פתיחה: שיעור בהשראת שיעוריו של הרב בועז שלום - קהלת פרק ט
אנו עומדים בפסוקים העוסקים בהכנת האדם לחייו ולסופו: כיצד יחיה אדם את ימיו הקצרים, כיצד יהיה מוכן בכל שעה לזימון שמלמעלה, ובמה יעמול כדי שיישאר לו חלק אמיתי בחיים. שני פסוקים לפנינו - "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" ו"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" - ושניהם עמוסי דרשות חז"ל ומוסר למעשה.
בְּכׇל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל־רֹאשְׁךָ אַל־יֶחְסָר׃ (ט, ח)
הכן עצמך בכל שעה
רש"י מבאר: "התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום - תיכנס בשלום". כלפי מה הדברים אמורים? המדרש מביא על כך משל: שלמה החכם המשיל את הדבר לאדם שהמלך הזמינו ליום סעודה, אך לא קבע לו זמן. אמר לו: אני רוצה שתהיה אצלי בסעודה, ואודיע לך. ואיך יודיע? מעכשיו לעכשיו. שולח לו הודעה: בתוך עשרים דקות אתה מתייצב, על המקום.
אם חכם ופיקח הוא - מיד מכבס כסותו, רוחץ וסך, וכן למחרת, וכן בכל יום, עד עת שייקרא אל הסעודה. הוא דואג שיהיה תמיד נקי, שבגדיו יהיו נקיים, שיהיה מסופר, שיהיה מוכן. מזמנים אותו - וברגע אחד הוא מגיע: כן, אדוני המלך.
אבל אם סכל הוא - אינו דואג לעצמו, אינו רוחץ גופו, אינו מספר שערותיו ואינו מנקה בגדיו. ופתאום מגיע הזימון: בתוך עשרים דקות אתה על שולחן המלך. מה יעשה עכשיו? אינו יודע לאן לרוץ ראשון - למקלחת, לספר או למכבסה. לכן אומר שלמה: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". ולמה? כי אינך יודע מתי מגיע הזימון מלמעלה. אין אדם יודע מתי קוראים לו משמים, ואין אדם יודע מתי, חלילה, ייקרא לתת דין וחשבון. ולכן - "התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב, שאם תמות היום תיכנס בשלום".
והדבר מבהיל, ושלא נפתח פה לשטן, אבל כולנו מכירים את המציאות הקשה שאדם נמצא איתך בבוקר ובערב, השם ירחם, יוצאים ללוויה. מה קרה? תאונת דרכים, אסון, צרה. ולפעמים אין זה טרגי כל כך, אלא בתוך זמן קצר: אדם היה איתך, ולאחר שבועיים איננו. השם יצילנו. לכן על האדם להתקין עצמו בכל שעה במעשה טוב, שאם חלילה ייקראו לו - יהיה מוכן. וזה היפך מידתם של האומרים "יש עוד זמן", "מה צריך למהר", "החיים ארוכים", "אנחנו עדיין צעירים", "אל תלחץ, תן ליהנות, חיים רק פעם אחת". אמת, חיים רק פעם אחת - אבל אינך יודע מתי יזמנו אותך, ואז תמצא את עצמך לא מוכן.
שוב יום אחד לפני מיתתך
וכך אומרים חז"ל (שבת קנג): רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו: וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. וראיה לדבר - הפסוק שלנו: "ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". אותו עיקרון בדיוק: אדם צריך להיות מוכן תמיד לזימון שמלמעלה.
אם בבגדים לבנים ובשמנים טובים הכתוב מדבר
אמר רבי יוחנן בן זכאי: אם בבגדים לבנים ובשמנים טובים הכתוב מדבר - כלומר לפי הפשט, שתשמור על בגדיך נקיים ושלא יחסר שמן על ראשך (מה שהיום קרוי ג'ל, ובזמנם שמן) - הרי לגויים יש בזה דברים מוצלחים יותר: בגדים מיוחדים יותר, אופנות יוקרתיות יותר, שמנים ייחודיים יותר. אלא אין הכתוב מדבר אלא במצוות ובמעשים טובים. "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - מן העבירות, שהעבירה היא פגם, כתם ולכלוך, והזכויות והמצוות הן ה"חלוקא דרבנן", הן הלבוש. "ושמן על ראשך אל יחסר" - אלו המצוות והמעשים הטובים.
והחלוקה מדויקת: "בגדיך לבנים" עניינו ללא פגם, ללא כתם ולכלוך - כנגד ההימנעות מעבירה, כאדם השומר על בגדו שלא יתלכלך. ואילו השמן הוא תוספת על האדם - וזה מתאים לעניין המצוות, שהן פעולה חיובית שאני עושה.
ציצית ותפילין
ועוד אומר המדרש שם (שבת קנג) דבר אחר: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - אלו ציצית, "ושמן על ראשך אל יחסר" - אלו תפילין. ובאמת מצוות ציצית ותפילין היא "בכל עת". אנו איננו מניחים תפילין כל היום מפני שקשה מאוד לשמור עליהן בלא היסח הדעת, אך שנדע שבמקורן יועדו התפילין שילך אדם עמן כל היום כולו. יש כיום קבוצה של הזילברמנים ברובע היהודי, שההולך לשם רואה אנשים המהלכים במשך היום עם תפילין קטנות בראשם תחת כובע. זו שיטה ודרך שבחרו להם - אין זו הדרך שגדולי ישראל מורים בה, אך על כל פנים קיימת כזאת שיטה, והם הולכים בשיטת הגר"א, שגם הוא אחז שיש ללכת עם תפילין כל היום.
ומדוע התפילין נקראות "שמן"? יתכן שמלשון "דבר שמן", כלומר דבר משובח. התפילין משובחות מן הציצית, מפני שיש בהן אזכרות: הפרשיות הן קדושה בעצמן, והבתים והרצועות הם תשמישי קדושה. ואילו הטלית אינה אלא תשמישי מצווה, ואינה אפילו בגדר תשמישי קדושה. לכן התפילין נחשבות כשמן - משובחות הרבה יותר.
סור מרע ועשה טוב - משל בגדי הצבא
האמרי שפר מסביר שבא הכתוב לומר: אל תיתן ליבך על הבלי העולם, אלא שים לב אל התכלית. והתכלית היא בשני עניינים - שב ואל תעשה וקום ועשה. מעשי האדם נחלקים לשניים: ממה עלי להיזהר - אל תדבר לשון הרע, אל תיטול דבר השייך לזולתך, אל תראה ראייה אסורה; כל זה בבחינת "סור מרע". ויש "עשה טוב" - קיים מצוות, למד תורה, הנח תפילין, שמור שבת.
ובזה, אומר האמרי שפר, אנו דומים לעבדי המלך שציווה אותם להכין להם בגדי צבא לבנים - בגדים שבהם נראה כל כתם קטן, והזהירם שאם יימצא בהם כתם - אוי להם. וכאשר יגיע הזמן להיראות לפני המלך, גם אם יורידו מעליהם את המדים וילבשו בגדי חופש, בגדים אזרחיים נקיים לגמרי - לא יצאו ידי חובת המלך. מדוע? כי המלך ציווה ללבוש בגדי צבא, שכן בלבישת המדים אתה מוכיח שאתה עבדו ומאנשי צבאו; ובבגדים אזרחיים אינך מראה זאת כלל. כך גם אנחנו: אפילו נשמור את עצמנו שלא נתלכלך בשום עוון, אבל נלך ב"בגדים אזרחיים" - עדיין לא יצאנו ידי חובה אם אין בידינו מצוות.
שהרי חז"ל אומרים: שמא תאמר, נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, אלך ואתגרה בשינה - כלומר כבר אוכל לנוח? תלמוד לומר: "סור מרע ועשה טוב". אין די בהימנעות מעבירות, צריך גם לעשות מצוות. וזה טיעון שתשמעו מאנשים רבים: "איזו עבירה אני עושה? למה אני פחות טוב ממך? למה צריך להיות דתי, הרי אינני עושה שום עבירה". מלבד שאפשר לראות שהוא עובר עבירות אין קץ, הרי אפילו היה צודק שאינו עושה שום עבירה - מה עם "עשה טוב"? יש סור מרע ויש עשה טוב, ובשניהם אתה מחויב.
על כן: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - היזהר שבגדיך יהיו לבנים ולא יוכתמו בשום עוון, שהלבן מקבל את הכתמים במהירות הגדולה ביותר. ועם כל זה - "ושמן על ראשך אל יחסר". השמן, כלשון "לריח שמניך טובים" ו"שמן ראש אל יניא ראשי", מבטא שפע רוחני וקדושה, ומבטא את החכמה, כפי שאנו רואים במנורה המבטאת חכמה. כאן הוא מבטא בשם "שמן" את המצוות: לא די בכך שאין לך כתמים, אלא עליך ללבוש את מדי המלך, לקיים את מצוותיו.
הדוחה את תשובתו - מה יהיה עם המצוות?
וזה קשור למה שאמרנו: אדם האומר לעצמו "יש עוד זמן, אין צורך למהר, בסוף ימיי אשוב בתשובה". ראשית, רוב בני האדם כבר אינם חוזרים בתשובה - לך תשתנה בגיל שמונים, מי מסוגל להתחיל להשתנות אז. שנית, נניח שהאריך ימים והשם נתן לו אפשרות לשוב, ושב בגיל שמונים, ואפילו נאמר שעל סמך תשובתו מחלו לו על כל עוונותיו - וגם זה דבר קשה מאוד, שהרי נדרשת לכך תשובה ברמה גבוהה מאוד, וכיצד ימחלו לו על הכל כשכבר התאוות כולן סרו ממנו. אבל נניח שמחלו לו. מה יהיה עם המצוות? הרי החלוקא דרבנן של האדם נוצר מן המצוות שעשה. אדם זה יגיע למעלה ויאמר: הנה, מחקו לי את כל העבירות. יאמרו לו: אבל שמונים שנה לא הנחת תפילין, שמונים שנה לא שמרת שבת, שמונים שנה לא למדת תורה. ונמצא נשאר ריקם. מכאן שמלבד הסור מרע חייב אדם לרכוש לעצמו "עשה טוב", וככל שישוב מוקדם יותר - יזכה ביותר מצוות, ויהיה לו במה להגיע למעלה ולקבל שכרו.
בגדים כמידות: היודע להפוך חלוקו
השערי שמחה מסביר ש"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" מכוון למידותיו של אדם, שתמיד יהיו זכות ונקיות. הגמרא שואלת: איזהו תלמיד חכם? זה היודע להפוך חלוקו. בפשטות הכוונה שאינו מהלך כשחלוקו הפוך, שאין זו דרכם של תלמידי חכמים. אך הטל אורות מבאר שה"חלוק" רומז למידות - הבגדים הם המידות, ו"יודע להפוך חלוקו" פירושו שיודע להשתמש במידות היכן שצריך ובאיזו צורה שצריך: לפעמים בדרך האהבה, לפעמים בשנאה, לפעמים בגאווה, לפעמים בענווה, לפעמים בהבלגה, ולפעמים בנקימה ובנטירה כדוגמת עמלק.
ובאמת לכן נקראות "מידות", מפני שצריך להשתמש בכל מידה ומידה במידה ובמשורה, כפי המידה הראויה לכל דבר ודבר. אם יהיה אדם ארך רוח יתר על המידה כלפי הרשעים - הרשעים יהרסו כל חלקה טובה. ומאידך, אם יהיה קפדן בכל ענייניו - גם כן לא יצליח, שאין זו הדרך, דרך הקפדנות והדרישה האינסופית. לכן צריך לדעת היכן להיות קפדן והיכן ארך רוח, וכן בכל מידה ומידה.
רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כׇּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ׃ (ט, ט)
תורה עם דרך ארץ
רש"י מפרש: "ראה חיים" - ראה והבן ללמוד אומנות, דבר שממנו תהיה לך חיות ותתפרנס ממנו, יחד עם תלמוד תורה אשר בידך. כלומר: טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ. ואם עשית כן - "כי הוא חלקך בחיים": בעולם הזה יהיה לך מקור פרנסה, וגם בעולם הבא, שיגיעת שניהם משכחת עוון. כיוון שהוא טרוד גם בפרנסה וגם בעסק התורה - יגיעת שניהם משכחת עוון.
אלא שבפועל, בימינו אין זו הדרך המומלצת לאברכים ולבני תורה, מפני שדרך זו אינה מצמיחה גדולי תורה. לא ראינו בדורות האחרונים גדולי תורה שצמחו מתוך שעסקו גם במלאכתם. הלוואי שאדם יקדיש את כל זמנו לתורה וייצא ממנו משהו - "אלף נכנסים ואחד יוצא להוראה", וזה כשכל זמנו מוקדש לכך. על איזה גדול מגדולי הדורות האחרונים נוכל להצביע ולומר שעסק במלאכה ובתורה כאחד וצמח לגדולה? לא החפץ חיים, ולא הרב אלישיב, ולא הרב עובדיה יוסף, ולא הרב שטיינמן, ולא הרב שלום כהן, ולא הרב בן ציון אבא שאול, ולא הרב מבריסק, ולא הרב מטשיבין, וכן הלאה. המציאות היא שאם יעסוק אדם בעוד עניין שיסיח דעתו מן התורה, הוא יתרחק לגמרי מן התורה ולא יתקיים בידו לא זה ולא זה. לכן הוראת גדולי ישראל בדורות הללו היא שאדם יקדיש את בנו לתורה בלבד, ולאחר מכן, אם יצטרך לעסוק במלאכה - יעסוק. וגם מלכתחילה לא מצאנו בתי ספר המשלבים לימודי חול ומוציאים מתוכם יראי שמים. כמה בתי ספר אתה מכיר שמלמדים גם תורה וגם מלאכות ודברים אחרים, ובאמת יש שם יראי שמים, בלי סמארטפונים, בלי סרטים, בלי התעסקות בדברים מאוסים? לצערנו אין כאלה עדיין.
משל בת היענה
פעם בא בן אל החפץ חיים ושאל: מדוע עלי לצאת לישיבה ולא לעבודה, הרי אבא שלי בגילי כבר עבד? אמר לו החפץ חיים: כתוב על בת היענה שהיא אכזרית. מדוע? כי בת היענה אוכלת זכוכיות, וגם לגוזלה היא נותנת לאכול זכוכיות - וזו אכזריותה, שאינה מבינה שקיבתה מסוגלת לכך והגוזל אינו מסוגל. אמר לו: בדורו של אביך יכול היה אדם לצאת לעבוד, לפרנס את ביתו, ולהישאר "ערליכער איד", יהודי כשר וירא שמים. אבל במציאות של היום, אם אדם אינו הולך לתורה - בהכרח נחשים ועקרבים יש בו. וכי תרצה שאביך יהיה אכזרי כלפיך וישלח אותך למקום שבו הוא היה? אלו זכוכיות שאם תאכל מהן - תיחתך. בדור הזה אין ברירה: הלוואי שאדם יגדל את בנו לתורה ויצמח ממנו בן תורה אמיתי; ולהוסיף לימודים אחרים בגיל צעיר, שהוא גיל ההתפתחות הרוחנית, ודאי יפגע ברוחניותו ובהתפתחותו התורנית. מה שכתוב בפסוק אמת לאמיתה - אך במה שהיה נכון בזמנם, שיהיה לאדם תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיעסוק במלאכה יחד עם תלמוד תורתו.
חייב אדם ללמד את בנו אומנות
חז"ל דורשים: האב חייב ללמד את בנו אומנות. מנא לן? אמר חזקיה, אמר קרא: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". אם אישה ממש היא, כלומר אם נלמד את הפסוק כפשוטו - מקיש אומנות לאישה: כשם שחייב להשיאו אישה, כך חייב ללמדו אומנות. ואם בתורה הכתוב מדבר - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות.
מתו אחיו מחמת מלאכה
ושוב, הדברים נאמרו בזמנם. פעם בא יהודי אל רבי אלחנן וסרמן עם הגמרא הזאת. יהודי יוצא גרמניה היה, שבנו למד בישיבתו של הרב, והוא הוציאו מן הישיבה כדי ללמדו אומנות - שהרי בגרמניה אחזו מאוד מעניין המקצוע והלימודים האקדמיים. שאל אותו הרב: מדוע, אינך מפחד לחטוא בנפש הילד? ובפרט בדור כזה, שכבר בדורו של החפץ חיים באו הורים לבקש ברכה בבנים ולא הסכים לברכם, ואמר: בדור הזה, אדם שיש לו ילדים אינו יודע מה ייצא מהם, דור שההשכלה אכלה בו בכל פה. ואותו יהודי החל לצטט: "תורה עם דרך ארץ", "חייב אדם ללמד בנו אומנות" - המשפטים השגורים בפיהם. ולא היה פשוט שם, לא למלבי"ם ולא לרש"ר הירש, להתמודד כנגד תפיסות אלה.
אמר לו רבי אלחנן וסרמן: בסדר, אני מקבל את כל דבריך, רק אשאל אותך שאלה בהלכה. נולד לאדם בן, מל אותו ביום השמיני ומת; נולד לו בן נוסף, מל אותו ומת. מה דינו של הבן השלישי? אמר לו: אין מלים אותו. שאל הרב: מדוע? הרי יש מצוות ברית מילה, וכתוב בתורה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". השיב: אתה רואה שהם מתים, וכי תמול אותו ותהרגהו? "מתו אחיו מחמת מילה" - הלכה ידועה היא. אמר לו הרב: אם כן, הלכה ברורה היא שיש מצווה למול ביום השמיני, ומי שאינו מל חייב כרת - ואף על פי כן אין מלים, כי אל תהרוג אותו.
הוסיף לו: והלא המציאות הוכיחה שכל אלה שיצאו למלאכה - "מתו אחיו מחמת מלאכה". הסתכל מה קורה בחוץ, לך וראה את כל אלה שחיפשו לילדיהם מקצוע בגיל צעיר, והיכן הם נמצאים. אתה טוען שמצווה ללמדו תורה ומצווה ללמדו אומנות ו"טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ" - גם למול זו מצווה, ואיננו מלים כשהילד מת. אף כאן לא נשלח אותו ללמוד מלאכה, שהיא ודאי פחותה ממצוות מילה, כשאתה רואה שמתו אחיו מחמת מלאכה. ואותו אדם לא שמע, והדבר נסתיים בצורה טרגית מאוד: כחצי שנה לאחר שהוציא את הילד מן הישיבה, השם ירחם, אירעה תאונה ואותו בן נפטר - שגגה היוצאת מפי השליט.
שלושה רגלים - והשתנות הזמנים
רבי יהודה אומר: מתה אשתו של אדם, אסור לו לישא אישה אחרת עד שיעברו עליו שלושה רגלים זה אחר זה. ומניין? שלוש פעמים נאמר כאן "חיים": "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", "כל ימי חיי הבלך", "כי הוא חלקך בחיים" - כנגדן שלושה רגלים, ורק לאחר מכן יישא אישה אחרת.
וגם הלכה זו בזמננו אין מקפידים עליה לגמרי, מפאת השתנות הזמנים. פעם בא אדם ושאל: כיצד פלוני, שאשתו נפטרה לפני חצי שנה, הלך מיד והתחתן, ומה עם שלושה רגלים? אמרתי לו: הידעת על איזו תקופה אתה מדבר? הרי הרב בן ציון אבא שאול אמר שבדור שלו, עוד לפני הסמארטפונים, מותר להתחתן אפילו בתשעה באב - חתונה ממש, לא אירוסין. שאלוהו: מה הפשט בזה? אמר להם: כל העניין למהר ולהתחתן הוא מצד הרהור עבירה, שלא ישהה אדם בהרהור עבירה; והיום אין זה הרהור עבירה אלא עבירה ממש, וכל יום שהוא מתעכב הוא עבירה ממש - ומי התיר להתעכב? אין היתר.
אף בענייננו: העניין להמתין הוא מצד כבוד האישה הנפטרת, והפוסקים האחרונים כותבים שבדורנו, אם תאמר לאדם להמתין שלושה רגלים - לאילו עבירות יגיע? ובפרט כשמדובר באדם צעיר, בחור כבן שלושים עם דם חם בקרבו, ולא באדם בן שישים. האם תאמר לו להמתין שנה? מה הסיכויים שלא יבוא לידי עבירה? האם יש עניין להמתין? יש עניין - אבל הוא בא לידי עבירות גמורות.
הלכה אינה נקבעת בלחיצת מקש
מכאן תמיד אמרנו: הלכה אינה נקבעת בלחיצת מקש. כשיש לאדם קושיה, אין הוא שואל את "רבי גוגל" - שם לא קובעים הלכות, "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו". כשיש שאלה צריך לשאול אדם גדול, כי האדם הגדול משקלל את כל הנתונים: את מצב הדור ואת המציאות. ולכן אומרים פעמים רבות שאין להסתמך על ספרי הלכה שנכתבו מתוך תשובות שהשיבו גדולים, שהרי לא אחת משיב הגדול לשאלה שנשאל באופן נקודתי. יש ספר הנקרא "מעין אומר", שיהודי יקר קיבץ בו את כל התשובות שהיה הרב עובדיה משיב בעל פה למי שעבר ושאל - וקשה להסתמך על כך, כי לא ניתן הדבר כהוראה לרבים. פעמים רבות שאל אדם, והרב הכריע לו לפי מצבו ולפי מה שראה באותו אדם - וכי תקיש מזה לכל אדם? וכך גם מתקופה לתקופה: יש תקופה שאפשר להכביד ולדרוש מן הדור, ויש דור שאם תדרוש ממנו דרישות גבוהות מדי - רק תשבור, תהרוס ותקלקל.
אל תיקח פסוק ותסיק ממנו לבדך
לכן לעולם אין זה המקום לקחת פסוק ולומר "מכאן אני לומד". סיפרתי לכם פעם על זוג הורים שהגיעו לרב לשאול בענייני חינוך הילדים. האם התנגדה, והאב אחז בחינוך קפדני מאוד, והביא לרב פסוקים: "חושך שבטו שונא בנו" ועוד. אמר לו הרב: עשה טובה, אינני מתווכח איתך על מה כתוב ומה לא כתוב - אני מכיר את המציאות. כל אלה שחינכו ביד קשה, שתבעו תביעות אינסוף, שרדפו את ילדיהם - ילדיהם ברחוב; ואם לא, נעשה להם נס. היום בדור הזה "וימינו תחבקני", ופעמים רבות צריך לעצום את העיניים. אינני אומר תמיד, וצריך לשאול ולהתייעץ עם אנשי חינוך, אבל לפעמים צריך להעלים עין. אתה רוצה שיישאר - ואם תלחץ ותתעקש, הוא יתפרק, יצפצף עליך ולא יעשה דבר, ולפעמים אף יעזוב את הבית, ואז עוגמת נפש נוראה, וכמאמר הגמרא שקשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג.
ולבוא ולומר "אבל כתוב, אבל כתוב" - מה שהיה תקף לסבא שלך בעיראק, בתימן או במרוקו, שם לאן היה לילד ללכת? לישמעאלים? לא הייתה לו ברירה, ולכן נשאר, וגם אם חטף מכות. אבל בדורנו על האדם להיזהר מאוד שלא להרים יד על ילד. ילדינו פגיעים מאוד, ויש די עונשים אחרים מלבד הרמת יד. אולי בגיל קטן מאוד, ילד הבא לגעת בחשמל - מכה קלה ביד; אבל להשתמש בהכאה כדרך חינוך - כל אלה שנהגו כך, שאלו אותם, ויספרו לכם היכן התוצאות.
"אבל אבא שלי וסבא שלי" - זהו דור אחר. אם יבוא גנרל היום וייתן לך עצות מלחמה ממלחמת העולם הראשונה או השנייה, תאמר לו: אדוני, אתה חי בזירת קרב שונה לחלוטין, אתה גנרל "אולד פאשן", מי יקשיב לך? כך גם כאן. התורה היא תורת חיים, ותורת חיים פירושה שבכל דור ודור צריך לראות מהו הדבר הנצרך לאותו הדור. לכן בעניינים אלה יש להתייעץ תמיד עם גדולי תורה, עם אנשי חינוך ועם אנשים שזו מומחיותם, ולא למהר ולעשות דברים שבסופו של דבר גורמים רק נזק.
ומכאן חזרה לענייננו: במציאות שיש בה חשש שיבוא לידי עבירה - ימהרו להשיאו אישה, ולא יתעכבו מחמת "מה פתאום" ו"אין זה מכובד" ו"מה עם כבוד אשתו". כבוד אשתו - והוא יגיע לעבירות? ודאי שאין היתר לכך. ובפרט במצבים שבהם האישה הייתה חולה שנה קודם לכן, ולא היה לו קשר עמה כבר שנה, ואתה רוצה שימתין עוד שנה? כמה יכולים להישאר בקדושתם, בפרט בדורנו שהניסיונות כה קשים? לכן יש מציאויות שבהן צריך להתייעץ עם אנשים גדולים, והם יורו לך שבמציאות זו אין להתחשב במה שנאמר. ודאי שאיסורים גמורים אין אדם מתיר לך, אבל בעניינים כאלה - על פי הוראת חכם ודאי שיכול לנהוג כך.
כל השרוי בלא אישה שרוי בלא חיים
חז"ל דורשים את הפסוק: אמר רבי יהושע בן לוי, כל השרוי בלא אישה - שרוי בלא חיים, שנאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". והמצודת דוד מביא זאת בלשון אחרת: שב בשלום עם אשתך, שיהיו חייך חיים, כי חיי מריבה אינם חיים. אדם שחייו מריבה וויכוחים בלי הרף - אין אלו חיים.
ומהו "שב בשלום עם אשתך"? שאדם צריך לדעת גם לבלוע את לשונו, לדעת גם לשתוק. לא על כל דבר צריך להגיב, לא על כל דבר חייבים להחזיר קונטרה, ולא כל אמירה אמורה לייצר תגובה. אם אדם יודע לשתוק, הוא רואה כיצד ממילא מתמתנות התגובות מן הצד השני. אך כשאתה נותן פידבק - זה מצית, והצד השני מחזיר, ואתה שוב מחזיר, ונעשה הבית כולו תבערה. "שב בשלום עם אשתך, שיהיו חייך חיים, כי חיי מריבה אינם חיים".
שלמה מדבר מתוך ניסיון
האמרי שפר מסביר ששלמה המלך מדבר כאן מרוב ניסיון, יען כי המלך החכם הזה נלכד בשחיתות נשיו אשר הטו אותו מדרך הישרה. המלצות בענייני נשים - לשלמה היה אלף מן הסוג הזה, יכול הוא לתת עצה. על כן בא כיועץ טוב ומזהיר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" - אל תשא המון נשים, אל תבקש נשים רבות; קח אישה אחת אשר אהבת ועמה חיה, ואל תעמיס על נפשך משא לעייפה.
"כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש, כל ימי הבלך" - אומר האמרי שפר שהחיים באופן כללי הבל המה, שהרי גם אם יחיה אדם שנים ארוכות, בסוף ימות ויגיע למציאות של תוהו והבל. ובפרט חיי האדם שבפועל אינם ארוכים ואף אינם נעימים - יש בהם התמודדויות, קשיים ומאבקים - הרי הם "מעט ורעים". ולכן נכתב "הבלך" פעמיים: תחילה כנגד ההבל הכללי, שגם אם יחיה אלף שנה סופו הבל; ושנית כנגד היות ימיו מעט ורעים, שזה הבל גדול יותר.
"כי הוא חלקך בחיים" - מסביר האמרי שפר שזה חוזר על כלל הדברים: השמחה וטוב הלבב, שישמח אדם במה שנתן לו הקדוש ברוך הוא ויהיה מרוצה ממה שזימנו לו מן השמים. זה לבדו חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. שאם תדאג רק לעניינים הגשמיים - מה יישאר לך מהם? עמלת לריק, שהרי בסופו של דבר אין האדם לוקח מכאן מאומה. לכן "חלקך בחיים" הוא רק העיסוק בעניינים הרוחניים, ו"בעמלך אשר אתה עמל תחת השמש" - שתעמול רק בדברים רוחניים, וזה יהיה החלק שיישאר לך לחיי חיותך, הן לחיי עולם והן לאחר מכן לתחיית המתים.
לסיכום: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - הכן עצמך בכל שעה במעשים טובים, כאותו מוזמן למלך שאינו יודע מתי ייקרא, ו"שוב יום אחד לפני מיתתך". לבנות הבגדים היא הניקיון מן העבירות, והשמן הוא המצוות והמעשים הטובים - שאין די בסור מרע בלא עשה טוב, כחיילים שאינם יוצאים ידי חובת המלך בבגדים נקיים בלי מדיו. "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" מלמד על אומנות ועל אישה, על שלום בית ועל הסתפקות בחלק שנתן הקדוש ברוך הוא - ובכל אלה למדנו שהתורה היא תורת חיים, שיש לבחון בכל דור מהי ההנהגה הראויה לו, ושבשאלות כאלה שואלים גדולי תורה ואנשי חינוך ולא מכריעים לבד. ובסופו של דבר, החלק האמיתי שנשאר לאדם בחייו ואחריהם הוא עמלו בדברים שברוח.