בחלק זה של פרק ט' עובר שלמה המלך מן ההתבוננות בַּמוות ובחוסר הוודאות שבחיים, אל העצה המעשית: ניצול מלא של הזמן והכוחות בעולם הזה. שני הפסוקים שלפנינו - "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ" ו"שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ" - הם שני צדדים של מטבע אחת: מצד אחד תביעה לעשות בכל הכוח, ומצד שני הכרה שאין האדם שולט בתוצאות, ושהכול תלוי בעת ובפגע ובתפילה.
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחׇכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה׃
רש"י מפרש: "כל אשר תמצא ידך לעשות" - לעשות את רצון קונך, כל עוד אתה בכוחך. כשאתה עדיין צעיר, בריא וחזק, ויש בך כוחות לעבוד את השם - נצל אותם. אל תסתפק במועט ובניצול מינימלי, אלא בניצול מקסימלי: כל מה שידך מוצאת לעשות מרצון קונך, בעודך בכוחך - עשה.
והמשך הפסוק: "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". אומר רש"י: אין שם מעשה ודעת וחכמה לזכותך משתמות. שם אין ללמוד, שם אין להוסיף דעת. וכבר אמר החפץ חיים שכל אדם ישתדל לעבור לפחות פעם אחת בחייו על כל התורה - על הש"ס, על הבבלי ועל הירושלמי - לפחות פעם אחת. מדוע? כי שם למעלה אין לומדים דברים חדשים. מה שלמדת כאן - יוסיפו לך שם ויעמיקו לך, אבל דברים חדשים אין לומדים. וזהו: "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" - שם אי אפשר להוסיף, ההוספה היא רק כאן. ומה שתלמד כאן - ילמדו אותך שם בעומק.
ופירוש שני ברש"י: "אין מעשה ודעת וחכמה בשאול" נאמר כלפי הרשעים, ו"לא חשבון" נאמר כלפי הצדיקים, והמקרא מסורס. כלומר: כאשר ייתנו החוטאים דין וחשבון, אתה - שמילאת את חובתך - לא יבואו עמך בחשבון. ביחס לרשע: אינך יכול עוד להוסיף מצוות שם. וביחס לצדיק: לא יעשו עמך שם חשבון על מה שלא עשית, שהרי עשית את הכול, ואתה זך ונקי, כי מילאת את כל חובותיך כאן בעולם הזה.
ומוסיף רש"י: מי שירצה לבאר את הפסוק בלא סירוס, כמשמעו - "חשבון" לשון מחשבה. כלומר: איזו עוד מחשבה יש לך שם כדי להיפטר מן הדין? אין שם חשבון. בלשון פשוטה: כאן בעולם הזה אפשר להמציא המצאות ולספר סיפורים, הכול טוב ויפה, אבל שם למעלה מה תאמר?
וכך היה דרכם של גדולים ומשגיחים וראשי ישיבות: כשהיו מוכיחים בחור, והוא היה מתחיל באופן טבעי לתרץ תירוצים, היו אומרים לו - בפרט בישיבה גדולה ובבחורים מבוגרים - אינך צריך לתרץ לי תירוצים. רק תחשוב לעצמך, ואינך צריך אפילו לומר לי מה אתה חושב: האם התירוץ הזה תקף בבית דין של מעלה? האם לפני ריבונו של עולם היית עומד ומתרץ כך? עשה חשבון לעצמך. ואם אדם קצת אמיתי, הוא יודע שתירוצים דחוקים אפשר לספר לאשתו, אבל בשמיים הקדוש ברוך הוא בוחן לב וכליות ויודע כמה אדם יכול; ויודע שבמקרים אחרים, כשהדבר באמת היה חשוב לנו, התאמצנו ועשינו - וכאן פשוט לא היה מספיק חשוב, ולכן לא התאמצנו. זהו "חשבון" לשון מחשבה: שם אין חכמות וחשבונות כיצד להיפטר מן הדין. רק כאן. כאן בעולם הזה תחשבן חשבונות - עוד מצווה, עוד מעשה טוב, עוד התקדשות - וכל החשבונות הללו יובילו אותך לזכות בדין שמיים.
האלשיך שואל: לכאורה הפסוק כפשוטו נראה כמתיר את הרצועה - "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", בלשוננו: עשה מה שבא לך, "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך". אלא שהוא מבאר על פי דברי חז"ל, שכאשר הצדיק נפטר - "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה": גם הצדיק עובר דרך הגיהנום. ולמה? כדי להוציא משם נשמות. הוא עובר ואינו ניזוק, אלא עובר כדי להעלות משם נשמות הקשורות בשורש נשמתו.
ולפי זה מפרש האלשיך: "כל אשר תמצא ידך לעשות" - להוציא נשמות מן הגיהנום, "בכוחך עשה" - בכוח המצוות שלך. כי "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה": בשאול עצמו אין מצוות, ואם כן במה תוציאם? רק בכוח המצוות שעשית כאן. לכן הרבה במצוות, כדי שיהיה לך כוח להוציא את אותן נשמות מן השאול אשר אתה הולך שמה.
בדרך זו מבאר המהרש"א את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה. ולכאורה מדוע? הרי הוא כבר רואה שמוליכים אותו לגיהנום! אלא שהוא אומר לעצמו: לא ולא, אותי מוליכים עכשיו רק כדי לאסוף את הנשמות הקשורות בי ולהכניסן עמי לגן עדן. איזו אשליה: על פתח הגיהנום הוא עדיין בטוח שהוא בא כצדיק יסוד עולם, ושתכף יפנו לו מקום למעלה, ושהוא בא רק כדי לאסוף עמו נשמות לגן עדן. כאן הוא היה "באבא גדול", עשה רושם על כולם, ולכן הוא בטוח שגם שם קונים את כל ההצגות והמשחקים שלו. ובא הכתוב ואומר לך: שם למעלה לא יועילו תירוצים ואין הסברים. הצדיק - אותו מכניסים לגיהנום רק כדי לאסוף נשמות של רשעים, אבל מי שאינו כזה - נכנס לשם לשנים ארוכות.
וכבר הזכרנו את דברי הבן איש חי: כתוב שכשהצדיק מגיע ליד הגיהנום הוא נבהל. הוא אינו יודע שזו רק דרך מעבר, והוא סבור שמכניסים אותו לשם. הרשע בטוח שזה רק מעבר, אבל הצדיק - שכל ימיו תבע מעצמו - בטוח שלוקחים להכניסו לגיהנום, והוא נבהל. ורק אחר כך הוא רואה שמעלים אותו משם עם הנשמות הקשורות בשורש נשמתו, ואז הוא נרגע.
ומדוע עושה לו הקדוש ברוך הוא כך? מסביר הבן איש חי: הצדיק מעולם לא עבר עבירה במעשה, אבל "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" - ייתכן מאוד שהיה לו הרהור עבירה. הרהור עבירה פירושו שהרהר לעבור עבירה, ורק ברגע האחרון עצר את עצמו. בפועל לא חטא, אך ההרהור היה. אומר הקדוש ברוך הוא, כביכול בלשוננו במרכאות כפולות ומכופלות: אתה הבהלת אותי - נראה היה שאתה עומד לעבור עבירה, אתה מהרהר כיצד לעבור, ורק ברגע האחרון הרגעת את ריבונו של עולם שלא עברת. מידה כנגד מידה: מביאים אותו לפתח הגיהנום ומכניסים אותו פנימה ומבהילים אותו - "אוי ואבוי, עומד להיות בגיהנום" - ואחר כך הוא רואה שרק מוציאים אותו משם והוא נוטל עמו את הנשמות הקשורות בו. כיוון שלא עשית עבירה בפועל, אין מגיע לך גיהנום בפועל; אך כיוון שיצרת בשמיים בהלה, כך גם לך יוצרים בהלה - וזה תיקונך.
ממשיך האלשיך: הדבר הזה גורם פחד לצדיק, שמא תתעורר עליו מידת הדין מאיזה דבר שחיסר משלמותו. זהו פחדו: אם אני כבר נמצא בגיהנום, פתאום תימצא קטגוריה על דבר דק שהיה לי בעבר, ויאמרו - הרי הוא כבר כאן, נשאיר אותו. כאן הסכנה גדולה יותר, וכמאמר הגמרא "נפל תורא, חדד לסכינא": כשנפל השור וחלה, אומרים חדד מהר את הסכין, כבר אין צורך להפילו, הוא כבר נפל. וכך גם באדם שנפל למשכב - קשה להוציאו משם וצריך זכויות רבות; כל עוד הוא בריא, שיתפלל עכשיו, כי קל יותר לשמרו בבריאותו.
ולכן אמר רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח) שאיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי - שמא מוליכים אותי דרך הגיהנום, ושמא בסוף אישאר שם מחמת קטרוג דק מן הדק. דוד המלך, לעומת זאת, אומר האלשיך, לא ירא מזה כלל, והיה מתפאר בבטחונו ואומר: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".
על פי יסוד זה מבאר האלשיך את המשך הכתוב. שמא תאמר: כל מה שאתה מזהיר אותי להתעסק בתורה ובמצוות - לא יסכון לי כל זה, שהרי אין קץ לקיום המצוות. עמל התורה והמצוות ועבודת השם אין להם קץ, ואין אדם בעולם שיכול לומר "השלמתי את עבודתי". תמיד יש אפשרות להוסיף, תמיד אפשר להתקדם, תמיד יש מקום למעלות גבוהות יותר.
ואם כן יטען אדם: מי הוא זה שיצא מן העולם ותרי"ג מצוות בידו, או כל חכמת התורה בידו? ולא חציה ולא אחד מני אלף, כי אין לה סוף וקץ - כשם שהקדוש ברוך הוא שיצרה אין לו קץ וסוף, כך גם חכמתו. ואם אעבור דרך הגיהנום, יתבעו ממני לא רק את מה שיכולתי, אלא גם דברים שהם מעבר לכוחותיי, שהרי התביעה משמיים היא בלא קץ, ותמיד יימצא מה לתבוע. וכבר אמרו בגמרא שאילו בא הקדוש ברוך הוא במידת הדין על אברהם אבינו - לא היה עומד. אברהם אבינו! ואם כן יאמר האדם: כמה נתאמץ וכמה נתייגע, הרי תמיד יימצא בי פגם ותמיד יימצא בי חיסרון - ובזה הוא מרפה את עצמו ומחליש את עצמו, ואומר: מה טעם להתאמץ.
על כך בא הכתוב ואומר: אל תירא. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך" - כפי יכולתך וכוח השתדלותך - "עשה", ואל תירא. למה? "כי אין מעשה וחשבון" - לא ישאלו ממך מעשה שתעשה תמיד מצוות, ולא את חשבון כל המצוות ולמה לא השלמת הכול, אחרי שעשית את אשר בכוחך. הכתוב בא להרגיע את האדם: אל תחשוב שהתביעה אינסופית. אמנם דרישות העלייה אינסופיות, אבל תובעים ומענישים את האדם על דברים שהיו בכוחו וביכולתו והוא זלזל בהם; אין מחפשים אותך ואין מדביקים בך עוונות שאי אפשר היה לתובעם ממך. "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו", ואינו תובע את האדם מעבר לכוחותיו. ולכן אל תחשוב שיאמרו לך למה לא השלמת את חשבון כל המצוות - אחרי שהוצאת ימיך במעשה המצוות, אינך מחויב להשלימן. כלומר: כל מצווה שבאה לידי ויכולתי - קיימתי, ולא זלזלתי בשום מצווה ולא דחיתי אותה; אינך מחויב להשלים בפועל את כל תרי"ג המצוות, שהרי יש מצוות שאין בכוחנו להשלימן.
וכבר כתבנו בעניין זה במשנת הגלגולים, שלצורך זה קיים הגלגול: פעמים רבות אדם משלים בגלגול מצווה שלא יכול היה לקיים קודם. נולדה לו בת תחילה - היכן יקיים מצוות פדיון הבן? יבוא בגלגול שבו ייוולד לו בן תחילה ויקיים. יש מצווה בתורה שהמגרש יגרש בגט, אחת מתרי"ג מצוות - והרי אדם חי טוב עם אשתו, וכי יגרשנה בשביל המצווה? היה אחד שבא ואמר לאשתו שיש מצווה של "מחזיר גרושתו", וחבל להפסידה, והוא סבל ממנה מרורות; אמר לה: בואי נגרש ונחזיר ונקיים "מחזיר גרושתו". ומובן שזה היה כרטיס לכיוון אחד בלבד, שלאחר ששילחה, שוב לא החזירה.
ואומר האר"י הקדוש, שמה שאדם צריך לבוא בגלגול נאמר רק על מצוות שיכול היה לקיימן ולא קיימן, שהיה בכוחו. אבל מצוות שלא היו ביכולתו - כגון שחי טוב עם אשתו ולא נתן גט, או שלא נולד לו בן אלא בת ולא קיים פדיון הבן - אינו צריך לחזור בגלגול, ודי לו שיבוא בעיבור. "עיבור" פירושו שנשמתו יורדת ומתעברת באדם שמקיים באותו רגע את המצווה, לזמן קצר, זוכה עמו במצווה, ויכולה לעלות למקומה; ואם תרצה יכולה להישאר בו ולזכות למצוות נוספות, אבל ברגע שיעשה עבירה אחת - תרגיש לחץ ותעזבנו. זו בחינה טובה הרבה יותר: אינו צריך לבוא לשבעים שנה, אלא בא לזמן קצר לזכות במצווה וכך נתקן.
כך גם, אומר האלשיך, אין שואלים ממך "דעת וחכמה" למעלה מכוחך: אם לא יכולת להשיג את הדעת ואת החכמה, והשגת כפי מידת התבונה שנתן בך הקדוש ברוך הוא - די בכך. אשר בכוחך לעשות - עשה, ומה שבתבונתך ובדעתך להשיג - השג.
ושמא תאמר: אם לא יעבירוני דרך שאול, אינני ירא; ואם כן למה בכל זאת מעבירים אותי דרך השאול? על כך אומר האלשיך: שים לב לטעמי המקרא. המילה "בשאול" באה בזקף גדול, וכאילו אומר לך: בשאול? על מה אתה מדבר? מזה אתה מתיירא? אין לך לחשוש. שכן כאשר מוליכים אותך לשאול - יש לך לפחד; אבל כאשר "אתה הולך שמה", שאתה הולך כדי להוציא משם נפשות הקשורות בשורש נשמתך - מה לך לפחד? לו נאמר "בשאול אשר יוליכוך שמה", שמוליכים אותך לתת דין וחשבון, היה מקום לפחד. אבל נאמר "בשאול אשר אתה הולך שמה" - אתה הולך על מנת להוציא נפשות אחרות ולהיטיב להן, ובזה ודאי אין לך סיבה לחשוש.
האמרי שפר הולך באותו כיוון של האלשיך, ופותח ביסוד: לא קל להיות יהודי. "זאת נודע לכל איש עברי, שכבד מאוד להיות עובד השם". ואמרתי לכם פעם שזו אחת ההוכחות שהתורה היא תורת אמת. מייסדי הדתות חיפשו תמיד להקל על מאמיניהם, שלא לדרוש דרישות גדולות מדי, כדי להרבות מאמינים; שהרי אם דרישותיך קשות מדי, למה שיקבלו על עצמם את דתך? מה נדרש מנוצרי טוב? ללכת פעם בשבוע לכנסייה ולשמוע את דרשת הכומר, להטביל את הילד כשנולד, לבוא מדי פעם לווידוי ולקבל אישור לעוד שבועיים. ומה נדרש ממוסלמי? אמנם מתפלל חמש פעמים ביום, אך אין שם אפילו תפילה אחת באורך תפילת שחרית שלנו; אמנם אסור לו לשתות יין, אך אין זה מגיע לאפס קצהו של כלל האיסורים המוטלים על יהודי, ושל כלל החובות ההלכתיות שיש לו מרגע קומו בבוקר עד עצימת עיניו, ואף בשעת השינה: כיצד לישון, על איזה צד, מה קורא לפני השינה, איזו קריאת שמע, אילו הרהורים מעלה על דעתו.
אם תאספו את כל המצוות של כל הכתות והדתות יחד - לא תגיעו להלכות לשון הרע לבדן, על כל כלליהן ופרטיהן, שהן הלכה אחת בתורה: "לא תלך רכיל בעמיך". ועוד הלכות זהירות בממון, ושמירת העיניים, וזהירות משקר ומחנופה. בקיצור: לא קל להיות יהודי. וההסבר פשוט: כשמדובר בתורת אמת - יהלומים עולים יקר. אשפה מצויה בכל מקום ובזול, עפר וצרורות בזול, אבל יהלומים יקרים. לכן ארץ ישראל נקנית בייסורים, כי היא דבר יקר; ועולם הבא נקנה בייסורים, כי הוא דבר יקר. רוצה לדעת מה שוויו של דבר? ראה מה מחירו ומה תעריפו. אין אדם שואל על וילה יוקרתית "מה המחיר הזה?" - אומרים לו: אינך חייב, לך קנה בדימונה; אין אומרים לך לקנות בצהלה, שם יש דברים זולים יותר. אלא מה, אתה רוצה בצהלה במחיר של דימונה. זה טבע האדם בכל עניין: אנחנו רוצים עולם הבא במאמץ קטן. אבל אם אדם היה מבין, היה רואה שלהשיג דבר יקר צריך מאמצים, ואין שום דבר יקר שבא בזול ובקלות ובלא מאמץ.
וממשיך האמרי שפר: לכל מצווה שיחפוץ אדם לעשות יימצאו שוטנים רבים בדרכו אשר ימנעוהו מעשותה. כל מצווה שאתה רוצה לקיים - כמה מפריעים יש! צא ולמד מאדם שביקש להתחיל ללמוד דף היומי: פתאום צריך לצאת לקניות, פתאום אינו יכול לצאת, פתאום מתרגש עליו דבר זה או אחר - אינסוף הפרעות. ולעומת זאת כשהוא בא לעשות עבירה - כמה דוחפים וכמה מסייעים יש לו! ולא זו בלבד, אלא כמה מרירות וקושי יש לו להימנע מן העבירה ומעניין התאווה, ותאוותו העזה תאלצהו לעשותה. לכן בא שלמה ואומר: כל דבר טוב שיבוא לידך, והיצר יניח לפניך מערבים ומעכבים לעצור אותך - אל תתרגש ממנו, עשה. תתאמץ, תתגבר, ובכל כוחך עשה.
ומהו הדוחף לעשות? "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". המדרבן הגדול ביותר הוא הידיעה שיגיע זמן שתתאווה לעשות מצווה ותתחנן למצווה, ואפילו מצווה אחת לא ייתנו לך. "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה - בוז יבוזו לו": אדוני, נגמר, אין יותר. אי אפשר עוד לקיים מצוות.
וזהו המשל המפורסם של המגיד מקלם. בקלם הייתה פעם תחיית המתים. הודיעו שמחר יקומו כל המתים מקבריהם, למשך שעה אחת, לפי שראו בשמיים שהיו צדיקים. איזו התרגשות הייתה בעיר! כל אחד לבש מחלצות, כולם התכנסו ליד בית החיים לפגוש את קרוביהם ולהתחבק. והנה קול רעש אדיר, המצבות מתנפצות, והאנשים קמים מתוך הקבר. לא להאמין. מתחילים לקרוא: הנה זלמן, הנה ינקל, התרגשות והתלהבות, ובאים להתחבק - והם דוחפים אותם: אין לנו זמן, אין לנו זמן, יש לנו רק שעה אחת! והם רצים בבהלה גדולה אל בית הכנסת. הקרובים עומדים המומים, איש אינו מתייחס אליהם. נכנסים לבית המדרש, כל אחד חוטף ספר, יש שנשארו בחוץ, יש שהכניסו ידיים כדי לחטוף משהו, שניים ושלושה לומדים מתוך ספר אחד. הכרוז מכריז: עוד חצי שעה חוזרים לקבר! - וקולות הלימוד והזעקות בוקעים רקיעים. עוד עשר דקות! - והרעש וההמולה גדלים, ועל כל סנטימטר בבית הכנסת יושבים, ואיש אינו מפסיק אפילו לרגע. עד שנשמע הגונג, וכולם חוזרים דוממים אל קברותיהם, בלי שדיברו עם איש. ולא פגישה אחת, ולא "שלום עליכם, מה נשמע, מה שלום הנכדים והנינים"? כלום. לרגע לא הפסיקו. מדוע? יש הזדמנות לעסוק בתורה שעה אחת - ולמפגשים הרי יהיה עוד זמן.
וכך הגר"א, כשבאה אחותו לפגשו לאחר שנים שלא ראה אותה, וישבו לשיחת רעים: מה נשמע, מה שלום הילדים. אמר לה: ראי, אחותי, יש לי כבר שיער לבן - סימן שמשמיים כבר מתחילים לאותת שהדלק מתקרב לסופו. ואמר לה: יש זמן שאדם נח בשלום על משכבו, ושם יש לו את כל הזמן, ואז ניפגש ונדבר ונעביר חוויות; אבל כאן החיים קצרים. אין אלו דרגותינו ואין אלו השגותינו, אבל לפחות נדע ונבין מאנשים שידעו מה הם החיים, וידעו להעריך כל רגע. זהו המעודד הגדול: אף שיש כאן בעולם הרבה מפריעים, "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" - בשוכבך בשאול לא תוכל להשיג עוד דבר, לא דבר מעשי ולא דבר הגיוני, כלומר להגות בתורה ובחכמה. שם לא יועיל לך אפילו עמל רב להשיג מעשה ומחשבה ודעת וחכמה. לכן את כל זה רכוש עכשיו, את כל זה קנה עכשיו - שאם לא עכשיו, אימתי.
ונזכיר עוד את הזוהר על פסוק זה, הדורש אותו בצורה מעניינת: "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול" - ממעשה הנעשה בחשבון לא תיפול בשאול. כלומר: אין מעשה שנעשה בחשבון, בדעת ובחכמה, שיביא את האדם לשאול. כיצד אפוא מגיעים לשאול? כשעושים בלא דעת, בלא חכמה, בלא חשבון. אבל מעשה שיש בו חשבון, דעת וחכמה - אינו מביא לשאול, אלא מביא לחיי עולם ולנצח נצחים.
שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן, כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם׃
פסוק מפורסם וידוע ממאמריו של שלמה, וחז"ל דורשים אותו על כמה וכמה דמויות היסטוריות, המהוות ראיה נפלאה עד כמה שלמה המלך צודק בכל פסקה ופסקה. רש"י מפרש "וראה" כמו "זכור" - כלומר, המציאות הזו עומדת לנגד עיניי.
"לא לקלים המרוץ" - לא עמדה לעשהאל קלותו משהגיעה פקודתו. כשרדף עשהאל אחרי אבנר, אמר לו אבנר: הנח לי, למה אפגע בך? אך עשהאל היה קל ברגליו, וכבר הסברנו בשיעורינו בנביא שקלות רגליו ביטאה יותר מקלות רגליים בלבד - הייתה בה קלות דעת, אדם הפועל בלא מחשבה מספקת. וכך היה: הוא המשיך ורדף, ואבנר הכהו אל החומש. דין רודף היה לעשהאל, ואמנם היה צריך להצילו באחד מאיבריו כדברי הגמרא, אך על כל פנים דין רודף היה לו. ומה הועילו לו רגליו הקלות? "לא לקלים המרוץ".
וזה מזכיר את אותו אדם שהגיע לקונצרט ותלה את מעילו היקר במלתחה, וחשש שלא ימצאנו. כתב פתק: "שייך למתאגרף החזק בעולם". כיצד תתעסק עמו? לאחר מכן הגיע ומצא פתק: "כעת זה שייך לאצן המהיר בעולם". כיצד תרדוף אחריו? וזהו "לא לקלים המרוץ": אל תחשוב שרגליך הקלות ייתנו לך חיים - ראה מה עלה בעשהאל.
"ולא לגיבורים המלחמה" - לא עמדה לאבנר גבורתו כשהגיע יומו. "וגם לא לחכמים לחם" - אומר שלמה: על עצמי אני מעיד. היה לחמי ליום שישים כור סולת, שולחן אדיר היה לי, ועתה "זה חלקי מכל עמלי" - מקלי וספלי, מקל וכד חרס, זה מה שנשאר. "גם לא לנבונים עושר" - זה איוב. בתחילה כתוב בו: ויהי מקנהו שבעת אלפים צאן ושלושת אלפים גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבודה רבה מאוד, ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם. וכשבאה שעתו: "חנוני חנוני אתם רעי" - שמישהו יעשה עמי חסד וייתן לי משהו לאכול. "ולא ליודעים חן" - הרי משה, אין יודע ונבון ממנו בכל ישראל, ולא מצא חן בתפילתו להיכנס לארץ; אף שאמר לו השם "מצאת חן בעיני", כשביקש להיכנס לארץ לא מצא חן.
עוד מביא המדרש על "לא ליודעים חן" - זה יהושע. דאמר רבי אחא בר רבי זירא: שני דברים דיבר יהושע לפני משה ולא נגמל חן בעיניו. שתי התבטאויות של יהושע אל משה מצינו בתורה, ובשתיהן נדחו דבריו. האחת - במינוי הזקנים: אמר לו "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", ומשה השיבו "המקנא אתה לי?", ודחה את דבריו. והשנייה - במעשה העגל: אמר לו "קול מלחמה במחנה", והשיבו משה "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע" - אינך מבין מה אתה שומע, אין זה קול מלחמה אלא קול חירוף וגידוף. הרי לך יהושע, שאין יודע ונבון ממנו, משרת משה, לא ימיש מתוך האוהל, מוסר נפש על התורה - ועם כל זה לא מצאו דבריו חן בעיני משה.
"כי עת ופגע" - אומר רש"י: כמשמעו, כמו "כי עת יקרה אותם". יש מציאות שיכולה להפתיע את האדם, גם אם אתה חכם וגם אם אתה נבון וגם אם הכול יש לך. ומה תהיה התגובה? "פגע" - לשון להפגיע ולבקש במפגיע, לשון תפילה ותחנונים, שלא יבואו לדברים הללו.
חז"ל דורשים את הפסוק כולו ביעקב אבינו. "לא לקלים המרוץ" - אתמול "וישא יעקב רגליו", והיום "ויאסוף רגליו אל המיטה". "לא לגיבורים המלחמה" - אתמול "ויגש יעקב ויגל את האבן", כאדם החולץ פקק מפי בקבוק ומעביר מכסה מעל פי צלוחית; והיום "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" - בגופו, אינו יכול לזוז, אין בו גבורה. "לא לחכמים לחם" - אתמול "ויזבח זבח בהר ויאכלו לחם", והיום "שִׁברו לנו מעט אוכל". "גם לא לנבונים עושר" - אתמול "ויפרוץ האיש מאוד מאוד", והיום אין לו פרנסה, "ויכלכל יוסף את אביו". "גם לא ליודעים חן" - אתמול אמר יעקב "ידעתי בני ידעתי", יודע אני מעשה יהודה בתמר ויודע אני מעשה ראובן בבלהה; והיום אינו יודע היכן ייקבר, "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים" - ולפני כן הכול ידע.
ודורשים חז"ל את הפסוק גם במשה רבנו. "לא לקלים המרוץ" - אתמול טס ברקיע ועולה כעוף, שנאמר "ומשה עלה אל האלוקים"; והיום "לא תעבור את הירדן הזה", אפילו חבל ארץ של חמישים אמה אינו יכול לעבור. "לא לגיבורים המלחמה" - אתמול מלאכי צבאות ידודון ידודון, ואפילו מיכאל וגבריאל יראים ממנו; והיום אומר משה "יגורתי מפני האף והחמה". "גם לא לחכמים לחם" - אתמול "ויגדל משה ויצא אל אחיו", שהייתה גדולתו להכניס ולהוציא, שמינוהו באותו יום ממונה על בית פרעה; והיום נאלץ לברוח, "קראן לו ויאכל לחם" - אפילו לחם לאכול לא היה לו. "לא לנבונים עושר" - אתמול מחצב של ספיר וסנפרינון גילה לו הקדוש ברוך הוא בתוך אוהלו וממנו נתעשר; והיום, משעת גזירת מיתה, לא עמד לו כל העושר. "גם לא ליודעים חן" - אתמול "כי מצאת חן בעיני", והיום "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"; אף שהיה בו חן, כביכול אבד אותו חן.
"כי עת ופגע יקרה את כולם" - עת היא שפוגעת באדם ומערערת בו את כל הדברים האלה, מלשון עירעור ומלשון ארעי, ומביאה עליו את כל אלה. ומה יעשה? ילך ויעסוק בתפילה ובתחנונים והוא ניצול. שום דבר גשמי אינו יכול להבטיח מאומה, ומה שיש היום אינו מבטיח כלום למחר. אדם צריך לדעת שבכל עת ובכל זמן עליו להתפלל, כדי שמה שיש היום יימשך גם מחר. וזה מה ששלמה רוצה לומר לנו: הכול זמני, כל מה שקורה בעולם זמני - אל תסמוך על מה שיש לך היום ועל היתרון שבידך היום, שאין הוא מבטיח לך בהכרח חיים טובים, ואינו מבטיח שיימשך לתמיד.
שאל רב הונא את שמואל: מהו שכתוב "כי עת ופגע יקרה את כולם"? אמר לו: פעמים שאדם מפגיע בתפילה ונענה, ופעמים שמפגיע ואינו נענה. שאין לך מי שיסדר תפילות ותחנונים יותר ממשה רבנו, ולבסוף נאמר לו "הן קרבו ימיך למות". כלומר: גם ההפגעה בתפילה תלויה בעת.
וזה מעניין מאוד, שהמדרש כאן מביא זאת דווקא על משה רבנו. ויש מדרש אחר האומר שכשהתפלל משה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שעתה עברה". וכבר מסרנו על כך שיחה שלמה: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אילו התפללת בזמן - היית נענה. ומתי הוא הזמן? מיד לאחר שנגזרה הגזירה. אלא שמשה רבנו חשב: יש לי קרדיט, אין לי בעיה, מתי שארצה אוכל להתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אילו התפללת אז - היית נענה; וכיוון שלא התפללת אז, עכשיו שעתך עברה וזמנך עבר. וזהו "כי עת ופגע": גם להפגעה בתפילה יש עת, והדוגמה לכך היא דווקא משה רבנו.
האמרי שפר מבאר: לפי כל העצות שנאמרו קודם - "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", "ראה חיים עם אישה אשר אהבת" וכל שאר העצות - יכול האדם להצליח גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. אלא ש"שבתי וראה" הוא התבוננות נוספת: וראיתי שהרבה פעמים טוב האדם אינו בידו. כלומר, על אף כל העצות הטובות ועל אף שזה המתכון להצלחה - יכול אדם לעשות את המתכונים המוצלחים ביותר והדבר ייפול וייכשל. נוכחתי לראות שיש הרבה היודעים את הדרך הטובה ורוצים ללכת בה, ופגעי הזמן יהיו בעוכריהם ויערבו להם בדרכם. פעמים רבות אדם עושה את כל הנצרך, והוא צדיק והכול טוב ויפה - וסובל ייסורים. מדוע? חשבונות, גלגולים קודמים, איננו יודעים. אבל הרי לך: אמרתי לך כיצד לנהוג ויהיה לך טוב בזה ובבא - ובבא אנו מאמינים באמונה שלמה שכן, אבל בזה אתה רואה שלא בהכרח.
וכשנתבונן, ענייני העולם נחלקים לשתי מחלקות: העניינים המעשיים והעניינים ההגיוניים - כלומר המחשבתיים, מלשון להגות. בעניינים המעשיים יש שני חלקים: האחד - ההשתדלות והחריצות להשיג את מה שהוא רוצה, שהוא עושה פעולות ומתאמץ להשיג. והשני - לאחר שכבר יש לו, עליו להיאבק כדי לשמר את מה שבידו שלא יילקח ממנו.
על החלק הראשון אומר: "לא לקלים המרוץ" - זה בנוגע לחריצות; אין הכרח שאם אתה קל ברגליך תשיג יותר. ועל החלק השני: "ולא לגיבורים המלחמה" - גם לאחר שהשגת, אין הכרח שגבורתך תסייע לך לשמר את אשר בידך. הרי שבעניינים הגשמיים אין הבטחה: לא שהקל ישיג יותר, ולא שבעל הגבורה ישמור יותר. ראינו אנשים גיבורים ופיקחים, ממולחים וחריפים, שלא השיגו, או שמה שהשיגו - איבדו.
ובעניינים ההגיוניים, ענייני המחשבה והשכל, יש שלוש דרגות: חכמה, תבונה ודעת. ההבדלים ביניהן ידועים ומפורסמים, וכבר דיברנו בהם כמה פעמים, ובפרט הארכנו בזה בספר משלי, שם חוזר המלב"ים על העניין פעמים רבות. ועל זה אומר: "וגם לא לחכמים לחם" - היותך חכם אינה מבטיחה פרנסה. "וגם לא לנבונים עושר" - הנבון, המבין דבר מתוך דבר, אין עושר מובטח לו, והעושר מדרגה גבוהה יותר מלחם. "וגם לא ליודעים חן" - הדעת היא בחינה גבוהה מחכמה ובינה, ואף להם אין מובטח החן שעל ידו יצליחו. והתבונן שגם במשלי סידר שלמה כסדר הזה: "בחכמה ייבנה בית, ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים יימלאו כל הון יקר ונעים" - חכמה, בינה ודעת. ואף שמעלות אלו גדולות, וכל הרוצה להשיג דבר מה צריך להן, עם כל זה אין הן מבטיחות לו עושר ופרנסה. כלומר: עם כל העצות הטובות שנתתי לך, התבונן שעדיין אין הדברים תלויים בידך - גם אם תעשה את פעולות החריצות, וגם אם תהיה בך גבורה להימנע ממי שמחסר אותך, וגם אם תהיה בך חכמה בינה ודעת, לא זה מה שיבטיח לך את הפרנסה ואת השפע ואת טוב חיי העולם הזה.
"כי עת ופגע יקרה את כולם". מה שאמר "פגע יקרה את כולם" מובן, שהרי פגעי הזמן פוגעים בכל אדם. אדם יכול לתכנן את התוכניות הטובות ביותר, להקים אולם מפואר בהשקעה של מיליונים, עם תוכניות ועם מעצבים ועם הון, והוא עומד לחנוך אותו ברעש ובצלצולים, ובטוח שכבר יש לו הזמנות לכל השנה הבאה - ופתאום מגיעה איזו קורונה קטנה שאפילו במיקרוסקופ קשה לראותה, וכל השקעותיו יורדות לטמיון. פתאום מגלה האדם שיש דבר שאינו יכול אפילו לראותו, והוא משבש את כל העולם. פגע רע ודאי יכול לפגוע בכולם, ואז לא תועיל חכמה ולא עורמה ולא תבונה ולא דעת ולא גבורה ולא חריצות - שום דבר לא יועיל.
אבל מה שאמר "כי עת... יקרה את כולם" - לכאורה אינו מתחבר. שכן לשון "מקרה" נופלת רק על דבר שאינו מחויב: ייתכן שיקרה וייתכן שלא יקרה. איני אומר "השמש זרחה היום במקרה", שהרי השמש זורחת בכל יום; אבל אם הבריק ברק, אפשר לומר שזה מקרה, שהרי ייתכן שיהיה ברק וייתכן שלא. ואילו "עת" משמעה דבר שהגיע בעיתו ובזמנו המדויק. כיצד אפשר לחבר שני ביטויים שנראים סותרים: "עת" - ו"יקרה"? את זה יבאר האמרי שפר בפסוק הבא, שבו נמשיך בעזרת השם, וכדרכנו נסיים בדבריו.
שלמה המלך מעמיד לפנינו שתי אמיתות המשלימות זו את זו. האחת: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" - נצל את הכוחות והזמן עד תום, כי בשאול אין מעשה ואין חשבון ואין דעת ואין חכמה; אין שם תירוצים, אין שם הוספה, ואין שם קניית מצוות. ומאידך אין לירא מתביעה אינסופית, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ודי במה שבכוחך ובמה שבתבונתך. והשנייה: "לא לקלים המרוץ" - שום יתרון גשמי או שכלי אינו מבטיח דבר; קלות, גבורה, חכמה, בינה ודעת - כולם מתערערים בפני העת והפגע, כפי שראינו בעשהאל ובאבנר, בשלמה ובאיוב, ביעקב ובמשה וביהושע. ומה תרופתו של אדם? תפילה ותחנונים. מכאן: לעמול ולהתאמץ בכל הכוח כאילו הכול בידינו, ולדעת בו בזמן שהכול בידי שמיים, ולבקש עליו בכל עת.