פרק ט' בקהלת ממשיך את הבירור הגדול שבו עסק שלמה המלך בפרקים הקודמים: מהי דרך הנהגתו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, ומדוע המבט השטחי בעולם אינו מאפשר לנו להכריע מי אהוב לפני המקום ומי שנוא. שלמה אינו בא לערער חלילה על צדקת הדין, אלא להראות עד כמה רחוקה השגת האדם מהבנת דרכי ההשגחה. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את דברי המפרשים, את המדרשים ואת החלוקה הנפלאה של ה'אמרי שפר' בכל מיני המין האנושי.
כִּי אֶת־כָּל־זֶה נָתַתִּי אֶל־לִבִּי וְלָבוּר אֶת־כָּל־זֶה, אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים; גַּם־אַהֲבָה גַם־שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם, הַכֹּל לִפְנֵיהֶם.
הפסיקתא זוטרתא, וכן ה'אמרי שפר' באותו כיוון, מסבירים שכאן שלמה ממשיך לברר את דבריו: האדם אינו יכול להבין את תכלית הנהגת השם, אינו יכול להבין כיצד ה' מנהל ומנהיג את עולמו. "נָתַתִּי אֶל־לִבִּי וְלָבוּר" - מלשון בירור, לראות את הדברים בראייה נכונה. ומה נוכחתי לראות? "אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים". "עֲבָדֵיהֶם" לרוב המפרשים הוא מלשון מעשיהם (כמו בארמית 'עובדוהי' - מעשיו). כלומר: הצדיקים, החכמים ומעשיהם - הכל ביד ה', השגחתו בכל משלה, ואין דבר שאינו בידו. גם מבחר היצורים והבריאה, הצדיקים והחכמים, נתונים כולם ביד השם.
"גַּם־אַהֲבָה גַם־שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם" - כמו "גם לי גם לך לא יהיה", "גם מתמול גם משלשום". כלומר: אין האדם יכול להכריע אם יש כאן אהבה או שנאה. כשאדם רואה את הנהגת ה' עם הצדיקים, הוא עלול להתחיל לפקפק ולחשוב אולי חלילה השם שונא אותם, שהרי לפעמים מגיע אל הצדיקים כמעשה הרשעים, כפי שסיימנו בפרק הקודם. במבט שטחי עומד האדם תמה: האם ה' אוהב את הצדיק או להפך? ואם אוהבו, מדוע כך נפרע ממנו? על כך ממשיך: "הַכֹּל לִפְנֵיהֶם" - כל המקרים שבעולם, בין טוב ובין רע, קורים גם אצלם, גם אצל הצדיקים. יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, כשם שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו. וכיוון שאותה הנהגה עצמה נראית אצל אלו ואצל אלו - האם החקר אלוה תמצא? האם עד תכלית שדי תמצא? המתבונן רואה שאין לנו אפילו התחלה של השגה בהנהגת הקדוש ברוך הוא את עולמו.
וברור שאין כוונתו לומר חלילה שאין ה' אוהב את הצדיקים או שהוא מעדיף את הרשעים. כל כוונתו לומר שבמבט השטחי, מי שמסתכל במה שקורה בעולם, רואה שלפעמים הצדיקים מקבלים כמעשה הרשעים, והדבר מעורר תהיות. והתשובה הפשוטה כבר הוסברה: אילו תמיד היה לצדיק טוב ולרשע רע, הייתה מתבטלת הבחירה החופשית. אבל להגיע אל חקר הנהגת ה' ודרכיו - אין האדם יכול ומסוגל.
רש"י מפרש: "את כל זה ביררתי והבחנתי, שהצדיקים והחכמים ועבדיהם ביד האלוקים". שלא כרוב המפרשים, רש"י מבאר "עבדיהם" כפשוטו - העבדים שלהם, התלמידים המשמשים אותם והולכי אורחותם. אמנם לפי הניקוד (הבי"ת בקמץ) היה מתאים יותר לפרש מלשון מעשיהם, ולכן רוב המפרשים נקטו כך, אך רש"י הולך בדרכו.
ועל "גַּם־אַהֲבָה גַם־שִׂנְאָה" אומר רש"י: "אין יודעים שאר הבריות ואין מכירין לתת לב במי יאהבו למקום ובמי הם שנואים". כלומר, קשה לאדם לדעת מה אהוב לפני ה' ומה שנוא, שהרי הוא רואה צדיק שיש עליו דינים ועונשים, ועלול לחשוב שמא מעשיו שנואים, שמא להיות צדיק אינו טוב בעיני ה'. על פי המעשים הנראים בעולם אי אפשר לדעת מה אהוב ומה שנוא - את זה אפשר לדעת רק מן התורה הקדושה, ממה שנמסר לנו על ידי משה רבנו וממה שגילה לנו הקדוש ברוך הוא, במה נהיה רצויים לפניו.
וזו אכן תכלית שאיפתם של הצדיקים, כלשון ה'מסילת ישרים': "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו". אין לצדיקים אלא חפץ השם. לפעמים אדם עובר עבירה ושב בתשובה, והקדוש ברוך הוא סולח לו - אבל אין לו חפץ בו. וזה הדבר הנורא ביותר. לכן אנו מבקשים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו": לא רק שנקיים את מצוותיך, אלא שיהיה לה' חפץ בנו. ובמבט השטחי אין האדם יודע במה ירצה לה' ובמה ימאס לפניו - אלא רק על פי התורה המנחה אותנו בדרך הישר.
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ; כַּטּוֹב כַּחֹטֶא, הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא.
פשוטו של מקרא: לכולם קורה אותו דבר. בין אם אתה צדיק ובין אם רשע, טוב, טהור או טמא, זובח או שאינך זובח, טוב או חוטא, נשבע או שאינך נשבע - מקרה אחד לכל. ומכאן שאי אפשר לראות ולהשיג את הנהגת ה'.
המדרש מביא דוגמאות נפלאות לפסוק, ובדרך זו הולך גם רש"י. רבי שמעון בר אבא פתח: "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע" - לצדיק זה נח, שנאמר בו "איש צדיק תמים היה", וכשיצא מן התיבה הקישו הארי ושברו והיה צולע. ולרשע זה פרעה. כשבא פרעה לשבת על כיסא שלמה ולא ידע את מנגנון הכיסא - וכיסא שלמה היה עשוי במנגנון מתוחכם, שכאשר דרכו על מדרגה מסוימת התחילו החיות להשמיע קולן, ומי שלא ידע את סדר הדריכה היה סופג מכה - הקישו הארי ושברו והיה צולע, ומאז נקרא "פרעה נכה". הרי לך: זה מת צולע וזה מת צולע, נח הצדיק ולהבדיל אלף הבדלות פרעה הרשע.
"לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא" - לטוב זה משה, שנאמר "ותרא אותו כי טוב הוא". לטהור זה אהרן, שהיה עסוק בטהרתן של ישראל. ולטמא אלו המרגלים. אלו אמרו גנותה של ארץ ישראל ואלו אמרו שבחה - שמים וארץ ביניהם, ומשה ואהרן אף השתוקקו להיכנס לארץ. ומה היה סופם? אלו לא נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו לארץ. הרי שהטוב, הטהור והטמא - תוצאה אחת להם.
"וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ" - לזובח זה יאשיהו, שנאמר "ויזבח יאשיהו". ולאשר איננו זובח זה אחאב, שביטל את הקרבנות מעל גבי המזבח, והוא שנאמר "ויזבח לו אחאב צאן ובקר" - לו זבח, לעצמו, ולא לה'. ומה היה סופם? זה מת בחיצים וזה מת בחיצים: אחאב מת על המרכבה כאשר הורו המורים, ויאשיהו ניקבוהו ככברה.
"כַּטּוֹב כַּחֹטֶא" - כטוב זה דוד, שנאמר "וישלח ויביאהו והוא טוב רואי". ומהו "טוב רואי"? אמר רבי יצחק: טוב רואי בהלכה, שכל הרואה אותו היה נזכר תלמודו. דבר מדהים: ספר תורה חי, שמי שהביט בו נזכר בכל מה ששכח. וכחוטא זה נבוכדנצר. זה בנה את בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה החריבו ומלך ארבעים שנה. "זה בנה" הכוונה שלמה שבנה ממש, שהרי דוד רק הכין את היסודות וההכנות - ומכל מקום מלך ארבעים שנה; ומי שהחריבו זכה אף הוא לחיים ארוכים ולארבעים שנות מלכות.
"הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא" - הנשבע ועבר על שבועתו זה צדקיהו, שנאמר "וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלוהים". מסופר שראה אותו אוכל ארנבת חיה - וכך היו נוהגים מתוך אכזריות, כדי להרגיל את עצמם שלא להיות מעודנים אלא אנשי קרב אכזריים - והשביעו שלא יגלה זאת. ויש אומרים שהשביעו שלא ימרוד בו, ומרד בו. ולאחר מכן שאלוהו מדוע הפר שבועתו, ואמר שהתירו לו את השבועה. ולעומתו "כאשר שבועה ירא" זה שמשון, שנאמר "ויאמר להם שמשון הישבעו לי", ואומר רש"י שלמדנו שהייתה שבועה חמורה בעיניו - הוא סמך על השבועה, שכשם שאדם עצמו ירא משבועה כך הוא סומך שגם אחרים ייראו ממנה. ומה היה סופם? זה מת בניקור עיניים וזה מת בניקור עיניים: שמשון שהיה ירא שבועה, וצדקיהו שהביאוהו רבלתה ויעוור את עיניו. הרי לך מקרה אחד לכולם.
ויקרא רבה מוסיף דוגמה: "מקרה אחד לצדיק ולרשע - אלו בני אהרן ולהבדיל עדת קורח. אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים, ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים". עדת קורח לקחו מחתות כדי לחלוק על משה ואהרן ויצאו שרופים; נדב ואביהוא נכנסו להקריב שלא במחלוקת, לשם שמים, ואותה תוצאה הייתה להם. הרי שדין אחד ומקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב לטהור ולטמא.
והתשובה לכל זה כפולה. ראשית, כפי שהסברנו: כדי שתתקיים הבחירה החופשית. ואם תשאל, וכי בשביל הבחירה החופשית נותנים לרשע טוב שאינו מגיע לו ולצדיק רע שאינו מגיע לו? על כך כבר ענה המלבי"ם בסוף הפרק הקודם באריכות, במשל אותו אדם שהגיעה לו טובה מן המלך - והמלך היה שונאו - ולכן העניק לו את הטובה במדבר, מול הקוצים והברקנים; וכשהגיע לו עונש, העניש אותו בעיר לעיני הכל. ואילו לאוהבו נהג להפך: את העונש הקטן המגיע לו נתן במדבר מול הקוצים והברקנים, ואת השכר - הרכיבו על מרכבת המשנה בעיר לעיני כל המלכים. כך הצדיקים: שכרם המושלם שמור להם למעלה, ואם אתה רואה שנענשו כאן - זה "הקוצים והברקנים", זה המדבר; מה הוא העולם הזה? עולם בר חלוף וזמני. הסבר זה מיישב את מה שאנו רואים, שלא יעורר הדבר תהיות. איננו מבינים את הנהגת ה', אבל דע לך בוודאות: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
לכאורה יש בפסוק אריכות דברים. אומר ה'אמרי שפר': כאן מנה שלמה המלך אחד עשר מיני אנשים למפלגותיהם - כל סוגי בני האדם שבבריאה. וכך הוא מסדר את הדברים: כלל עבודת האדם מחולקת לשניים - בין אדם למקום (תפילה, שבת וכדומה) ובין אדם לחברו (גזל, שלא לצער את חברו וכדומה). הפתיחה "לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע" עוסקת בבין אדם לחברו, שכן כך לשון התורה: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" - הצודק נקרא צדיק ומי שאינו צודק נקרא רשע.
מכאן ואילך עובר שלמה לענייני בין אדם למקום, והם "הטוב, הטהור והטמא". בספרים הקדמונים - וגם בספר הכוזרי - מדובר הרבה על שלוש חלוקות: הטוב, המועיל והערב. הטוב הוא מי שבוחר בטוב ועושה אותו גם כשאינו ערב לו, מפני שזה הרצוי לפני ה'; אלו האנשים הבוחרים בחיים השכליים, להתהלך לפני ה', לעסוק בעיון ובמושכלות, בחכמה ובאמונה. המועיל הם האנשים הפרקטיים, אנשי החיים המדיניים, בעלי הנהגות ישרות ונימוסים, העושים מה שהם רואים בו תועלת להנהגה תקינה. והגרועים מכולם הם בחינת הערב: אנשי התאווה והתשוקה, "נמשלו כבהמות", שהדבר ערב לחיכם לפי שעה ואחריתו מר. אין להם עניין אם הדבר טוב, ואף לא אם הוא מועיל - העיקר שיהיה טעים.
שלוש קטגוריות אלו הן הן "הטוב, הטהור והטמא". הטוב כמשמעו - עושה את הטוב גם כשנראה שאין לו מזה תועלת, מפני שכך רצון ה'. המועיל ראוי להיקרא "טהור", שכן הוא נזהר וטהור מעבירה, אינו גוזל, עושה את מה שצריך ומה שנצרך ומועיל, וחי על פי נימוסים והנהגות ישרות. והערב נקרא "טמא", שהוא מחפש את הערב לו ומטמא את נפשו בתאוות נתעבות ובתשוקות משוקצות. וכל אחד בוחר ובורר לעצמו את דרכו.
והנה כל אחת מן הקטגוריות נחלקת אף היא לשתיים. הטמא נחלק ל"זובח" ול"אשר איננו זובח". יש טמא שהוא מלא חרטות: עבר עבירה ונהנה, ואחר כך ויך לבו אותו; ואף שאין זה מונע ממנו לחזור ולעבור כעבור שבוע, ואולי אף עשה תשובה והביא קרבן ושוב נכשל - זה נקרא "זובח", זובח את יצרו, ובפעם הבאה יצרו זובח אותו, וחוזר ומקלקל. ולעומתו יש הגרוע ממנו, "אשר איננו זובח": טמא שאינו מתקן דרכיו לעולם, אינו מתחרט, אינו משנה אורחותיו, וממשיך בדרכו המקולקלת בלי מוסר כליות.
גם בטוב יש חלוקה - "כַּטּוֹב כַּחֹטֶא". יש טוב מוחלט, שאינו סוטה מן הדרך לעולם ועושה הכל בדיוק כפי ההלכה בלי לנטות במאומה. ולעומתו ה"חוטא" - ואין הכוונה דווקא לרשע גדול, אלא מלשון מחטיא את המטרה, ולוּ במילימטר. "חטא" עניינו חסרון, כלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים" - חסרים; ולהחטיא את המטרה פירושו להחסיר אותה. וכן "איש כי יהיה בו חטא משפט מוות" - שהאר"י הקדוש דרש בהספדו על הרמ"ק שהיה חסר בו סיבה למשפט מוות, שכן צדיק גדול היה. הרי שבטוב עצמו שתי דרגות: טוב שאינו מקלקל לעולם, וטוב שלפעמים מחטיא את מטרת האמת.
וגם בטהור יש חלוקה: טהור לגמרי וטהור שאינו טהור לגמרי - וזהו "הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא". הטהורים הם אנשי המועיל, שומרי משפט, יושר וצדק. אדם כזה, כשהוא נתבע בעניין ממוני, ידון דין לעצמו להקל ולא להחמיר - שהרי לשיטתו מועיל לו יותר להקל לעצמו. ולעומתו יש טהור נקי לגמרי, שכשמגיע לספק אינו מקל לעצמו אלא מחמיר על עצמו ומוציא ממון משלו, ובלבד שלא להיכנס לספק.
סיפרנו פעם על הרב שטיינמן. הודיעו לו שאדם עתיד להגיע לקבל סכום כסף מקופת העיר, כחמשת אלפים שקלים, והביאו לרב מעטפה כדי שהוא יעניק לו אותה - כנראה כדי שלא יהיה לאותו אדם לא נעים לקבל ישירות. האיש עבר אצל הרב, והרב לא נתן לו. שאלו אחר כך: הרב נתן לו? אמר: שכחתי מזה לגמרי. וגרוע מכך - לא ידע היכן המעטפה. חיפשו וחיפשו ולא מצאו. אמר להם: אני אשלם את זה, בתשלומים, שכן אין לי אפשרות בבת אחת. אמרו לו: חלילה, הרב פטור, והתחילו לטעון לפניו טענות הלכתיות מדוע הוא פטור. אמר להם: אתם באים להסביר לי למה אני פטור? יש לי עוד טענות מעבר לכל מה שתגידו. אבל אינני מחפש פטור. אם אני יכול שתהיה לי שאלה אחת פחות שם בשמים - אני מעדיף. שלא ישאלו אותי: ר' אהרן לייב, מה עם הכסף ההוא שהיית צריך להעביר ולא היית אחראי ואבד לך? יהיה לי תירוץ - אבל אם אפשר שלא ישאלו אותי את השאלה הזאת, קח חמשת אלפים שקלים ושלא ישאלו.
וזו בדיוק ההבחנה. אפילו בדרגת הטהור, שהוא בחינת המועיל, יש מי שמוותר מממונו ובלבד שלא להיכנס לספק, ויש מי שברגע שיש ספק ממוני מספח אליו את הכסף ומשאירו אצלו - "לך תדע, אולי זה שלי", ואולי אף יתלה זאת בחומרה: שמא אכשיל את חברי בגזל. והיכן כור המבחן בין שתי ההנהגות? אומר ה'אמרי שפר': השבועה. הראשון, הלוקח את הממון לעצמו, יהיה מוכן גם להישבע - שהרי לדעתו הוא נשבע על אמת וסבור שהצדק עמו (ואין מדובר במי שנשבע שבועת שקר). ואילו השני, הנזהר מאוד, אם יהיה לו ספק כלשהו בממון כבר יפחד להישבע עליו, שמא ייכשל בשבועת שקר. אלו הם "הנשבע" ו"אשר שבועה ירא", שני חלקי אנשי המועיל.
הרי לפניך אחד עשר חלוקות במיני המין האנושי: בעניינים שבין אדם לחברו (צדיק ורשע), ובעניינים שבין אדם למקום - הטוב, המועיל והערב, שכל אחד מהם נחלק לשניים. וכשקיבלנו את כל סוגי בני האדם, אומר שלמה: אצל כולם אתה רואה מקרה אחד. מחלות יש לכולם, צרות יש לכולם, ענייני פרנסה יש לכולם - בלא הבחנה בין רשע לצדיק ובין טוב לרע. אצל כולם יש נזקים ואצל כולם יש תועלת. יש צדיקים עשירים ויש צדיקים עניים, יש רשעים עשירים ויש רשעים עניים. ומכאן שאינך יודע כלל את דרך הנהגת השם.