אנו ממשיכים בפרק ט' בקהלת. לאחר שדיבר שלמה המלך על המקרה האחד הקורה את הכל, הוא עובר לברר מהו יתרון החיים: מה יש בידי האדם כל עוד הוא חי, ומה נסגר בפניו ברגע שנפטר מן העולם. מתוך כך מגיע גם המסר המעשי: על מי מותר לבטוח, למה נועדו החיים, ומהו השימוש הנכון בהם.
דיברנו על כך שהאדם זקוק להיות מחובר גם בפנימיותו וגם בחיצוניותו. כשם שאם חסר לאדם איבר בגופו אין הוא נקרא אדם שלם אלא בעל מום, כך גם אדם שמתנתק מן החברה אינו נקרא שלם אלא חסר, בעל מום. ואם כן יוצא, שכדי שאוכל לחיות בעולם שלם אני צריך לבטוח באנשים רבים: לבטוח באיכר שיחרוש את חרישו ויגדל את התבואה כראוי, באופה שלא יפספס ומן הקמח שקיבל מן האיכר יאפה לי לחם, באורג שיארוג את הבד, בחייט שיתפור את הבגד, בבנאי שיבנה לי בית ובנגר שיעשה לי מיטה, כיסא ושולחן. כל חיי מבוססים על מידה גדולה של ביטחון בזולת.
כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כׇּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן, כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.
זה שאומר החכם: "מי אשר יחובר אל כל החיים", כלומר אדם החי כאן בעולם ומחובר לחברה, "יש ביטחון" - חייו תלויים בביטחון הזה, שהוא בוטח בכל אלה שיעזרו ויסייעו לו. אבל כל זה כל עוד האדם חי. לאחר מותו במי תבטח? רצית לסמוך על פלוני, ופתאום אין היום לחם: בעל המאפייה נפטר, העובדים יצאו לחל"ת. בטחת במישהו שכבר איננו בין החיים. "אל החיים יש ביטחון" פירושו שאפשר לבטוח באדם רק כל עוד הוא חי, ולאחר מותו אין כלל מציאות לבטוח בו.
"כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת": הכלב, אף שהוא עז נפש ופחות מן האריה, עדיף לבטוח בו מאשר באריה מת, שכל גבורתו כבר אינה יכולה להועיל. במילים פשוטות: במציאות העולם שאנו תלויים זה בזה, אפשר להיתלות ולהסתייע רק במי שהוא בבחינת חי. מי שהוא בבחינת מת, ואפילו אריה הוא, כבר אין מה לבטוח בו.
ומי הוא זה שראוי לבטוח בו והוא חי לנצח? אלוקים חיים. "בך בטחנו כל היום" - בהשם שייך לבטוח, שהרי מעולם לא נכזבה תוחלת הבוטח בו. מה שאתה מקווה ומצפה מאת השם, הקדוש ברוך הוא תמיד מקיים. אבל כאשר אתה בוטח באדם: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו". אתה בוטח במי שהיום כאן ומחר בקבר? זהו "כי לכלב חי טוב מן האריה המת". אתה בוטח במישהו חזק, בעל כוח והשפעה, אריה, אבל אריה מת. נמצא שכל ביטחונך תלוי בשאלה אם אותו אדם חי או מת, וכשהוא מת, אין לך עוד במי לבטוח.
מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר, בעל "אבן האזל". פעם אחת הגיע לישיבתו בחוץ לארץ בחור שהיה עילוי גדול, והוא התפעל ממנו מאוד. כשנסע לפגישה עם הסבא מקלם, לקח את הבחור עמו ואמר: הבאתי איתי את גדול הדור הבא. ישבו ודיברו בדברי תורה, ובאמת התפעלו מן הבחור: מן החריפות, מן העמקות, מן ההבנה, מן התפיסה ומן הזיכרון. מדהים.
לאחר שנסתיימה הפגישה תפס רבי איסר זלמן שיחה אישית עם הסבא מקלם ושאל: נו, מה אתה אומר? השיב לו הסבא: מהבחור הזה לא יצא לא גדול הדור ולא כלום. שום דבר לא יצא ממנו. שאל אותו רבי איסר זלמן: על סמך מה? והרי הסבא מקלם היה אומן הכרת הנפש. היה מדבר עם אדם זמן קצר וכבר עומד על מתכונתו, על תבניתו ועל צורת חשיבתו. וכך גם רבי ירוחם ממיר: מספרים שפעם שאל בחור על מישהו שבא להתקבל לישיבה, והלה השיב שאינו יודע, שהרי דיבר איתו רק חמש דקות. אמר לו: מה, דיברת איתו חמש דקות ולא הצלחת לעמוד על טיבו? אצל רבי ירוחם, בדקה אחת של שיחה היה האדם חשוף בפניו.
אמר לו הסבא מקלם: כשדיברנו מזגו כוס תה, ונפלו כמה גרגרי סוכר על השולחן. והבחור הכניס את אצבעו לפיו, נגע בגרגרי הסוכר, החזיר את האצבע לפיו ומצץ. זהו פגם גדול בדרך ארץ, דבר שאין עושים, ועל אחת כמה וכמה כשאתה יושב עם גדולי הדור ומלקק סוכר מן השולחן באצבע. מזה לא יצא שום דבר.
רבי איסר זלמן חשב שהסבא מקלם מגזים מעט. מספרים שלפני שיצאו פנה הסבא מקלם לאותו בחור ושאל: מה עדיף, כלב חי או אריה מת? מיד שלף הבחור את הפסוק: "כי לכלב החי טוב הוא מן האריה המת". אמר לו הסבא: ועכשיו אשאל אותך חידה. כיצד ייתכן שכלב מת יהיה עדיף מאדם? השיב העילוי בפסקנות: זה לא ייתכן, אין דבר כזה. אמר לו הסבא מקלם: כאן טעית. חז"ל אומרים כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. הרי לך שכלב מת יכול להיות עדיף מאדם חי, מתלמיד חכם שאין בו דעת.
וביחס למי נאמרו הדברים? ביחס למשה רבנו. ב"ויקרא אל משה" מבואר שמשה רבנו לא נכנס עד שהקדוש ברוך הוא קרא לו, ואילו היה נכנס בלי שייקרא, היה בזה חוסר דרך ארץ, ונבלה טובה הימנו. אפילו על משה רבנו נאמרו דברים אלה, נורא נוראות. הרמז לבחור היה ברור: היכן שאין דרך ארץ, שום דבר לא יצא מזה.
כשבאו להיפרד אמר רבי איסר זלמן שוב: נראה לי שהרב קצת הגזים. השיב לו הסבא מקלם: ותדע לך, שאם הבחור לא ישנה מידותיו וטבעיו, לא זו בלבד שלא יראו ממנו תועלת, אלא ההפך. העולם ירעש ממנו, אך בצורה שלילית. ויצאו בחוסר הסכמה.
את הסיפור סיפר הרב מאיר חודש, שהיה משגיח בישיבת אור אלחנן והיה מגיע לחברון באלול למסור שיחות, ואני עוד זכיתי לשמוע ממנו שיחות בישיבת חברון. אמר הרב מאיר חודש: אני הכרתי את האדם הזה. הוא התחתן, קיבל משרה רבנית באיזו עיירה, התעסק במסחר לא כשר, הברחות וכדומה, נתפס וישב בכלא. ולא זו בלבד שלא שמעו ממנו דברים טובים, אלא שמעו ממנו דברים שליליים, השם יצילנו. הסבא מקלם צדק לחלוטין באבחנתו.
וזה בא ללמדנו עד כמה העניין הזה נכון: "כי לכלב חי טוב הוא מן האריה המת", אבל דע לך שאפילו נבלת כלב עדיפה על אדם שאין לו דרך ארץ, שאין לו הנהגה. ואין הכוונה שאין אפשרות לתקן, שהרי הסבא מקלם אמר במפורש "אם לא יתקן מידותיו", כי אילו היה מתקן מידותיו היה זוכה להגיע לגדולות. זה מלמד עד כמה צריך האדם לדעת שענייני דרך ארץ ומידות הם היסוד שממנו נבנים, ואם חלילה יש בזה פגם גדול, לא יוצא מזה שום דבר. ידיעות אולי יהיו לו, גמרות רבות אולי יידע, אבל להיות גדול זה כבר עניין אחר לגמרי, והאבחנה של הסבא מקלם תקפה גם בימינו.
כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.
רש"י מפרש: "כי החיים יודעים שימותו" - ואולי ישיבו אל ליבם את יום המיתה וישובו מדרכם. כל עוד האדם חי יש סיכוי, אולי יחזור בתשובה, אולי יתעורר. אבל המתים, מרגע שמתו, אינם יודעים מאומה. כל מה שתרצה ותשאל ותהיה מעוניין לשנות, נגמר. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
הגמרא בברכות י"ח מביאה: רבי חייא ורבי יונתן היו הולכים בבית הקברות, והייתה ציצית תכלתו של רבי יונתן נגררת על הקברים. אמר לו רבי חייא: הגבה אותה, שלא יאמרו המתים "למחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו". ולמה זה נקרא חירוף? כיוון שההולך ומקיים מצווה ליד מי שמנוע מלקיים מצוות, זה כמו לבזות אותו, שהרי הוא לועג לרש. המת הוא רש מתורה ומצוות ואינו יכול לקיימן, ו"לועג לרש חרף עושהו" - מחרף הוא את מי שעשאו, כביכול את הקדוש ברוך הוא. וזה שאמרו: אלה מחר יבואו אלינו, ועכשיו מרשים לעצמם לחרף אותנו וללכת עם הציצית על גבי הקבר.
אמר לו רבי יונתן: והרי כתוב "והמתים אינם יודעים מאומה", ואם כן מה לך לדאוג? הם אינם יודעים כלום. אמר לו: וכי אתה יודע את מדרשו של הפסוק? "כי החיים יודעים שימותו" - אלו הצדיקים, שאפילו במיתתן קרויים חיים. שנאמר "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", וכי כל העולם בני מתים הם? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי חי. "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו הרשעים, שאפילו בחייהם קרויים מתים, שנאמר "על פי שניים עדים יומת המת". וכי הוא מת? הרי חי הוא! אלא שהוא מת מעיקרא: מבחינה רוחנית כבר מת. כיוון שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה, הריהו מוגדר כמת מעת העבירה, ומה שאנו עושים הוא להמית פיזית את מי שכבר מת ברוחניות.
מה למדנו? שהרשע כבר בחיי חיותו נחשב מת, והצדיק גם לאחר מותו נחשב חי. והבחינה הזאת של "חי" היא גם במובן של תורה ומצוות. תשאל: וכי הצדיק יכול לקיים תורה ומצוות לאחר מיתה? התשובה: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". חז"ל אומרים שהצדיקים במיתתם הם בגדר מהלכים, הולכים ומוסיפים בתורה ובעבודת השם. מצוות מעשיות אמנם אינו יכול לעשות, אך כל מה שהותיר כאן ממשיך לתת לו מהלכים. אם השאיר ילדים ההולכים בדרך השם, אלה הרגליים שלו בעולם האמת. ואם לא, אבל פעל כאן פעולה: פתח שיעור תורה, זיכה את הרבים, החזיר יהודי בתשובה, כתב ספר שאנשים לומדים בו ושפתותיו דובבות בקבר, גם זו בחינת מהלכים. נמצא שהצדיק גם לאחר מותו בבחינת חי, שכן פעולותיו עדיין קיימות.
לכן אל תלמד את הפסוק כפשוטו, שהמתים אינם יודעים מה מתרחש כאן. הדברים נאמרו על הרשעים, שבחייהם קרויים מתים ואינם יודעים מאומה: אינו יודע לאן הוא הולך, ואינו מבין שבכל יום שהוא נשאר כאן הוא רק מסיק לעצמו את הגיהנום.
האמרי שפר מסביר: בידיעת האדם יש מדרגות רבות. יש יודע מעט, יש יודע הרבה ויש יודע הרבה מאוד. אבל יש ידיעה אחת שאינה נעלמת מעיני כל חי, ואין מי שאינו יודע אותה: "היודעים שימותו". לדעת שהאדם כאן זמני בעולם הזה. וידיעה זו נצרכת מאוד לאדם, כמו שאמרו חז"ל: נצחו, מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. הידיעה הזאת מביאה את האדם להתעוררות, שהרי בסופו של דבר צריך לתת דין וחשבון, "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט". בסוף כל סופרמרקט יש קופה.
אבל "המתים אינם יודעים מאומה": מי שכבר נפטר מן העולם, אין לו עוד שום ידיעה שתוכל לקרב אותו לעבודתו יתברך. איזו ידיעה תעורר אותו עתה? ומוסיף האמרי שפר משל: לפעמים נוסע אדם למרחקים ומשאיר בביתו נכסים רבים, שדות וכרמים, וכשהוא חוזר אין איש שנגע במאומה, שהרי הכל יודעים שנסע לפרק זמן ועתיד לשוב, ויש אדונים לנכסים. אבל כאשר אדם נסע לבית עולמו, נשכח זכרו, ואין לו עוד שום רווח מנכסיו. ואם אין לו קרובים, כל אחד ממהר לתפוס כפי יכולתו. המת אינו יודע מאומה: מה עשו בנכסיו, לאן הלכו ומי לקח אותם. רק אדם חי יכול לעשות חשבון נפש, לדעת שהוא עתיד להיפטר מן העולם ולהזדרז בעבודת השם.
גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה, וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
לפי רש"י מדבר הכתוב ברשעים: "גם אהבתם" - שאהבו פתי ולצון. "גם שנאתם" - ששנאו דעת. "גם קנאתם" - שהקניאו את הקדוש ברוך הוא במעשה ידיהם. ויש שדורשים את הכל על דור המבול: אהבתם, מה שאהבו לעשות רע ולגזול, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"; שנאתם, ששנאו למקום; קנאתם, שהקניאו לקדוש ברוך הוא במעשה ידיהם.
"וחלק אין להם עוד לעולם" - אומר רש"י שלא הועילה לאותם רשעים שעבדו עבודה זרה זכות של בן ובת, ואין להם כפרה לאחר מיתה. ורוב הבנים שהשאירו הולכים בדרכם, וממילא הבן הזה לא רק שאינו מביא את אביו לחיי העולם הבא, אלא מעמיק לו את הגיהנום, שהרי יתבעו אותו: איך השארת כאן בן משחית כזה? כפי שאמרו בלשון של ליצנות על לפיד הבן שהוא "עושה רצון אביו שבשמיים", ואביו, בעל הספר "פפריקה", כבר נמצא שם. השם יצילנו. לא די שיתבעו אותו על עבירותיו שלו, אלא יתבעו אותו גם על העבירות של בניו שהותיר אחריו.
המדרש רבה אומר: "גם אהבתם" שהייתה לעבודת כוכבים שלהם, "גם שנאתם" שהיו שנואים לפני הקדוש ברוך הוא במעשה ידיהם, "גם קנאתם" שהקניאוהו לקדוש ברוך הוא בעבודת כוכבים שלהם, "וחלק אין להם עוד" לעולם הבא. אבל לישראל יש חלק ושכר טוב, וזהו הפסוק הבא: "לך אכול בשמחה לחמך", המדבר בצדיקים שיש להם חלק לעולם הבא.
האמרי שפר מסביר את הפסוק באופן נוסף: יש מציאות שאדם אוהב את אחד ממקורביו ונותן לו שליטה בנכסיו, שינהל את ביתו, את עסקיו ואת שדותיו, ואת האחר הוא שונא, ולא זו בלבד שאינו נותן לו ניהול של דבר מה אלא מרחיק אותו מכל נכסיו ואינו נותן לו מאומה. ולפעמים קורה שלאחר פטירתו של אותו אדם מתחלפים התפקידים: דווקא האהוב כבר אינו שולט בנכסים, והשנוא הוא זה שעכשיו שולט בהם.
הכרתי יהודי שנפטר ערירי בגיל שבעים מן המחלה, השם יצילנו. לא הייתה לו משפחה, אבל הוריו השאירו לו שטח, והוא החליט לבנות שם וילה. הלכתי לבקרו כשהיה כבר חולה, ותוך כדי מחלתו הוא ממשיך בבנייה ומראה לי מה עשה כאן ומה הוסיף שם. וחשבתי לעצמי: כמה מסכן האדם הזה, למי הוא טורח ומתאמץ כל כך? לא הזכרתי לו דבר, שזה עניין רגיש מאוד, ואם תזכיר לאדם מיד יחשוב שאתה חומד את כספו. תוך כדי הבנייה הסתכסך קשות עם אחייניו, רב איתם ולא דיבר איתם, סכסוך נורא. בסופו של דבר הגיעה עיתו ונאסף לבית עולמו. הייתה אחיינית שטיפלה בו במסירות גדולה, והתברר שאפילו את הדבר המתבקש, לרשום את הדירה על שמה, לא עשה. כל כך היה בטוח שהוא נשאר כאן. ומי ירש אותו בסוף? אותם אחיינים שאיתם רב כל הדרך וקיללו זה את זה. וסיפרה לי האחיינית שכבר בתוך השבעה שאלו אם הותיר צוואה. לא יכלו להמתין עד שתסתיים השבעה.
וכך אומר האמרי שפר: אילו יקום עתה האדון הראשון מקברו ויתבונן רגעים אחדים על ביתו, וראה כי קם מושל על מושל, זה שהורדת הוא המושל על זה שמינית, ועושה סדרים חדשים למורת רוחו ברכוש שרכש בזיעת אפו. ולא זו בלבד ש"אהבתו ושנאתו כבר אבדה", שהרי בא שנואו תחת אהובו, אלא "וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש": אין מי שמתייעץ איתו, אין מי ששואל אותו כיצד לנהל את הדברים, ואין לו אפילו חלק בכל מה שעמל בו. וכשיראה אדם את הדבר הזה יזעק: כמה עמלתי? על מה ביליתי את ימיי? כמה יגיעות יגעתי, כמה נדודים שבעתי, כמה ימים לא אכלתי בזמן, כמה לילות נדדה שנתי מעיניי כדי לרכוש דבר אחד מרכושי, ומה יצא לי מכל עמלי? הנה בא אדם שפל ולוקח הכל. על זה אומר שלמה: את כל זה ראיתי.
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ, כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
ומכאן ההמלצה של שלמה. אומר האמרי שפר: עד מתי אתה תועה כשה אובד אחרי הדמיונות? עד מתי אתה מאבד הון נעים ויקר, שהם חייך, בעד עלה נידף, שהם הממון והנכסים שכולם ברי חלוף? הרי חייך קצובים לך ואין אדם חי כאן לעולם, ואתה מבזבז אותם על קניין נכסים ורדיפה אינסופית אחר ענייני ההבל. אם תשמע לעצתי: "לך אכול בשמחה לחמך" - מה שהשתכרת, אכול אותו בשמחה, היפך היגון והעצבות המורידים את האדם לשאול.
שהרי המציאות היא שרדיפה אינסופית אחר החומר אינה הופכת את האדם למאושר. ההישג הרגעי אולי נותן לו הרגשה טובה, קנה משהו, השיג משהו, אבל מיד מתעורר הרצון הבא, השאיפה הבאה, החשק הבא, שהרי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים. התאוות גדלות בכפולות, ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. נמצא שאין לו מנוחה אלא טרדה בלבד. לכן "לך אכול בשמחה לחמך": מה שיש לך, אפילו מועט, הסתפק בו ואכול אותו בשמחה. "ושתה בלב טוב יינך": מה שקנית בעמלך, שתה אותו בלב טוב. ואז תדע שמעשיך רצויים לפני המקום, שהרי השם רוצה שיסתפק אדם במועט וישמח בחלקו. אבל מי שאינו מסתפק ונמצא במרדף אינסופי של השגים, אין לו נחת רוח כאן, ולאחר מאה ועשרים הוא מניח את ממונו לפעמים לשונאו, כפי שנתבאר בפסוק הקודם, וזו סיבה לצער גדול.
רש"י מסביר שהפסוק הזה הוא האנטיתזה למה שנאמר קודם. "אהבתם, שנאתם, קנאתם" נאמרו באלה שאהבו פתי ולצון, ששנאו דעת, שהקניאו לקדוש ברוך הוא בעבודה זרה ובמעשה ידיהם. וכנגדם אומר שלמה: אתה, הצדיק, "לך אכול בשמחה לחמך", שהקדוש ברוך הוא רצה את מעשיך הטובים ויהיה לך חלק לעולם הבא. זה לעומת זה: הצדיק השמח במעשיו, לעומת הרשע שכולו אינטריגות, קנאה, שנאה ורדיפה אינסופית אחר הממון.
המדרש אומר: אמר רב הונא בריה דרב אחא, בשעה שהתינוקות נפטרים מבית רבן, בת קול יוצאת ואומרת להם: לך אכול בשמחה לחמך, נתקבל הבל פיכם לפניי כריח ניחוח. איזו מעלה גדולה יש לתינוקות של בית רבן, שהבל פיהם מתקבל לרצון לפני השם יתברך. ואולי בזה יתבאר "כתינוק הבורח מבית הספר": אחרי שהוא שומע בת קול כזאת, "לך אכול בשמחה לחמך", הוא אינו הולך אלא רץ, כדי לקיים מצווה. וממשיך המדרש: ובשעה שישראל נפטרים מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, בת קול יוצאת ואומרת: לך אכול בשמחה לחמך, כבר נשמעה תפילתכם לפניי כריח ניחוח. נמצא ש"לך אכול בשמחה לחמך" בא תמיד רק לאחר עבודה: לאחר עסק התורה ולאחר קיום המצוות.
ואת הפסוק הזה אנו אומרים במוצאי יום הכיפורים, ומקורו במדרש: רבי לוי פתר קרא בראש השנה וביום הכיפורים. ערב ראש השנה גדולי הדור מתענים, והקדוש ברוך הוא מוחל שליש עוונות. לכן אנו תמיד ממליצים להתענות בערב ראש השנה על סמך מדרש זה, שהרי אין זו אמרה בעלמא אלא מדרש המבטיח שמי שמתענה בערב ראש השנה נמחקים לו שליש מעוונותיו. ובימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוחל עוד שליש, ויש אומרים שזה חוזר על צום גדליה, שבו נמחלים עוד שליש מן העוונות. וביום הכיפורים מתענים כולם, והקדוש ברוך הוא מוחל את הכל, כלומר את כל מה שנשאר, ובת קול יוצאת ואומרת להם: לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך, כבר נשמעה תפילתכם. ועל סמך מדרש זה קבעו את הפסוק בסיום התפילה של יום הכיפורים.
פסוקים אלה מלמדים אותנו את ערכם של החיים. האדם זקוק לזולתו ותלוי בו, אך ביטחון אמיתי שייך רק במי שחי לעולם, בקדוש ברוך הוא, ולא בבשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר. יתרון החיים הוא הידיעה "שימותו", ידיעה שמעוררת את האדם לחשבון נפש ולתשובה, שכן לאחר המיתה אין עוד ידיעה ואין עוד תיקון. הצדיק, שפעולותיו ממשיכות לחיות אחריו, קרוי חי אף במיתתו, והרשע קרוי מת אף בחייו. ומכאן גם עצתו של שלמה: לא לבזבז את החיים ברדיפה אינסופית אחר ממון שיישאר לאחרים, אלא לעבוד את השם, להסתפק במועט ולשמוח בחלק שנתן לך הבורא: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ולכל זה יסוד אחד: דרך ארץ ומידות, שבלעדיהם גם הכישרונות הגדולים ביותר אינם מצמיחים דבר.