את פרק ט' חותם שלמה המלך בפסוק קצר שכולל בתוכו עולמות שלמים: מעלתה העצומה של החכמה מצד אחד, ועוצמת ההרס שבחטא יחיד מן הצד השני. נעמוד על דברי חז"ל, רש"י והמדרשים בפסוק זה, ועל הביאורים שנאמרו בו בדרך המוסר וההשקפה.
טוֹבָה חׇכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה׃ (יח)
רש"י מביא את דרשת חז"ל: "טובה חכמה" - זו חכמתה של סרח, שנאמר "ותבוא האישה אל העם בחכמתה". חכמתה עמדה להם יותר מכל כלי הקרב שהיו בידם להילחם עם יואב. והמעשה ידוע: שבע בן בכרי מרד בדוד, ושלח דוד את יואב לטפל בניצני המרד. יואב הגיע אל העיר, צר עליה וביקש להחריבה כדי למגר את המרד. באותה עיר הייתה סרח בת אשר, אישה זקנה מאוד וחכמה, שהייתה עוד מימיו של יעקב אבינו. יצאה אליו ואמרה: "אנוכי שלומי אמוני ישראל" - מה תרוויח מהחרבת כל העיר? בוא ואני אתן לך את ראשו של זה שאתה מבקש, את שבע בן בכרי. "ותבוא האישה אל העם בחכמתה" - אמרה להם: הרי ממילא הוא ישמיד את כולנו, מוטב למסור את שבע בן בכרי מאשר שייהרגו הכול.
וכאן צריך לדעת הלכה חשובה: הדין הזה נאמר רק בתנאי שאותו אדם חייב מיתה מצד עצמו, כלשון הרמב"ם - "כשבע בן בכרי". אבל אם באו ואמרו לאנשי העיר "מסרו לנו אחד ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם" - ייהרגו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. וכן "מסרו לנו אחת ונטמאה, ואם לאו נטמא את כולן" - יטמאו כולן ולא ימסרו. מדוע? משום שכאן הם עושים את המעשה בעצמם, ואילו במסירה אני הוא המוסר: "מאי חזית דדמך סומק טפי" - מניין לך שדמך אדום יותר מדמו? ואפילו אם נקבו בשמו של אדם מסוים. אלא אם כן אותו אדם חייב מיתה מצד עצמו, שאז אין סיבה שנמסור את נפשותינו על מרד שהוא עשה - שישלם הוא את המחיר.
נמצא שחכמתה של סרח בת אשר טובה הייתה מכל כלי הקרב שהיו צריכים להוציא כדי להילחם ביואב. ואילו לא היו מוסרים אותו ונאלצים להילחם, היה יוצא ש"חוטא אחד יאבד טובה הרבה" - חטאו של יחיד היה גורם למיתתם של רבים. אילולא הרגה את שבע בן בכרי, היו כולם אבודים על ידו.
עוד הסבר מביא רש"י ב"וחוטא אחד יאבד טובה הרבה": הרי שהיו ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים, ובא חוטא אחד ועשה את הרשעים מרובים - נמצא שהכריע את כולם לחובה. זהו כוחו של חוטא אחד.
וכך מביא בעל "סדר היום" ב"מעם לועז": לכן אין כדאי לשמוע לעצת היצר הרע, שתמורת הנאה רגעית מאבדים טובה הרבה. ומעשה היה בזמנו של האור החיים הקדוש, ללמדנו עד כמה חוטא אחד מאבד טובה הרבה. גילו לו מן השמיים שהמשיח היה צריך להגיע, אלא שבקושטא היו אב ובנו שבאו על נערה מאורסה, ובגללם נתעכב המשיח - ועד היום לא הגיע. והרי היה כבר מוכן לבוא, אילמלא אותו חטא. "וחוטא אחד" - ושם היו שניים - "יאבד טובה הרבה". ותראו איזו "טובה הרבה": אדם כזה יגיע לשמיים ויאמרו לו, אדוני, שישה מיליון רצחת. הוא ישאל: אני? מה עשיתי? ויראו לו: השואה בגללך, מלחמת העולם הראשונה בגללך, השנייה בגללך. הרי המשיח היה אמור להגיע, וכל הגזירות והצרות שהיו לאחר מכן תלויות בצווארך, שאילמלא חטאך היה בא המשיח וכל זה היה נחסך.
דוגמה נוספת במקושש העצים. אומרים חז"ל: אילמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים, וחסרו שתי שבתות מפני שהמקושש קושש עצים. בוא וראה איזה עוון יש בידו - שבעקבותיו חורבן בית ראשון, חורבן בית שני וכל מה שבא אחריהם. הוא הכריע את הכול לחובה, ובכך איבד טובה מרובה.
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים׃ (יז)
המלצנו לאדם: "דברי חכמים בנחת נשמעים" - אם תהיה בנחת, תוכל להקשיב ליצר הטוב, אף שאינו צועק. אבל כשאדם מבוהל, אינו שומע אותו. על כך שואל האלשיך: ואם יאמר האדם, נניח שאנוח ואתיישב ואהיה בנחת ואשמע ליצר הטוב - מה יועיל לי? הרי היצר הרע לא יצא לפנסיה; עדיין יש לו כוחות טומאה, כלי קרב, תאוות, וכל הארסנל שהוא מביא כדי להכניע אותי. ובפרט שעבירה גוררת עבירה, ואם כבר נכשל קודם, הרי זה גורר גירוי נוסף לעבירה נוספת.
על כך אומר הפסוק: אל תחשוש - "טובה חכמה מכלי קרב". חכמתו של היצר הטוב טובה מכל כלי הקרב שאתה חושש מהם. ומהי אותה חכמה? "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כמאמר חז"ל: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, וכל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי. עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. עשה מצווה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. זוהי עצת חכמה גדולה של היצר הטוב: במעשה טוב אחד אתה מכריע את כל העולם, ופועל פעולה לא רק על עצמך אלא על הכלל כולו. ולהפך - מעשה רע אחד יכול להשפיע על הכלל כולו בצורה שלילית מאוד, כדוגמאות שראינו.
המדרש דורש: "טובה חכמה" - זו חכמתו של יעקב אבינו, "מכלי קרב" - של עשיו הרשע. יעקב אבינו נקט חכמה גדולה מאוד כשבא להתמודד עם עשיו. כלל גדול הוא: בחיים תהיה חכם, אל תהיה צודק. אילו רצה יעקב להיות צודק, היה אומר: אני הבכור, זה מגיע לי, אתה רוצה מלחמה - אלחם בך. וכל אותם מיליטנטים שאומרים "אסור לוותר, אף שעל, ואם תוריד את הראש יעלו עליך" היו מוחאים לו כף. אבל יעקב אבינו לא עשה את החשבונות האלה. הוא יכול היה להילחם בעשיו, אבל אז היה קונה לעצמו אויב לנצח, שיארוב לו כל ימיו כדי להורגו.
מה עשה יעקב? השתחווה לו. אתה רוצה כבוד? אתן לך הרבה. אתה רוצה כסף וזהב? "עזים מאתיים, תיישים עשרים" - קח הרבה, קח מה שמדבר אליך, רק עזוב אותי. עשיו לקח, אכל, נישק והלך - ויעקב זכה לשקט ממנו לשנים רבות. ומה היה מרוויח בהתעמתות? האם עשיו לא היה מחכה לו בפינה ובא לנקום? "עברתו שמרה נצח". יעקב אבינו ידע: אל תחפש להיות צודק, תהיה חכם. זהו "טובה חכמה מכלי קרב".
סיפר הרב סופר על הרב חרל"פ. היה אז אחד מאנשי המחתרות, בחור ישיבה לשעבר שיצא לתרבות רעה, כדרך שרבים התקלקלו באותם ימים כשהתחברו לקבוצות מיליטנטיות. באיזה שלב פרק עול לגמרי, והיה מגיע בג'יפ שלו בשבת לשכונת שערי חסד, נוסע בריש גלי ומחלל שבת בלב שכונה חרדית, עד לבית הוריו. להוריו היו מזה ביזיונות קשים, ובשכונה נוצרה תסיסה גדולה. כבר החלו להגיע איומים, והוא הבהיר שיש לו אקדח ולא כדאי להתקרב אליו. ההורים היו במצוקה גדולה ובאו לדבר עם הרב. אמר להם הרב חרל"פ: קִראו לו אליי. באו אליו ואמרו: הרב רוצה לדבר איתך. אמר: איני יודע מה יש לו לומר לי, איני מעוניין. אמרו לו: בוא חמש דקות לפני כניסת שבת, הרב לא יוכל לתפוס אותך בשיחה של שעתיים, הוא חייב לרוץ לקבלת שבת. לזה הסכים.
הגיע חמש דקות לפני השבת, הרבנית הגישה לו עוגה וקפה, והרב חזר בדיוק מן המקווה. נכנס הרב, לחץ את ידו ואמר: אתה פלוני? שמעתי אילו פעולות אתה עושה להגנתם של עם ישראל. אנשים אינם יודעים להעריך את מה שאתה עושה, אינם יודעים להעריך את המלחמות שאתה נלחם - אתה פשוט עוסק בהצלת נפשות. וכשאתה נוסע בג'יפ, אנשים חושבים שאתה עושה זאת סתם כדי לחלל שבת, ואינם יודעים שזה עניין של פיקוח נפש. לכן יש לי בקשה אליך: בפעם הבאה שאתה נוסע בג'יפ בשבת, קרא לי ואסע איתך. כשיראו אותי נוסע עמך, ידעו שאין זה חילול שבת סתם אלא ענייני פיקוח נפש. ענה לו הבחור "כן" בשפה רפה - וזו הייתה הפעם האחרונה שנסע בשבת. וכי הוא צריך את הרב על הג'יפ שלו? הוא הרי יודע היטב כמה פיקוח נפש יש בנסיעות שלו. זהו "בחיים תהיה חכם, אל תהיה צודק". ואילו היו באים באיומים - מה זה היה מועיל? הוא חזק מהם.
וכיוצא בזה מסופר על הרב עמרם בלוי, שנלחם מלחמה קשה מאוד כנגד חילולי השבת ופתיחת בתי הקולנוע. אמר לו הרב מבריסק: אני רואה שאתה ציוני. שאל: מדוע? השיב לו: מכך שאתה הולך להילחם איתם, כנראה אתה סבור שהם לא יהרגו אותך. אתה אומר "הרי הוא יהודי, לא יהרוג אותי" - אם כן אתה מאמין בהם, אתה ציוני. אני איני הולך להילחם כנגדם, מפני שאני יודע שהם מסוגלים גם להרוג, ואפילו אותי. והיו סיפורים, מי שיודע יודע.
עוד חכמה הייתה ביעקב אבינו. חז"ל דורשים "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" - ויירא, שמא ייהרג; ויצר לו, שמא יהרוג את אחרים. ולכאורה מה בכך אם יהרוג את עשיו, הרי יהיה רשע אחד פחות בעולם? אלא שמעשיו עתיד היה לצאת רבי מאיר, ואם אהרוג את עשיו - אהרוג את רבי מאיר. וזה "אחרים" שאמרה הגמרא. וחשבון נוסף: "למה אשכל גם שניכם יום אחד" - באותו יום שנקבר יעקב נקבר גם עשיו, וחשש יעקב מן הנבואה הזו, שאם יהרוג אותו ייפגע גם הוא. ללמדך שצריך תמיד לנקוט בחכמה ולא לפעול לפי אמוציות רגעיות.
עוד דרשו חז"ל: "טובה חכמה מכלי קרב" - זו חכמתו של חזקיהו מלך יהודה מכלי קרב של סנחריב, שהיה מכין את העם לתפילה, לדורון ולמלחמה. וחכמתו של חזקיהו - שלא היה תינוק ותינוקת מגבת ועד אנטיפרס שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. הוא לימד אותם תורה, וזו החכמה שהייתה טובה מכל כלי הקרב שבהם בא סנחריב לצור על ירושלים. "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" - זה סנחריב, דכתיב "וישב בבושת פנים", שחזר לעירו בבושת פנים בלא כל חייליו.
ועוד דרשו: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" - זה עשיו הרשע, שאיבד את כל הטובות ומתנות העולם הבא. ובשביל מה? "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". בשביל שטות והבל כזה איבד טובה הרבה. ועוד דרשו: "וחוטא אחד" - זה שבע בן בכרי, כמו שראינו ברש"י.
מאיר בעל "אמרי שפר", שלכאורה יש בפסוק נתק בין תחילתו לסופו. "טובה חכמה מכלי קרב" - משפט מובן בפני עצמו. "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" - גם הוא משפט מובן בפני עצמו. אך מה הקשר ביניהם? אלא שבא הפסוק ללמדנו עיקר גדול במעלת החכמה. החכמה היא ככלי יקר, ולפי גודל יוקרו של הכלי כך גודל הפגם והקלקול שבו. בציור יוקרתי ביותר, פגם קטן כבר פוגם ומקלקל את כולו. ביהלום יקר, פגם הקטן ביותר יכול להוריד את מחירו לרבע, ואם אינו נקי באמת - יורד ערכו בצורה משמעותית. על זה אמרו חז"ל "לא יערכנה זהב וזכוכית" - אלו דברי תורה, שקשים לקנותם ככלי זהב ונוחים לאבדם ככלי זכוכית. לאבדם קל מאוד, ברגע אחד; אך לקנותם - קשים ככלי זהב.
מספרים על הרב יחזקאל אברמסקי, שחיבר את חיבורו על התוספתא, שפעם הראה לו תלמיד שעון זהב שקיבל מחמיו הגביר - בחור מאורס שקיבל מתנה. שאל אותו הרב: כמה עולה השעון? אמר לו: חמש מאות דולר - וזה לפני חמישים שנה. ביקש הרב את השעון, הביט בו והתבונן, ואמר: עכשיו אני יכול להבין מהו שאמרו חז"ל "לא יערכנה כסף וזהב", ומהו "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם אלף שעונים כאלה לא ישוו בערכם לחידוש אחד שחידשתי בתוספתא. תן לי אלף שעונים, תן לי זהב וכסף אין קץ - אין זה מגיע לחידוש אחד.
ועוד אמר הרב מוולוז'ין דבר גדול מזה: אני מוכן לתת את כל תפילותיי מעודי ועד היום תמורת חידוש דין אחד מן הגמרא. אם יבוא אדם ויאמר לי חידוש, איזה דין מחודש היוצא מן הגמרא, ויביא לו סימוכין ותימוכין מן הגמרא - כל התפילות שהתפללתי מימיי, שהן שכר אין קץ, אני מוכן לתת לו תמורת חידוש דין אחד. מכאן נבין עד כמה העריכו גדולי ישראל את חכמת התורה לעומת כסף וזהב, ואף לעומת עניינים שברוחניות. זהו "לא יערכנה זהב וזכוכית" - אבל מאידך גיסא, נוחים לאבדם ככלי זכוכית.
על זה אומר הפסוק: "טובה חכמה מכלי קרב" - אדם מנצח על ידי חכמה הרבה יותר מאשר על ידי כלי קרב. אם אתה מתנהל בטקטיקה חכמה, אינך צריך כלי קרב רבים; בטקטיקה חכמה אפשר להכניע צבא שלם אפילו בכוח מועט, כמו שראינו בשופרות ובכדים. אבל לעומת זאת, דע לך שההפסד והקלקול גדולים מאוד, כי "חוטא אחד יאבד טובה הרבה". "חטא" פירושו חיסרון - "להחטיא את המטרה" הוא להחסיר אותה, וכן "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר חסרים את המלוכה, כדברי בת שבע. אמנם החכמה טובה מכל כלי קרב, אבל חטא אחד - חיסרון אחד בחכמה - יביא אותך לאבד טובה הרבה. ולכן צריך להיזהר מאוד בחכמה, שלא יאבדנה בגלל דבר קל.
הנה אלישע אחר, שהגיע לדרגות עצומות, ורבי מאיר המשיך ללמוד ממנו תורה גם לאחר מכן. ובכל זאת טעות קטנה - מה שראה שם, שנעצר אצלו בקושי כשראה את מטטרון יושב על כיסא - חטא אחד, חיסרון קטן, ואיבד טובה הרבה, איבד את כל חיי הנצח שלו. וכך אנו רואים לכל אורך הדרך: אנשים גדולים ועצומים שבגלל דבר קטן איבדו הון רב. נמצא ששני חלקי הפסוק קשורים זה בזה: החכמה עוצמתית וגדולה מכל כלי קרב, אבל חיסרון קטן בה מביא לשיבוש גדול מאוד.
ובאמת הדברים אמורים גם בהשקפה. אדם יכול להיות בעל תורה מרובה, ובשל השקפה משובשת קטנה אחת יאבד את חלקו לעולם הבא - חוסר אמונה בנקודה מסוימת, תפיסה מעוותת בעניין אחד. והיו כאלה לאורך הדורות שבעקבות השקפה מעוותת איבדו הכול. וכן בכל עניין ועניין: בחכמה, בחיסרון קל אפשר לאבד את הכול. חטא אחד, חיסרון אחד, יאבד טובה הרבה.
בספר "לקט שושנים", שמביאו ה"מעם לועז", מבאר שמדובר כאן במי שיש בידו עוצמה - במושל. אם המושל במדינה הוא החוטא, הוא מאבד טובה הרבה ומזיק לכל העם, משום שהוא מנחיל לו דרך רעה. ודוגמה נפלאה לכך אצל עם ישראל: לרוב, כשהיו מלכים רשעים - העם הרשיע, וכשהיו מלכים צדיקים - העם היה צדיק. היו יוצאי דופן, שלא היה הדור דומה יפה למלכו, כגון בימי צדקיהו. אבל בדרך כלל מלך צדיק היה מיישר את העם, כחזקיהו המלך, ומלך רשע היה מקלקל את העם, כירבעם בן נבט ודומיו. הרי לך כיצד חוטא אחד, כשהוא המושל, מאבד טובה הרבה של כלל העם.
בעל "יכין אוהל", המובא ב"מעם לועז", מסביר בדרך צחות: ראה כמה משקיע העולם כדי להישמר מן הגנבים - תעשייה שלמה של מנעולים, סורגים, כספות וטכניקות שמירה מתקדמות. חוטא אחד, גנב אחד, מכניס את כולם להוצאות עתק. ואם פעם היה זה רק בגניבות פיזיות, היום זה גם בגניבות וירטואליות: האקר אחד גורם לאלפים רבים להשקיע באבטחה. יש היום חברות שלמות שכל עיסוקן אבטחת מידע, לוודא שאיש לא יפרוץ לאתר ולא יוציא את כרטיסי האשראי השמורים בו. אם יפרוץ מישהו לחברת אשראי, אפשר להגיע למצב שבכל כרטיסי הלקוחות יעשו קניות אין קץ. וכל החברות העוסקות במסחר משקיעות הון בשמירה - בעקבות מי? בעקבות חוטא אחד, גנב אחד, שגורם לכולם להיכנס לסחרור של הוצאות כדי להישמר ממנו.
אפשר לראות זאת גם בקורונה. אחד הגיע מאיטליה, ומי שזוכר את ראשית הימים ההם - כולם חיפשו מי היה ומי לא היה בחנות מסוימת. התברר שאדם אחד, שיהיה בריא, חזר מאיטליה, וכל מי שהגיע אליו לחנות נדבק, ומשם התפשטה הדבקה המונית. איני בא להאשים; ייתכן שהיה שוגג גמור, ייתכן שברגע שידע נכנס מיד להסגר, ואיני יודע מה היה סיפורו. אבל העובדות הן שמשם היה מקור ההדבקה הראשוני. הרי לך כיצד אדם אחד מפיץ ומאבד טובה הרבה.
באירופה, מי שיודע, זו הייתה דרכם כסל למו של המשכילים. הקלקול יצא ממחברי הספרים. אחד העם ודומיו חיברו ספרים שהיה בהם מיאוס וביזוי של שומרי התורה ועובדי ה', סיפרו סיפורים מומצאים ומוצצים מן האצבע על רשעותם כביכול, על חוסר רגישותם, על היותם מלוכלכים ומה לא. השם ירחם על מה שעשו. ובספר אחד הביא אדם קלקול לרבים, למיליונים, שאיבדו את רוחניותם בגלל ספר אחד. היום קשה להבין זאת, שהרי בקושי קוראים הודעות טקסט, לא כל שכן ספרים; אבל אז זה היה החומר העובר לסוחר - וראה כיצד חוטא אחד יאבד טובה הרבה.
ולמעשה היום אפשר לראות זאת באינטרנט בדיוק באותו אופן. אדם אחד, בקלקול אחד, יכול להחטיא מיליונים. פעם, כמה יכול היה אדם להחטיא? אישה שהלכה בחוסר צניעות - כמה ראו אותה ברחוב, אלף איש. אך היום כשאחת מעלה דבר כזה למקום ציבורי והוא נעשה "ויראלי" - וזה באמת כמו וירוס, זה הורג - עובר מזה לזה ומזה לזה, וגם אם תרצה בעוד אלף שנה לכפר על חטאיה לא תוכל. לאן תפנה? הרי הגיע לכל כך הרבה מקומות שאין באפשרותה להוריד זאת.
ומאידך, "זה לעומת זה עשה האלוקים", וכך גם בזיכוי הרבים: אדם בסרטון אחד יכול להחזיר רבים בתשובה. הרב נויגרשל התחיל את דרכו בקלטות, וקלטת אחת שעברה מיד ליד החזירה רבים בתשובה. צריך לדעת שהכלי הזה הוא כלי משחית נורא, אבל מאידך "ויגזול את החנית מיד המצרי" - לאלה שכבר ממילא מבוססים במדמנה ההיא, לפחות שלא יישאר המקום חשוף רק להבל ולרעות רוח, ושמי שנמצא שם ייחשף גם לדברים שבקדושה. ותמיד יש לדעת שכל העניינים הללו הם בדיעבד גדול בלבד. אדם שואל: אקח את זה כדי ללמוד תורה? מה פתאום, בוא לבית המדרש, אל תכניס דברים כאלה הביתה. אבל מי שכבר נמצא במציאות הזו, ש"כל באיה לא ישובון" כלשון הרב שטיינמן, לפחות כשם שהוא נתקל בדברי הבל ייתקל גם בדברי תורה.
בויקרא רבה מובא המשל המפורסם, שמביאו גם הזוהר הקדוש: משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה, והתחיל אחד מהם קודח חור תחתיו. אמרו לו: מה אתה עושה, הרי תטביע את כולנו! אמר להם: ולא תחתיי אני קודח? אל תתערבו לי. אדוני, התעסק בתא שלך ואל תיכנס לתא שלי, מה אכפת לך מה אני עושה אצלי. אבל האמת נוראה: כל רשע שעושה עבירה משפיע על הכלל. אין אדם שיכול לומר "אני עושה משהו בשביל עצמי" - אין דבר כזה. עוונות הכלל הולכים ונגדשים, וחטא אחד יכול לגרום נזק עצום ונורא שרבו חטאיו משערות ראשו, ובאלף שנה לא יוכל לכפר עליהם.