול נשאר כנוע לפני הקדוש ברוך הוא. נוח נכנס אל התיבה ברשות ויצא ברשות; לא אמר "כבר אני עצמאי". יהושע העביר את ישראל את הירדן ברשות ועלה ממנו ברשות. דוד - עד שלא מלך כתיב "ודוד הוא הקטן", וכשמלך כתיב "ויקם דוד המלך על רגליו". ומרדכי - עד שלא באה לו גדולה כתיב "ומרדכי יושב בשער המלך", וכשבאה לו הגדולה כתיב "וישב מרדכי אל שער המלך": אחרי שהרכיבוהו על הסוס וקראו לפניו "ככה יעשה לאיש", כבוד והדר שאין גדול ממנו, היה ראוי לו לשבת בקתדרה במקום מכובד - ובשום אופן לא; חזר למקומו לשבת בשער המלך. הבט וראה עד כמה נהגו הגדולים הללו, עם כל הגדולה שהעניק להם ה', בדרך של ענווה.
והדוגמה המיוחדת ביותר היא דוד המלך. אמרו במדרש: אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצוות יותר מדוד. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: לא גבה ליבי בשעה שמשחני שמואל למלך, ולא רמו עיניי בשעה שהרגתי את גוליית - ואף שעשו לו כבוד גדול ושרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". ואפשר לומר ש"לא רמו עיניי" הוא כלשון שנאמר ביוסף, שכשבנות צעדה עלי שור לא הרים עיניו להתבונן בהן אף שכל אחת ניסתה למשוך את תשומת ליבו; אף כאן, כששרו הנשים המשחקות, לא הרים דוד את עיניו להתבונן בהן - מלבד עצם העניין שלא נהג בדרך גאווה.
ומוסיף דוד: "ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני" - בשעה שהחזירוני למלכותי, ו"בנפלאות ממני" בשעה שהעליתי את הארון, "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו". כשם שהתינוק אינו מתבייש להתגלות לפני אמו, כך שיוויתי נפשי לפניך שלא התביישתי להתבזות לפני כבודך - בשעה שהיה דוד מפזז ומכרכר, ומיכל הוכיחה אותו ואף ביזתה אותו. "כהני ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה" - כך היתה נפשי עליי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל; אקבל את האמת ממי שאמרה.
אמר רבי אחא: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה שיווית עצמך לגמול, לתינוק - חייך, כשם שאין לתינוק זה עוונות כך אין לך עוונות, שנאמר "גם ה' העביר חטאתך לא תמות". בזכות הענווה זכה למחילת עוונות. מכאן אתה למד שאין אדם רשאי לנהוג גאווה לפני המקום, אלא צריך אדם להתבזות על כבודו.
האלשיך הקדוש מפרש: "אם רוח המושל תעלה עליך" - אם מתעוררת בך רוח הממשלה והשררה ואתה רוצה לרדוף אחריה, "מקומך אל תנח": רד מן הרעיון הזה, אל תרדוף אחריו ואל תבקש אותו. מדוע? משום שהשפלות שאתה נמצא בה אינה מביאה אותך לחטאים גדולים, ואילו השררה שאליה אתה שואף עלולה להביא אותך לחטאים גדולים - ולא רק במזיד או בשוגג, אלא אף מבלי משים אתה עלול לגרום נזקים עצומים.
ומביא משל: מושל שהזכיר אגב דיבורו "חרב", ושמעו עבדיו וחשבו שגזר להרוג בחרב את העומד לפניו, וקמו עליו בפתע והרגוהו. נמצא שנתגלגל על ידי המושל דם נפש ממה שכלל לא כיוון אליו. וכך בכל דור: כל החלטה לא נכונה של שליט יכולה לעלות בחיי רבים. בימי מגפת הקורונה - לא תקום פעמיים צרה - כל החלטה שגויה עלולה הייתה לגרום למאה הרוגים ויותר, ולחולים רבים הנושאים את הקשיים שנים אחר כך ואיש אינו סופר אותם. אנגליה קיבלה החלטה שגויה של "חיסון העדר", והתברר שהוא חיסול העדר, עד שראש הממשלה שם כמעט מת בעצמו מן המחלה, ואז שינו מדיניות.
וזה בזמננו, שכוחם של השליטים קטן. מה תאמר בזמנים שבהם שליט מגלומן מחליט מתוך טירוף להוציא את עמו למלחמה של שמונה שנים, וכמה דם הוקז, ואחר כך להתגרות במעצמה, ועד היום משלמים את המחיר בארץ שסועה ומפולגת. ואיני מדבר על גדולי המרצחים שבהיסטוריה, שזוקפים לחובתם עשרות מיליוני הרוגים, אלא אפילו על קטנים מהם: ראה כיצד הממשלה יכולה להביא את האדם לחטאים גדולים שההדיוט, האדם הפשוט, לעולם לא היה מגיע אליהם. לכן עצתו: "מקומך אל תנח" - הישאר במקומך הנמוך, אל תתרומם ואל תחפש לך ממשלה, "כי מרפא" - אם תרפה מעניין זה, "יניח חטאים גדולים", ינוחו ויסורו ממך חטאים גדולים.
הגר"א מלמד כאן מוסר גדול. פעמים רבות מעמיד הקדוש ברוך הוא את האדם בניסיון והוא נכשל, ואז הוא מגיע למשבר: "אינני שווה כלום, חשבתי שאני עובד ה', והנה ראה איך נפלתי". ומתוך השבירה הזו הוא זונח את הכול - וזה בדיוק מה שהיצר רוצה. חשוב ליצר יותר מן הכישלון הנקודתי הכישלון הגדול שבעקבותיו האדם זורק הכול; בכך עשה את עבודתו ברגע אחד, בלי לטרוח "היום אמור לו עשה כך ומחר כך".
על כך מפרש הגר"א את הכתוב במשלי "כי תשב ללחום את מושל" - מי הוא המושל באדם? יצר הרע. וכפי שנאמר אצלנו בקהלת: "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח" - אל תזנח את מקומך הקודם, אל תיפול ממדרגותיך, אחוז בדרכך הטובה כמקדם. ואז "כי מרפא" - יהיה לך בכך רפואה, ו"יניח חטאים גדולים". אבל אם רוח המושל תעלה עליך ותניח את מקומך - תבוא לידי חטאים גדולים ולכישלונות גדולים. אמור: נכשלתי, אך אין זו סיבה לזרוק הכול, אלא סיבה לעשות בדק בית מדוע נכשלתי, להתחזק ולהתמודד יותר - ובכך גם הכישלון עצמו יבוא לידי רפואה.
האמרי שפר הולך בכיוון רש"י: "אם רוח המושל תעלה עליך" - יש לך ייסורים; "מקומך אל תנח" - אל תאמר "כאשר עשה לי כן אעשה לו": אני עובד את ה' וכך הוא עושה לי, אף אני אעזוב אותו. כך היו שפרקו עול לאחר השואה ובמצבים קשים אחרים. אל תאמר: אעזבה את מקומי אשר הגביל לי ה' וציווני לבלתי נטות מדרכו, אלכה אחרי שרירות עיניי, כי למה אהיה תמים עמו אחרי אשר ילך עמי בחמת קרי.
ו"מרפא" כאן לשון רפיון. יש אדם עקשן שאינו מוכן לקבל מוסר, והוא נקרא קשה לב או קשה עורף, כ"כבד לב פרעה" - ליבו קשה ואינו נכנס בו מוסר. ולעומתו "רפה לב" הוא מי שמתפעל ממוסר, ליבו רך ומושפע. וזהו: "כי מרפא" - אם תרפה את ליבך ולא תקשה אותו, יסיר ממך חטאים גדולים ואת העונשים שעליהם אתה מתייסר. אבל אם תלך עמו בקרי, ילך עמך בחמת קרי - אם תקשה את ליבך, יביא עליך הקדוש ברוך הוא ייסורים קשים וגדולים יותר.
בספר "תנופה לחיים", שמביאו ה"מעם לועז", לוקח המחבר את הדברים לעניין אקטואלי מאוד. הוא מפרש: אם אתה גר בעיר ובא תלמיד חכם גדול ומושל עליך - בשביל זה אל תנח מקומך. ומדוע? משום שעצם זה שאתה מרפה את עצמך וסובל את זעמו "יניח חטאים גדולים", שכן כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו. אם הגיע רב או מנהל או ראש ישיבה ועליך להוריד את הראש - זה עצמו מניח ממך חטאים גדולים.
ומכאן לאקטואליה: לא כאותם אנשים העוזבים בית כנסת זה והולכים לאחר משום שנפגעו מן הגבאי או מן הגזבר - זה אמר לו מילה, זה העיר לו הערה, והוא קם והולך. ומי שנודד מעיר לעיר בגלל הרב או הפרנס, נמצא שהוא נע ונד גולה ומטולטל ממקום למקום. לכן בא קהלת להזהיר: מקומך אל תנח.
וכן יש בזה אזהרה לתלמידים: אם בא הרב או המופלא ממך בחכמה והטיח בפניך דברי כעס או הוכיח אותך - אל תנח מקומך, אל תפסיק ללמוד אצלו, אלא חזור ושב על מקומך כמקדם. ולא כאותם תלמידים שמיד כששומעים דיבור קשה מפי הרב מניחים אותו ויוצאים - "הרב צעק עליי, הרב ביישני", ונוטשים הכול. "כי מרפא יניח חטאים גדולים": מה שאתה עובר עכשיו הוא הרפואה שלך, והוא המסיר ממך חטאים גדולים.
סיפר רבי שלום שבדרון על עצמו, שמי שיישר אותו היה רבי ליב חסמן. פעם עבר לפני התיבה במנחה - והוא היה בעל תפילה מפורסם, גם בימים נוראים - וראה שכבר עברה השקיעה, ואף שמקובל לומר תחנון גם בתוך שלוש עשרה וחצי דקות אחר השקיעה, אמר "יהי שם" במקום תחנון. בסיום התפילה קרא לו רבי ליב חסמן ואמר לפני כולם: יש לנו כאן ראש ישיבה חדש; הוא פוסק כאן הלכות. אין ראשי ישיבה, אין משגיחים, אין ר"מים - הוא מחליט שאין אומרים תחנון. אמר רבי שלום: הלכתי אליו אחר כך ופשטתי נעליי כתלמיד נזוף, ועל זה קיבלתי עוד על הראש. וסיכם: זה יישר אותי; ידעתי את מקומי ולמדתי.
והרי הוא בא כנכדו של המהרש"ם מברז'אן, שהיה גדול הדור אצל החסידים, כפי שהיה רבי משה פיינשטיין בדור האחרון - פוסק הדור שבכל עניין שאלו אותו; ורבי שלום אף ערך את כתבי סבו. החסידים היו רואים בו נכד של גדול הדור, והדבר נתן לו נקודות רבות - ועם כל זה, מי שהעמידו במקומו היה רבי ליב חסמן. זהו "מקומך אל תנח": קיבלת על הראש - זה מיישר אותך, וזה מסיר ממך חטאים גדולים.
ואם תאמר: הרי הוא טעה, לא נכון מה שהעיר לי, חשד בי לשווא - הרי אם זלזל בך שלא לצורך, יש בזה כפרה לעוונותיך, ומוותר לך הקדוש ברוך הוא שליש מעוונותיך. והגמרא מביאה על החכמים, שכל אחד מהם מעיד כמה "חטף" מרבו וכמה מוסר קיבל וכמה ביישוֹ - ובכל זאת נשאר דבוק. מי שמגיע למצב כזה שהוא מוכן לקבל, ובלבד שישיג תורה - הוא שיזכה באמת להשגות בתורה.
כל זה מצד התלמיד. אבל מצד הרב נדרשת היום חכמה גדולה מאוד, כיוון שהדור רגיש מאוד. פעם היה צריך אולי סטירה כדי שייפגע, והיום הכול ב"טאץ'" - די להעביר אצבע והוא כבר נפגע. והרבה מזה באשמת ההורים, המגדלים את הילדים בכפפות של משי: זה קשה לו, זה הוא לא יכול, שלא יפגעו בו, שלא יכביד עליו. מגדלים ילדים "סבונים"; במקום שהילד יבין שהחיים תובעים ודורשים, הוא מבין שהכול עושים בשבילו ועוטפים אותו - ומגדלים ילד בלי חוט שדרה. ואז די באמירה קטנה והוא עוזב, נפגע, ומחכה שהרב יבוא לבקש ממנו סליחה.
על כן נדרשת מן הרב חכמה רבה: איך לא להעליב את התלמידים ואיך לא לדבר עמם בצורה פוגעת, שכן אין זה הדור שהיה. פעם אף היו מכות; סיפר לי מלמד בתלמוד תורה שהכיר ילד שהיה מגיע גם בקיץ בבגדים ארוכים, מפני המכות שספג. חלילה לי להצדיק זאת - ודאי שאין זו דרך ואין זה חינוך, לא אז ולא היום. אבל פעם היה להם עור של פיל וכוח ספיגה, והיום במילה הקטנה ביותר הוא נפגע, ואיני מדבר כלל על הרמת יד.
לכן צריך לעשות את הדברים תמיד בשום שכל ובחכמה, ולהבחין בין ילד לילד: יש ילדים רגישים ובעלי כבוד עצמי רב, ויש שאפשר לתבוע מהם ולדרוש יותר - "חנוך לנער על פי דרכו". מה שהכתוב מלמד כאן הוא מבטו של החניך, אבל מבטו של המלמד צריך להיות להנהיגם בנחת ולא בדרך קשה. משה רבנו אמר פעם אחת "שמעו נא המורים", ויש אומרים שזה היה חטא מי מריבה: כינה את ישראל בכינוי גנאי - "ממרים" - ואמר הקדוש ברוך הוא "לא תביאון את הקהל הזה". רואים עד כמה חמור העניין וכמה צריך להיזהר בהתעסקות עם תלמידים.
יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט׃
אחד הדברים שראיתי תחת השמש והם רעים - כלומר שצריך מאוד להיזהר בהם - הוא שגגה היוצאת מלפני השליט. הפסיקתא זוטרתא מביא ליעקב אבינו, שאמר ללבן "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" - וכן הווה. לבן לא מצא, ואף על פי כן, כיוון שיצא הדיבור מפיו, מתה רחל בדרך. יעקב הוא השליט, המושל ברצון אלוקים, וכשיוצא דבר מפיו הוא משפיע והוא חותך, והתוצאות היו נוראות.
וכן אמרו חז"ל: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן - שלא יהיה כשגגה היוצאת מלפני השליט, שתאמר מילה רעה ותביא על עצמך רעה. לכן נזהרו חז"ל מאוד שלא לומר על עצמם דבר שלילי אפילו דרך אגב. לעולם אינך מוצא "וכמעט שנהרגתי", אלא "כמעט מת ההוא גברא" - אותו אדם, ולא הוא עצמו. וכן "ונלחם בנו ועלה מן הארץ", שהיה צריך לומר "ועלינו מן הארץ", ולא רצו לומר על עצמם דבר שלילי.
מנהג זה היה מקובל בתימן, ובעבר אצל הכול: כשרצו לומר פסוק שיש בו עניין שלילי, היו משנים אותו. למשל "אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון" - האומרו בדרשה לפני הציבור לא אמר "לכם" ו"תמותון" אלא "להם" ו"ימותון", כדי שלא יישמע כאומר דבר שלילי על השומעים. עד כאן נזהרו שלא לפתוח פה לשטן, שכן הדבר יכול לפעול, וכביכול השטן ממתין למילה היוצאת מן הפה, חוטף אותה ועושה בה את פעולתו.
רש"י מפרש: "כשגגה שיוצא מלפני השליט" - דומה הוא לשליט שהוציא דבר שגגה מפיו בשוגג ואי אפשר להחזירו; כך אומר הקדוש ברוך הוא ואין להשיב, כביכול יצא מפיו ונחתמה הגזירה.
עוד דוגמה מביא המדרש: זה עלי הכהן שאמר לשמואל. כששמואל קיבל את נבואתו הראשונה, כל פעם רץ אל עלי לשאול "קראת לי?", עד שהבין עלי שנבואה היא, ושמואל לא היה רגיל בנבואה. אמר לו: פעם הבאה שתשמע "שמואל שמואל", אמור "דבר ה' כי שומע עבדך". והקדוש ברוך הוא נגלה אליו בקולו של עלי כדי שלא להבהילו; ושמואל אמר רק "דבר כי שומע עבדך", ולא הזכיר שם שמיים, שמא שד הוא ונמצא מזכיר שם שמיים לבטלה. ואז נגלה אליו ה' ואמר שהוא מביא רעה גדולה על בית עלי, על שלא כיהה בבניו ולא הוכיחם על מעשיהם בבשר הקורבנות.
למחרת בבוקר שאל עלי את שמואל: "מה הדבר אשר דיבר אליך? אל נא תכחד ממני; כה יעשה לך אלוקים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר מכל הדבר אשר דיבר אליך". ברוב המקומות לשון כזו משמעה שגיזם ולא פירש מה. אך בחז"ל מובא שכן אמר, ברמז: כמו שיש לי - כך יעשה ה' לך. ומה יש לי? שאין בניי יורשים את מקומי. כך יהיה לך, שאין בניך יורשים את מקומך, אם לא תגלה לי. וכיוון שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה, כך היה בסופו של דבר, שבניו של שמואל לא הלכו בדרכיו ויטו אחרי הבצע. זוהי שגגה שיוצאת מלפני השליט: יצא מפיו - והדבר התקיים.
במועד קטן י"ח מסופר ששמואל בא לבקר את אחיו פנחס שישב שבעה, וראה שציפורניו ארוכות. שמואל סבר שמותר לגזור ציפורניים בתוך שבעה, ושאלו מדוע אינו גוזר. אמר לו אחיו: "ואי בדידי הווה, מי מזלזלת בה כולי האי?" - אילו היית אתה האבל, האם גם אז היית מזלזל כל כך? כלומר, אילו היה מת לך קרוב. אומרת הגמרא: הוואי כשגגה היוצאת מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל - ומת לו מת. וכשבא פנחס אחיו לנחמו, נטל שמואל את הציפורניים שגזז וזרקן עליו, ואמר לו: וכי אינך יודע שברית כרותה לשפתיים?
ובכתובות ס"ב מסופר על יהודה בריה דרבי חייא, חתנו של רבי ינאי, שהיה יושב בבית המדרש וכל בין השמשות של ערב שבת היה בא לביתו, וכשהיה מגיע היה חמיו רואה עמוד אש הולך לפניו. פעם אחת משכתו השמועה והיה שקוע בסוגיה. כיוון שלא ראה רבי ינאי את הסימן, אמר: כפו מיטתו - שאלמלא יהודה קיים, לא היה מבטל עונתו. כלומר: בוודאי מת. אומרת הגמרא: הוואי כשגגה שיוצא מלפני השליט, ונח נפשיה.
רבי אלחנן וסרמן מסביר כיצד הדבר פועל. לשונו של אדם השומר עליה היא כסכין שנשארת חדה, וכשהוא פותח את פיו - הדבר חותך. אבל מי שמשתמש בלשונו כל הזמן להבלים, לשטויות, לשקרים, לחנופה, לליצנות וללשון הרע - כסכין שחותכים בה כל דבר, היא נעשית קהה ומאבדת את חידודה; ואז גם כשהוא אומר דבר שלילי מאוד, אין הדבר פועל. לכן דווקא אצל הגדולים מצינו "כשגגה שיוצא מלפני השליט", שאצלם הלשון חדה מאוד, הם שומרים עליה ומקפידים בה - ולכן היא חותכת בבוא העת. ובאמת בזה "בדידיה הווה עובדא", שכן ראינו זאת אצלו עצמו.
מסופר שפעם נכנסו לישיבה כמה בחורים פורקי עול והחלו לעשות מהומה ולצעוק. רבי אלחנן וסרמן לא נבהל, ניגש אליהם ואמר להם לצאת. כשלא הועיל, התחיל לדחוף אותם החוצה. אמר לו אחד מהם, גברתן: "בלי ידיים, בלי ידיים!". אמר לו: אתה בלי ידיים, צא מכאן. ויצאו. בערב באו הוריו של אותו בחור להתחנן לפני הרב, ששתי ידיו של בנם משותקות, ושיסיר מהם את קפידתו. נורא הדבר למתבונן: הוא לא התכוון כלל שיהיה משותק, אך כיוון שיצא מפיו - הדבר חתך והוליד מציאות.
ומנגד, אומר רבי אלחנן, כשאדם מטמא את פיו ואת לשונו, הוא מתפלל ותמה מדוע לא נענה ומדוע ה' אינו נעתר לו - ואינו מבין שהפה אינו נקי. אתה מגיש מנחה לפני הקדוש ברוך הוא בכלי מטונף; בכלי שדיברנו בו קודם לשון הרע ורכילות וחנופה ושאר איסורים - כיצד נגיש בו מנחה? ופה כזה גם אינו מסוגל לחתוך.
מעשה מוכר: בבית העלמין סגולה יש מצבה שכתוב עליה "ברית כרותה לשפתיים". כשקידשו את המקום לצורך בית קברות - וידוע שיש סדר מסוים לחנוכת בית קברות - אמר שם מישהו בהלצה: מי מתנדב להיות הראשון? ענה אחד: אני, לא אכפת לי להיות הראשון. ולמחרת הייתה הלווייתו, רחמנא ליצלן, וקברוהו והיה הראשון, וחקקו על מצבתו "ברית כרותה לשפתיים". כמה צריך אדם להיזהר שלא להוציא מפיו על עצמו דבר רע, אפילו דרך צחוק ואפילו בלא כוונה שלילית - כי זה פועל.
ומטעם זה שימו לב: כשבא אדם לספר חלום, לעולם אינו אומר "חלום רע ראיתי" אלא "חלום טוב ראיתי". ולכאורה אם ראה חלום טוב, מה לו להתרה ולתיקון? אלא שאינו רוצה לומר דבר שלילי, ולכן אומר "חלום טוב ראיתי", ועונים לו "טבא הוא וטבא ליהוי". יש בזה גם צד הפוטר אותו: שאם אמרת "חלום רע", קיבעת אותו ופתרת אותו לרעה, ובחלומות הרי הכול הולך אחר הפה, ולדבר יש כוח פעולה נוסף. לכן צריך אדם להיזהר מאוד לשלוט בלשונו ולא לומר על עצמו שום דבר שלילי.
שני הפסוקים הללו מציבים לפנינו את כוחה של השררה ואת כוחה של הלשון. "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח" - בין אם קיבלת ממשלה מן השמיים ואל לך להניח את ענוותנותך, ובין אם המושל כועס עליך, ובין אם המושל הוא בורא עולם המדקדק עמך בייסורים שהם עצמם רפואה, ובין אם המושל הוא יצר הרע שהפילך פעם אחת - אל תעזוב את מקומך ואל תיפול ממדרגתך. נוח, יהושע, דוד ומרדכי לימדונו שגדולה אמיתית מתגלה דווקא בענווה, ודוד המלך ששיווה נפשו כגמול עלי אמו זכה בכך למחילת עוונות. ו"כשגגה שיוצא מלפני השליט" מלמדנו שברית כרותה לשפתיים: מילה אחת של בעל מעלה יוצרת מציאות, ולכן ישמור אדם את לשונו - שתישאר חדה לטוב, ולא יפתח פיו לשטן.