אנו ממשיכים בפרק ט' בקהלת, בקטע שבו שלמה המלך מתאר את המראה הקשה של "מקרה אחד לכל" - הרושם הנראה לעין שאין הבדל בגורלם של הצדיק והרשע - ואת המסקנות שהאדם עלול להסיק ממנו לרעה, לעומת המסקנה הנכונה שיש להסיק ממנו. משם עוברים אנו למעלתם של החיים: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", ולהבנה עד כמה האדם כולו בנוי על חיבור - בפנימיותו ובחיצוניותו.
זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים׃
ויש להסביר "ואחריו אל המתים" באופן נוסף, והוא חוזר אל תחילת הפסוק: "כי מקרה אחד לכל" - במה? שגם בסוף כולם מתים. וכי הצדיק אינו מת? וכי בהכרח יאריך ימים יותר מן הרשע? זה חלק מן הטענה של "מקרה אחד לכל": הנה אתה רואה שיש צרות או חיים טובים, ואין זה קשור אם הוא צדיק או רשע, ובסופו של דבר כולם מתים, ואף זה אינו קשור אם הוא צדיק או רשע.
האמרי שפר מסביר: מה שמקרה אחד לכול, זה רע יותר מכל הרעות שנעשות בעולם, וזו כוונת "זה רע בכל" - כמו "זה רע מהכול". מה שאתה רואה שיש כביכול דין אחד לצדיקים ולרשעים כאן בעולם הזה - זה הרע מכול. אומר הרב, הרבה פעמים האות ב' באה להדגיש את היתרון, כמו "היפה בנשים" - היפה מכל הנשים, "הדל במנשה" - הדל יותר מכל מנשה. אף כאן "זה רע בכל" - זה יותר מהכול: הרע שבכול הוא מה שנראה כחוסר צדק בהנהגת העולם.
וזה עצמו אמור לעודד את האדם שיעזוב את ענייני ההבל. מה יועיל לך כל מה שאתה עושה כאן בעולם הזה, אם אינך יכול לשמר אותו מפני פגעי הזמן? כי מקרה אחד לכול. והנה תראה בסופו של דבר מה רע ומר אחריתו של האדם, ואם כן מה יצא לך מכל ההנאות והתאוות של העולם הזה?
"כי גם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם" - כל ימי חייו אתה רואה שליבו מלא רע והוללות: כמה מחשבות מעיקות עליו, שעל ידן האדם כמו מתהולל, כלומר משתגע. כמה אדם עמל בגופו, כמה הוא יגע, כמה סובל צרות ומכאובים, דאגות הקשות לגוף כחרבות, יגון, כעס, אנחה ועצב - ואפילו על דבר אחד מהבל הבליו שיילקח ממנו. אם חסר לו משהו, ראה כמה הוא מוטרד, אין לו שלווה ואין לו שקט; נזק קטן, וראה כמה הוא מוציא את האדם משיווי המשקל הנפשי שלו. התבונן כמה ענייני האדם הם הבל כאן בעולם, ומה אחריתו - "ואחריו אל המתים", סוף ימיו אל המתים, בסופו של דבר מגיעים אל הקבר.
כלומר, האמרי שפר אינו מסביר כרש"י שהדבר מביא את האדם לכפור, אלא: התבונן על מה האדם מבזבז כאן את ימיו. "לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם" - הוא עוסק ורודף אחרי דברים רעים, דברי הוללות, שעושים לו רק רע, ומביאים אותו לידי עצבות, כעס ויגון. ואחריתו - "ואחריו אל המתים": אחרי החיים הקשים והמרים האלה הוא הולך אל חברת אנשים חדשה שלא הכיר, שאין בהם לא אכילה ולא שתייה, לא עונג ולא שמחה, וביניהם ישכב כאבן דומם. ואפילו נהנה מכל עמלו - כל הווילות שהשארת, כל ההון, הבתים המפוארים - סופו לשכון במעון צר ואפל, תחתיו יוצע רימה ומכסה תולעה, ומכל תענוגיו ושעשועיו יגורש ולא יידע מהם מאומה. את כל ההנאות והתאוות ישאיר מאחוריו, "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ותמה הרב: איך אדם חושב על כל זה בימי חייו וממשיך לרדוף הבל ותענוגים? איך אינו לוקח את כל זה אל ליבו כדי לשנות את דרכיו?
כִּי מִי אֲשֶׁר (יבחר) [יְחֻבַּר] אֶל כׇּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת׃
אמר רבי חנינא: "יבחר" כתיב - אפילו אותם שפשטו ידיהם בזבול, כלומר פגעו בבית המקדש, ולאחר מכן עשו תשובה, עליהם נאמר "וצורם לבלות שאול מזבול לו": מגיע עליהם שאול, מפני שפגעו בזבול. לרחקם אי אפשר, שהרי כבר עשו תשובה, ומי שעשה תשובה כיצד אפשר לרחקו; ולקרבם אי אפשר, שהרי פשטו ידיהם בזבול. הא כיצד? עליהם נאמר "וישנו שנת עולם ולא יקיצו".
דוגמה לדבר - מנשה, שהעמיד צלם בהיכל ומילא את ירושלים דמים מפה לפה. אומנם עשה תשובה, אבל תשובתו לא הייתה שלמה, כפי שלמדנו בהרחבה בנביא וגם בשיעורים על העין יעקב, ויש אומרים שמנשה הוא מאלה שאין להם חלק לעולם הבא. ומה אפוא דינם? עונש לא נותנים להם, ומצד שני גם ל"הקיצו ורננו שוכני עפר" לא יזכו. נמצא שיש להם מעין מצב ממוצע: לא עונש ולא שכר, אלא שנת עולם - תמשיך לישון.
ורבנן דקיסרין אמרו: קטני גויים וחיילותיו של נבוכדנצר - לא חיים ולא נידונים, ועליהם נאמר "וישנו שנת עולם ולא יקיצו". קטני גויים אי אפשר לבוא אליהם בתביעה, שהרי קטנים הם; וכן חיילותיו של נבוכדנצר - גיוס חובה היה, הוא גייס אותם לבוא ולהחריב את בית המקדש, ולא עשו זאת מרצונם. לדון אותם אי אפשר, אך גם לתת להם חיים אי אפשר - "לא חיים ולא נידונים".
אומר המדרש: "כי לכלב חי" - בעולם הזה, מי שהוא כלב יכול לעשות ארי, ומי שהוא ארי יכול לעשות כלב. אבל לעתיד לבוא, מי שהוא כלב אינו יכול לעשות ארי, ומי שהוא ארי אינו יכול לעשות כלב. כלומר: כל עוד האדם חי, הוא יכול להפוך מכלב לארי - גם אם הוא במצב נחות, יכול לחזור בתשובה, לתקן דרכיו ולהיות אריה. ומאידך גיסא להפך: גם אם אדם הוא אריה וצדיק, יכול לסרוח כירבעם בן נבט ולהיות כלב. זה כאן בעולם הזה. אבל כשמת - כבר גמרנו, אין תיקון, אי אפשר עוד לשנות.
והמדרש מביא מעשה נפלא. יש המביאים אותו על אדריאנוס, ויש האומרים סתם "מלך" בלי להזכיר שם; במדרש כאן הוא מופיע בשם אדריאנוס שחיק עצמות - כינוי שמוסיפים כל אימת שמזכירים את שמו, שיישחקו עצמותיו. אמר לרבי יהושע בן חנניה: "אנא טב ממשה רבך" - אני טוב ממשה רבך; לא "רבנו", אלא "רבך". שאל אותו רבי יהושע בן חנניה, חכימא דיהודאי, שהיה מתווכח הרבה עם החכמים בעיני עצמם ומוכיח את הבלותם: למה? אמר לו: "דאנא חי והוא מת" - אני חי והוא מת, דכתיב "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". גם אם תקרא לי כלב, אני עדיין טוב יותר ממשה רבך שמת.
שאל אותו רבי יהושע שאלה מאתגרת: "יכול את גזור דלא ידלוק נורא ברומי תלתא יומין?" - אתה מלך, האם אתה יכול לגזור שלא ידליקו אש ברומי שלושה ימים? אמר לו: ודאי, ואוי לו למי שיעשה נגד הוראתי. מיד גזר שלא תודלק אש ברומי שלושה ימים - לא בתנור, לא בנר, כלום.
למחרת עלו וטיילו על גג הארמון, ורבי יהושע בן חנניה עימו. תלה עיניו רבי יהושע וראה עשן מיתמר מזווית רחוקה. אמר לו: העשן הזה למה? הרי אתה נתת הוראה! אמר לו: שם יש דוכס חולה, ונכנס אצלו הרופא לבקרו ואמר שלא יחלים עד שישתה משקה חם, ולכן צריך לחמם לו משקה. הפנה רבי יהושע את פניו לזווית אחרת וראה שוב עשן. אמר לו: עשן זה למה? אמר לו: שם יש אפרכיא - דרגה שלטונית - שהוא חולה, ונכנס הרופא לבקרו ואמר שלא יחלים עד שיחממו לו את המרחץ.
אמר לו רבי יהושע: "טיפח רוחיה דההוא גברא" - כלומר, טיפח רוחך. אתה עדיין חי, וגזרתך אינה עומדת אפילו יום אחד: זה צריך וזה מוכרח וזה נחוץ. ואילו משה רבנו, משעה שכתב לנו בתורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" - צא וראה אם יהודי מדליק אש בשבת, ועדיין גזרתו קיימת. מדובר בדור שלא הכיר מושג של חילונים. אתה חושב שאתה טוב ממנו? אתה אולי כלב חי, אבל בוודאי שהאריה המת במקרה דנן טוב יותר מן הכלב החי.
רש"י מסביר "כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש ביטחון": בעודו בחיים, גם אם הוא רשע ומתחבר לרשעים - "אל כל החיים", לכולם ובכללם הרשעים - יש ביטחון. ומהו "ביטחון"? יש מה לצפות, יש עדיין הבטחה טובה. כיצד? שמא ישוב לפני מותו. מי שעדיין מחובר לחיים, עוד יש לו תקווה.
ובהמשך הפסוק, "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" - מסביר רש"י ששניהם רשעים: טוב היה לו לנבוזראדן מנבוכדנצר רבו, שנקרא אריה, שנאמר "עלה אריה מסובכו". נבוכדנצר מת ברשעו ונידון בגיהינום, ואילו עבדו נבוזראדן, שעשה תשובה, בגן עדן.
"ורבותינו דרשו לעניין מחתכין את הנבלה לפני הכלבים", אומר רש"י. ובמה מדובר? כשנפטר דוד המלך בשבת, שלח שלמה לבית המדרש: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שתי שאלות: המת מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשבת; ועוד - כלבים של בית אבא רעבים.
ולכאורה תמוה: וכי דוד היה מאכיל אותם בידיים? מה שעושים בכל שבת יעשו גם בשבת זו! אלא שכוונת הדברים היא שהכלבים היו אוכלים משיירי שולחן המלך, ועתה אין סעודה ואין שיירים - שהרי המלך מת. ומכאן נשאלה השאלה: האם מותר לחתוך נבלה ולהניח לפניהם?
שלחו לו: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו כיכר או תינוק וטלטלו. וראה: התשובה הראשונה שנתנו הייתה דווקא בעניין הכלבים, ורק לאחר מכן כיצד יטפל באביו (ולא אמרו "כיכר או תינוק" אלא למת בלבד). מדוע הקדימו את הכלבים? כי לכלב חי טוב מן האריה המת - הכלב צריך לאכול עכשיו, וזה הדחוף, שלא לצער בעלי חיים, ולכן על זה ענו תחילה.
האמרי שפר ממשיך למנות עוד פחיתות שיש לאדם באחריתו. "כי מי אשר יחובר" - המילה "יחובר" מוטעמת בזקף קטן, שהוא מפסיק גדול, וכאילו יש כאן נקודה: "כי מי אשר יחובר", ואחר כך "אל כל החיים יש ביטחון". ומכאן הוא מסביר: אם נתבונן, נראה שהאדם מחובר חיבור כפול - הן בפנימיותו והן בחיצוניותו.
בפנימיותו: האדם מורכב ומחובר, ואוי ואבוי אם ייפרד חלק כלשהו. אם הלב יחליט שלא לספק דם לכמה איברים, אם הריאות לא יספקו חמצן, וכן על זה הדרך - כל מציאות קיומו של האדם היא מתוך שהוא מחובר, מתוך ההרמוניה. ברגע שאין הרמוניה בגוף, זו כבר תחילת חולי. ולכן כשרוצים לאחל לאדם חיים ארוכים אומרים לו "שלום", "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום". ומהו שלום? אומר המלבי"ם: שלום בין כל מוסדי הגווייה - כל החלקים המרכיבים את האדם חיים בשלום, כולם מתפקדים כראוי, וכל אחד מספק את צורכי הגוף כולו. זהו החיבור הפנימי של האדם.
ויש לאדם חיבור גם בחיצוניותו: האדם זקוק לחיי חברה - לא במובן של חברים לבילוי, אלא במובן אחר לגמרי. קמת בבוקר ואכלת לחם - מישהו אפה אותו, מישהו גידל את החיטה, מישהו טחן והפך אותה לקמח, מישהו הוביל אל המאפייה, במאפייה עשו את שעשו, מישהו הוביל אל חנות המכולת, ובמכולת עמד אדם ומכר. כמה דמויות עומדות באמצע רק כדי שתאכל בבוקר פרוסת לחם. ואפשר לחזור על אותו מחזור גם בנס קפה ששתית, גם בחמאה שמרחת, וכך בכל שלב ושלב. וכן במה שקדם לכך: החולצה שלך - כמה טרחו בה עד שהיא מוכנה ללבישה; הבגדים והנעליים; ואפילו המיטה שעליה ישנת והמזרן - כמה טרחו כדי שיהיו לך.
אוי לו לאדם אילו היה צריך לקום בבוקר ולדאוג לכל צרכיו מהחל ועד כלה, כמין רובינזון קרוזו החי לו באי בודד ומחפש איזה ששת שיעזור לו להתארגן איכשהו. לא היה לו כלל זמן להתחיל לפעול פעולות בחיים, כי כל הזמן היה טרוד בארוחה הבאה, בבגד, בבית ובכל מה שהוא צריך לדאוג ולסדר. יוצא אפוא שהאדם זקוק גם לחיבור אל החברה, שאם אינו מחובר אליה - אין הוא יכול להתקיים.
והרב דסלר אומר שלא בכדי ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו בצורה זו. אם תחשבו על כך, הדבר הופך אותנו לתלותיים מאוד: ראו מה קורה כשבמשך כמה ימים אין ייצור של דבר מסוים - לא מייצרים לחם, או אין חלב. האדם נעשה תלוי מאוד באחרים. אומר הרב דסלר: לא בכדי - הקדוש ברוך הוא רוצה שעולם חסד ייבנה, כפי שלמדנו בהרחבה בשיעורים על המכתב מאליהו. הקדוש ברוך הוא רוצה שתדע שאתה זקוק לזולת, שאתה צריך להשפיע לזולת וגם מקבל ממנו, ועל ידי כן נעשה העולם עולם שבו כולם עוזרים לכולם, ובזה העולם מתקיים.
ואם תאמר: הרי זה אינטרס - אני בעל מכולת ומוכר לך משום שאני מכניס כסף; אני בעל מאפייה ומשווק לחם משום שאני מרוויח - היכן כאן החסד? אומר הרב דסלר: אין זה מוכרח להיות כך. יכול אדם להיות בעל מכולת וכל דעתו ומגמתו שהוא קם בבוקר כדי להועיל לזולתו ולעשות עימו חסד; וזה שהוא מרוויח מכך כסף אינו הופך את הדבר לעבירה ואינו גורע. אתה יכול לכוון לשם מצווה, לעשות חסד עם האדם שאתה מוכר לו, כדי שיוכל לתת לחם לפי הטף - כיוונת בזה למצווה, זכית.
סיפרנו פעם את המעשה בחפץ חיים וחתנו, שירדו מן העגלה והחפץ חיים רצה לשלם, ואמר לו החתן: אני אשלם. פרט ושילם לעגלון. שאל אותו החפץ חיים לאחר מכן: מה כיוונת? אמר לו: מה יש לכוון? מה צריך לומר "לשם ייחוד" לפני כן? אמר לו: אוי, כמה חבל. אומרים שהחכמים יודעים לעשות מזבל כסף, ואילו הטיפשים מכסף עושים זבל. כלומר: גם דבר סתמי שאין בו שום ערך, החכם יודע כיצד להפוך אותו לבעל ערך. אילו רק היית מכוון, היית זוכה במצוות פריעת בעל חוב, היית זוכה ב"ביומו תיתן שכרו", היית זוכה לכוון לעשות חסד עם יהודי, וכן "או קנה מיד עמיתך" - שיש מצווה דווקא מיד ישראל. מנה לו סדרה שלמה של מצוות, והכול היה תלוי בכוונה בלבד.
נמצאנו למדים שגם בפעולה סתמית יכול אדם לזכות לחיי נצח. אמרנו פעם: שניים הולכים לישון - אחד המונה שלו דופק, והשני שנתו סתמית. מה ההבדל? הראשון אמר: הריני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח מחר בעזרת השם לקום ולהתפלל, כדי שאוכל מחר ללכת ללמוד תורה, כדי שאוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא - שנתו היא עבודתו. וכלשון השולחן ערוך באורח חיים סימן רל"א: הרי זה עובד את השם תמיד. "בכל דרכיך דעהו" - זה סוד גדול, שאדם יכול בכל פעולה ופעולה שהוא עושה לכוון לשם שמיים, ואז בכל רגע ורגע המונה שלו למעלה דופק.
נמצא אפוא, לפי הרב דסלר, שהקדוש ברוך הוא יצר אותנו תלותיים כדי שנדע שאנו חייבים זה לזה, ונשפיע זה לזה מתוך מגמה לעשות חסד עם הזולת, מתוך מגמה להועיל ומתוך מגמה להיטיב.
שלמה המלך מצביע על הרע הנראה "תחת השמש" - שמקרה אחד לכול - ומזהיר שלא להסיק ממנו כפירה, שהרי בעולם האמת ייראה הצדק לכול, אלא ללמוד ממנו עד כמה הבל הם ענייני העולם הזה, שכל ימיו של האדם מלאים טרדה, הוללות ודאגה, וסופו "אל המתים", לחברה שאין בה לא אכילה ולא עונג. מתוך כך מתגלה ערכם של החיים: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" - כל עוד אדם חי יש לו ביטחון ותקווה, שמא ישוב לפני מותו, ויכול הכלב להפוך לארי; אך משמת - אין עוד תיקון. ולבסוף למדנו שהאדם כולו בנוי על חיבור: חיבור פנימי של אבריו בשלום ובהרמוניה, וחיבור חיצוני אל החברה שבלעדיה לא היה יכול להתקיים - וזה עצמו רצון הבורא ש"עולם חסד ייבנה", ושבכל פעולה, אפילו הפשוטה ביותר, יכוון אדם לשם שמיים ולעשות חסד, ויקיים "בכל דרכיך דעהו".