בחלק זה של פרק ח' עוסק שלמה המלך באחת השאלות הקשות והכואבות ביותר: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. המלבי"ם מדגיש שקהלת אינו בא כאן לנסות ולהבין את מהותו של הבורא. "לו ידעתיו הייתיו" - כך אמר רב סעדיה גאון: אי אפשר לבוא ולומר שאני מסוגל להבין את מהותו יתברך. "החקר אלוה תמצא, עד תכלית שדי תמצא", "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". הדבר הזה כלל אינו שייך, ואת זה אפילו לא ניסיתי. מה כן? אני בא מצד מה שאני רואה - הדברים המוחשיים, הצורמים, הקשים להבנה, אלה שמשאירים את האדם בחוסר שקט כשהוא רואה חוסר צדק, דברים שלכאורה אינם על פי היושר וההיגיון: הרשע מצליח והצדיק מעונה, הרשע חוגג והצדיק סובל.
וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ, גַּם זֶה הָבֶל׃
ראיתי רשעים שלפי רוע מעשיהם היו ראויים כבר להיות בקבר, ואני רואה שהם הולכים ובאים ומצליחים. "וממקום קדוש יהלכו" - כולם משבחים אותם, כאילו אלה יצאו מבית המדרש ומבית המקדש, כאילו הם עליונים ברוחניותם וקיימו את כל התורה כולה. "וישתכחו בעיר" - ולאחר מכן הם נשכחים כמת מן הלב, ואיש אינו זוכרם עוד.
על כך אומרים חז"ל: למה צדיקים דומים בעולם הזה? כמי ששרפו כל התורה. ולמה רשעים דומים? כמי שקיימו כל התורה. שימו לב לעוצמת הביטוי. כשאתה מסתכל על הפורענות הבאה על הצדיקים בעולם הזה, הוא נראה כמי ששרף את כל התורה כולה. וכשאתה רואה את הרשע חוגג, אתה אומר: כך בוודאי נראה אדם שקיים את כל התורה, שאם לא כן - מדוע כה טוב לו? כלומר, אנחנו רואים כאן בעולם עולם הפוך: הצדיק במקום ליהנות סובל, כאילו עשה עבירות; והרשע במקום לסבול נהנה, כאילו קיים מצוות.
מכאן באה הטענה העיקרית של הטוענים: שאין האדם שליט במעשיו, שהוא מוכרח בכל מה שהוא עושה, בין מעשה רשע ובין מעשה צדקות, ואין דין ואין חשבון. על כך חותם הכתוב: "גם זה הבל". גם הטיעון הזה הבל הוא. לבוא ולטעון שאין צדק ואין יושר, שהצדיק מקבל כמעשה הרשע והרשע כמעשה הצדיק, וכביכול הקב"ה אינו משתית עולמו על הצדק - וכן לטעון שהשם יודע הכול מראש וממילא אי אפשר לבוא אליי בטענות אם עשיתי רע ולא לתת לי שכר אם עשיתי טוב - גם זה הבל.
אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה, עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע׃
היות שאין נעשה פסק הדין על מעשה הרעה במהרה, אתה רואה חוטא עושה רע מאה פעמים והשם מאריך לו. אבל דווקא זה מוכיח את הבחירה החופשית. שהרי אם הקב"ה היה נפרע מן הרשע מיד, היה הדבר שולל ממנו את הבחירה: ברגע שהיה עושה מעשה רשע - היה ניזוק, מקבל סטירה. במציאות כזאת בטלה הבחירה החופשית. נמצא שמה שמהווה אצלך קושיה הוא עצמו התירוץ. הקושיה היא: מדוע אין לרשע רע מיד ואין לצדיק טוב מיד, ומשמע שאין הכול מאת השם אלא הכול קבוע מראש. והתשובה היא בדיוק להפך: כאן אתה רואה בהכרח את הבחירה החופשית.
כי אילו מיד היה הרשע מקבל רע ומיד היה הצדיק מקבל טוב, לא הייתה נשמרת בחירה חופשית כלל. דיברנו על כך בעבר: העולם לא היה נחלק לצדיקים ורשעים אלא לחכמים וטיפשים. רק אידיוט גמור היה הולך לעבור עבירה כשהוא יודע שמיד יקבל על כך עונש. מי יאכל מאכל איסור כשהוא יודע שהמאכל ייתקע לו בגרון והוא ייחנק וימות? די בכמה מקרים כאלה כדי שכולם יבינו שלא משתלם להיות עבריין. הרי אנשים נזהרים שלא להכניס את היד לאש גם בלי שיש בזה איסור בתורה. באותה מידה יכול היה הקב"ה לעשות עם העבירות והמצוות, שאדם יבין שלא כדאי לעבור. אלא שאז לא היו לו בריות אלא מלאכים - ומלאכים יש לו הרבה; היו לו רובוטים. השם אינו רוצה רובוטים, השם רוצה שתהיה לך בחירה חופשית. וכדי ליצור מסגרת של בחירה חופשית חייבים לאפשר שתעשה רע ולא תיענש מיד, שתעשה טוב ולא תקבל שכר מיד. חייבים ליצור מסגרת כזאת, והיא עצמה ההוכחה לקיום הבחירה.
וזהו שאומר הכתוב: מה שאין נעשה פסק דינו של מעשה הרעה במהרה, הסיבה לכך היא "על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע" - שימלאם לבם לעשות. שאילו היה העונש בא מהרה, לא היה ממלא אותם לבם לעשות רע - וזה לא היה טוב, כי הימנעותם הייתה מתוך פחד, וזו אינה בחירה חופשית. אדרבה, השם רוצה שלא ימלאנו לבו לעשות רע מתוך יראת השם ומתוך דבקות בו. לכן תעשה רע או טוב - לא תקבל מיד שכר או עונש. אל תיבהל: אני רוצה שתבחר בעצמך. זה כל העניין.
אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ, כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו׃
אתה רואה את החוטא עושה רע "מאת" - אפילו מאה פעמים - והשם מאריך לו. ואף על פי כן "יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלוהים": שכרם יהיה גדול יותר, והסיבה - "אשר יראו מלפניו". דווקא על ידי כן יגדל שכרם. שהרי אם אני יכול לעשות טוב או רע, ויתרה מזו, אם אני רואה שעושי הרע מצליחים, וההימנעות שלי מן הרע באה מתוך יראת השם ומתוך דבקות בו - כמה זה מגדיל את שכרי.
כתוב בספרים שלקראת ביאת המשיח יהיו הניסיונות קשים כל כך, עד שיהיה מעין הניסיון של אליהו ואחאב בהר הכרמל, ותרד האש דווקא לנביאי הבעל. וזה אכן היה: מי שיודע, בתקופה שאחרי פרוץ המדינה, זה בעצם מה שקרה. מדוע רבים נטשו את יהדותם? מפני שראו את הרשעים מצליחים. הנה אנשים פרקו מעליהם עול תורה ועול מצוות, והכול הולך והכול מצליח. ניסיון כזה, שיורדת אש לנביאי הבעל, שאנשים רשעים זוכים להצלחה - מכניס באדם מחשבה: למה אני צריך כל כך להיזהר ולדקדק בשמירת תורה ומצוות, הרי השם עושה ניסים גם לרשעים? אנחנו מקווים שכבר עברנו את הניסיון הזה, שהוא כבר מאחורינו, ושלא יבוא לנו עוד ניסיון כזה.
ועל זה בא הכתוב ואומר: "יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלוהים אשר יראו מלפניו". דווקא משום שאתה רואה את הרשע מצליח ובכל זאת נמנע ממעשה הרשע מתוך יראת השם ודבקות בו - שכרך גדל לאין ערוך. יכולתי לבחור בדרך הקלה של הרשע, החי לו חופשי ועושה מה שבא לו, והנה הוא מצליח; וזה דוקר. ואף על פי כן אני דבק בהשם, גם כשנראה שאני מפסיד מזה, גם כשאני משלם מחיר, גם כשלועגים עליי ואני מהווה סמל ושנינה ודוקרים בי בדברים שליליים - ואני דבק בהשם. על זה מגדיל הקב"ה את שכרו. לכן עשה השם את העולם כך, כדי שתהיה כאן יראת הרוממות ולא יראת העונש.
אבל אומר המלבי"ם, עם כל התשובה הזאת עדיין אין הדעת נחה. שהרי בין כך ובין כך לקתה מידת הדין. נניח ששימרת את הבחירה החופשית - עדיין נוצר מצב שבו הרשע מקבל טוב והצדיק מקבל רע. מדוע אין השם שומר את חשבון הצדק גם כאן בעולם הזה, שייתן שכר גשמי כפי שהבטיח בתורה? וכדי לבאר עניין זה מביא המלבי"ם משל נפלא, שבו יתראה העניין באספקלריה המאירה, "ולישרי לב שמחה". המשל כתוב כדרכו בלשון מליצית, והוא תיאור אחד לאחד של המציאות כאן בעולם.
מלך אחד היו לו שני עבדים. האחד היה נאמן לפניו ואהבת נפשו אהבו, והשני היה רע מעללים וישנאהו. ויצו המלך את שניהם לעשות לו דבר גדול לצורכו, והודיע להם את שכרם: כל מי משניהם אשר יחרוץ ויצליח לעשות את הדבר כרצונו - ילבישהו בכתר מלכות, וירכיבהו על סוס המלך, ויקראו לפניו "אברך". וגם הזהיר את שניהם על עניין אחד שלא יעשוהו, והזהירם שכל מי שיעבור על פקודתו ויעשה את הדבר אשר שנא - יפשיטהו ערום, ויכסהו בבלויי סחבות, ויקראהו בן מביש ומחפיר. מי שיעשה טוב יקבל שכר גדול, ומי שיעשה את הדבר שנאסר יקבל עונש גדול, ביזיונות ובלויי סחבות.
והעבדים האלה, שניהם, גם האהוב וגם השנוא, הצליחו לעשות את העבודה אשר ציווה אותם, ככל אשר היה חפץ לב המלך. את הפרויקט הוציאו שניהם אל הפועל, ושכר מגיע לשניהם. אבל לעומת זאת מרו את דבריו באזהרה אשר הזהירם שלא לעשות את הדבר אשר שנאה נפשו - חלפו חוק ויעשו את הדבר הזה נגד רצונו. הוא אמר לא לעשות, והם עשו: שניהם, האהוב והשנוא.
ויהי היום, והמלך היה עם שני עבדיו ביער במדבר. ויצו למשרתיו לקחת את העבד אשר אהבו ולהפשיטו ערום, ולכסותו בגדים טלואים ובלואים, ולבזותו ולקללו. ועל העבד אשר שנא ציווה להלבישו כתר מלכות ולהושיבו על סוס המלך, וצניף הכבוד כדור יצנפנו צניפה. ויתמהו משרתי המלך איש אל רעהו, ובעיני העבד הנאמן רע, ויצעק חמס: היכן שכר עבודתי, אני העבד הנאמן, ועתה אתה מלביש אותי בלויי סחבות ומבזה אותי? והיכן ברית אהבתו, לבכר את בן השנוא על פני בן אהובו הבכור?
אחרי ימים רבים היה יום השוק בעיר המלוכה, אשר התאספו בה כל בני המדינה, רבים ונכבדים. ויצו המלך לקחת את העבד אשר שנא ולהפשיטו ערום ויחף כמשפטו, וליסרו בכל רחובות קריה - שהרי עבר על דבר המלך, והמלך אמר שכך יהיה עונשו. ואת העבד האהוב - שם את הנזר על ראשו והרכיבו בלבוש מלכות לפני כל ההמון הגדול הזה ולפני כל המלכים, וקראו לפניו: "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".
מה בעצם קרה כאן? העבד הרע - את השכר על הטוב שעשה קיבל במדבר, ואת העונש על הרע שעשה קיבל ברחובות קריה. והעבד הטוב - את העונש על הרע שעשה קיבל במדבר, ואת כבוד המלכים על הטוב שעשה קיבל ברחובות קריה. "אז נודע משפט המלך וחוכמתו כי רבה היא".
כי היה מוכרח לתת לכל אחד את שכרו ואת עונשו כאשר הבטיח להם - שהקב"ה צדיק ואין עוול, וכל אדם מקבל בדיוק את מה שמגיע לו, אין הנחות. אך היה לזרא בעיניו לעשות את כל הכבוד הגדול הזה לשונאו, ואת הבוז הגדול הזה לבן משק ביתו ואהובו, ולבזותו כך ברחובות קריה. על כן הקדים ושילם את הגמול לאויבו ואת העונש לאוהבו ביער בערבה, במקום שאין שם איש.
שם נתן את הפרס לשונא ואת העונש לאהוב, באופן שהכבוד שנעשה לשונא מאפס ותוהו נחשב. איזה מין כבוד הוא זה? לעיני חיות השדה הרכיבו אותך על הסוס. גם מפני שלא היה בו ממש, שהרי לא ראהו שום אדם, רק קוצי המדבר והברקנים; וגם מפני שלא התמיד, שהרי אחר כך לקח את כוס הקצף והשקהו לרוויה לפני עמים רבים, וברחובות קריה ביזהו כפי המגיע לו על העבירה. וכן הביזיון שעשה אז לאהובו הבל הוא - במדבר, מול הקוצים והברקנים, אין זה ביזיון גדול.
מה שאין כן הכבוד הגדול והחרפה הגדולה שנעשו לשניהם בתוך עיר המלוכה - זה נכתב למזכרת ולא יימחה לנצח. כל העם ראה, והדבר נחקק לדורות: איזה כבוד גדול זכה לו הבן האהוב, ואילו ביזיונות גדולים ספג העבד המביש.
אומר המלבי"ם: מעתה, מי יודע את מחשבת המלך ותחבולותיו בשדי יער, בשופכו כוס הכעס על יקירו ואת אויבו יברך בכבוד מדומה? עבדי המלך נשארו שם במדבר עם קושיות: לא מובן, את אהובך אתה מייסר ומבזה ואת שונאך אתה מכבד? אבל "טוב אחרית דבר מראשיתו": הכבוד שנעשה לבן המביש והמחפיר הוא לו תכלית הביזיון והקצף, והוא העד על השנאה אשר שנאהו המלך ועל מחשבתו להאבידו - שהרי לאחר מכן בעיר לא יקבל אלא ביזיונות, כי את כל כבודו כבר קיבל שם ביער. והכעס שכעס על אהובו להכלימו לפני עצי היער - אדרבה, הוא תכלית האהבה ואות התפארת, שרצה לכבדו ולהלביש לו את הנזר והצמידים בשער בת רבים, את הכבוד עשה לו בעיר לפני כולם.
וכן יעשה המלך הגדול אשר לו המלוכה לעבדיו יושבי שפל, אשר הבטיחם רוב שכר לשומרי מצוותיו וביזיון וקצף לעוברי רצונו. ולא יימלט שגם עבדיו הצדיקים אשר אהבם לא יחטאו באחת ממצוותיו שעליהן יתחייבו את העונש המיועד - לא ייתכן שגם לצדיק לא יהיה איזה חטא, ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". וגם הרשעים לפעמים יעשו אחת ממצוות השם, והוא מוכרח לשלם שכרם. וכי הרשע לא כיבד מעולם את הוריו? לא הגיע אליו פעם עני ונתן לו פרוטה? ועל זה הדרך. ושני אלה אינם לרצון לפניו: לכבד את אויביו ולבזות את אוהביו על מעט העבירות שבידם.
לכן אין השם רוצה לעשות כן בעולם הרוחני, בעיר מלכותו, אשר שם הכבוד כבוד נצחי והבוז כלימת נצח. מה עשה? חילק את השכר והעונש בין שני המקומות, ומקדים לשלם את הגמול לרשע כאן בעמק הבכא. תן לו שיחגוג: מרגיש כנשיא בית המשפט העליון, נוסע ברכב יוקרה, כולם סרים למרותו - תן לו, זה ייגמר מתישהו. כאן בעמק הבכא, בעולם החומרי אשר כולם בו פגרים מתים, יעטרהו במלכות - במלכות הצלחת הזמן המדומה, האושר והכבוד הכוזב אשר אין בו ממש בעצמותו. התואר חולף: או שהוא יחלוף ממך או שאתה תחלוף ממנו.
כי כל הזמן שורשו ויסודו כוזב, תוהו ובוהו, וגם לא יתמיד: "כמעט רגע והוא על גדיש ישקוד", כאילו כבר מונח בקבר, עוד רגע וירד שאונו והמונו אל ירכתי בור. ואת אוהבו הנאמן ילביש כאן בלויי סחבות - הצדיק כאן סובל - יפשיטהו ערום וייתננו לבוז בעיני קוצים כסוחים, גולמים עובדים וזבובי מוות אשר תמס יהלוכו. מול הזבובים וכל המציאות המגושמת שכאן עובר הצדיק את ביזיונותיו. אבל מה בא אחר כך? נצח נצחים בעולם האמת.
ומי שעיניים לו לבחון את הכבוד וההצלחה הזמנית ולראות כי תוהו הנה, וכל העמל והבוז שבה גם כן אפס ואין - וכי יתעצב מאוד על הנזר הזמני הארוג מקורי עכביש, מוצהב בטיט נוצץ, עץ נרקב המאיר באישון לילה ואפלה? אדרבה, ישמח אל בלויי הסחבות אשר תלבישהו הזמן. מי שעיניים לו יחפש כאן בעולם הזה דווקא את בלויי הסחבות ולא יעדיף כאן את הנזר, שאם לא כן הרי אתה כמו העבד המביש, כמו העבד הסורר שלקח את הנזר כבר כאן - ומה יישאר לך לשם? דיברנו על כך בכמה וכמה הזדמנויות, שהצדיקים אינם רוצים לקחת מן העולם הזה שום דבר, כי כל מה שלוקחים מפה הוא על חשבון שם.
אז באמת מי שעיניים לו יבזה את כל ענייני העולם הזה, והוא כחתן יכהן פאר, הוד והדר בבית אלוקים, במלכות הנפש - ומלכות זו לעולמים, לא תיפסק. ועל זה נאמר (שבת ל"ד): "טוב כעס משחוק", "ברוע פנים ייטב לב" - טוב הכעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעולם הזה, טוב הוא להם. בקש את בלויי הסחבות במדבר, שם, וזה יציל אותך מבלויי הסחבות בעיר, לעיני כל העם וההמון - זה יציל אותך מבלויי הסחבות בעולם האמת. "ברוע פנים ייטב לב": הכעס הזה עונש זמני הוא, והוא אות לאהבה גמורה, להיטיב את אחריתם בעולם הנצחי.
והשחוק שהשם משחק עם הרשעים - אך שחוק הוא, אין בו מועיל. משתגע לפני אבני השדה אשר בשפל לאמור כי בביתו הון ועושר, מתהלך בגאווה, מי הוא ומה הוא - והוא כטיט חוצות בעיני הנפש הרוחנית, שהיא האדם העיקרי. אנחנו מסתכלים על אדם, ואמרנו פעם שהמבט מטעה אותנו, כי המבט מראה לנו רק הצלחה חיצונית זמנית. אבל מי שעיניים רוחניות לו אינו מביט כך, אלא שואל: מי הוא האדם הזה? הרי הוא עובר עבירות, כריתות, רחמנא ליצלן. אין לו נפש. מה שנדמה לך כאן חי ופועל הוא כמו זנב של לטאה - עושה תנועות אבל אינו קיים באמת. "התעיף עיניך בו ואיננו", מציאות וירטואלית.
אם כן, ממה אתה מתרגש? מהצלחתו? מה"חיים" שהוא עושה? הרי על חילול שבת אחד במזיד יכלה גיהינום, על זה מגיע לו כרת, על זה מגיע לו סקילה - ואתה מקנא בו? במה, בכך שמצבו הכלכלי טוב משלך? וכי זה מה שאתה רוצה, שיעלו אותך על סוס וייתנו לך כתר במדבר? אילו תדע דבר מן ההבלים האלה, לא תצטער על היעדר הדרם. וכי לנפש הרוחנית טוב עם סטייקים, ורע לה בלעדיהם? הדברים האלה אינם מדברים אליה כלל. ואדרבה, כבודו של הרשע כאן הוא אות שהוא שנוא בעיני השם, ומשלם לו על פניו להאבידו ולהכריתו לנצח, על פי המשל הנזכר: אם קיבלת כאן במדבר כבוד גדול, זה כבר מודיע לך מה ממתין לך בעיר.
וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים׃
יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים, אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל׃
מה שאתה רואה, שהצדיק מקבל בעולם הזה כמו המגיע לרשע והרשע מקבל כמשפט הצדיק - אין זה הבל אמיתי. זהו הבל "על הארץ" בלבד, וכלשון הכתוב ממש: "יש הבל אשר נעשה על הארץ". כפי שראינו במשל, שם בעולם האמת הכול נצח נצחים. כאן אתה אומר: הנה, ראה מה השתלם לו לצדיק, הוא סובל. אומר לך הכתוב: זהו הבל שנעשה על הארץ, אבל בעולם האמת תראה שם את השכר הנצחי באמת.
עד כאן ההסבר בנוגע לשאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. בנוגע לעצם שאלת הבחירה החופשית וידיעת הבורא - כפי שאמרתי, מי שירצה ישמע את השיעורים שהזכרנו קודם, ששם השבנו על כך בהרחבה שלמעשה בפועל לאדם יש בחירה חופשית. הדברים ארוכים ולא נתעכב עליהם כאן. עד כאן פרק ח'.
בחלק זה של פרק ח' מלמד אותנו קהלת שלא לשפוט את העולם לפי מה שהעין רואה. איננו באים להבין את מהותו של הבורא - "לו ידעתיו הייתיו" - אלא להתמודד עם המראה הצורם של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. איחור העונש איננו קושיה אלא תירוץ: הוא עצמו יסוד הבחירה החופשית, שאילו היה השכר והעונש מיידיים היה העולם נחלק לחכמים וטיפשים ולא לצדיקים ורשעים. ומי שנמנע מן הרע דווקא כשהוא רואה את הרשע מצליח - שכרו מתעצם, שכן יראתו יראת רוממות היא. ומשל שני העבדים של המלבי"ם מבאר את השאר: המלך משלם לשונאו את מעט הטוב שלו ולאוהבו את מעט הרע שלו כאן, ביער ובמדבר, במקום שאין בו ממש ואינו מתמיד, כדי לשמור את הכבוד הנצחי לאוהבו ואת החרפה הנצחית לשונאו בעיר המלוכה, לעיני כול ולדורות. לכן "טוב כעס משחוק, ברוע פנים ייטב לב": הכעס שכאן הוא אות אהבה גמורה, וההצלחה הזמנית של הרשע אינה אלא נזר של קורי עכביש. מי שעיניים לו יבזה את הבלי העולם הזה, ויכהן כחתן פאר בבית אלוקים במלכות הנפש שאינה נפסקת לעולם.