בהמשך פרק ט' בקהלת, לאחר שלמדנו על אותה עיר קטנה שנצורה על ידי מלך גדול, ועל אותו איש מסכן חכם שמילט את העיר בחכמתו - ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא - בא שלמה המלך ומסיק את המסקנה הכפולה: מצד אחד גדולתה העצומה של החכמה, ומצד שני המבט המעוות של בני האדם, שאינם שוקלים את הדברים לפי ערכם אלא לפי מי שאמר אותם. מכאן נמשך הפרק אל שבחה של הדיבור בנחת, שהוא כוחו האמיתי של החכם.
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׃
רש"י מפרש: "ואמרתי אני" - כאשר ראיתי כך, אמרתי אני טובה חכמה מגבורה. הרי לפניך שדווקא חכמתו של זה שהיה בזוי בעיני כולם - היא שניצחה את הגבורה, היא שהוכיחה את אותו מלך גיבור והצליחה כנגדו.
הגמרא מקשה בשם רבי יוחנן: וכי חכמתו של רבי עקיבא, שהיה מסכן, בזויה הייתה? "מסכן" פירושו עני, ו"חכמת המסכן בזויה" פירושו חכמת העני בזויה. כך הוא דרכו של עולם: עשיר אומר איזה דבר הבל, וכולם צוחקים כאילו אמר דבר חכמה; ואילו עני, גם אם יאמר דבר חכמה - אף אחד לא יפרגן לו, אפילו לא יטרח לחייך. והרי רבי עקיבא בצעירותו עני היה, וכי חכמתו בזויה הייתה?
אלא שהגמרא דורשת את הפסוק בדרך אחרת: זה זקן שיושב ומסכן את דבריו. כגון זקן שדורש "לא תכירו פנים במשפט" - והוא מכיר; "לא תיקח שוחד" - והוא לוקח; "לא תלווה בריבית" - והוא מלווה. אדם זה מלמד תורה אך הוא עצמו "מסכן" ממה שהוא מלמד, עני ממנו. לפחות את מה שאתה מלמד - קיים בעצמך; וכשהוא לא מקיים, כולם מסתכלים עליו ואומרים: הנה זה שאמר לנו לא לעשות כך, והוא בעצמו עושה היפך דבריו. חכמתו בזויה.
המלבי"ם מבחין בין "מסכן" לבין "דל", "עני" והדומים להם. המסכן אינו דל כל כך, אלא רק אינו עשיר. וביאורו מעניין: מסכן הוא מי שאין לו "ערי מסכנות", אוצרות. אין זה אומר שהוא עני ממש, אלא שאינו בעל אוצרות. ולכן דווקא כאן מקביל שלמה המלך את המסכן למלך: בא מלך גדול, ומולו עומד מסכן - לא עני, אלא מי שאין לו עושר ואוצרות כמלך. וכן "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" - שיהיו לך אוצרות מלאי תבואה, ולא תאכל בה לחם במצב של חוסר עושר. מסכן הוא ההפך של עשיר.
הספורנו אומר: אומנם טובה חכמה מגבורה, אך עם כל זאת - אם החכמה נתונה במסכן, היא בזויה. לאחר ששלמה הראה לנו את עוצמתה של החכמה, שבחכמתו מילט אדם אחד עיר שלמה, והיא טובה מגבורה - בא ומלמד מוסר גדול: עד כמה בני אדם מביטים לעיניים. אדם חכם, פיקח ומשכיל יאמר את הדברים, ואם הוא מסכן - דבריו אינם נשמעים.
וכנגד זה, "פרופסור פלוני אמר". ואם תשאל: על מה עשה את הפרופסורה שלו? ויתברר שעל תחום צר ומסוים - מה הקשר שלו להביע דעות בענייני דת ומדינה? האם בגלל שהוא פרופסור יש לו מונופול על החכמה? ייתכן שבתחום שלמד הוא באמת יודע, ומעבר לזה לא כלום. ואדרבה, אדם אחר שלא השקיע את כל חייו במיקרוביולוגיה, ייתכן שבעניינים אחרים הוא יודע הרבה יותר בהרחבה. ייתכן שבעל מונית תהיה לו אינטליגנציה בסיסית גדולה משלו. אבל זה "הפרופסור אמר", והשני - הוא מסכן. חכמת המסכן בזויה: גם אם יאמר את הדברים החכמים ביותר, כיוון שהוא נתפס כמסכן, ממילא חכמתו בזויה.
אגב, הגמרא כבר נתנה על כך עצה: אדם שאמר דבר תורה או חידוש, וחושש שלא יקבלו ממנו - מה יעשה? יתלה באשלי רברבי, יאמר את הדבר בשם גדולים. ואצלנו אין נוהגים כן, שאין רוצים לטפול דברים על אנשים גדולים, שמא יאמרו אחר כך: הגדול ההוא דיבר כאלה דברים? אבל הגמרא מלמדת שעל ידי כן הדברים מתקבלים אחרת.
מה כן עושים? אומרים "כתוב בספרים". פעם בא מישהו לשאול את ר' שלום, שרצה לומר חידוש נפלא אך פחד שיזלזלו בו. אמר לו ר' שלום: תכתוב את זה, ואחר כך תאמר "מצאתי כתוב". ביאור נפלא ב"ויקח קורח" - מצאתי כתוב. איפה כתוב? אצלי במחברת; אחרי שכתבתי - מצאתי כתוב. ולמה? כי חכמת המסכן בזויה.
מישהו סיפר לי שלמד בעטרת אצל ר' ברוך מרדכי. הקשה הרב קושיה בשיעור, וקם בחור והציע מהלך. דחה אותו רבו מכל וכל ואמר לו: לא, הפשט הוא כך. הלך אותו בחור ועיין, ומצא שהרשב"א אומר כדבריו. חזר ואמר: רבי, הנה הרשב"א אומר מה שאמרתי. עיין ר' ברוך מרדכי ואמר: נכון, אבל לרשב"א יש כתפיים להגיד את זה - אתה מהיכן לקחת עוז לומר דברים כאלה? זוהי חכמת המסכן בזויה.
האלשיך הקדוש מבאר שכאן שלמה אומר את דבריו ברוח הקודש. הנה אדם הולך אחרי היצר הרע ולא אחרי היצר הטוב, אף שהיצר הטוב - הוא הפיקח שבסיפור - מדבר בחכמה, ואילו היצר הרע הוא "מלך זקן וכסיל" ודבריו דברי פתיות. מי לא ידע שמועצותיו להאבידו? אם כן, מדוע ממשיכים בני האדם להקשיב לו? על כך אומר שלמה: "ואמרתי אני" - התבוננתי בעניין והגעתי למסקנה - "כי חכמת המסכן בזויה".
ומדוע נתפס היצר הטוב כמסכן? מפני שהוא דורש מן האדם דברים של מסכנות. הוא דורש שיהיה נבזה בעיניו נמאס, שיזכור שבא מטיפה סרוחה ושהוא הולך למקום עפר רימה ותולעה. הוא אומר לך: אתה צריך תיקון על החטאים, לבש שק ואפר, התענה, בכה יומם ולילה על העבירות שעשית. גבר יהיר לא יאהב חכמה כזו, שכולה ביזיון. השפילו אותך, צעקו עליך - שתוק, אל תגיב. בקיצור, מה הוא מבקש? ביזיונות. מה הוא דורש? למנוע ממני הנאות, שלא אעשה ככל העולה על רוחי, שלא אתנהג בחופשיות.
ולעומתו היצר הרע - כמה סימפטי, כמה הוא אוהב אותי: אכול משמנים, שתה ממתקים, לבוש שני עם עדנים, בגאווה וגודל לבב, כי מי כמוך. הוא נותן הרגשה טובה. "אפשר לאכול את זה?" - תאכל, קח עוד מנה, לבריאות. "יש פה בעיות כשרות?" - יאכלו ענווים וישבעו, אל תדאג. פלאפל, איזה בעיות יש? הסלט - זה תנובה, מן הסתם מעושר. חומוס ותולעים - טחנו את זה, יש ביטול. טחינה - מי היום שם טחינה, זה עמילנים ומים, אינך רואה שנשאר לך דבק בידיים? פלפלים - גם את זה טחנו, תהיה רגוע. ותשים הרבה חריף. זה היצר הרע: כמה הוא נחמד, כמה הוא אוהב אותנו, כמה הוא רוצה שיהיה לנו טוב בכל מאודנו. אבל חכמת המסכן בזויה - היצר הטוב תמיד מחפש לבזות אותנו: זה אסור, ואת זה אל תעשה, וכאן יש בעיה, ושם אל תסתכל, וזה לשון הרע. רק ביזיון הוא רוצה לתת לנו. כך תחושתו של האדם, ולכן חכמתו בזויה ואנשים אינם מקבלים את עצת היצר הטוב.
טעם שני מבאר האלשיך בלשון "ודבריו אינם נשמעים", וביאור זה מתאים מאוד לדרכו של ר' שלום שבדרון. אילו היה היצר הטוב רודף ומפציר אחרי האדם שישמע לעצתו, יש סיכוי שהאדם היה מקשיב לו. אבל המציאות הפוכה: היצר הרע הוא הרודף. כשבא לאדם דבר עבירה - זה דופק, זה מציק, זה לא מניח. כל הזמן הוא חושב על העבירה, כל הזמן הוא רוצה את אותו דבר. יש לו לשון הרע עסיסי על קצה הלשון: אגיד? לא אגיד? רגע, אולי זה לתועלת, יכול להיות שזה לתועלת, אני צריך לברר... יצר הרע למדן. ובקיצור, הוא דופק ומציק בלי הרף.
היצר הטוב, לעומת זאת, יעץ עצתו הטובה - ושותק. אין מצב שהיצר הטוב מציק לך לעשות מצווה ודופק כל הזמן: קח, תעשה מצווה, תעשה מצווה. היצר הטוב רגוע, שליו ועדין. היצר הרע אלים - כמו שראינו: מצודים, חרמים, ארסנל, מצור. אדם מרגיש שצר לו, שקשה לו, וההתמודדות אינה פשוטה. אבל היצר הטוב ירמוז בלבד, כלאחר יד, ובשפה רפה - "ודבריו אינם נשמעים", כי הם כמעט ברמז. ואילו היצר הרע נעשה כבעל הבית ומשתרר על כל האיברים, אנשי עצתו, כמעט כצועק וגוער בם. ביאור נפלא מאוד.
הרב אמיל לובלין מסביר ש"מסכן" אפשר לפרשו מלשון "סוכן", וחז"ל דורשים שהכוונה לבעל הנאה, אדם הרודף אחר התאוות וההנאות. חכמתו של זה בזויה. כלומר, גם אם אדם זה חכם בתורה, אבל רואים עליו שהוא אוהב את החיים הטובים, כל שני וחמישי חוץ לארץ, טיולים והנאות - כיצד יסתכלו עליו? מי ירצה ללמוד ממנו תורה? חכמתו בזויה. ולעומת זאת, כשרואים אדם שהוא הסגפן שבדור, כל הדור נעשים תלמידיו. הרב שטיינמן - כל אחד הרגיש צורך להידבק בו, מפני שראו עליו שהוא הרחוק ביותר מכל דבר של הנאה. אבל חכמתו של ה"סוכן", בעל ההנאה, בזויה, ואין מקבלים ממנו תורה.
עוד הוא מסביר, שהיצר הטוב נקרא "ילד מסכן וחכם", וחכמתו של המסכן בזויה - הוא שפל בעיני עצמו. כביכול היצר הטוב מתבייש לומר, מתבייש לדבר. וכך גם מי שהולך בחכמתו של המסכן, בעצת היצר הטוב: לרוב אין לו את העוז, והוא שפל בעיני עצמו. ואילו הרשעים - "דרך רשעים צלחה", מפני שהם עזי פנים שבדור.
וידוע שבעקבתא דמשיחא "חוצפא יסגא". אומרים בעלי המוסר: "יסגא" אין פירושו רק שתגדל החוצפה, אלא גם שתצליח - מי שיהיה חצוף יצליח. ואומרים שיש בזה גם בחינת קדושה: כיוון שצריך לגזול את החנית מיד המצרי, צריך להתנהג בחוצפה. לא חס ושלום חוצפה במובן השלילי, להתחצף כלפי בני אדם, אלא עזות דקדושה - כדי להפיץ תורה, כדי לקרב אנשים. אבל אם אדם כל הזמן יירא מצילו של עצמו, ויפחד, ויחשוש "מה יגידו", "איך יסתרו את דבריי", "איך יצאו נגדי" - חכמתו בזויה, ואדם כזה לא יצליח הרבה.
השר הקדוש מפרש את הפסוק בבעל דין המקדים טענותיו בפני הדיין לפני שיבוא בעל דינו, ולאחר מכן בא רעהו וחקרו. הבא שני - חכמתו בזויה. גם אם יהיו בידיו הטענות החכמות ביותר, חכמתו בזויה, מפני שקדם לו בעל דינו אצל השופט והשמיע את טענותיו. ולכן אומרים חז"ל שאסור לדיין לשמוע אחד מן הצדדים לפני שיבואו שניהם לפניו, שכן המושכל הראשון נתפס אצל האדם וקשה לו אחר כך להשתחרר ממנו. "שמוע בין אחיכם" - צריך לשמוע את שניהם יחד, כששניהם עומדים לפניו. וכשהגיע השני מאוחר יותר, על ידי זה חכמתו בזויה ודבריו אינם מתקבלים, גם אם יביא את הדברים החכמים ביותר.
המדרש הגדול שואל: מה אכפת לה לחכמה אם יצאה מפי עשיר או מפי מסכן? חכמה היא חכמה, ומדוע תהיה בזויה? אלא מדבר במסכן מדברי תורה, ואין דבריו מתקבלים על לב שומעיהם.
ויש בזה מוסר גדול. הרבה פעמים אדם רוצה לפתוח שיעור. שואלים אותו: מי ילמד? והוא אומר: אני. שואלים: מה הרזומה שלך? והוא משיב: אני כבר חצי שנה בתשובה, ברוך השם. והלוא היו כאלה שהיו בהקפאה עשר שנים עד שניגשו בכלל אל הציבור. אין הכוונה שרק מי שיודע את כל התורה כולה רשאי לדבר - ודאי שלא. אבל לפחות שיהיו לו ידיעות, שקנה חכמה במשך שנים, שלמד בישיבה, למד בכולל - כזה יכול לבוא. אבל אדם שלא למד שום דבר ורוצה להתחיל וללמד - עליו נאמר חכמת המסכן בזויה. אדם כדי להטעין אחרים צריך לבוא עם מצברים.
אני נזכר שפעם היה "ערוץ 2000", הנחשון של ערוצי הקודש. היו צריכים להביא אנשים כדי לשדר, ולא רבים התנדבו, כיוון שהייתה מגיעה משטרה ודוחות וסיפורים לא פשוטים. ממילא הגיעו גם כאלה שלא היו בני הכי, ולפעמים אפילו לקרוא פסוק כהלכה לא ידעו. הפסוק "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" - אחד קרא בלי ניקוד "והחכמה תחיה בעלייה", ואף נתן לזה פרשנות: שהאדם תמיד יחיה בתוך עלייה בעבודת ה'. והיה עוד אחד שרצה להכריז על שיר, ואמר: "ועכשיו נשמע את השיר קומה ה'" - קומה חמש. כשאדם אינו בר הכי, מה הוא מלמד? טעויות ודברים לא נכונים. חכמת המסכן בזויה, ואין דבריו מתקבלים על לב שומעיהם.
ומסיים המדרש: אבל משה ואהרן, על ידי שהיו זריזים בדברי תורה ומנוקים מכל דבר שבעולם - להם נאה להוכיח את ישראל, והיו דבריהם חביבים על לב שומעיהם ומקבלים אותם באהבה. יש כאן היבט נוסף גם בעניין התוכחה: כשאדם מוכיח ואינו בר הכי, אין מבינים מה הוא רוצה - איך אתה מוכיח ואתה עצמך מתנהג אחרת? אבל כשהמוכיחים מנוקים מכל דבר שבעולם, כמשה ואהרן, דבריהם חביבים על לב שומעיהם.
אורחות צדיקים מייעץ את אותה עצה שהזכרנו: לכן ישים דבריו בפיו של חכם ועשיר, וההוא ישמיע והוא ישתוק. אתה רוצה לומר דבר? קח לך רמקול - אותו עשיר ואותו חכם. וכשיאמרו "פלוני אמר את זה", הדברים כבר עושים את הרושם המתאים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים׃
רש"י מפרש: "דברי חכמים בנחת נשמעים" - מקובלים הם לבריות, נשמעים ומתקבלים בנחת ובאהבה. "מזעקת מושל בכסילים" - מלכי האומות עובדי אלילים. דברי חכמים נשמעים בנחת אצל ישראל יותר ממה ששומעים הגויים לכסילים, למלכיהם הצועקים עליהם.
ולפני שנביא את דוגמתו הנפלאה של רש"י, אקדים סיפור מפורסם על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. בערב פסח, לאחר סוף זמן ביעור חמץ, יצא לסיור רגלי. עבר בשוק השחור המקומי, ניגש לאחד ושאל: תוכל למכור לי חפיסת סיגריות מיובאות מחוץ לארץ? השיב לו: בוודאי, איזו פירמה, איזה סוג, איזו כמות - הכול יש. פנה לאחר ושאל: יש שטיח מיובא מקשמיר? השיב: כן, איזו מידה, איזה גודל, איזה צבע. והרי אסור לייבא את זה - ובכל זאת בשוק האפור הכול אפשר להשיג.
הלך אחר כך לשכונת היהודים. שאל: ר' ייד, יש עליך קצת חמץ, פיתה? השיבו לו: מה הרב מדבר? הכול שרפנו. ניגש לעוד אחד: יש לך קצת פסטה, רביולי, משהו? השיב: מה פתאום, ערב פסח, כבר ביערנו את הכול. אף אחד לא הבין בכלל מה הרב רוצה ממנו. ואז פנה לריבונו של עולם ואמר: ריבונו של עולם, היכן יש עוד עם כזה? הצאר יש לו חיילים, יש לו צבא, אם הוא תופס מישהו - כלא ועונשים חמורים, ועם כל זאת בכל מקום שתרצה תשיג כל כמות של סחורה מוברחת ודברים אסורים, וכל צבאותיו אינם מועילים לו להעמיד את דבריו. ואילו אתה כתבת בתורה על ידי משה רבנו לפני שלושת אלפים שנה "לא ייראה לך חמץ", ואין יהודי שתמצא אצלו פת. ואין למשה רבנו שוטרים, ואין הקדוש ברוך הוא שולח עכשיו מלאכים על מי שעובר - אלא דבר ה' קיים וניצב לעולם.
וזה בדיוק לשון רש"י: "מזעקת מושל בכסילים" - מלכי האומות עובדי אלילים; משה נפטר זה כמה שנים, ועדיין גזירותיו מקובלות על ישראל, וכמה גזירות גוזרים מלכי האומות על ישראל ואין דבריהם מתקיימים. אין הכוונה דווקא על ישראל, אלא כמה גזירות גוזרים מלכי האומות ואין דבריהם יוצאים אל הפועל. ואפשר לדייק בלשון: "גוזרים גזירות על ישראל ואין דבריהם מתקיימים" - שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אותו מלך חושב שהוא מלך, והקדוש ברוך הוא מציל אותנו מידיהם של אותם מלכים ומאותן גזירות.
האלשיך הקדוש אומר שכאן יש תשובה לטענה שבפסוק הקודם. שם טענו: חכמת המסכן בזויה, היצר הטוב הוא המסכן ודבריו אינם מתקבלים, וכביכול אין איזון בין היצר הטוב ליצר הרע - היצר הרע עוצמתי, תובע, צועק ודוחף, והיצר הטוב רק ממליץ בעדינות. על כך משיבה רוח הקודש: "דברי חכמים בנחת נשמעים". אל תאמר שדברי היצר הטוב אינם נשמעים; אלא דברי חכמים נשמעים - מתי? בנחת. אילו היית בנחת, היית רואה שדבריהם נשמעים היטב.
מדוע אינך שומע את דברי היצר הטוב? כי אתה מבוהל, כי אתה בבהילות אחר התאווה ואחר הגשמיות. אבל אילו היה אדם אומר לעצמו: אנוח ואתיישב בדעתי ואדע אם אעשה אם אחדל - אז היה שומע ליצר הטוב ומקבל את דבריו. וזה שאומרים בעלי המוסר, שהיצר הרע הוא כסוס שוטף במלחמה. מה דרכו להביא את האדם לעשות רצונו? לדחוף אותו ולהבהיל אותו: אתה חייב, מיד, עכשיו, רוץ לכאן ולשם, אל תניח, אל תעזוב. מפני שהוא יודע שברגע שהאדם ינוח מעט, בהכרח יבין שהכול שקר ויעזוב אותו.
מכאן העצה שדיברנו עליה: היצר הרע תמיד אומר "עכשיו", "עתה", "מיד". והדרך להתמודד כנגדו היא "צא הילחם בעמלק מחר". כלומר, אל תאמר לו "לא אעשה", אלא "אעשה את מה שאתה רוצה - אבל מחר". הוא אומר לך: בוא נלך עכשיו. אמור לו: טוב, אסיים ללמוד ואחר כך נלך. אם תאמר לו "לא נלך", הוא לא יעזוב אותך וידחף כל הזמן; אבל אחרי שתסיים ללמוד, תראה שכבר יצא לך החשק. וכך בכל עניין ועניין.
ומהיכן למדנו את דרך המלחמה הזאת? מן היצר הרע עצמו - "ויגזול את החנית מיד המצרי". שכן זו בדיוק דרכו כנגד היצר הטוב: כשהיצר הטוב רוצה שתעשה עכשיו משהו, אומר היצר הרע: בסדר, אין בעיה, אבל מחר. מהמסכת הבאה, מהחודש הבא - תעשה, אבל לא עכשיו, מה הבהילות? באותה שיטה עלינו להילחם כנגדו. "צא הילחם בעמלק מחר" - מהי דרכו של עמלק? מחר. למוד הוא עמלק להיות לוקה ביום מחר, כי זו מידתו: לדחות תמיד את הדבר הטוב. ולכן כשהוא בא להציע לך דבר עבירה, אל תאמר לו "לא" - אמור לו "מחר", ואחר כך תראה כיצד מאליו היצר דועך.
וסיום הפסוק: "מזעקת מושל בכסילים". הטענה הייתה שהיצר הרע דוחף וצועק ותובע, והיצר הטוב שקט ועדין מדי. אומר לך הכתוב: אילו היית בנחת, היית רואה שדברי החכמים של היצר הטוב נשמעים יותר ממה שצועק היצר הרע בכסילים - באיבריו של האדם, שהם הכסילים הנשמעים אליו. היית שומע את דברי היצר הטוב ועושה את רצונו. אבל כיוון שאינך בנחת, אתה שומע את זעקת המושל בכסילים יותר מדברי החכמים הנשמעים בנחת.
המדרש דורש: "דברי חכמים בנחת נשמעים" - זה עמרם ובית דינו, שאמרו מה הנאה יש לנו שאנו יולדים ומשליכים ליאור, ונמנו וגמרו אחר השער ואחר הגדר, עד כאן העולם מתקיים. "מזעקת מושל בכסילים" - זה פרעה שהיה גוזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ולא השגיחו על גזירתו.
כלומר: עמרם ובית דינו אמרו תחילה מה הנאה יש לנו שאנו יולדים ומשליכים ליאור, ובסופו של דבר, בעקבות עצתה של מרים - "גזירתך גזירה קשה משל פרעה, שאתה גוזר אף על הנקבות" - נמנו וגמרו אחר השער ואחר הגדר, בחדרי חדרים, עד כאן העולם מתקיים. שאם לא כן, העולם יתבטל, שהרי גם לא ייוולדו כלל. והדבר הועיל יותר מזעקת המושל בכסילים, מזעקתו של פרעה, ולבסוף דבריהם נתקיימו ולא דבריו.
האמרי שפר מסביר: דברי חכמים, הגם שהם בנחת ואינם משמיעים את קולם, הם נשמעים ומקובלים לבריות - יותר מזעקת מושל בכסילים, שאף שהוא מושל, כל זעקתו נשמעת פחות.
ויש כאן מסר גדול מאוד. כשאדם אומר את דבריו בנחת, הדברים מחלחלים. וכשאומר אותם בקול זעקה, ייתכן שברגע נדמה שזה עשה רושם וגרם לתזוזה מסוימת, אבל זהו רושם מיידי, חסר משמעות, שעובר במהירות. והסיבה פשוטה: אדם אינו נוטה לעשות דברים שצועקים עליו, כי בכך אתה משפיל אותו והופך אותו למי שמקבל ממך הוראות. באופן טבעי זה מעורר התנגדות: אתה תקבע לי? ואולי מולך אעשה, אבל מאחורי גבך - לא. לכו וראו מה קורה בבתי ספר ובכל מיני מקומות שבהם יש כאלה החושבים לתפוס בכוח, בזעקות, בצעקות ובאיומים: מולך יעשה מה שאתה רוצה, אבל זה אינו חינוך אלא אילוף. תלמיד צריך להיות מחונך, ומחונך פירושו - איך הוא מתנהג כשהמחנך אינו לידו, כשאינו מאוים על ידו. שם רואים את החינוך.
אמנם באופן המיידי מפתה מאוד לצעוק ולאיים, כי יש תגובות מיידיות: מה שאמרתי - במקום עשו. אבל לכמה זמן זה מחזיק? זה כמו קרח - חזק מאוד, אבל לדקות ספורות. ואני תמיד אומר: חינוך הוא ריצה למרחקים ארוכים, וזו טעות שרבים אינם לוקחים בחשבון. במרתון אין בודקים מי הקדים בשני המטרים הראשונים; מגיעים לקו הגמר, ושם רואים מי הגיע. ולפעמים בדיוק להפך: מי שפותח בספרינט רציני ורץ מהר, נגמר לו האוויר ואינו מגיע לקו הגמר. ומי כן מגיעים? "דברי חכמים בנחת נשמעים" - אלה שחינוכם נעשה בדרך של נחת. אינו תובע "עשה מיד כי אני אמרתי ואוי ואבוי אם לא", אלא אומר את הדברים שוב ושוב, והם מחלחלים בנחת. ייתכן שכרגע זה שחונכו בנחת לא למד, וזה שהכריחו אותו כן למד - אבל לאורך זמן, דברי חכמים בנחת נשמעים. אנחנו כבר יודעים מה עלה בגורלם של כל אותם "תכריח ותושיב", ואיפה הם מסתובבים היום.
שר צבא מארגן את חייליו, מדבר איתם, נותן שיחות מוטיבציה ומנחה אותם - ואחר כך יש את המציאות בתוך הקרב. בתוך הקרב זה כבר לא בנחת, שם אלו קולות זעקות קרב. על זה בא הכתוב ואומר: דע לך, דברי חכמים בנחת נשמעים. שר צבא שמסדר את העניינים בנחת לפני צאתו למלחמה, שהאימונים נעשים בנחת - הוא זה שיצליח בקרב.
אבל "זעקת מושל בכסילים": כאשר המושל זועק על אנשיו בתוך הקרב עצמו - אתם לא נלחמים כהוגן, אתם לא מתנהלים כשורה, אתם לא עושים נכון - כבר מאוחר מדי. בתוך הקרב לזעוק אינו מועיל. צריך דברי חכמים שנאמרו בשעה שהיו בנחת, לפני הקרב, ואז הם נשמעים. וזהו הביטוי הידוע: קשה באימונים - קל בקרב.
רבי עקיבא עמד ברגעיו האחרונים בקור רוח שכזה, כשסורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא קורא קריאת שמע. אמרו לו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו. מה רצה לומר להם? אתם חושבים שעכשיו רכשתי קור רוח? לא - אני כבר שנים מתאמן על הרגע הזה.
כך אדם המגיע לרגע כזה אינו מאבד עשתונות אלא עומד בקור רוח. מתי אדם לומד אמונה וביטחון? כשהכול בסדר והכול זורם. וכשמגיעה עת מבחן - הוא עומד בגאון. אבל מי שמעולם לא למד, כי הרגיש שאינו זקוק לכך שהרי הכול מסתדר, וכשמגיע משבר פתאום - הוא מתרסק ומתפורר לחתיכות. מה קרה? כשהיה צריך - לא התאמנת; לא התאמנת בביטחון, באמונה בה', בעבודת ה' ובדבקות בו.
לכן צריך שר צבא שיסדר את העניינים לפני צאתו למלחמה: התכונן ליצר הרע לפני הקרב, ואל תחכה לרגע הקרב, כי "בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב" - בשעת היצר הרע אין מי שנזכר כלל שיש דבר כזה יצר טוב. לא רק שאין מתמודדים עמו, אלא אפילו לא זוכרים שהוא קיים. ולכן צריך שהדברים ייאמרו עוד בזמן הנחת, ואז הם יישמעו.
רבי עמרם מאברג'יל, המובא במעם לועז, דורש את הפסוק בדרך מעניינת. בזמנם, כשידם של ישראל הייתה תקיפה, לא היו הדיינים צריכים לדבר באיומים ולהפחיד, מפני ש"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" - בצמוד לשופט עמד שוטר שהיה מייסר ומכה ורודה ברצועה, והוא דאג שייעשה בדיוק כל מה שהדיין אומר. ממילא היו בעלי הדין מקבלים את הדין והכול היה כשורה.
וזהו שאומר: דברי חכמים - הם הדיינים - בנחת נשמעים. ומדוע נשמעים? "מזעקת מושל בכסילים" - מחמת שהיה מושל ושוטר שזועק בכסילים וכופה אותם לעשות את דבר השופט. אבל כשאין שוטר שיזעק בכסילים ואין מושל עליהם, שוב אין דברי החכמים המדברים בנחת נשמעים, מפני שאנשים אומרים לעצמם: מה אני צריך להקשיב לו? וכי הוא יכול לכפות אותי? יש לו הוצאה לפועל? וממילא מזלזלים בדבריהם. אבל כשיש זעקת מושל בכסילים - דברי החכמים, אף שנאמרים בנחת, נשמעים.
שני צדדים למטבע בפסוקים אלו. מצד אחד "טובה חכמה מגבורה", ובכל זאת "חכמת המסכן בזויה": בני אדם שוקלים דברים לפי מי שאמרם ולא לפי ערכם - בין אם המסכן הוא העני, בין אם הוא זה ש"מסכן את דבריו" ואינו מקיים מה שהוא דורש, בין אם הוא "סוכן" בעל הנאה, ובין אם הוא מסכן מדברי תורה. ובעומק הדברים, כדברי האלשיך, היצר הטוב הוא המסכן: חכמתו נתפסת כחכמה של ביזיון, והוא רומז בלבד ואינו דוחק, בעוד היצר הרע צועק ומשתרר. מצד שני מלמדנו הכתוב את סוד כוחה של הנחת: "דברי חכמים בנחת נשמעים" - גזירותיו של משה קיימות אלפי שנים וגזירות מלכי האומות בטלות; עמרם ובית דינו גברו על זעקת פרעה; ובחינוך ובעבודת ה' - מי שמכין את עצמו בנחת לפני הקרב, הוא שעומד בקרב. ואם רק תניח לעצמך לנוח ולהתיישב בדעתך, תגלה שדברי היצר הטוב נשמעים היטב, יותר מכל זעקת מושל בכסילים.