בחלק זה של הפרק עובר שלמה המלך מן הדיון במקרה ובמזל, אל שבחה של החכמה. עד כאן אמר "לא לחכמים לחם" - אל תצפה שהחכמה תפרנס אותך ותיתן לך את כל הטובה; ומכאן ואילך הוא בא להראות שיש בחכמה כוח עצום, כוח שעולה על גבורה, על נשק ועל צבאות. הפסוקים הללו קצרים, אבל חז"ל, הראשונים והמפרשים מצאו בהם עולם שלם: מהצלת נח ומצרים, ועד המלחמה הפרטית של כל אדם ביצרו.
גַּם־זֹה רָאִיתִי חׇכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי׃
דרשה אחת של חז"ל מפרשת את הפסוק לגריעותא. אמר רב שמואל בר אימי: זו מחשבתם של רמאים ברמאותם - כגון המערב מים ביין, ועושים קני מאזניים ארוך מצד זה וקצר מצד זה. כלומר, יש אנשים שמתחכמים תחת השמש, והחכמה שלהם כולה עורמה. עירוב מים ביין אינו המצאה של ימינו, כבר היה לעולמים: מוסיפים מים, ומיד יש כמות גדולה יותר של יין. מזל שבבנזין הדבר אינו מתערב היטב ומיד הורס את המנוע, שאם לא כן היינו חווים את אותן חוויות גם שם.
קומבינה שנייה: קני מאזניים, שקנה אחד ארוך במקצת מן השני. כשמניחים את הסחורה בצד הארוך, צריך המשקל בצד הקצר להיות גדול יותר כדי להרים אותה - והלקוח משלם תמיד יותר. הרמאי אינו עושה את ההפרש בולט, כדי שלא ישימו לב. והגמרא מביאה תחבולה מתוחכמת עוד יותר: מוט המאזניים היה חלול, ובתוכו גולת ברזל, ובאמצע הצינור מגרעת שבה הגולה נחה. כשהוא שוקל, הוא מטה את המאזניים כך שהגולה מתגלגלת לצד אחד, ואז שם את המשקולת בצד השני - ואם הגולה שוקלת מאה גרם, הוא מרוויח מאה גרם על כל קילו. אחר כך הוא מיישר את המאזניים והגולה חוזרת למגרעת, והכל מוסתר בפנים. על דברים אלו אומרת הגמרא: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר - שמא ילמדו הרמאים קומבינה חדשה; ואם לא אומר - ירמו את האנשים והם אף לא יֵדעו שרימו אותם. לפחות יוכלו לעקוב.
האבן עזרא מסביר את הפסוק לשבח: לפי שאמר קודם "לא לחכמים לחם", כאילו אין לצפות מן החכמה הרבה, בא כאן להלל את החכם - ותראה שיש תועלת גדולה בחכמת האדם, כפי שיתבאר בפסוקים הבאים בסיפור החכם שהציל את העיר.
הספורנו מוסיף: לפעמים תנצח החכמה את המערכת ואת המקרה, ובפרט כשהדבר אינו בא בפתאומיות. אדם הפועל בחכמה יכול להתגבר גם על מה שנגזר עליו לפי המערכת - כוכבי המערכה שדרכם יורד השפע לעולם. כך מצינו אצל חנה, שבחכמתה לבקש בדרך מסוימת ובתפילתה הצליחה להתגבר על המערכת. ו"גדולה היא אלי" - מבאר המצודות: חשובה אותה חכמה בעיניי, שיש בה כוח לפעול.
האמרי שפר אומר שמכאן ואילך חוזר שלמה לדבר במשלי חכמה קצרים, ולעסוק במעלת החכמה שדיבר בה בפרקים הקודמים. "גם זו ראיתי חכמה תחת השמש" - חוץ מכל המעלות שנאמרו, עוד ראיתי בחכמה דבר נכבד מאוד, וגדול הוא וחשוב בעיניי. ומה הוא?
עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים׃
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא׃
וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חׇכְמָה מִגְּבוּרָה וְחׇכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׃
שלושת הפסוקים הם מהלך אחד שלם: עיר קטנה ומעט אנשים בה, מלך גדול בא ובנה עליה מצודים - כלומר הטיל עליה מצור, ובסופו של דבר היה בעיר איש מסכן וחכם שמילט את העיר בחכמתו כנגד אותו מלך גדול; ולמרות זאת אדם לא זכר אותו. כלפי מה הדברים אמורים? חז"ל דרשו את המשל לכמה וכמה מקומות.
דרשה ראשונה: "עיר קטנה" - זה העולם. "ואנשים בה מעט" - זה דור אנוש ודור המבול. "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" - זה הקדוש ברוך הוא. "ובנה עליה מצודים גדולים" - שהכין אותה לקראת המבול. "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה נח. "ומילט הוא את העיר בחכמתו" - שהיה אומר להם: הוי ריקים, למחר מבול בא, עשו תשובה. ולא הועיל, "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - לא התחשבו בדבריו. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם לא זכרתם אותו, ואנוכי אזכרנו, שנאמר "ויזכור אלוקים את נח".
דבר אחר: "עיר קטנה" זו מצרים, "ואנשים בה מעט" אלו המצרים, "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" זה פרעה הרשע, "ובנה עליה מצודים גדולים". "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה יוסף, "ומילט הוא את העיר בחכמתו" - שאמר לפרעה "יפקד המלך פקידים"; אלמלא הוא, מצרים כולה הייתה מתה ברעב. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אמר הקדוש ברוך הוא: אתם לא זכרתם אותו - ובפשטות כוונת המדרש היא שאתם עתידים לשכוח אותו - ואנוכי אזכרנו, שנאמר "ויוסף הוא השליט על הארץ"; עתיד אני לזכרו ולתת לו הצלחה גדולה.
דבר אחר: "עיר קטנה" זו מצרים, "ואנשים בה מעט" אלו אחי יוסף, "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" זה יוסף שהיה כבר מלך, "ובנה עליה מצודים גדולים" - אלו שלוש הגזרות שגזר כדי להבטיח שהאחים יגיעו אליו: שלא ייכנס עבד למצרים, שלא ייכנס אדם בשני חמורים, ושלא ייכנס אדם בלי שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו. "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה יהודה, "ומילט הוא את העיר בחכמתו" - שאמר "אנוכי אערבנו". "ואדם לא זכר" - אתם לא זכרתם אותו, אנוכי אזכרנו, שנאמר "ואת יהודה שלח לפניו... להורות לפניו גושנה".
דבר אחר: "עיר קטנה" זו מצרים, "ואנשים בה מעט" אלו עם ישראל, שנאמר "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה". "ובא אליה מלך גדול" זה פרעה, "וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" - שגזר גזרות קשות על ישראל. "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה משה, שנאמר "כה אמר השם כחצות הלילה", "ומילט הוא את העיר בחכמתו" - שנאמר "ולקחו מן הדם", ועל ידי זה ניצלו ישראל כאשר עבר המשחית. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - לאחר שהגיעו לארץ והלכו אחרי עבודה זרה ושכחו את מה שעשה להם משה בהוציאו אותם ממצרים; אמר הקדוש ברוך הוא: אתם לא זכרתם אותו, אנוכי אזכרנו, שנאמר "ויזכור ימי עולם משה עמו".
דבר אחר: "עיר קטנה" זה סיני, "ואנשים בה מעט" אלו ישראל, "ובא אליה מלך גדול" זה הקדוש ברוך הוא, "וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" - אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה משה, שנאמר "עיר גיבורים עלה חכם", שעלה למרום. "ומילט הוא את העיר בחכמתו" - שנאמר "לא תיגע בו יד", שהזהירם שלא להתקרב להר. "ואדם לא זכר" - אמר הקדוש ברוך הוא: אתם לא זכרתם אותו, אנוכי אזכרנו, דכתיב "זכרו תורת משה עבדי".
ודרשה אחרונה במקבץ: "עיר קטנה" זה סיני, "ואנשים בה מעט" אלו ישראל, "ובא אליה מלך גדול" זה יצר הרע, "ובנה עליה מצודים גדולים" - שנאמר "אלה אלוהיך ישראל". "ומצא בה איש מסכן חכם" - זה משה, שנאמר "למה השם יחרה אפך בעמך"; שבעקבות מעשה העגל היו ראויים לכליה, ומשה הוא המסכן החכם שמילט אותם בחכמתו - שעמד והתפלל לפני המקום. "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - אמר הקדוש ברוך הוא: אתם לא זכרתם אותו, אנוכי אזכרנו, שנאמר "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ".
על "ומילט הוא את העיר בחכמתו" אומר הרס"ג: ללמדך שהחכמה מצילה מה שלא יעשו הצבאות, ומגינה מה שלא תעשה הגבורה. לאחר שדובר קודם על הקלים והגיבורים והמרוץ, בא ומלמד שהחכמה טובה מן הכל - ואף על פי שהושפלה, כפי שיתבאר בהמשך, עולה רוממותה על העוז ועל הגבורה, ויש לה עדיפות ומעלה עליהם.
כידוע, אין למלבי"ם פירוש על קהלת, אבל בפירושו למשלי על הפסוק "עיר גיבורים עלה חכם" הוא מבאר באותה הזדמנות גם את הפסוק שלנו. הוא אומר שכבר נמשל כן בספר קהלת, "עיר קטנה ואנשים בה מעט", והכוונה למלחמה שנלחם אדם כנגד התאווה: הנפש מצוירת כיושבת בעיר - הגוף נקרא עיר - והעיר קטנה ואנשיה מעט, שהכוחות הנפשיים מועטים. ולעומתם כוחות הגוף, התאוות והגשמיות, מרובים; ולא עוד אלא שהטבע והחושים מסייעים להם. שהרי לראות את גן עדן איני יכול, אלא להאמין; אבל לראות שמן התאווה אני מקבל הנאה מיידית - את זה אני רואה. גנבתי, מיד הרווחתי, וכן בכל ענייני התאווה אדם מקבל את שכרו כאן ומיד. נמצא שכל כוחות הגוף מתנגדים לכוחות הנפש, ויש להם סיוע מן הטבע והחושים המושכים אל תאוות הגוף. ומי יכול להתגבר? "איש מסכן חכם מילט את העיר בחכמתו" - זו החכמה הממלטת את הנפש, שלא יתגבר עליה הזקן והכסיל, שהוא היצר הרע. וכפי שמסביר האמרי שפר, חז"ל דרשו את המאמר הזה על הגוף והיצר, אבל אפשר להבינו גם כפשוטו.
אומר האמרי שפר: ידוע לכל שיש אנשים העמלים על דברים רבים ואינם מגיעים לתוצאות; ולעומתם יש אדם חכם, שאינו איש עוצמה, אינו מפורסם ואינו מקושר במקומות הנכונים, ודווקא הוא מצליח היכן שכולם נכשלים, דווקא הוא יכול במקום שאף אחד לא יכול. אלא שאם אדם זה עני ואינו מפורסם - יאבד זכר חכמתו מני ארץ, אף אחד לא יזכור אותו.
דוגמה לדבר: יש היום חידושים של חוקרי קורות הימים הטוענים שממציא הטלפון לא היה גרהם בל, אלא היה אדם שקדם לו, אלא שהיה בעל פחות יחסי ציבור ופחות רעש. וכן אומרים על המצאת נורת החשמל: אדיסון היה אדם מקושר ובעל פרסום רב, ואמנם עשה ניסיונות רבים, אבל אומרים שהראשון שהמציא את המנורה היה אדם אחר שקדם לו כשנתיים והוציא מחקר בעניין - ואת שמו כבר אין זוכרים. זהו "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".
ועם כל זה "ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה". לפעמים יש מלחמה, ובא חכם ומציע כיצד לנצח בה, ואף אחד אינו זוכר אותו. לו אין יחסי ציבור; לגנרלים ולאנשי השם יש יחסי ציבור גדולים בהרבה. הוא אינו מפורסם, ולכן "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". אבל האמת היא שכוחו של אדם חכם גדול מכל מיני גבורות. הגיבור אמנם יש לו עוצמה, אבל אם אינו יודע להתנהל בה באופן מושכל, יכול לבוא החכם בתחבולה קטנה ולהפיל אותו - יכול לבוא דוד עם אבן קטנה ולהפיל את גוליית הגיבור. לא בהכרח בעל הגבורה הוא המנצח, ולכן "טובה חכמה מגבורה": אדם חכם יכול להמציא דבר אחד שיכריע את כל המלחמה.
ולמה להרחיק? הרי לפנינו אדם חכם שהמציא דבר מה - ואיני אומר שההמצאה הזו היא האידיאל לעולם - איינשטיין, שממנו יצא כוח האטום. עם כל צבאות אירופה ואמריקה לא הגיעה המלחמה להכרעה; הבליצים על לונדון לא הכריעו, וטונות פצצות על גרמניה לא הכריעו. ואת ההכרעה עשתה פצצה אחת - "הילד הקטן" שמה - איש קטן מילט את העיר בחכמתו. יושב חכם וממציא נוסחה, וכל הגנרלים וראשי הצבאות לא הצליחו במה שהיא הצליחה: הירושימה, נגסאקי, נגמר הקרב, מודיעים על כניעה. ואיני מביא זאת לשבח. שבחנו כיהודים איננו בהמצאת פצצות, ואין כלי נשק אומנותנו: מי שיסתכל בפנתיאון היווני והאיטלקי ובכל הפנתיאונים, ימצא חרבות וכלי מלחמה; רק בפנתיאון היהודי לא תמצא כאלה - תמצא חנוכייה עתיקה, תפילין מלפני אלפיים שנה, שופר. ואף איינשטיין עצמו לא היה עובד השם, אלא אדם מאמין: הוא אמר שרק פתי יכול לחשוב שהקדוש ברוך הוא שיחק בקובייה כשברא את העולם, כלומר שהעולם נוצר באופן מקרי ורנדומלי; ברור לו שהכל מתוכנן, ומי שרואה עד כמה העולם מתוכנן, ברור לו שיש בורא - אך לגדר שומר מצוות לא הגיע. הבאתי את הדבר רק כמשל להבין איך אחד יכול בחכמתו להכריע את מה שטונות של פצצות לא הכריעו. וזהו העיקרון שאומר האמרי שפר: לפעמים חכמה קטנה טובה מהרבה גבורה. ואותו איש קטן וחכם - במקרה שלנו זכרו אותו היטב, אבל במקרים רבים אין אדם זוכר שדווקא על ידו הוכרע הקרב.
רבי שלום שבדרון, שזכינו לשמוע ממנו שיחות כשהיה מוסר ועדים לבחורים בחברון, והיינו הולכים לשמוע אותו במוצאי שבת, יש לו שיחה שלמה על הפסוקים הללו. והוא שואל ותמה ארבע תמיהות.
תמיהה ראשונה: "עיר קטנה ואנשים בה מעט - ובא אליה מלך גדול". מי מבין דבר כזה? ארצות הברית אינה שולחת את כל צבאה למקום קטן, שולחים פלוגה או אוגדה; את כל הצבא שולחים כשצריך להילחם נגד כמה צבאות. ואם העיר קטנה והאנשים בה מעט, למה בא מלך גדול, ולא עוד אלא ש"בנה עליה מצודים גדולים", שהגיע עם נשק רב? תביא פלוגה קטנה, ובתוך זמן קצר תכבוש את העיר.
תמיהה שנייה: אחרי שבא המלך הגדול לכבוש, הוא אינו נכנס פנימה. "וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים" - גדרות מסביב, מצור, לא נותן להיכנס ולצאת. והרי באת לכבוש! הפל את החומה והיכנס. אתה מלך גדול והעיר קטנה - למה אתה צריך לסבב אותה ולבנות מצודים במקום להיכנס ולהשמיד את אנשי העיר?
תמיהה שלישית, וקשה יותר: אחר כך בא איש מסכן וחכם, בלי נשק, בלי אבן ותרמיל כדוד המלך, ומילט את העיר בחכמתו. מה תועיל חכמה נגד מטר פגזים, נגד מלך גדול הסובב את העיר ובונה עליה מצודים? הכתוב אף אינו מספר לנו במה הייתה החכמה ובאיזו דרך פעל.
תמיהה רביעית: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא". הוא ניצח את המלך - איך אף אחד לא זכר אותו? אף אחד לא הקים לו אנדרטה, לא נתן לו צל"ש, לא שיבח אותו? והכוונה ב"לא זכר" היא שבפעם הבאה, כשנזקקו לו, לא זכרו אותו: הנה בא המלך שוב, ואין מי שיאמר רגע, היה כאן איש מסכן וחכם שהציל אותנו בפעם הקודמת, אולי יש לך את הטלפון שלו? ולא זו בלבד, אלא שגם המלך עצמו חוזר - נפל פעם אחת, ומה הוא מחפש ליפול שוב? ושוב חרדים כמקדם. וחז"ל אומרים: בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב - בשעה שיצר הרע מתגבר, לא רק שאין מאבק, אלא שאין זוכרים כלל שיש יצר טוב; האדם כשבוי הדבוק ביצרו, ואפילו אינו זוכר שיש יצר טוב.
את התשובה לכל ארבע התמיהות הקדים רבי שלום שבדרון במשל. פעם היה באנגליה, ובא לשם לחזק ולמסור שיעורים, ואמרו לו המלווים: סבא, יש כאן מוזיאון שעווה, דבר מעניין מאוד, מפואר, גדול ואדיר. מה לי ולמוזיאון השעווה? אמרו לו: מכל דבר אפשר ללמוד מוסר. אמר: טוב, אלך, אולי נלמד מזה משהו - ובאמת מאותו מוזיאון יצאה שיחה שלמה. נזכר הוא ברבי עקיבא איגר, שמספרים שפעם הגיע לעיר גדולה ומיוחדת, ורצו לקחת אותו לגנים מפוארים שיינפש קצת. הביאו אותו, הושיבו אותו מול כל הצמחייה ושכיות החמדה, והוא פונה אליהם מנער עצמו משרעפיו ושואל: איפה התינוק? הוא היה בטוח שהביאו אותו לברית מילה והוא הסנדק, שהרי הביאו אותו לגנים מפוארים, והוא יושב ומחכה - מתי מתחילה הברית? דבר כזה של טיול לא היה על דעתו כלל. ואל תתפלאו, גם החיד"א כשהיה באנגליה הלך לגן החיות, כדי לברך את הברכה שמברכים על הקוף ועל הפיל, כפי שהוא מספר ב"מעגל טוב" שבו תיאר את נסיעותיו.
במוזיאון, מספר רבי שלום, רואים דמויות של מלכים מכל התקופות, מתחילתה של אנגליה ואמריקה, כל מלכי העולם - כמאה וחמישים מלכים, מפרעה הראשון עד ג'ורג' החמישי. כל אחד יושב על כיסא מלכותו, חרב עליו, נראה גיבור וחזק, לחייו אדומות, אתה רואה אותו חי ובריא ונושם. וכשנכנס, ראה שני שוטרים בפתח, שומרים ומדריכים את הנכנסים והיוצאים. ניגש לשאול אותם לאן הולכים, והם מסתכלים ובוהים - עד שהתברר שגם הם עשויים שעווה. זו ההלם הראשוני: אתה בטוח שאלו אנשים, ומתברר שלא. וכשאתה מתבונן בדמויות שנראות זהות לחלוטין לאדם חי, אתה קולט שאין רוח בהם, אין בהם חיות כלל. נכון, זה נראה אמיתי, ואולי בתמונות לא ישימו לב - אבל בפועל אין בזה ממש. אמר רבי שלום: כשראיתי זאת, ברוך השם, עלה בידי תירוץ לכל הקושיות.
הנה בא היצר הרע עם מצודים וחרמים, עם טנקים ומטוסים. שאלת: אם יש לו נשק כזה וארסנל כזה, שייכנס לעיר! והתשובה: הכל עשוי שעווה. מטוסי קרטון, טילי קרטון, כמו לסדאם חוסיין - אינו באמת. וכל כוחו של היצר הרע מהו? להפחיד את האדם. כך הוא מתגבר: מטיל אימה, מכניס לראש - אוי, מה נעשה, זה ניסיון קשה, איך נתמודד עם זה. ואילו ידעת מראש שאלו אינם טנקים אמיתיים, אלא רעש בלבד, לא היית נבהל.
היום קוראים לזה לוחמה פסיכולוגית. בווייטנאם, מלחמה קשה ועקובה מדם שממנה דיממה אמריקה שנים רבות, היו מפעילים רמקולים ביערות ומכריזים בשפתם: אתם מוקפים, תיכנעו. ולמה להרחיק? במלחמת יום הכיפורים שידרו המצרים שידורים בעברית - היום מספרים שזה נשמע מצחיק, "אנחנו כבר בתל אביב ותיכף נשמיד את כולם", עם טעויות דיבור - אבל משמיעים חדשות לאוזני האויב, לוחמה פסיכולוגית. והם לא המציאו אותה: היצר הרע המציא את המלחמה הפסיכולוגית, לעשות רעש ולהפחיד כאילו מי יודע מה. ומה זה בסך הכל? שופרות וכדים. גם זו לוחמה פסיכולוגית - רעש ובומים, ואין בזה שום דבר.
ומי יודע את האמת הזאת? רק החכם. כולם נבהלים, כולם כבר יושבים ומכינים מסמכי כניעה: זה מסוכן, זה פחד פחדים, עוד מעט יהרוג את כולנו. והחכם יודע שבסך הכל צריך לחשוף את התרמית, שאין כאן מאומה - ובזה "ומילט את העיר". שים לב: לא נאמר "והרג את המלך". אין צורך להרוג את המלך, כי אין מלך ואין כלום - אשליה בלבד, רק נראה ורק מפחיד.
רב חסמן נתן על כך משל: כפרי שקיבץ פרוטה לפרוטה כי שמע שיש ראינוע - בעידן שלפני הקולנוע, כשעדיין לא היה קול אלא תמונות בלבד, ואנשים שילמו כסף רב להיכנס ולחזות בתמונות המרצדות על הקיר. נכנס הכפרי והוא בהלם: הוא רואה על הקיר אנשים, רכבות, עגלות נוסעות, והוא נדהם. אלא שהרגיש שאינו רואה טוב, לקח פנס והדליק כדי להאיר - וכולם צועקים לו: תכבה את האור! והכל נעלם. התברר שהכל אשליה: תמונות מרצדות, וכשהדלקת מעט אור, נוכחת שאין כלום. כך, אומר רבי שלום שבדרון, היצר הרע הוא אשליה: הוא יוצר רתיעה ופחד מלהתמודד נגדו, כי אתה בטוח שזה יהיה קשה ומסובך - והכל דמיון.
ולמה המלך עומד בחוץ ואינו נכנס? כי באמת אין לו כוח. כל כוחו של היצר הרע הוא ממה שאתה פותח לו. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא לקין: "לפתח חטאת רובץ" - היצר רובץ בחוץ וממתין לפתח הראשון. ומהו הפתח? הספק. הדילמה. ה"אולי". אפילו איני מחליט לעבור את העבירה, אבל היא כבר נתפסת כאופציה - זהו, ליצר די בכך, הוא כבר שם רגל, ואת הדלתות לא תוכל לסגור, ומכאן ואילך הוא כובש. אבל מצד עצמו אינו יכול להיכנס; אם אין פתח, ואם לא פתחת אתה תחילה, אין לו כוח.
את זה הבחין החכם ומילט את העיר - אמר לכולם: רבותיי, בלי דמיונות, אין כאן מלך ואין כאן כלום, הוא רק מפחיד. ונשאלת השאלה: והחכם עצמו, מנין ידע? הרי כולם ראו דברים אמיתיים, ראו מלך הסובב את העיר, מחזה מפחיד מאוד. איך טעו כולם והוא לבד הבין שמדובר באשליה? ובפרט שאינו בעל מופת ואינו נביא - "מסכן" קוראו שלמה.
אומר רבי שלום שבדרון: אינו חכם בעל נס ואינו נביא, אבל הוא מתבונן. הוא חושב לעצמו: הרי זו עיר קטנה, ואם כן למה המלך הגדול בא עם מצודים וחרמים ועם כל הארסנל? אם באמת יש לו כוח, למה צריך את כל זה? וכבר דיברנו על כך שמי שעושה הרבה רעש, בדרך כלל אין בו ממש. מים שקטים חודרים עמוק; אבל מי שצריך לעשות רעש, יודע שבלי הרעש לא יעשה רושם - וזה אומר שהכל רושם בלבד ואין שם ממש. מי שיש בו ממש אינו צריך להשמיע קולות, הוא עושה את שלו ברגע אחד. ולכן כשהמלך בא עם איומים - "תדעו לכם שאני בא, ותיזהרו ממני", ועם כל הנשק - והעיר עיר קטנה וכפר קטן, שיביא עשרה חיילים ויחידת עילית ויגמור; מכך שהוא מביא את כל הצבא ובונה חרמים, מסיק החכם מסקנה מתבקשת: סימן שאין לו כוח. מי שיש לו כוח אינו צריך לאיים ולהרעיש, אלא לעשות.
אגב, כך הסברנו בעבר את התעקשות פרעה. פרעה לא היה טיפש; מצרים הייתה ארץ של חכמים, וכשרוצים לשבח את שלמה אומרים "ותרב חכמת שלמה... מכל חכמת בני מצרים". ובחכמתו טען פרעה: אם הקדוש ברוך הוא יכול לקחת אותם - שייקח! למה אינו לוקח? סימן שאין לו כוח. ולמה באמת לא לקח השם אותם מיד? דווקא כדי שפרעה יגיע לטעות הזאת. וזהו "אשר התעללתי במצרים" - לתת לפרעה מקום לטעות ולחשוב שהשם חלש, שהראיה: הוא מבקש ממני, מתחנן אליי, בא שוב ושוב ומפציר; אם הוא בעל כוח - שייקח ויֵצא. וזה מה שהביא את פרעה להתעקש ולקבל עוד מכה ועוד מכה, כדי שישלם את מלוא המחיר.
והיינו דאמר עולא, היינו דאמרי אינשי: איסתרא בלגינא קיש קיש קריא - מטבע בודדת בכד מקשקשת בקול גדול, ודווקא מפני שאין שם אלא אחת. "איסתרא" מטבע, "לגין" כד: מטבע קטנה עושה הרבה רעש, מפני שבאמת אינה שווה הרבה. את זה ידע גם דוד כשיצא כנגד גוליית: אם גוליית כה גדול, למה אינו בא ומכה? אלא שגוליית היה ענק ממדים אך לא בעל גבורת הלב, כדברי המלבי"ם שם; ולכן ידע דוד שהוא יכול לו, שהרי כולו דיבורים. וכשאדם צריך למכור את עצמו כל הזמן, סימן שאין בו ממש. המתין דוד עד שנכשל בלשונו, וידע: אני יכול כנגדו. וזו מסקנת האיש החכם בעירנו: אם המלך עושה הרבה רעש, הרבה תעמולה והרבה איומים, סימן שאינו שווה הרבה, סימן שכולו שקר - ובזה מילט את העיר.
וכיצד הדבר נוגע לחיינו? כבר דיברנו ששיטת היצר היא, שכשאדם רוצה לקבל על עצמו דבר מה, הוא אינו אומר לו "אל תעשה", אלא מפחיד אותו מן העתיד. אתה רוצה להתחיל דף היומי? נכון, חכמה גדולה, מסכת ברכות. אבל בוא נראה אותך אחר כך בשבת. ובעירובין? עזוב, חבל על הזמן, קח מסכת אחת ולמד אותה לאורך זמן. וכי ילמד אותה? לא. אלא העיקר שיֵרד מזה. מה עשה? הפחיד אותו.
אדם רוצה לקבל על עצמו לא לטלטל בשבת. קרא שעניין העירוב אינו פשוט, ובפרט לדעת מרן אי אפשר לסמוך עליו, והחליט להחמיר. ורגע לפני כן מגיע היצר: אתה יודע לאן אתה נכנס? לאיזה סרט אתה נכנס? עוד מעט תתחתן ולא תוכל לצאת עם עגלה; בחורף אתה סובל מנזלת ולא תוכל לקחת טישו בכיס; ולפעמים תראה בבית הכנסת עלון מעניין ולא תוכל לקחת אותו. הוא בונה לאדם בעיות שאינן אמיתיות, מפני שהן עתידיות ולא עכשוויות - "ובנה עליה מצודים גדולים". והחכם מילט את העיר בחכמתו: הוא אומר ליצר, עזוב, אל תנסה להבהיל אותי. עכשיו אתה מודה שאין זה קשה - להתחיל מסכת ברכות אני יכול? אתחיל. מה יהיה אחר כך? כשנגיע לגשר נעבור אותו; מה שלא נוכל לא נוכל, אבל עכשיו אני יכול. יהיו לי ילדים ולא אוכל להיזהר? כשיהיו, נראה אז מה נעשה, אבל עכשיו שאני יכול - אעשה. כשאדם יודע מראש שמדובר בהפחדות ובהבהלות, אינו נבהל.
וכן אדם רוצה לקבל עבודה, ואומר לו היצר: נהג אוטובוס? וכי אני יכול להיות נהג אוטובוס? אתה רוצה שאמכור את העולם הבא שלי בשביל פרנסה? ואיני מדבר על נהג אוטובוס בתוך מאה שערים... וכי אפשר דבר כזה? ומצד שני: אתה לא יודע מה יהיה, יש לך משכנתא, לא תוכל להחזיר, יוציאו אותך מהדירה. מתחיל ארסנל של איומים ונשק גדול. אבל החכם מילט את העיר, כי הוא אומר: פרנסתי מן השמיים, ואיני נבהל; היצר הרע הוא הפחדות, והקדוש ברוך הוא יעזור לי. ואילו מי ששומע ונבהל, נופל שדוד עוד לפני שהיצר ירה ירייה אחת, עוד לפני שהוכיח שיש לו כוח בכלל. כי היצר הרע שעווה הוא; היצר הרע הפחדות, היצר הרע אשליה, ואין בו ממש.
ועתה, אדם שהתגבר והצליח - מה זה אומר לגבי המלחמה הבאה? שום דבר. במלחמה הבאה יבוא היצר כדרכו עם מצודים וחרמים, יאיים על העיר וישמיע אמרי רהב, ושוב ייבהל האדם מחדש - "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא". שכחת מהיצר הטוב? שכחת מהפעם הקודמת, שגם אז הבהיל אותך כל כך ולבסוף התברר שלא כצעקתה, שהכל היו הפחדות בלבד? זו דרכו של היצר: בכל פעם ופעם המאבק מתחדש, ואין מצב שניצחת ותו לא - כמו זבוב שאינו מפסיק לחזור.
היצר הרע שקר, ודרכו שקר. וכתוב: הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא יצר הרע. ומה אנו עושים? תוקעים בשופר בראש השנה כדי להפחיד אותו - אומרים לו: בא משיח, ויתקע בשופר גדול, והשטן נבהל ומתבהל, עד שמשתתקות ונסתמות טענותיו. ושואלים: וכי לא ראה כבר שכל שנה תוקעים ואין משיח בא? הוא יודע שאין זה שופרו של משיח, ואיך הוא נבהל מחדש בכל שנה? אלא שתפקידו של היצר על האדם הוא להשכיח ממנו ולשקר אותו; וכיוון שמהותו שקר, אפשר לשקר אותו בקלות, וכיוון שמהותו שכחה, הוא עצמו שוכח בקלות. ובכל שנה ושנה הוא נבהל מחדש ומפחד שיבוא משיח. בדרך שבה הוא עובד עלינו ומרמה אותנו, בדרך זו עצמה אפשר לעבוד איתו - גוזלים את החנית מיד המצרי.
וזו דרכו של עולם, וכך יצר הקדוש ברוך הוא את המציאות, כדי שיגיע האדם על ידה לעבודת השם, להתגברות ולהתמודדות. אילו היה נוקאאוט אחד וגמרנו - מה נשאר לאדם לעשות בעולמו? אין מאבקים, ניצחת ונגמר. אלא שהמאבקים חוזרים משום ש"אדם לא זכר": בעידנא דיצר הרע לית דמדכר ליה ליצר הטוב, ואין האדם זוכר שכל אותו יצר הרע כולו אשליה. נפלא מאוד ביאורו של רבי שלום שבדרון, זכר צדיק לברכה.
פסוקים אלו פותחים בחכמת עורמה - חכמת הרמאים שמערבים מים ביין ומטים את המאזניים - וממשיכים בשבחה של החכמה האמיתית: "טובה חכמה מגבורה". במשל העיר הקטנה שהמלך הגדול סבב אותה, ואיש מסכן וחכם מילט אותה בחכמתו ואיש לא זכרו, דרשו חז"ל את נח, יוסף, יהודה, משה ומתן תורה, ואת מלחמת האדם ביצרו. הרס"ג לימד שהחכמה מצילה מה שלא יעשו הצבאות; המלבי"ם לימד שהעיר היא הגוף, אנשיה המעטים הם כוחות הנפש, והחכמה היא הממלטת אותם מיד היצר. ורבי שלום שבדרון השיב על כל התמיהות: המלך הגדול עומד בחוץ עם מצודים וחרמים ואינו נכנס, מפני שכל כוחו הפחדה ולוחמה פסיכולוגית, מלכי שעווה ותמונות מרצדות; אין לו כוח אלא במה שאדם פותח לו - "לפתח חטאת רובץ". החכם מתבונן ומסיק: מי שעושה רעש רב, סימן שאין בו ממש, ובחשיפת התרמית די כדי למלט את העיר. ומאחר ש"אדם לא זכר", המאבק מתחדש בכל פעם - וזה עצמו רצון הבורא, שיעמוד האדם בהתמודדות, יכיר שהיצר אשליה, ולא ייבהל מאמרי הרהב שלו.