לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ׃
אלו דברי הכסילים: הכול בסדר, הקדוש ברוך הוא כבר רצה את מעשיך, הוא ממש אוהב אותך, לך תהנה מן החיים. וכך ממשיכים הם:
בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר׃
רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה׃
זהו כל הטיעון: בין אם תזכה ובין אם לא תזכה, בשאול לא ידרשו ממך חשבון. תעשה מה שבא לך, אין מי שיבקש ממך דין וחשבון. עד כאן דברי הכסילים.
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם׃
כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם׃
בפסוק הזה, אומר הרידב"ז, בא שלמה לסתור את טענתם. שלמה אומר להם: ראיתי שההשתדלות של האדם אינה מועילה כלום לענייני העולם הזה, ובסופו של דבר המוות אורב לכולם, ואין אדם שיכול להינצל ממנו, לפי שהאדם הוא כדגים שנאחזים במצודה רעה וכציפורים האחוזות בפח. אין מי שלא ניצוד באותה מצודה, ואין מי שלא נלכד באותו פח, ולכן בסופו של דבר הכול יבוא לידי דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא. וכבר אמרנו שבית הקברות נקרא "בית מועד לכל חי", ששם יתוועדו בסוף כל החיים. ואם אתה חושב לחטוף ולעשות ככל העולה על רוחך, בא שלמה ואומר: לא ידע האדם את עתו, זה יבוא בפתע פתאום, ואז תראה שלא השגת מאומה. מה נשאר לך מכל זה?
רש"י מסביר: "כדגים שנאחזים במצודה" - כדגים גדולים שנאחזים במצודה גרועה וחלשה. יש כאן מעין פלא: כדי לתפוס דג גדול היינו בטוחים שצריך רשת גדולה ומצודה גדולה, ובא הכתוב ואומר שאפילו מצודה גרועה וחלשה תופסת אותם. חז"ל אומרים שזו חכה, שאינה אלא כמין מחט, ודג גדול נלכד בה. אתה רואה דג ענק, ובמה תפסו אותו? במחט, בקרס קטן שאינו אחד חלקי אלף מגודל הדג. "מצודה רעה" פירושה מצודה גרועה, מצודה חלשה, ובכל זאת בכוחה ללכוד דג גדול.
והגמרא שואלת: וכי יש מצודה רעה ומצודה טובה? אלא זו חכה, לפי שיש לך מצודה שצדה בים ולא ביבשה, או ביבשה ולא בים, אבל החכה צדה בים וצדה ביבשה, שיורדת לגרונו של דג וחונקתו. ההגדרה הזו אינה ברורה לגמרי, שהרי החכה אינה חונקת את הדג כידוע, אלא נתפסת לו בחיך ובכך מרימה אותו. אפשר שהכוונה שבסופו של דבר הוא נחנק על ידה, ואולי מדובר היה שם בכלי ציד מסוג אחר שמבצע ממש חניקה של הדג.
"כהם יוקשים בני האדם" - כמו הדגים, כך נכשלים בני האדם. מהו "כהם"? אומר רש"י: במכשול קטן וחלש, כמו המצודה הרעה וכמו הפח, נכשלים בני אדם בעת פקודת רעתם. כשמגיע זמנם ליפול, הם נופלים בפתע פתאום בדבר קטן. וזה נראה לעין: אדם שהתמודד עם מחלה קשה עשר שנים ושרד, ויום אחד באה דלקת ריאות קטנה, אשפזו אותו, הסתבך, והאדם הלך. הנה מצודה רעה - דבר קטן, קרס קטן, וזה מה שלקח אותו. כדבר המשורר: הכול בגלל מסמר קטן. דווקא בדבר הפעוט הזה יוצא אדם מן העולם.
האלשיך הקדוש מסביר שיש רעה חולה לאדם, וגם למגיעים לזקנה, גם לאותם שזכו ברוך השם להאריך ימים: "שלא ידע האדם את עתו". הדבר הגרוע ביותר מבחינת האדם הוא שאינו יודע מהו הזמן שבו יאספו אותו.
כל מי שהמתין פעם לאוטובוס יודע מהי המתנה מורטת עצבים. הדור של היום אינו יודע זאת: יש לו בסמארטפון את זמן ההגעה המדויק, והוא יודע לפי ה-GPS היכן בדיוק האוטובוס נמצא, העיקר שלא יהיה בלחץ ויהיה רגוע. פעם אדם היה עומד ומסתכל אל האופק. מספרים על רבי אליהו לופיאן שהמתין פעם לאוטובוס בכפר חסידים למעלה משעה, והאוטובוס לא הגיע. נעמד להסתכל מעבר לגבעה אם רואים את האוטובוס מרחוק, ומיד הוכיח את עצמו: חוסר סבלנות היא מידה רעה. והתיישב. וכי אם תעמוד הוא יגיע מהר יותר? יש לך נסיעה חלופית, רכב אחר? בכל מקרה תיאלץ להמתין, וגם אם דילג אוטובוס תמתין לבא אחריו. מי מאיתנו חשב על זה אי פעם בשעה שהוא מסתכל אל האופק לחפש אוטובוס? כך אנשים גדולים עובדים על עצמם בכל עניין ועניין ומתקנים את עצמם.
על כל פנים, הדבר הגרוע ביותר מבחינת האדם הוא שאינו יודע מתי הוא צריך להיאסף מן העולם, ואת זה ביקש דוד המלך לדעת: "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא".
ואומר האלשיך שהוא תוכחת מגולה לכל אדם, לפי שעל ידי כן מתעצלים בני אדם לחזור בתשובה. אילו היה יודע שנותרה לו שנה, חצי שנה, עשר שנים, כל פרק זמן שהוא, היה מתעורר. אבל בפועל אדם מגיע לזקנה ועדיין מתעצל לשוב, באומרם "עוד חזון למועד", כי רחוקה המיתה בעיניהם. ובאופן שגם אם יחיה שבעים שנה, המיתה תבוא עליו פתאום.
"ימינו בם שבעים שנה" מדבר כנראה על דורות שחיו פחות. אנחנו ברוך השם בדור של אריכות ימים, עם התקדמות הרפואה וחסד השם עלינו. אומרים שלפני חמש מאות שנה גיל הפטירה הממוצע היה ארבעים, אבל אין זה אומר שאנשים מתו בגיל ארבעים, אלא שהיו רבים שמתו בקטנותם ממחלות וממגפות, ופגיעת הילדים הורידה את הסטטיסטיקה. בכל אופן ודאי שתוחלת החיים הייתה קצרה יותר. ואף על פי כן, אדם מגיע לגיל שבעים ושמונים, ואם פתאום מגיע מלאך המוות הוא מופתע: באת בלי הזמנה? קיבלת עשר שנים פור, ואתה עוד מתלונן? נתנו לך בונוסים ואתה מתלונן? אלא שזו המציאות: גם בגיל תשעים האדם מופתע, כי "לא ידע האדם את עתו".
על ידי כך אדם משכיח מעצמו את המוות. וכבר דיברנו שהמציאות הזאת שברא הקדוש ברוך הוא באדם היא חסד עמו, שישכח את המוות, שכן אילו היה זוכר אותו תמיד היה חי בדיכאון: למה לעשות, למה לבנות, הרי עוד מעט צריך לעזוב. היה חי בצער ובעוגמת נפש. מנע זאת הקדוש ברוך הוא ממנו, השכיח ממנו את המוות ונתן לו את ההרגשה שכותב הזוהר: "אזיל בר נש בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא וישתאר בגוויה לדרי דרין" - אדם הולך בעולם ובטוח שהעולם שלו והוא יישאר בו לנצח. וזו, אומר האלשיך, הצרה הגדולה ביותר של האדם.
ויש אומרים בלבם: כאשר אראה את עצמי נוטה למות, כשאראה שמלאך המוות מתקרב, מיד אתוודה ואשוב מדרכי הרעה, ואל יקראהו יקבל תשובתו ויחפצהו. הקדוש ברוך הוא יקבל את תשובתנו, רגע לפני נעשה תשובה והכול יהיה בסדר, ובינתיים תן ליהנות ואל תלחיץ.
על כך אומר האלשיך שלפעמים אדם כלל לא יזכה להתוודות, שכן תבוא עליו אזכרה החונקת את גרונו ולא יוכל להתוודות. לכאורה הדבר מפליא: וכי אין הווידוי עניין של לב? בפשטות, "דכוחו ימחה דברים", צריך להוציא בפיו "אשמנו בגדנו". אבל אם אדם מנוע מלדבר, למשל שהוא מחובר למכונת הנשמה, והוא מהרהר תשובה בלבו, האם אין בכך די? ייתכן שצריך וידוי דווקא בחיתוך שפתיים, ואם לא חתך בשפתיו אין לזה גדר של וידוי. על כל פנים אומר האלשיך: ייתכן שתבוא עליו חלילה אזכרה שחונקת את גרונו ולא יוכל להתוודות.
ועוד הוא אומר: גם אם יוכל לדבר ולהתוודות, לא בתשובה כזו בחר יה, שכן תשובה זו באה מאימת מוות. כשמצמידים לך אקדח לרקה ואתה אומר "ריבונו של עולם אני חוזר בתשובה", וכי זו תשובה? אינה דומה למי שמקדים תפילה לצרה.
על כן אומר האלשיך: צר לי עליך אחי שתתרפה מלשוב ומלתקן מעשיך עד עת מוות. הנה "לא ידע האדם את עתו" - חזור בתשובה היום, כי אינך יודע מה יקרה מחר, ואל תאמר אתוודה כשיגיע מלאך המוות. שהרי הקורה לאדם הוא אחד משניים: האפשרות הראשונה - "כדגים שנאחזים במצודה רעה", כחכה התופסת את הדג בפיו, ולפעמים אדם מת במיטת אזכרה, במיטה של חנק, ואינו יכול לחתוך את הדיבור בפיו, ויוצא מן העולם בלא תשובה. ואם תאמר, נדיר שאדם אינו יכול לדבר לפני מותו, אחד מני אלף, ואין לחשוש לכך - על כן ממשיך שלמה: "וכציפורים האחוזות בפח".
הציפורים האחוזות בפח, כשהן כבר נתונות בתוך פח היקוש ובתוך המכלאה שאליה נכלאו, מצפצפות. וכך גם אתה רוצה לומר: כשאגיע אל הפח אצפצף, אז אהגה, אז אתוודה. אומר האלשיך: אין די בכך. וכי לציפורים המצפצפות ובוכות בתוך הפח זה מועיל? זה כרטיס בכיוון אחד, גמרנו, זה לשחיטה, ולא יעזור להן דבר. אילו צפצפת קודם, אולי היית מצפצף ובורח, אבל לצפצף עכשיו כשאתה כבר בתוך הפח - זה מאוחר. כלומר, גם אם תוכל להתוודות, זהו וידוי מאוחר, וידוי לאחר שכבר נלכדת, כשהשטן כבר עומד להוציאך מן העולם. כשלא היית אחוז שתקת, וכשנאחזת אתה עושה תשובה - אין זו תשובה שלמה להינצל מיד שאול, ולא ייעדר מהם דינה של גיהינום זמן מה. מה שאין כן אילו שבת מקודם, בכל יום ובכל שעה, אז הייתה תשובתך מתקבלת באמת. וזהו "כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום": או שהוא נאחז במצודה רעה ואינו יכול להתוודות, ואם יכול - הרי הוא כציפורים האחוזות בפח, שמצפצף כשכבר מאוחר.
המלבי"ם מפרש, וכזכור בפסוק הקודם הסתיים העניין בקושי: "כי עת ופגע יקרה את כולם". "עת" הוא דבר קבוע, ו"יקרה" הוא מקרה, ואיך מתחברים שני הביטויים האלה? על כך בא שלמה כאן ליישב. אמנם זו עת מחויבת, שאין אדם יכול לשנותה, כשם שאינו יכול לשנות עת של קיץ וחורף, אבל מצד אחר אינה דומה לשאר העיתים. כשמדברים על השמש, אין אדם מתאר לעצמו שהשמש תגיע קודם זמנה; יש לה עת קבועה, זמן מיועד, ואין חשש שתקדים או תאחר. אבל העת של קץ האדם אינה מוגבלת לזמן ידוע, ובכל רגע נדרש האדם לעשות תשובה כי אינו יודע את עתו, ולכן היא דומה אצלו למקרה הבא בפתאומיות.
להמחשת הדברים מביא המלבי"ם את שתי הדוגמאות: דגים הנאחזים במצודה רעה וציפורים האחוזות בפח, ובכל אחד מהניצודים הללו יש גריעות אחרת. "מצודה רעה" - אמרו חז"ל שהיא חכה. בכל שאר המצודות הדג יוצא חי: כשצדים בסלים, נותנים בתוכם לחם וכדומה, נכנסים דגים רבים, מרימים את הסל והמים יוצאים; וכן ברשת. בכל אלו הדג יוצא חי, ואחר כך או שמשאירים אותו בחוץ עד שמתייבש ומת, או שנותנים לו מכה בראש. אבל החכה נוקבת את לחייו ומביאה אותו למיתה משונה, ולכן נקראת "מצודה רעה": היא מוציאה אותו כשהוא כבר מנוקב ומת. ומאידך גיסא יש גריעות בדרך צידת העופות, שהעופות באים אל המצודה בעצמם: שוטחים להם גרעינים ודגן ברשת, והעוף פוסע ונכנס פנימה מרצונו ואז נלכד.
וכך בדיוק אצל האדם ישנם שני מיני הרעות הללו. האחד - "כדגים שנאחזים במצודה רעה": באמת מר המוות לא היה כה מר, אלמלא שפעמים רבות אדם מת במיטה משונה, מתוך חולאים ומכאובים, כדג הנאחז במצודה רעה. והשני - "כציפורים האחוזות בפח": לפעמים אדם רץ בעצמו לאסוף הון ולהשיג הישגים כלכליים, ואינו יודע כי בנפשו הוא, שהדבר יביאהו לידי סכנה ולידי מיתה. יש אנשים שכדי לחסוך כמה שקלים נכנסים לכפר ערבי לתקן את הרכב, ואחר כך עושים תיקון לנשמות הנפטרים, השם יצילנו. ובשביל מה? בשביל עניין של פרנסה סיכן אדם את עצמו. וכן עיתונאים: בכל שנה מפרסמים כמה מהם מתו באזורי קרבות. למה? כי הוא חייב להביא אייטם שיפתח את מהדורות החדשות, ובנפשו יביא לחמו; הולך למקומות מסוכנים, או שנשבה או שנהרג בלב הקרב. הרי זה כציפור הנמשכת אל הגרגירים, וכך אדם נמשך אחר פרנסתו ומביא בזה את מיתתו. ועל זה נאמר: "כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום".
ודאי שהעת המחויבת לבוא על האדם אי אפשר להימנע ממנה, אלא שהיא נהפכת אצלו למקרה מפני שהיא באה פתאום. העת קבועה, אבל אצל האדם זה "מקרה", זה "פתאום". אצל הקדוש ברוך הוא נקבע מהו עתו של אדם, ורק אצל האדם זה תמיד בגדר מקרה והפתעה. וכשאדם נפטר, אצל קרוביו זה תמיד פתאום. יש מקרים שבהם אנשים סבלו ממחלות והיו כבר בהנשמה וסחבו מיום ליום, אבל באופן הרגיל, אצל רוב בני האדם זה גדר של "פתאום", לפי שהאדם אינו מתכונן ואינו לוקח זאת בחשבון.
רבי ישראל סלנטר אמר: כל ימיו, כל החיים, צריך אדם ללמוד איך למות. פירושו של דבר, המיתה היא הפרידה, היא סוף שירת חייו של האדם, ואם לא למד זאת - אוי לו ברגע מיתתו.
כבר אמרתי לכם פעם מה שכתוב בספרים, שהמיתה הקשה ביותר היא מיתת צמא, כמו שנאמר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם יזובו מדוקרים". ולכאורה, הרי גם במיתות אחרות יש צער, מדוע דווקא זו ניתנה כדוגמה? ראיתי פעם הסבר נפלא: כמה נורא הוא המצב שברגעיו האחרונים של האדם מה שרץ לו בראש הוא כוס מים קרים. זה מה שקורה למי שמת בצמא - כל מעייניו נתונים בטיפת מים. אתה עומד רגע לפני סוף חייך, לפני המפגש עם ריבונו של עולם, אולי משהו לקראת זה? אבל זה אינו מטריד אותו. איני בא בקובלנה, אני מתאר מציאות, ולכן זו המיתה הקשה ביותר. מה שאין כן במיתה אחרת, שלפחות ראשו של אדם פנוי לחשוב על כך שהוא עומד להיפטר מן העולם.
ומכיוון שהזכרנו את רבי ישראל סלנטר ואת דבריו שאדם צריך כל ימיו ללמוד איך מתים, מספרים שלעת פטירתו היה עמו אדם שסעד אותו. וכחצי שעה לפני שנפטר ישב רבי ישראל והסביר לו שמה שאנשים מפחדים מן המוות אין בו ממש, ואין שום חשש ופחד להיות עם גופתו של אדם, שהרי אין בכוחו להזיק, וכל החששות הללו דמיונות הם. כך ישב והסביר לו במשך חצי שעה. וזה כל כך מתאים לכל תהלוכות חייו: שלא ייכנס אותו אדם לפחד ולבהלה כשיימצא ליד המת, אלא יהיה רגוע. חברו היה יקר לו כל כך, שבזה חתם את שירת חייו, וזה מלמד על כל צורת חייו של רבי ישראל סלנטר.
מכאן אנו למדים שהמציאות שבה אדם נפטר מן העולם היא מציאות שצריך להתכונן אליה כל הזמן ולחיות עמה. ואמנם זו "עת" קבועה, אבל אצל האדם זה תמיד יהיה מקרה, תמיד זה יבוא בהפתעה.
רבי אליהו לופיאן מביא בשם רבי איצל'ה בלאזר על "לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה": כשדג ניצוד ברשת, מה הוא חושב? שעכשיו נגזרה עליו רעה, שעכשיו נגזרה עליו כליה. אבל לאמיתו של דבר, ממתי הוא נלכד? כבר מן השעה שהדייג ארג את הרשת. הרשת נעשתה בעבורך, אדוני הדג, וכבר מאז חייך תלויים על בלימה. האדם אינו יודע מה קורה עמו, ואם אינו חוזר בתשובה אוי לו; אבל תמיד צריך לזכור שהמצודה הזאת מוכנה מקדם.
והדברים מתאימים מאוד למה שאומר הראב"ד. הרי כתוב שבראש השנה נגזר על האדם אם יחיה או ימות, ושואלים הכול: איך ייתכן? אתה רואה אדם שנידון כצדיק וחי, ומאידך רשעים שחיים שנה אחר שנה. ויש שרצו לתרץ שמדובר בדין העולם הבא, ועוד הסברים רבים מפני הקושי הזה. אבל לראב"ד מהלך נפלא: "נגזרה עליו מיתה" אין פירושו שימות היום. נניח שנגזר על אדם לחיות שמונים שנה, ובא ראש השנה שבו מצבו גרוע ונגזרה עליו מיתה - פירושו שהורידו לו שנתיים וימות בגיל שבעים ושמונה. בראש השנה הבא הורידו לו עוד שנה, ובשנה שלאחריה עוד שלוש שנים, לפי חשבונות שמים. ולבסוף האדם מת בגיל שישים ושתיים, והמיתה הזאת לא נגזרה עכשיו, אלא הוא נאחז במצודה רעה מקדם. המצודה תופסת אותך כבר מגיל עשרים, מחסרת לך שנים וחודשים, ורק כשהגיע לשישים ושתיים הגיע הזמן לפי השנים שחיסרו לו. זהו "נחתמים למיתה" - לא שהמיתה חייבת להיות עכשיו, אלא שנחתם שימות טרם זמנו, ובכל פעם מקצצים לו עוד פרק זמן.
וזה עומק הלשון "נאחזים במצודה רעה": הם נאחזים כבר מראש. האדם אינו שם לב לעוונותיו, שמגיל צעיר הוא חוטא, ואותם עוונות אוחזים בו מאז. אין זה בא ברגע פתאומי. הדג חושב "עכשיו ניצודתי", ובאמת לא עכשיו ניצודת: את הרשת הזאת תופרים לך כבר שנים.
הדברים מזכירים את המעשה שהיה בזמנו של רבי ירוחם ממיר. אוטובוס שהסיע פועלים לעבודה עבר על גשר, ובזמנם היו גשרים מעץ, והגשר קרס וכל מי שהיה בתוכו מת, כארבעים או חמישים איש. כל השיח בישיבה סבב סביב הפרשה הזאת, וכל אחד החל להביע דעות: אחד אמר שהטעות הייתה של הנהג, שלא נכנס בשוונג, ואילו היה נוסע מהר יותר היה עובר את הגשר; אחר טען שהאשמה בממשלה, שאינה עורכת בדיקות תקופתיות לגשרים, ולכן הגשר קרס; ועוד ועוד טענות מדוע נסעו ולמה נסעו.
בעניין התחזוקה של הגשרים, כבר סיפרתי לכם פעם על השר הרומני והשר הרוסי. השר הרומני ביקר אצל השר הרוסי וראה אותו בווילה יוקרתית, ושאל: מניין זה? הרי לפני שנתיים לא היה לך כל זה. הראה לו הרוסי גשר מחוץ לעיר ואמר: בגשר הזה היה אמור להיות חמישים טון ברזל, ויש בו רק עשרים וחמישה. חזר השר הרומני למדינתו, ולרומנים אין צריך להסביר את העבודה, ותוך זמן קצר הייתה לו וילה פי ארבע עם בריכת שחייה. בא הרוסי לבקר, ועיניו יוצאות מחוריהן: מה זה? הביאו אל החלון ואמר לו: אתה רואה את הגשר? אמר לו: לא. אמר לו: היה צריך להיות שם גשר.
על כל פנים, לרבי ירוחם ממיר הפריע מאוד המבט המגושם הזה, ומסר שיחה בישיבה: איך מדברים כך? אלו דיבורים של חוסר אמונה. אילו היה אדם יודע, היה אומר לעצמו שכבר בראש השנה נכתבו שמותיהם של כל האנשים שאותו אוטובוס אסף, שפלוני ואלמוני וכולם יתקבצו למקום אחד, ושם יגיע עתם. ובכל מקום שתחקרו תשמעו שפלוני החמיץ בדיוק באותו יום את האוטובוס, ואחר דווקא נדחף ובמקומו הורידו מישהו אחר. בקיצור: כל מי שנרשם למעלה שעליו להיות באוטובוס הדמים - היה שם, והקדוש ברוך הוא קיבץ אותם למקום אחד ושם הוריד את נפשם שאולה. כך מסתכל אדם מאמין על הדברים. לא הגשר שאינו מתוחזק, ולא נסע מהר או לאט - כל אלו הבלים, זהו מבט גויי. מבט יהודי אמוני יודע שכל מה שקורה קורה בהשגחה מלאה, והכול כתוב מראש.
וזהו שאומר רבי אליהו לופיאן בשם רבי איצל'ה בלאזר: זו המצודה. תדע לך שבמצודה ניצודים כבר קודם, לא ברגע אחד. לאדם נדמה שהכול קרה בשנייה, ובאמת המצודה נארגה הרבה קודם לכן. ואילו היה אדם מבין את הדברים כראוי, היה חוזר בתשובה ומתעורר מבעוד מועד, כדי שלא להילכד במצודה.
שלמה המלך משיב לדברי הכסילים הקוראים לאדם ליהנות ולחטוף, בטענה שאין מי שידרוש ממנו חשבון: אין אדם שאינו ניצוד בסופו של דבר, ו"לא ידע האדם את עתו". לפעמים נלכד האדם כדג בחכה - במכשול קטן וחלש, במיתה משונה שאינה מאפשרת לו אפילו להתוודות; ולפעמים הוא כציפור הנכנסת מרצונה אל הפח בעקבות הגרגירים של הפרנסה, ומצפצפת רק כשכבר מאוחר. העת קבועה אצל הקדוש ברוך הוא, אך אצל האדם היא תמיד הפתעה ומקרה, ולכן צריך אדם לחיות עם ידיעה זו כל ימיו, כדברי רבי ישראל סלנטר שכל החיים צריך ללמוד איך למות. וכדברי רבי איצל'ה בלאזר והראב"ד: הרשת נארגת הרבה לפני הרגע האחרון, והעוונות אוחזים באדם מזמן. המסקנה אחת: לשוב היום, בכל יום ובכל שעה, ולא להמתין לצפצוף המאוחר שבתוך הפח.