פרק י' בקהלת פותח בפסוק שנראה קצר ופשוט, ולמעשה טמונים בו יסודות גדולים: יסוד בדקדוק הלשון שיאיר לנו פסוקים רבים בתנ"ך, יסוד במידת החטא לפי מעלת העושה, ויסוד עצום של המלבי"ם בהבדל שבין קניין עצמי לקניין מקרי. נלך לאט, ונראה כיצד זבוב קטן אחד מלמד אותנו על כל חייו הרוחניים של אדם.
זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ, יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט.
קודם שנגיע לפשט הכתוב נעמוד על עניין דקדוקי שהוא חשוב מאוד גם להבנת פסוקים אחרים. כתוב 'זבובי מוות יבאיש יביע' - וזה תמוה: או 'זבובי מוות יבאישו יביעו', או 'זבוב מוות יבאיש'. אינך יכול לומר 'זבובי' ואחר כך 'יבאיש'. אומר האבן עזרא יסוד: הכתוב פותח בכלל - יש זבובים רבים - ואחר כך יורד לפרט ואומר לך שכל אחד ואחד מהם יבאיש יביע את השמן הרוקח. הפועל בלשון יחיד חוזר על כל פרט ופרט מתוך הכלל.
לפי זה מתיישבים פסוקים רבים. 'בנות צעדה עלי שור' - לא 'צעדו', אלא כל בת ובת צעדה, כל אחת במקומה. 'ותיקח האישה את שני האנשים ותצפנו' אצל המרגלים ששלח יהושע - אומר האבן עזרא: לא 'ותצפנם', אלא צפנה כל אחד ואחד במקומו, את זה הצפינה כאן ואת זה הצפינה שם. (בשיעור בנביא כבר הסברנו שפנחס לא היה זקוק להצפנה כלל, מכיוון שפנחס הוא מלאך, אך זהו פשט הכתוב לפי האבן עזרא.) וכן 'ויקח חזקיהו את הספרים ויקראהו' - ולא 'ויקראם', לפי שקרא כל אחד ואחד לבדו: קרא את הספר הזה, ואחר כך את הספר הזה. אם כן שפיר שייך לפתוח בלשון רבים ולהמשיך בלשון יחיד, כשהכתוב יורד לפרטים.
ממשיך האבן עזרא ומבאר: הזבובים המתים מבאישים את השמן הרוקח, וכך גם אדם שהוא 'יקר' מחכמה ומכבוד - ו'יקר' פירושו כבד, כמו 'ויכבד לב פרעה' שתרגומו 'ויתיקר ליבא דפרעה' - אדם שיש בו חכמה ויש בו כבוד, אם יש בו קצת סכלות, היא משחיתה את זכרו ומבאישה אותו. כשם שזבוב קטן גורם קלקול לכמות גדולה של שמן משובח, כך כבדה יותר הסכלות המועטת מן החכמה ומן הכבוד. אם תשים את שניהם בכפות המאזניים, תכריע הסכלות המועטת את הכבוד והחכמה שבכף השנייה.
ועל איזו סכלות מדובר? אומר האבן עזרא: הסכלות הזו היא החטא. וזה מתקשר למה שסיימנו בפרק הקודם, 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. גם חטא אחד אצל חכם הוא דבר קשה, הוא הרבה.
האבן עזרא מביא דוגמה: הלא תראה ששלמה המלך נראה אליו המקום פעמיים, זכה להתגלות אלוקית, בנה מקום לכבוד השם, ונסבה ורחבה חכמתו למעלה מן הקדמונים ומן האחרונים, ולא נמצאה עוולתה בו. ובעבור חטא אחד, שלא חיפש על נשיו מה הן עושות, והן בנו בית לאלוהיהן מעושרו של שלמה - נכתב עליו במקרא מה שנכתב, ביטויים קשים. הכל בעקבות מה? בוא וראה כיצד סכלות מעט הכריעה חכמה וכבוד.
ואל תתמה, ופה יסוד חשוב מאוד: כל חטא הוא קטן או גדול לפי מעלת העושה. גודל החטא אינו נמדד בחטא עצמו אלא ביחס לאדם. יכול להיות אדם שאצלו החטא הקטן ביותר ייחשב לגדול ביותר, ויכול להיות ההפך - אדם קטן מאוד, שאפילו חטא גדול אינו נתפס אצלו כחטא גדול, מכיוון שהוא סכל ואינו בר דעת, וממילא החטא אצלו אינו נחשב. וזה כעניין 'בקרוביי אקדש', ומה נכבד מה שדרשו קדמונינו במילת 'וסביביו נשערה מאוד' - שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
וכך גם נכתבו מילים קשות על גדולים משלמה המלך, על דבר קל שלא נעשה בזדון, אלא שמכיוון שמהם נסתבב הדבר, האשימו אותם בחטאים גדולים. כמו שכתוב אצל משה רבנו 'יען לא האמנתם בי' - כביכול נתבע על חוסר אמונה. ומה היה שם? חטא שהמפרשים נלאו למצוא אותו: האור החיים הקדוש מביא עשרה פירושים ודוחה את כולם. אנחנו רואים עד כמה אצל הגדולים קשה מאוד למצוא את החטא, ועם כל זה - בוא וראה כיצד סכלות מעט מכבידה יותר מחכמה ומכבוד, כשם שזבוב קטן מבאיש כמות גדולה של שמן מבושם ומרוקח.
הגמרא בברכות ס"א אומרת: אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב, שנאמר 'זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח'. והמשל מדויק מאוד: את היצר הרע אף פעם לא מנצחים סופית, ממש כמו הזבוב. כמה שתגרש אותו - הוא חוזר שוב. הזבוב כאילו אומר: תראו איך שמחים כשאני מגיע, כל פעם שאני בא מיד מוחאים לי כפיים.
מספרים על החזון איש, שישבו ולמדו והיה שם זבוב טורדן, וזה שלמד עמו ניגש כל פעם לגרש אותו. בשלב מסוים אמר לו החזון איש: הנח לו, 'א פליג של ראש השנה' - זהו זבוב שנגזר עליו בראש השנה שנסבול ממנו. נגזר שנסבול, אז נסבול. וזו בדיוק ההתמודדות עם הזבוב: הוא תמיד חוזר, הוא אף פעם לא מניח. וכך יצר הרע אינו מתייאש לעולם. הוא 'זבובי מוות' - זבוב שרוצה להביא את האדם עד מוות, ואינו נח עד זיבולא בתרייתא.
דרש בן עזאי: 'זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח', וסמיך ליה 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. לומר לך, זבוב אחד שמת, שמא אינו מבאיש ומביע את השמן הרוקח? וכי אתה חושב שאין די בזבוב אחד? כך על ידי חטא אחד שחטא, איבד כל הזכויות שבידו. ובאיזה חטא מדובר? כשהוא תוהה על הראשונות - בזה הוא מוחק את כל הראשונות. כך מביא הירושלמי בקידושין פרק א' הלכה ט'.
חז"ל דורשים את העניין גם על אנשים בהיסטוריה, ומסבירים ש'יביע' הוא מלשון מביע דברים, דברים הנובעים ממנו. דבר אחר: 'זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח' - בעדת קורח מדבר. אתמול מבאישים כנגד משה ואומרים 'לא משה נביא אמת ולא אהרן כהן גדול' - זהו 'יבאיש'. והיום 'יביע' - מביעים דברים לפני משה ואומרים 'משה נביא אמת ואהרן כהן גדול ותורה מן השמים'. אחרי שקיבלו את המכה, זמירות אחרות יוצאות מפיהם.
דבר אחר: בדואג ואחיתופל מדבר. אתמול מבאישים דברים כנגד דוד ואומרים 'פסול משפחה' - עד שאתה שואל אם הוא הגון למלוכה, שאל אם ראוי לבוא בקהל. והיום, לאחר מותם, מביעין דברים ומתביישין ומתחרטים על מעשיהם. דבר אחר: בדורו של אליהו מדבר. אתמול מבאישים דברים כנגדו ואומרים 'הבעל עננו' ואתה נביא שקר, והיום מביעין דברים ואומרים 'ה' הוא האלוקים' - מתחרטים ומנגינות אחרות בפיהם.
מביא הפסיקתא זוטרתא: אם יפלו זבובים וימותו בשמן רוקח של מלכים - יבאיש יביע, ו'יביע' מלשון 'נבעה בחומה נשגבה', שיקלקל אותו. ושימו לב לדיוק: גם שמן שנפל לתוכו זבוב והתקלקל מעט, אף שאינו ראוי עוד למלכים - עדיין הוא שמן יקר, וראוי לשרים ולחשובים. אבל חכמה וכבוד שהיו לאדם, סכלות מעט מאבדת אותם לגמרי. השמן יורד ממעלתו ועדיין נותרת בו מעלה כלשהי, ואילו החכם - סכלות מעט יכולה להוריד אותו לחלוטין, כמו שכתוב 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'.
מה פירוש 'זבובי מוות'? לכאורה ניתן היה לחשוב שמדובר בסוג זבובים מיוחד. אומר רש"י: 'זבובי מוות' - כגון בימי החורף שאין בזבובים כוח והם קרובים למות. כלומר זבוב חלש, זבוב העומד למות, שקשה עליו המעוף. ואף על פי כן, אם בא לתוך שמן רוקח ומתערב בבשמים שהם דברים משובחים - מבאישו.
ומה פירוש 'יביע'? אומר רש"י: יביע הוא מעלה קצף, שקורין אשקומ"א בלעז, ונראה בו כמין אבעבועות. כשדבר מתקלקל מתחילה בו תסיסה וקצף - כמו יין שמתקלקל, שרואים עליו אבעבועות וקצף מלמעלה. וזה הנס שבדבר: זבוב שעומד למות, זבוב כל כך חלש וחסר כוח, הצליח להכריע שמן יקר ומשובח. ואומר רש"י: הרי שהיה אדם זה שקול במחצה עבירות ומחצה זכויות, ובא ועבר עבירה אחת - הכריעתו לכף חובה. סכלות מעט, עבירה קטנה, 'יקרה' כלומר כבדה ושקולה יותר מכל החכמה והכבוד שבו, והיא זו שמכריעה את הכל.
וחז"ל דורשים: יצר הרע דומה לזבובי מוות והוא מבאיש את השם הטוב - שהרי 'טוב שם משמן טוב', והשם משובח יותר מן השמן הטוב. 'שמן רוקח' כאן הוא שמו הטוב של האדם, וכשיוצא עליו שם רע, הוא גובר על השם הטוב שלו. וזו מציאות: עד שאדם קונה לו שם טוב צריך עמל של שנים - שנים של הגינות, של נאמנות, של ישרות. ולעומת זאת, אם מישהו יאמר עליו איזה דבר קטן, מיד זה נדבק. מיד אומרים: מה שאמרו נכון, וגם נראה ככה, ורגליים מוכיחות. שם רע נדבק לאדם בקלות, ואילו שם טוב - מי אמר שהוא באמת הגון? ואיך נדע? אולי אחרי שנים יקנה לו שם. זה דבר מתסכל מאוד: מישהו בדה עליו סיפור קטן, ודי בכך כדי שהשמן הטוב שריחו נודף - שמו הטוב - יתקלקל וייהרס על ידי זבוב קטן.
חז"ל דורשים את העניין גם ביחס לתורה. בשיר השירים רבה: למה נמשלו דברי תורה לשמן? מה שמן, כשנכנס בו מעט מים - יוצא השמן, כך דברי תורה, כשנכנסת בהם מעט ליצנות - יאבד תורה הרבה. וההסבר פשוט: כל משקה שתכניס לתוך משקה אחר הם מתערבים. תכניס מים ליין - כשתשפוך יֵצא יין ומים יחד. תכניס מים למיץ - יצא מיץ ומים. אבל בשמן לא כך: תכניס מים לתוך שמן, המים כבדים ומיד יורדים למטה, והשמן קל וצף למעלה, ומה שיוצא הוא רק שמן, בלי תערובת. המים נשארים למטה. וזה מה שרוצה לומר לך: דברי תורה נמשלו לשמן, וכשנכנסת בהם מעט ליצנות - התורה היא הנאבדת ראשונה. 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' - אל תקרא 'טובה' אלא 'תורה'.
יש כאן מלבי"ם, וכשקוראים אותו על הפסוק הזה רק גדל הצער על שלא זכינו למלבי"ם על כל ספר קהלת. המלבי"ם הזה נמצא בספר ארצות החיים, במאמר 'אפסי ארץ', עמוד כ"ה דרוש א'. שם הרב נותן מאמר שלם בעניין אחר, ובתוכו מכניס דרשה על פסוקנו, וכך זכינו שיבאר לנו לפחות פסוק מקהלת. ויש עוד פסוקים כאלה שביאר דרך אגב במקומות אחרים, ואנו משתדלים להביא את כולם על סדר הכתובים.
אומר המלבי"ם: אדם ששוקד בחכמה מחמת אהבת החכמה נקרא אוהב החכמה, מבקש החכמה. אבל מי ששוקד בחכמה והתכלית שלו אחרת - עושר או כבוד - אינו נקרא שוקד החכמה אלא מבקש עושר או רודף אחר הכבוד, כי אזלינן בתר התכלית. אם אדם יושב ולומד כדי להוציא דיינות ומשכורת של שופט, כל מה שהוא משקיע עכשיו - לשם מה הוא? כמו סטודנט הלומד משפטים, שמגמתו איך לעשות מזה כסף. אם לא כן, שילמד מדעי הדשא. מי שמבקש חכמה אך התכלית היא הכסף - נקרא מבקש עושר, 'בהיות אלה קצות לימודו ותכלית כוונתו'.
ואם ישאלך לבבך לאמור: מה אכפת לי אם ייקרא מבקש חכמה או מבקש עושר וכבוד? סוף כל סוף הגה בתורה, עמל בה, שקד על החכמה ותבוא כמים בקרבו. וכי מה ההבדל אם אדם חיפש מרגלית שאבדה לו בחול, או חיפש חלוקי נחל ומצא מרגלית? בתכלס מה מצא בסוף? מרגלית. אם כן למה להתייחס לעניין בצורה כל כך שלילית?
על כך אומר המלבי"ם: הט אוזניך ושמע דברי החוקר - היינו המעמיק. 'הקניין העצמי לא יתפעל ממקרה, והמקרי - יִפעל בו המקרה והדומה לו'. בתרגום פשוט: דבר שהוא קניין בעצם, שום מקרה שיפגע בו לא יזיק לו. ולעומתו דבר שהוא קניין מקרי, שבא בדרך אגב - המקרים הפוגעים בו יכולים להזיק לו ולפעול בו.
והרב נותן דוגמה נפלאה מן המציאות הגשמית. יש אש ויש מים חמים. מה ההבדל? האש - החום שלה עצמי. המים - חומם מקרי, הם קיבלו אותו מן האש. האש אינה מקבלת חום מאף אחד. וכלשונו: חומה העצמי לא יתקרר מני קרה ולא ישלג מני כפור ושלג, ותהי להפך, כי הם יזורבו נצמתו בחומו. וכי מישהו יכול להקפיא אש? לעולם לא. לכל היותר תמיס את הקרח והשלג. אבל המים החמים - החום מקרה להם, נלווה אליהם, ולכן 'יתפעלו מן הקרח להתקרר וישליכו קרחם כפיתים'. תצנן אותם - יקפאו. אף אחד עוד לא הצליח להקפיא אש, אבל מים כן. זה חום עצמי וזה חום מקרי.
וכך, אומר הרב, שמן המור והאפרסמון - הריח שלהם עצמי. הם לא קיבלו ריח ממקור אחר. ולכן אינם נבאשים מזבובי מוות ואף לא משום ריח רע שתשים בהם, ואדרבה - יהפכו אותו לריח טוב נצחי. ורוצה אתה לראות עד כמה? זו החניטה שהנהיגו בימים הקדמונים: לוקחים מת, שבאופן טבעי מסריח ואמור להסריח את השמן שעליו, ומשתמשים במיני השמנים הללו שריחם טבעי להם - והם מתגברים על ריח המת ומעניקים בו ריח טוב. מה שאין כן שמן רוקח: זהו שמן רגיל שרקחו בו מיני בשמים, בישלו בתוכו בשמים - 'מרקחת' מלשון בישול. ריחו אינו עצמי אלא נקנה לו במקרה. ולכן 'זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח' דווקא - כל כוחם של הזבובים אינו אלא בשמן רוקח, ולא בשמן אפרסמון ובשמן המור שריחם עצמי. מי שריחו עצמי - אי אפשר לבטלו. מי שריחו נרכש ונלווה אליו במקרה - יבואו זבובי מוות ויבאישוהו.
עד כאן המשל, ועתה אל הנמשל. כך בקניין החכמה: מי שקנה את לימוד החכמה ולימוד החכמה עצמי לו, הבלתי פונה אל תכלית חיצוני, אל רהבי וחמדת הזמן - שלא רכש חכמה כדי להשיג תואר או לקנות ממון - 'ההוא יעמוד טעמו בו וריחו לא יומר' משום מקרה. הטעם יישאר בו תמיד, כי קניין החכמה עצמי בו, כאש שהחום עצמי בה וכשמן האפרסמון שריחו עצמי בו. ושום דבר מהמון המקרים העומדים צפופים 'להשיב חכמים אחור ולסכל עצת נבונים' לא יגבר עליו.
אבל מי שקניין החכמה בא אליו במקרה - על ידי אהבת הכבוד וחמדת העושר, שהם שהביאוהו אל בית הספר, ובין פניני החכמה הוא מבקש חרסי הבלי הזמן, כל מגמתו איך להשיג כסף, איך לקנות שם וכבוד, איך להוציא תואר - האדם הזה, כשיפגשו בו המון המקרים המורים בקשת ויורו חיצים ויציגוהו למטרה להתעולל בו כמשפטם, כלומר כשתבוא עליו התמודדות וקושי - יתקצף לגרש את החכמה מגבולו ויהפוך הקערה על פיה. כיוון שהחכמה אצלו מקרית, ברגע שיקומו מתנגדים הוא יזרוק את החכמה. ואילו מי שהחכמה אצלו קניין בעצם - אצלו לא תראה זאת; אדרבה, כשיבואו מתנגדים יתגבר עליהם, שהרי קניין בעצם אינו מתבטל, כאש שחומה עצמי לה.
פעם שאל אותי אדם בנוגע למקום לימוד מסוים - לא אזכיר שמו - מקום שבמקום ישיבה קטנה, וכנגד דעתם של גדולי ישראל, מלמדים שם כל מיני חכמות ומוציאים בגרות, ולומדים גם גמרא ברמה גבוהה. אכן מקום הנחשב לרמה גבוהה; אני למדתי בחברון, והגיעו לשם בחורים מן המקומות הללו שהיו ברמה גבוהה בלימוד. הוא רצה לשלוח לשם את בנו, ואדם אחר שאל אותי בהזדמנות אחרת בנוגע לשידוך. אמרתי להם: אני למדתי עם חבר'ה כאלה זמן רב, גם בישיבה וגם אחר כך בכולל, ויש דבר אחד שהפתיע אותי מאוד, ולאחר מכן הבנתי שזה בדיוק מה שאומר כאן המלבי"ם.
למד איתי בכולל בחור מבריק, ראש טוב ולמדן, ובאמת מבחינת התמדה ורצינות הם שמים בכיס כאלה שלמדו בישיבות - סגנון של סטודנט, דרישה גבוהה, מוציאים תואר. ויום אחד הגענו לכולל והוא לא נמצא. שואלים מה קרה - אומרים לי: עבר להייטק. לא אשכח את המהירות שבה חתך. למד קצת תכנות בערב, וחטפו אותו. ביום אחד, מאברך כולל - ולא אחד שחימם ספסלים אלא אחד שלמד ברצינות. וזה לא אחד ולא שניים; נוכחתי לראות באיזו מהירות הם עוברים פאזה. לעומת זאת בחור שלמד בישיבה קטנה, עם שיחות של המשגיח, ורק לימודי קודש - זה משהו אחר לגמרי. גם אם תראה אצלו מצב של ירידה, זו ירידה הדרגתית, לא חיתוך בבת אחת. הצרה היא שסגנון הלימוד שם הוא אוניברסיטאי: מסכמים כל דבר, חוזרים על החומר, הכל טוב ויפה - אבל כמו באוניברסיטה, ברגע שמקבל שכר טוב יותר ומשרה טובה יותר, הוא חותך. כואב הלב, אבל זו המציאות. והכל תלוי בשאלה אחת: האם קניין החכמה בא אליו במקרה, או שהוא עצמי בו. מי שהחכמה מקרית לו - 'ימצאו המון המקרים המורים בקשת' וכבר 'יתקצף לגרש החכמה מגבולו ויהפוך הקערה על פיה'. הנה יש לך דרך לעשות כסף מהר יותר וקל יותר, בלי כל הלימודים האלה.
וכבר היה לנו אחד שנעשה חבר כנסת, ולאחר מכן גם חלק על רבותיו: הרב עובדיה יוסף לא שווה, הרב מזוז כלום, כל אחד מהם שום דבר. והוא עובר ממקום למקום לשם מה? לקושש קולות על חשבון אחיו שומרי התורה והמצוות, בטענה שהם אינם מבינים מספיק, ושהוא יודע כיצד לקבל גרים גם כשאין כוונה אמיתית לשמירת תורה ומצוות. כתב תשובה ארוכה, ולא משנה לו שהרב עובדיה יוסף אמר שהוא כותב שטויות ושאין הדבר נכון, ואף אמר לבנו להילחם כנגד כל השיטות הללו - הרב יצחק יוסף היה כאן ודיבר על כך, שצוואת אביו הייתה להילחם כנגד המכניסים גויים בכרם בית ישראל כשאין להם שום כוונה אמיתית להתגייר. וכל מיני סברות וטיעונים מתחת לאדמה, כשזה נגד גדולי הדור. אתה חולק על הרב אלישיב, על הרב עובדיה יוסף, על הרב ניסים קרליץ, על הרב מזוז, על רבך שלך? מה גילית בתורה שהם לא ידעו? זה פלא. אבל כשאדם לומד באופן אוניברסיטאי, ומטרת הלימוד היא השגת שררה וכבוד, ואם הוא סבור שכחבר כנסת ישיג יותר שררה וכבוד - הוא ימכור את כולם, ימכור את התורה, ימכור את הכל. כי זו התכלית. מי שהחכמה מקרית לו - זורק את הכל בקלות. ומי שהחכמה עצמית לו - לא יומרו ריחו וטעמו משום מקרה מכל המון המקרים העומדים צפופים להשיב חכמים אחור ולסכל עצת נבונים.
ומכאן, אומר המלבי"ם, נבין את הכתוב: כמו שזבובי מוות מבאישים ומביעים שמן רוקח - שמן שמרוקח וממולח בבשמים, שהריח בו מקרי, שהרי רק קלט אותו מן הבשמים, מה שאין כן שמן המור שריחו עצמי ואינו מתפעל מן הזבובים - כך המשך הפסוק. והלשון קשה: 'יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט'. היה צריך לומר 'מחכמה ומכבוד'! ומהו 'מחכמה מכבוד'? אלא, מדייק המלבי"ם, אין כאן טעות: הכוונה לחכמה הבאה מכבוד. חכמה ששקדת עליה בשביל כבוד, חכמה שכל המגמה שלה והמקור שממנו נבעה הוא הכבוד - חכמה שהושגה באופן מקרי על ידי אהבת הכבוד, שהיא זו שעצמית אצלך. על חכמה כזו נאמר: 'יקר סכלות מעט' - סכלות מעט מכבידה את הכף, ובאה סכלות מעט 'וכעוף תעופף חכמתו'. כל חכמתו מתעופפת ברגע. למה? כי זו חכמה מכבוד, ולא חכמה שבאה מתוך שאיפה והשגה אמיתית של החכמה.
ולפי זה, אומר הרב, לפעמים נאמר בצדק דבר מפתיע. הרי שני אנשים נפרדו איש מעל אחיו, אחד הלך ליום השוק לשם מסחר, ואחד הלך לבית המדרש לעסוק בחכמה. ואנחנו נוכל לומר שהראשון הלך ליום השוק לעסוק בחכמה, והשני הלך לבית המדרש לעסוק במסחר. הפכנו את היוצרות? אלא, אומר הרב: 'אם יושקף מטרת פעולותיהם ותכלית כוונתם'. אם באמת תתבונן מהי התכלית שלשמה הלכו, תבין שזה שהלך לבית המדרש הלך בעצם לשוק, וזה שהלך לשוק הלך בעצם לבית המדרש.
שהרי אם ילך הראשון לעסוק במסחר להביא טרף לביתו למען יוכל לעסוק בתורה - זו כל מגמתו. הלל, כשהלך לעבוד ולהשתכר טרפעיק - וכי תאמר שהלל היה איש עסקים, הנה הוא הולך לשוק? ברור לכולנו שאין זו ההגדרה, אף שכלפי חוץ כך זה נראה. הוא הלך לשוק, נכון, אך השתכר טרפעיק כדי להגיע לבית המדרש. ואז אומר הרב: 'יהיה עסק המסחר ההוא בעצמו עסק התורה'. בשמים יחשיבו לו את הזמן ההוא שעסק במסחר כלימוד תורה, כי זה היה במגמת לימוד התורה. התורה היא כאן הקניין בעצם. 'כי האמצעים המובילים אל מטרת הדבר, ייחשבו גם הם אל הדבר אשר יעזרו אליו'.
כבר הסברנו בעבר מדוע בנצרות אומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים, וביהדות חלילה וחס - ההפך הוא הנכון, וזה בא לידי ביטוי באינסוף דוגמאות. המטרה אינה מקדשת את האמצעים; גם אם מטרתך קדושה, חייבים גם האמצעים להיות קדושים. ואם תגיע למטרה קדושה בדרך של אמצעים שאינם קדושים - תפספס את המטרה. אדם רוצה להחזיר אנשים בתשובה על ידי סיפורי בדותות, ויש כאלה שעושים מזה עסק: עומדים ומספרים מעשה שלא היה מעולם. כמו שרבי אליהו רבי אומר: 'מעשה שכמעט היה' - ופעמים שאפילו כמעט לא היה, אפילו לא עבר בסביבה. פעם עלה מרצה לדרוש ואמר: דעו לכם, ייתכן שאספר לכם סיפורים רבים שלא היו, ואל תתפלאו, כי שאלתי את הרב ואמר לי שכדי לקרב יהודים מותר לספר גם סיפורים שלא היו. ואז אמר: וזה הסיפור הראשון.
אין דבר כזה, רבותיי. אמת מוכרים באמת, אי אפשר למכור אמת בשקר. ולכן השם שונא גזל בעולה - אם יש לך עולה היא צריכה להיות בשיא הקדושה והטהרה, ואם לא, אומר השם 'למה לי רוב זבחיכם', איני מעוניין בזה. המקיים מצוות נטילת לולב בלולב גזול או באתרוג גזול - עבירה בידו ולא מצווה, 'ובוצע ברך ניאץ ה''. בתפיסה הכללית של אומות העולם המטרה היא התכלית; ביהדות האמצעים מהווים חלק מן המטרה, וזה מה שהרב מזכיר כאן: 'כי האמצעים המובילים אל מטרת הדבר ייחשבו גם הם אל הדבר אשר יעזרו אליו'.
ניתן דוגמה: אדם הלך וטרח ארבע שעות בחום הקופח והסתובב ביום השוק עד שמצא אתרוג נאה ומהודר, ואדם אחר מצא אתרוג נאה ומהודר ברגע אחד. שניהם קיימו את המצווה - האם יקבלו אותו שכר? ודאי שלא. שאם נתייחס רק אל המטרה, ייתכן שדווקא השני יקבל שכר גדול יותר, שהרי אתרוגו מהודר יותר, ובקלות. אלא שאין מתייחסים רק אל המטרה: האמצעים נחשבים כחלק מן המצווה, ועליהם מקבלים שכר כמו על המצווה. ויש מקורות לכך שההכנה למצווה יקרה וחשובה מן המצווה עצמה - דיברנו על זה פעם באריכות, ואתן רמז: הדלקת המנורה כשרה בזר, ואילו הטבת המנורה רק על ידי כהן. ההכנה למצווה יקרה מן המצווה עצמה, עד כדי כך; ובחסידות מדברים על זה הרבה. נמצאנו למדים שהאמצעי אינו רק הכשר מצווה אלא חלק מן המצווה עצמה. ולכן מי שהולך למסחר בשוק והמגמה היא ללמוד תורה - גם המסחר עצמו נחשב לו כלימוד תורה.
ומוסיף הרב משל: כמו שייחשב הרומס בטיט והדש מתבן במו מדמנה - אתה רואה אדם דורך בתוך טיט ומדמנה, ומה הוא עושה? מכין טיט לבניין. תאמר לו: אתה מתעסק בבוץ? לא, אדוני, מה התכלית? מן הטיט הוא מכין לבנים, ומן הלבנים בונה בית, ולכן הוא נקרא מתעסק בבניין. כך מי שהולך ומתעסק במסחר לצורך לימוד תורתו - בעת המסחר נקרא עוסק בתורה.
וזה מה שאמרו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון'. והעירו המפרשים, התוספות ישנים ביומא פ"ה, שזה דבר מפליא. הרי אין יקר מן התורה. ואגב, יש ביטויים שאסור לומר, כגון 'הקדוש ברוך הוא ו...' - הקדוש ברוך הוא לעולם אינו מצטרף עם עוד משהו. התורה היא הדבר היקר ביותר, 'קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הם'. ואיך תאמר 'תורה ודרך ארץ, יגיעת שניהם'? אתה מחבר תורה עם דרך ארץ, שהיא עיסוק בענייני ארציות, ומזכיר את שניהם בנשימה אחת, מה שמורה כאילו התורה טפלה?
אלא, אומר הרב, לפי מה שכתבנו בא הכתוב ללמדך: גם כאשר אתה עוסק במלאכה ותכלית כוונתך היא שתוכל לעסוק בחכמה - גם בעוסקו בדרך ארץ ייחשב כעוסק בתורה, ויציל אותו מן העוון כמו בשעה שהוא עוסק בתורה ממש. כשאתה עוסק בדרך ארץ ומגמתך תורה, יש לזה כוח של תורה, 'אגוני מגנא' על עבודתו בדרך ארץ.
את זה הסברנו באריכות, ומי שירצה ישמע בשיעורינו על נפש החיים, ששם מבאר הרב את הפירוש 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ'. מהו 'בהם'? הנהג בדברי תורה מנהג דרך ארץ - כלומר, כשאתה מתעסק בכל עניין מענייני הדרך ארץ, שיהיה הכל עם התורה.
אנשים היו יודעים תהילים בעל פה, ותוך כדי מלאכתם היו מסיימים את התהילים - גם אנשים פשוטים, בעיראק, בתימן, במרוקו. היו הולכים וקוראים תהילים כל הזמן, חוזרים ומשננים משניות. על הסטייפלר מובא שהיו לו ידיים טובות וידע לתקן דברים; היו לו כיסאות בבית שאחת לתקופה היה מתקן אותם - לקנות חדשים? מה פתאום. היה לוקח פטיש ומסמרים ודבק ומתקן, וכל הזמן רואים אותו ממלמל משניות. צריך לתקן את הכיסא - נכון, אבל 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ': תוך כדי דברי תורה תעשה את מה שאתה נצרך לו בענייני דרך ארץ.
ולכן הסברנו בעבר שהגדולים לא בחרו להם מלאכות כפי רום ערכם, אלא מלאכות פשוטות: רבי יוחנן היה סנדלר, רבי יצחק היה נפח, הלל היה נושא משאות. ולמה בחרו מלאכות פשוטות כאלה? הרי כל אחד מהם היה גאון אדיר, ויכלו לתת להם מלאכות של חשבונות מורכבים ועניינים הדורשים חישובים, מלאכות שמלכים מתהדרים בהן. אלא שהם לא רצו מלאכות שתופסות את השכל. כל המלאכות שבחרו הן מלאכות שמשאירות את השכל פנוי: אתה דופק מסמרים ואינך צריך חשיבה מאומצת, אתה יכול להרהר בדברי תורה ולדפוק מסמרים - רק להיזהר שלא תדפוק את האצבע. אפשר להיות נפח ולהרהר בדברי תורה. אבל מלאכה שמצריכה חשבונות כבר תופסת את הראש, וכי את הראש שלו ייתן בזה, בשעה שיכול בזמן הזה להגות בתורה?
פסוק אחד, 'זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט', ובו עולם שלם. למדנו את דרך הכתוב לפתוח בכלל ולרדת לפרט; למדנו מן האבן עזרא ומרש"י שסכלות מעט - עבירה אחת - כבדה ומכריעה יותר מחכמה וכבוד שלמים, וכי גודל החטא נמדד לפי מעלת העושה; ראינו שיצר הרע כזבוב שאינו מרפה לעולם, וכי חוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכי שם טוב נבנה בשנים ונהרס ברגע. והמלבי"ם הוסיף לנו את היסוד הגדול: הקניין העצמי אינו מתפעל ממקרה, והמקרי - כל מקרה מבטלו. חכמה שנרכשה לשם כבוד או ממון היא שמן רוקח שריחו נלווה לו, וזבוב קטן מבאישו; חכמה שנקנתה מאהבת החכמה היא כאש שחומה עצמי וכשמן המור שריחו עצמי, ואין מקרה שיכבה אותה. ומכאן גם המסקנה למעשה: הכל הולך אחר התכלית, האמצעים הם חלק מן המטרה, ומי שכל מגמתו תורה - אף שעתו בשוק ובמלאכה נחשבת לו כתורה.