הפרק שלפנינו ממשיך את קו המחשבה של שלמה המלך בהעמדת החכם מול הכסיל, ופותח בהמשך הדיון שבו סיימנו: מהו עצם ומהו מקרה בחיי האדם, מה עיקר ומה טפל. מכאן ממשיך הפרק ומתאר את דרכו של הסכל, שכל הליכתו ודיבורו מכריזים על סכלותו.
עצם ומקרה: מי באמת עוסק בתורה
אומר המלבי"ם: מי שכל מגמתו ושאיפתו היא התורה, ורק לצורך פרנסתו הוא יוצא אל דרך ארץ, גם בעת עוסקו בדרך ארץ הוא נחשב כעוסק בתורה, והדבר מגן ומציל אותו מעוון כאילו הוא יושב ולומד. הלך ליום השוק? עסק התורה עומד לו שם.
ומן הצד השני: אדם שהולך לבית המדרש, ולמראית עין הוא אברך ותלמיד חכם, אבל כל כוונתו להתחכם בתורה כדי להרוויח ממון בחכמתו ולהתעשר. כל העניין שלו הוא עניין כספי: להוציא תואר של רב, ואז יסדרו לו משרה ומשכורת כזאת וכזאת. על אדם כזה אומר המלבי"ם שלא עסק בתורה כלל, אלא עסק במסחר: חכמתו מסחרתו ותבונתו מרכולתו להתעשר בה.
הרב דסלר אומר שברוך השם היום כמעט אין עושים כסף מן התורה, ולכן הלימוד הוא בהכרח לשמה. בדורות שבהם העריכו את התורה, מי שלמד היה נחטף מיד. היום, מי שנקרא בשם תלמיד חכם אינו זוכה לסכומים נכבדים ואינו נחטף בשוק העבודה. גם אם תלמד דיינות, יש חמש מאות לפניך שמחכים לתקן שיתפנה. משרות פנויות עומדות חודשים בלי שתתכנס ועדה לאייש אותן, בין השאר מפני שהעירייה צריכה לשלם חלק מן המשכורת, ולפעמים גם הרב המקומי אינו מעוניין שייכנס עוד אחד ויתחלק עמו. כך שמי שבא לחשב חשבונות, יש לו סיכויים גדולים בהרבה לעשות כסף במקומות אחרים.
ומכאן ההגדרה היסודית של המלבי"ם: על הראשון, שהלך למסחר מתוך שאהבת החכמה היא העצם שלו, ומצא אושר רב, נאמר שהאושר בא אליו במקרה, שכן העצם אצלו הוא התורה. ועל חברו, שהשיג חכמה בבית המדרש אך מגמתו הייתה להשיג כסף, נאמר שהחכמה אצלה במקרה. מה ההבדל בין מי שהלך לחפש מרגליות ומצא, לבין מי שהלך לחפש חלוקי נחל ואגב אורחא מצא מרגלית? אצל השני המרגלית מקרית. וזה כמו מים חמים שמעט קור מקרר אותם. אבל מי שהלך בשאיפה להשיג את החכמה, החכמה אצלו היא בעצם, היא התכלית, ואותה שום קור לא יצנן ושום מתנגד לא יפיל.
ובלשונו המליצית של המלבי"ם: ההיפך הוא בקניין האושר, אשר בכללו הוא נשוא במקרה ואין לו שורש בנפש, הכינהו כגלגל על רוח כוח המדמה. ואם יתעצם בדמיונו להיות עצמי בו, הלא גם הוא וגם נושאיו מקרים המה, הבל אין בהם ממש. ענייני האושר החומרי הם עניין של דמיון, והרי זה מקרה הנדרש בעבור מקרה, פרי ההבל על עץ התוהו, אשר בהבל ילך ושם שמו יכוסה. אבל אם נדרש האושר במקרה לצורך החכמה, שהיא קניין עצמי, כבר יש למקרה האושר שורש בדבר עצמי, מוסד מוסד ובית אבנים יחזה בנפש ובשכל, דבר קיים ויציב שלא יתמוטט לעולם.
וכך מסיים המלבי"ם בדברי חז"ל בברכות ל"ה: בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, וזה וזה נתקיים בידם. דורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, וזה וזה לא נתקיים בידם. וכוונתם במילים קבע ועראי היא עיקר וטפל, עצם ומקרה, כפי שהגדיר המלבי"ם. ודברי פי חכם חן. וחבל על דאבדין, שאין לנו עוד ביאורים מתוקים מדבש כאלה של המלבי"ם על ספר קהלת.
לב חכם לימינו
לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ׃
מסביר הפסיקתא זוטרתא: לב חכם לימינו, שהוא מיימין את דעתו ואת לבו לדרך הטוב והחיים, נוטה אל דרך הימין שהיא דרך החיים. ולב כסיל לשמאלו, שהוא נוטה לכסלות ולהבלי העולם. בחינת שמאל היא בחינת הסטרא אחרא, בחינת הקלקול וההבל. ולעולם כל פניותיך יהיו לימין. ימין היא דרך עבודת השם, דרך המיימינים בה, והתורה עצמה ניתנה בימין, מימינו אש דת למו.
אגב, ראיתי פעם אצל תימנים שאדם מוציא ספר תורה ואוחז אותו לצד שמאל, והדבר הפליא אותי, שכן ידעתי שהוא בר אוריין. שאלתי אותו למה, ואמר לי שכך נהגו הרבה מבני עדת תימן, אף שלא כולם, ורבים אוחזים כמו רוב העולם לצד היד הימנית. וטעם המנהג, אמר לי, שמצמידים את התורה אל הלב, כמי שמוסר את לבו עליה. אם כן אין העניין השמאל, אלא הצמדת התורה אל הלב. וכך או כך, כוונתו לשמים, ובוודאי הדבר טוב.
רש"י מפרש: לב חכם לימינו, חכמתו מזומנת להטותו אל הדרך המיומנת לטובתו. החכמה מנווטת אותו אל דרך הימין, אל הדרך הטובה והמיומנת. ולב כסיל לשמאלו, לבו עקום לעקשו מן הדרך המיומנת שהיא תפארת ונוחה לו. הכסיל תמיד מחפש דרכים עקלקלות, דרכי קומבינות. ואם אתה חכם, לך בדרך הישר, ובדרך הישר תצליח הרבה יותר.
וברכתיך בכל אשר תעשה
כל מי שמנסה ללכת בדרכים עקלקלות, וחושב שכאן הוא יצליח וכאן הוא יביא את המכה ברגע אחד, המציאות הוכיחה שגם אם היו אחד או שניים שהצליחו, הצלחתם באה רק כדי למשוך אחריהם את כל אלה שנפלו בעקבותיהם כמו דומינו. הדרך להתעשר, כלומר לעשות כסף, כתובה בתורה במפורש: וברכתיך בכל אשר תעשה. כשאתה עושה, בא הקדוש ברוך הוא ומברך.
מחפשים השקעות נדל"ן בחוץ לארץ: המחירים ירדו, זה הזמן לחטוף. ואחר כך אנשים תקועים עם נכסים שאינם יודעים מה קורה בהם, משלמים לאנשים שיתחזקו את הנכס, ומתברר שהם לוקחים את סכומי הארי, אם בכלל. אני מכיר מישהו שקנה נכס בגרמניה על ידי קרוב משפחה שסמך עליו, ועד היום הוא מנסה למכור אותו, היה שם פעמיים ושלוש ואינו מצליח. כשהציעו לי בזמנו את העסקה, שאלתי שאלה אחת: למה נכס בגרמניה אין מוכרים לגרמנים, ומוכרים לישראלים? את התשובה אתה מבין לבד. הגרמני יודע מה נמכר שם ולכן לא יקנה בחיים. אתה אינך יודע, לא ראית את המקום, ניזון משמועות, ולכן לך מוכרים סיפורים. ובאמת התברר שמדובר בבניינים ישנים, כל שני וחמישי צנרת, חימום, מיזוג, הוא אינו מפסיק להוציא הוצאות, מבין שהוא מפסיד כסף, ומנסה למכור ואין קונים. צריך כנראה למצוא פתאים ממדינה אחרת, שיהיו בטוחים שקונים דירה במאה אלף דולר, ואולי בכלל היה זה מאה אלף שקל. ויש מקומות נידחים בחוץ לארץ שבעל הנכס מוכן להביא שוכרים בשקל, מפני שכל זמן שהנכס ריק הוא משלם מיסוי גבוה, ולכן הוא מוכן שכל אחד ישב שם כדי שלא ישלם מיסים. מקום בלי עבודה, בלי תחבורה, בלי שום דבר, ולכן ימכרו לך אותו בגרושים, ויראו לך תמונות נכונות, אלא שאת כל הרקע אף אחד לא מספר לך.
וכך גם בשוק ההון: בוא תיכנס, תקבל מענק ראשוני, נלמד אותך איך הגדולים עושים כסף. אני מכיר אדם שהיה מנהל בנק, אדם שמבין, שזה עיסוקו, מניות וכל מה שקשור בזה. קיבל את הפיצויים שלו, ישב בבית עם מחשב, והגיע למצב שעבר לשכור דירה בדרום תל אביב. הוא אמר פעם לקרוב משפחה שלי: שלא תדע מי השכנים שלי ובאיזה מקצועות הם עובדים. אדם שמבין, ובכל זאת הגיע לפת לחם. לכן: וברכתיך בכל אשר תעשה. אל תחפש לופט געשעפטן, אל תחפש עסקים קלים. אין רווחים קלים.
ובדרך כלל על מי עובדים? לצערנו על אברכים, על מי שאינם בתחום ואינם מבינים בקומבינות וברמאויות, והם אלה שנופלים בפח פעם אחר פעם. שאלו את הרב שפרן: מציעים לי השקעה, אני מלווה להם סכום כסף והם נותנים ריבית של שישה אחוזים. ריבית שאין כמותה במשק. שאלו: הרב, אין כאן בעיה של ריבית? אמר להם: מותר. שאלו: גם בלי היתר עסקה? אמר: כן, גם בלי היתר עסקה. שאלו: איך זה מותר? אמר להם: גם את הקרן אתה לא תראה, ואתה חושש לריבית? וכבר ראינו את מיידוף שנתן עשרה אחוזים, ומאיפה נתן? ממה שאין לו. מכסף שאנשים הכניסו כל הזמן, את הכסף שלך נותן למישהו אחר וכן הלאה, עד שהפסיקו והתברר שהכל אוויר ושהוא חייב מיליארדים. שהרי אין דבר כזה לתת עשרה אחוזים. אנשים חיכו בתור, והוא לא קיבל סכומים קטנים, רק מיליון דולר ומעלה, וחי חיי רהב, ובסופו של דבר נגזרו עליו כמאתיים שנה בכלא. זהו לב כסיל לשמאלו: הליכה בדרכים עקומות ומתחכמות. מי שהולך בדרך הישר, בדרך הזאת יראה ברכה בעמלו.
אם השמאל ואימינה
המדרש שואל: באברהם אבינו כתוב "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה", והרי כתיב לב חכם לימינו, כיצד נותן אברהם אפשרות שילך לצד שמאל? ומסביר המדרש: אמר רבי חנינא בר יצחק, "ואשמאולה" אין כתיב כאן אלא "ואשמאילה", כלומר אשמאיל לך, אבל כל עיקרי להיימין. אברהם אומר: בכל מקרה אני הולך לימין, וה"אשמאילה" הוא רק ביחס אליך. "אשמאולה" היה פירושו שאני עצמי הולך לצד שמאל, ולצד שמאל, כפי שאמרנו, הוא דבר שלילי. כל פניותיך לעולם יהיו לימין.
ועוד אומר המדרש: לב חכם לימינו זה יעקב, שנאמר "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו". ולב כסיל לשמאלו זה עשו הרשע, שנאמר "ויקח עשו את נשיו ואת בניו". אצל יעקב העיקר הוא ההמשכיות, הדור הבא, שהרי תפקידו בעולם להקים את בית ישראל, שנים עשר שבטי י-ה, ולכן בניו קודם ואחר כך נשיו. ואצל עשו העיקר תמיד הנשים, וכפי שכתוב בשעת המפגש עם יעקב: "וישא את עיניו וירא את הנשים". כשעשו נושא עיניו, הדבר הראשון שהוא קולט הוא הנשים, שכן זה כל עניינו. זהו לב כסיל לשמאלו.
שתי כליות יש באדם
הגמרא בברכות ס"א אומרת: תנו רבנן, שתי כליות יש באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. הכליות הן היועצות, מפני שהכליות מבצעות את הברירה של הנוזלים בגוף, מה הולך אל מערכת השתן ומה נכנס לתוך גוף האדם, ולכן חז"ל לוקחים אותן כמשל לעצה, לשקילת דבר מול דבר ולהפרדה בין הפסולת לאוכל. ואומרת הגמרא: מסתברא שהיועצתו לטובה היא לימינו והיועצתו לרעה לשמאלו, שנאמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו.
ואין להבין את הדברים כפשוטם ממש, שהרי אדם שיש לו רק כליה אחת, מה נאמר בו, שהוא רק לטוב או רק לרע, תלוי איזו כליה נשארה לו? אלא הכליות הן משל, כדי להבין את עניין הספק והדילמה שיש לאדם וכיצד הוא מכריע. וכך גם כשאומרים שהתאוות בלב, אין הכוונה ללב הגשמי, שהוא משאבה, אלא הלב מהווה משל לעניין התאוות. וכן בכל עניין האיברים שחז"ל דיברו עליהם.
אך וגם: החכם ממעט את עצמו
בספר חוות יאיר, והובא בארץ חמדה, מבאר בצורה נפלאה: את המילה "לב" אתה יכול להתייחס אל האותיות שלימינה ואל האותיות שלשמאלה. האות שלימין הלמ"ד היא כ"ף, והאות שלימין הבי"ת היא אל"ף, וקיבלנו "אך". האות שלשמאל הלמ"ד היא מ"ם, והאות שלשמאל הבי"ת היא גימ"ל, וקיבלנו "גם". וכבר אמרה הגמרא לא פעם: אכין למעוטי וגמין לרבויי. "אך" תמיד בא למעט, אך בעשור לחודש, אך בשבת תשבות וכן הלאה, ו"גם" תמיד בא לרבות. אם כן, לב חכם לימינו: החכם כמו האותיות שלימין, שהן "אך", והוא ממעט את עצמו. ולב כסיל לשמאלו: הכסיל כמו האותיות שלשמאל, שהן "גם", והוא כל הזמן אומר גם אני וגם אני, תמיד צריך להזכיר את עצמו, לפאר ולרומם את עצמו, "גם אני אמרתי", ו"גם" הוא ראשי תיבות גדול מאוד: הוא אינו קטן, הוא גדול מאוד.
עיקר וטפל: לאן מופנית תשומת הלב
האמרי שפר מבאר שהיד הימנית היא היד העיקרית באדם והיד השמאלית היא היד החלשה. לב חכם לימינו, פירושו שהחכם יודע תמיד להתייחס אל עיקר הדבר, אל תורף העניין. והכסיל לשמאלו, מתייחס אל הטפל, אל הצד החלש. שניים רואים אותו מחזה עצמו: אחד קולט מיד את הפואנטה ואת הנקודה העיקרית, והשני נתפס לנקודה שולית ולפרט קטן וחסר משמעות. זהו הכסיל, שלוקח את החלק החלש בסיפור ומרומם אותו.
אדם עושה חתונה, והייתה שם פשלה כלשהי, בהוצאת המנות, עם הצלם או בכל דבר אחר. לב חכם לימינו: ברוך השם, זכינו לחתן את הבן, איזו חתונה שמחה הייתה, כמה אנשים באו, כמה נפלא, והוא שמח. אבל הכסיל אומר: בלתי אפשרי, לא נוותר על זה, ניגש איתו לבית משפט, הוא הרס לי את כל הערב. זה כסיל. לקחת פרט קטן, מי בכלל יזכור מה היה בארוחה? הילד שלך נשוי, ברוך השם, ויש כאלה שמעוכבי זיווג שנים ארוכות, ואתה זכית לחתן את בנך. הכסיל לוקח את הדבר הקטן, השולי והחלש, ועושה ממנו עיקר.
החכמה הגדולה היא תמיד לדעת מהו תורף הדבר ומהו הטפל, ולפי זה לתת לכל דבר את חשיבותו ואת מקומו, וזה דבר חשוב מאוד בכל החיים. שכן מי שאין לו את יכולת ההבחנה הזאת, הוא נשאר בעל אמוציות: זהו ההבדל בין מי שפועל באופן שכלי ושוקל כל דבר באוזני השכל, לבין מי ששוקל באוזני הרגש. והרגש מסית אותו, ומה פתאום, ולמה עשה כך, והוא הורס את עצמו ואת חייו וכועס על דברים שלא היה צריך כלל להעסיק בהם את עצמו. במקום להתמקד במרכז ובעיקר, ולומר ברוך השם הכל בסדר, תופסים דבר טפל, ואחר כך אדם ממרר לעצמו את חייו. זו דרכו של כסיל.
הספורנו אומר: לב חכם לימינו, החכם נותן את השכל בימינו ואת התאווה בשמאלו. וזה על פי אותו יסוד שאמרנו, ששמאל וימין פירושם חלש וחזק. החכם נותן את לבו בימין, בעניין המחשבה והתורה, ואצלו זה העיקר, והתאווה נשארת בשמאל, בצד החלש. ואצל הכסיל להיפך, לבו בשמאל שהוא בחינת התאווה, והתאווה מתגברת אצלו על השכל.
שינה בשבת או שיחה בשבת
מעשה מפורסם ברבי חיים מוולוז'ין, שנכנס פעם בשבת בשעת צהריים להיכל הישיבה, וראה כמה בחורים מבזבזים את הזמן בשיחה בטלה, יושבים ומפטפטים. אמר להם: מילא אם אינכם לומדים, לפחות קיימו את ראשי התיבות של שב"ת, שינה בשבת תענוג. ויש כאלה המקיימים את זה מעל ומעבר, אוהבי הגדולה בחרו, ישנים מכניסת השבת ועד צאת הנשמה, ולך תעיר אותם להבדלה. על כל פנים אמר להם: לפחות קיימו שינה בשבת תענוג במקום לפטפט. ענה לו שם אחד הבחורים: רבנו, אנחנו מקיימים שב"ת, שיחה בשבת תענוג. אמר לו רבי חיים: עליך אומר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. החכם קורא את השי"ן בשי"ן ימנית, שינה בשבת תענוג, והכסיל קורא בשי"ן שמאלית, שיחה בשבת תענוג.
כמה נשאר או כמה הספקתי
דורשי רשומות אומרים: כשאדם קורא בספר או לומד, אפשר לראות זאת הרבה. יש מי שאומר: איזו גמרא ארוכה, כמה עוד נשאר, עד שנגמור את זה. ומה קורה? לשיעור הבא הוא כבר לא מגיע, ואומר: זה הרבה, זה המון, זה מייאש. זהו לב כסיל לשמאלו, שתמיד מסתכל כמה עוד נשאר, ובזה שובר את עצמו ואין לו כוחות ואנרגיות להמשיך. אבל החכם יודע כמה יש לשמאלו, ואינו ממקד שם את מבטו אלא לצד ימין: תראה כמה הספקתי, את כל זה למדנו, ברוך השם כבר מסכת שלמה בידינו, ברכות, ועכשיו שבת וכבר עברנו את רוב המסכת. ואם יאמרו לך יש שישים מסכתות, נכון, אבל לאט לאט, קובץ על יד ירבה. זה שהתייאש עדיין לא התחיל כלל, ומי שלא התייאש אוחז כבר בשבת בדף קכ"ט ובדף ק"נ, מתקדם עוד דף ועוד דף ומשיג. לב חכם לימינו.
ואמר לכל סכל הוא
וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא׃
מסביר הפסיקתא זוטרתא: הסכל סבור שכולם שוטים כמותו. כיוון שהוא סכל, אינו מבין שיש דעת בעולם, ולכן הוא בטוח שכשם שהוא סכל כך כולם סכלים, והוא אומר לכולם שהם סכלים. אבל אינו מבין שבזה עצמו הוא מודיע לכל את טיפשותו, שכן לו היה בר דעת היה יודע שיש גם ברי דעת. ורש"י אומר: ואמר לכל סכל הוא, בהליכתו ובדיבורו הכל מכירים שהוא שוטה.
וכך מבאר גם האמרי שפר: בכל מעשיו ותנועותיו יוכר הסכל. אין הוא צריך ללכת ולפרסם "אני סכל", אלא יתנהג בטבעיות וכבר יעמדו על כך. הוא מתנהג בדרך של סכלות ושטות, ועל כל מדרך כף רגלו נראית סכלותו, כאילו הוא אומר לכל שסכל הוא.
ויש אנשים סכלים שחושבים שכולם סכלים כמותם. אחד מאנשי הציבור טען בזמנו שהרבנים אינם מגלים היום מספיק גמישות, והביא ראיה: הרי בזמן עזרא ונחמיה הגיעו לכאן אנשים רבים עם בעיות, עם נשים גויות שנשאו בחוץ לארץ ועם ילדים גויים, וכפי שכתוב שם חציו מדבר אשדודית, חציו עמונית, חציו מואבית, ומצאו פתרון לכולם, ולכן גם הרבנים היום צריכים לגלות יותר גמישות. והלוא הסכל הזה חושב שאם הוא לא עבר על התנ"ך, אף אחד לא עבר עליו. אינך חושב שיש כאלה שכן למדו? יש מי שלמד בבגרות בתנ"ך ויש מי שהיה בישיבה ולמד תנ"ך. והרי אלה פסוקים מפורשים: הכריחו את כולם לגרש את נשותיהם, וישבו העם ובכו, ועשו כפי שאמרו להם עזרא ונחמיה וגירשו כולם את נשותיהם. איך לוקחים דבר והופכים אותו על פיו? ממציאים בדותות, מספרים סיפורים, וסומכים על כך שכולם עמי הארץ ולאף אחד אין ויקיפדיה. זו השיטה: תגיד דברים בהרבה ביטחון ויחשבו שאתה מדבר לעניין, וסומכים על כך שאתה לא תבדוק ושגם ידיעותיך מסתמכות על הביטחון המופרז של האומר. ומה בסך הכל גילית? כמה אתה סכל. אתה מדבר על עובדות שאנשים מוכיחים לך מול הפנים: לא למדת היסטוריה, לא למדת גיאוגרפיה, לא למדת שום דבר, ורק בתקשורת המונים אתה חזק. הרי לנו שאדם שאין בו דעת בטוח שכולם חסרי דעת, ואינו מבין שיש אנשים משכילים ממנו, היודעים יותר מן ההבל והשטות שבפיו.
לסיכום:
למדנו את יסודו הגדול של המלבי"ם: הכל תלוי במה עצם ומה מקרה אצל האדם. מי שהתורה היא עצמו, גם עסקיו הופכים לעסק תורה, ומי שהממון הוא עצמו, אף ישיבתו בבית המדרש נחשבת מסחר. מכאן עברנו ללב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו: הימין הוא דרך החיים, העיקר והחזק, והשמאל הוא ההבל, הטפל והחלש. החכם מיימין את דעתו, הולך בדרך הישר ומאמין בברכה ש"בכל אשר תעשה", ממעט את עצמו כ"אך", מתמקד בעיקר ולא בפרט השולי, נותן את השכל בימין ואת התאווה בשמאל, ומסתכל כמה כבר הספיק ולא כמה עוד נשאר. והכסיל להיפך: מחפש דרכים עקלקלות וקומבינות ונופל בהן, מרבה ב"גם אני", עושה מן הטפל עיקר, וממרר בכך את חייו. ולבסוף, הסכל מודע כל כך לעצמו ואינו מודע לעולם, ולכן סבור שכולם סכלים כמותו, ובכל הליכתו ובכל דיבורו הוא מכריז בעצמו על סכלותו.