בשיעור זה אנו משלימים את סופו של פרק ח' בקהלת, פסוקים ט"ז-י"ז, ולאחר מכן חוזרים אל ראש הפרק כדי ללמוד את ביאורו של המלבי"ם על הפרק כולו. ספר קהלת הוא ספר שהמלבי"ם לא כתב עליו פירוש, ואנו השתדלנו ללקט מכל מיני מקומות שבהם הביא המלבי"ם פירושים על מילים ופסוקים מתוך הספר. עם כל זה יש פרק אחד שלם שהמלבי"ם כתב עליו פירוש, לא כחלק מפירוש לקהלת אלא כחלק מדרשותיו, בספרו "ארצות השלום" בדרוש ו', שם הוא דן בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ותוך כדי כך לוקח את פרק ח' שלנו ומבאר את כולו על הסדר. לא היה שייך ללמוד את זה פסוק־פסוק, מפני שהמלבי"ם מבאר את הפסוקים כמהלך אחד שלם, בחדא מחתא, ולכן השארנו את ביאורו לסוף.
כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת־לִבִּי לָדַעַת חׇכְמָה וְלִרְאוֹת אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל־הָאָרֶץ כִּי גַם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה׃ (ט"ז)
המדרש זוטא דורש: "שינה בעיניו איננו רואה" - איננו רואה תשובה לפניו ואינו עושה. ומוסיף המדרש: שני דברים טובים קרובים לך ורחוקים ממך, רחוקים ממך וקרובים לך. תשובה קרובה לך ורחוקה ממך, רחוקה ממך וקרובה לך. מיתה קרובה לך ורחוקה ממך, רחוקה ממך וקרובה לך.
לכאורה מהי הכפילות הזאת, ומה המדרש בא לומר? ראיתי במפרשים שמסבירים כך: התשובה קרובה לך, שהרי "בפיך ובלבבך לעשותו", אדם אומר חטאתי עוויתי פשעתי ואינו זז משם עד שמוחלין לו. יש עבירות קשות יותר, אבל על כל פנים התשובה היא ברגע: "על מנת שאני צדיק גמור" - ברגע אחד אדם יכול להפוך לצדיק גמור. ומהו "רחוקה ממך"? שאם אדם אינו עוזב את מעשיו הרעים, היא הולכת ומתרחקת ממנו, הוא מושך על עצמו רוח טומאה שמרחיקה ממנו את התשובה. ומהו שוב "רחוקה ממך וקרובה לך"? שאף על פי שהתרחקה, עדיין היא קרובה לך, יש לך אפשרות לשוב ולהתקרב אליה שנית, לתקן מעשיך ולשפר דרכיך ועל ידי זה תשוב להיות קרובה לך.
וכן במיתה: המיתה קרובה לאדם, ומתרחקת ממנו כאשר הוא מתקן את דרכיו, "למען יאריכון ימיך". ומאידך, אף כשהיא רחוקה ממך, היזהר, אתה יכול לקרב אותה אליך: אם תעשה מעשים רעים, חס ושלום, הקדוש ברוך הוא ייקח את האדם בטרם עתו. נמצא שהכל תלוי במעשיו של האדם: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. וזה רמוז במה שכתוב "מי ומי ההולכים" - מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, הם הם שיקבעו. אם תעשה טוב, זה יקרב אותך להשם, ואם לאו, ההפך.
הפסיקתא זוטרתי מסבירה שהפסוק מדבר באלה שעמלים בהבלי העולם ומשתדלים לצבור הון. ראיתי שזה הבל, שהרי הוא צובר הון ואינו מכין לעצמו שום צידה לדרך: אינו מכין תשובה ומעשים טובים לחיי העולם הבא.
רש"י מסביר ש"כאשר" כאן אינו מלשון דוגמה, כמו "כאשר עשה כן ייעשה לו", אלא לשון זמן, כמו "כאשר בא יוסף", "כאשר כילו לאכול". כלומר: בזמן שנתתי את לבי לדעת חכמה ולראות את העניין אשר נעשה על הארץ, וראיתי את כל מעשה האלוקים, ראיתי ש"שינה בעיניו איננו רואה" - הרשע כל כך שטוף אחרי הממון ואחרי העריות, עד שאינו ישן טוב בלילה. הוא נמצא בריצה אינסופית אחרי התאוות. ראה עד כמה העניינים הללו מטרידים ומעסיקים אותו, שכל ענייניו הם רק לצבור הון ולעשות קלקולים ועבירות, עד שזה פוגע אפילו בשעות השינה שלו: קם מוקדם והולך לישון מאוחר בשביל עוד עבירה.
ועוד אומר המדרש: "שינה בעיניו איננו רואה" - שאינו רואה את יום המוות, שנת עולמים. אילו היה אדם רואה שיש זמן שהוא עתיד להיפטר מן העולם, היה הדבר מעורר אותו לתשובה. אבל מאחר שאין האדם מתבונן בזה, אינו רואה את הזמן שבו ישכב ויישן עם שוכני עפר, וממילא אינו עושה תשובה לתקן מעשיו.
האמרי שפר מסביר: "כאשר נתתי את לבי לדעת חכמה" - כשהתעמקתי לחקור בעניין הזה, התאמת אצלי העניין. ולאחר מכן נשאתי עיניי "לראות את העניין אשר נעשה על הארץ": האם האדם באמת מודע לכך שכל עמלו כאן הוא רק בגדר הלוואה, ושיגיע זמן שיצטרך לפרוע אותה? ועל זה אומר: אני רואה כי גם ביום וגם בלילה שינה בעיניו איננו רואה. פירושו של דבר, הוא חי בדמיון מוחלט שכל מה שיש כאן בעולם הוא קניין נצחי שלו. וראה כמה הוא משקיע בזה. אדם אינו משקיע כל כך בדבר שעוד מעט ייקחו ממנו; אם הוא משקיע כל כך, סימן שהוא בטוח שזה קניין נצח. הדוגמה הקלאסית: אדם אינו משקיע בדירה שכורה, אבל בדירה שלו הוא מוסיף מדף, בונה חדר, מחליף חלון, משפץ מטבח. מזה תתבונן שהאדם בטוח שהעולם הזה הוא עולם נצחי וקיים לתמיד. וזה שאומר הפסוק: גם ביום ובלילה שינה בעיניו איננו רואה, אות היא שהוא בטוח שהוא עוסק כאן בקנייני נצח, שאם לא כן לא היה מקדיש את חייו יום ולילה לדבר שיצטרך להחזירו.
ומשל בדבר: אדם שצריך לגייס הון, ובסוף השנה עליו להחזיר את כל ההון. ורואים אותו שנה שלמה מגייס ומגייס ומגייס, ואפילו ביום האחרון של השנה הוא עדיין אוסף. והלא זה מגוחך: מחר את כל מה שאספת אתה כבר צריך להחזיר, ולא הספקת ליהנות ממנו. כל ימיך היית טרוד באסיפה, ולא נשאר לך מאומה מן הכסף שלווית, כילה כל ימיו בעמלו ללוות ולא נותר לו זמן להשתכר מהם. כך גם האדם: כל ימי חייו הוא אוסף ומרבה ללוות כסף וכלים וקניינים וגשמיות, וכשיגיע לבית עולמו המציאות היא שאת כל החפצים יצטרך להשיב לאדוניו. כל ענייני הגשמיות בסופו של דבר אתה מחזיר, לא נשאר לך מהם מאומה, והוא הולך ריקם. וכי לא כדאי היה להשתמש בזה כאן כדי להוסיף ברוחניות ולהתקדם בעבודת השם?
הגמרא מספרת על ריש לקיש, שכאשר נפטר מן העולם הניח קבא דמוריקא, קב אחד של כרכום, וקרא על עצמו "ועזבו לאחרים חילם". שמעו מה הוא אומר: השארתי את כל הממון שלי כאן לאחרים, לא לקחתי איתי שום דבר, ובזה יכולתי לעשות עוד מצווה, יכולתי לעשות בזה עוד עבודת השם. אילו היה האדם מתבונן כך, לא היה נשאר ריק מכל עמלו, ולא היה כל עמלו רק לאסוף הלוואות, אלא היה בונה את חיי הנצח שלו, שזה מה שיישאר לו באמת.
וְרָאִיתִי אֶת־כׇּל־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם־יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא׃ (י"ז)
רש"י מפרש: "כל מעשה האלוקים" הכוונה למעשים שהשם מסר לבריות. אל תחשוב שהכוונה למה שהוא עשה, אלא למעשה שהוא נתן לנו לעשות. "כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש" - אין הבריות יכולות לעמוד על סוף דרכו של הקדוש ברוך הוא, מה שכר כל המעשה שנעשה תחת השמש. כלומר: היכן השכר על כל עבודתו של האדם, ומהו השכר על כך? שהרי המציאות מוכיחה לכאורה את ההפך: אני רואה אנשים מצליחים והם רשעים גדולים, ורואה צדיקים נכשלים והם צדיקים גדולים. וכשאני מתבונן בזה, אני רואה אנשים שמתאמצים להשיג ולהבין את הנהגת השם ואינם מבינים, אינם מגיעים למסקנה נכונה ואינם יכולים להבין מהי דרך השם. וגם אם יאמר החכם שהוא יודע, גם החכם לא ישיג. שהרי החכם מכל אדם, בין שלמה המלך ובין משה רבנו, גם הם: "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא", שהרי גם משה רבנו שאל ריבונו של עולם מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אתה רואה שגם אצל הגדולים ואצל החכמים אין השגה ואין הבנה בדרך השם.
והאמרי שפר מסביר שכאן שלמה המלך אומר לך: הרביתי לדבר בהליכות העולם, וכאן אולי חשבתי שיש לי הסבר חדש בעניין שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים, ועם כל זה, שלא יטעה אדם לחשוב שהגעתי להשגת דרך השם ושאני יודע עכשיו כיצד השם מנהל את עולמו. לכן אני מודיע מראש שלא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש. והגם שאנו יודעים "יגעת ולא מצאת אל תאמין", בעניינים הללו, שהם השגת האלוקים, כמה שתתייגע לא תשיג. להשיג את האלוקים, להשיג את הנהגת השם ודרכו, כמה שיעמול האדם לבקש לא ימצא.
ומה שכתוב "בשל", הוא לשון סיבה, כלומר בגלל, כמו "בשלי הסער הגדול הזה". כלומר: לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בגלל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא. חכמתו של הבורא הייתה וכך השם גזר, שכמה שיעמול האדם לבקש לא ימצא. "וגם אם יאמר החכם לדעת" - גם אם יימצא חכם שחושב שיש לו סיבה וסברה ויודע להסביר את הנהגת השם, עדיין לא יוכל למצוא את תכלית הנהגת השם. הדבר הזה נעלם מעיני כל חי, וכמו שאומר התנא: אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים, כלומר אין בידינו הבנה מדוע יש שלווה לרשעים ומדוע יש ייסורים לצדיקים, וכל חכמי לב נלאו למצוא פתרונה, התאמצו למצוא הסברים ולא מצאו.
המלבי"ם פותח ואומר, בלשונו המליצית, שכבר נטו על השאלה הזאת קו ואבן משקולת: השאלה אם לאדם יש בחירה חופשית כבר הלכו בה נמושות, והעניין כבר נכתב בספר קהלת, בפרק ח' שלנו. והפרק פותח:
מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא׃ (א)
לפני שהוא מציג את השאלה, אומר המלבי"ם, שלמה קורא לחכמים, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, ואומר להם: מי יודע פשר דבר בשאלה הזאת של הידיעה והבחירה, שהן לכאורה שני דברים סותרים? האם יימצא אדם אשר חכמתו תאיר פניו כדי ליישב את השאלה, לבוא עד תכליתה ולתת עליה תשובה המניחה את הדעת?
עסקנו בשאלה זו בהרחבה, הן בלימוד פרקי אבות ב"הכל צפוי והרשות נתונה", הן בכוזרי, והן בלימוד ספר איוב בפרק י"ב, שם פתחנו אותה במלוא היריעה. כאן אזכיר אותה בתמצית בלבד. אנו מקבלים כהנחת יסוד ברורה ומוחלטת שהקדוש ברוך הוא יודע הכל וצופה כל הדורות מראש, וממילא השם יודע מה אנו עתידים לעשות. ואם נרצה להיות ספציפיים: אם ראובן בשבת הקרובה ייסע ויחלל שבת, ומדובר בחילול שבת לשם חילול שבת ולא בהסעת אשתו לבית חולים, השם יודע זאת כבר מקודם. הנחת היסוד השנייה: לא ייתכן שידיעתו של השם לא תהיה מושלמת, ושמשהו לא יקרה כפי שידע.
שתי ההנחות הללו יוצרות קושי: היכן הבחירה החופשית? אם השם יודע כבר היום שראובן ייסע בשבת ויחלל, אזי מאחר שהשם יודע ואי אפשר שידיעתו תהיה מוטעית, בהכרח ראובן ייסע ויחלל שבת, ואם כן היכן בחירתו? שהרי אם ראובן יוכל לבחור שלא לנסוע, נמצא שהשם לא ידע, וזה לא ייתכן. נמצאת ידיעת השם סותרת לכאורה את הבחירה החופשית, ומשעה שהשם יודע מראש את כל מה שהאדם עתיד לעשות, נעשה האדם כבובה על חוט: נדמה לו שהוא פועל, אך באמת מישהו שולט בו, שידיעת השם מכריחה אותו לעשות את מה שעשה.
הרמב"ם, כידוע ומפורסם, הביא את השאלה הזאת וכתב עליה תשובה: "אין ידיעתנו כידיעתו". כלומר, אתה שואל מכוח דימוי, שאתה מדמה את ידיעת השם לידיעתנו; אם אני יודע מה אתה תעשה, זה שולל ממך את הבחירה, אבל אצל השם הידיעה היא מסוג אחר. ומה בעצם התשובה? במילים פשוטות: אינך יכול להבין. על כך כותב הראב"ד שלא נהג זה מנהג החכמים: אם הבאת קושיה כל כך גדולה, מדוע הבאת עליה תשובה שאינה מספקת? אם ממילא אתה מתרץ שזה אינו תלוי בהבנתנו, אל תקשה מראש, שהרי היו אנשים שכלל לא היה קשה להם, ועכשיו, לאחר שהקשית ולא נתת תירוץ מספק, הם עומדים עם קושי שתירוצך אינו מיישב.
יש מי שמקשה מעצם הדברים הכתובים בתורה: כיצד הייתה בחירה חופשית לדמויות הפועלות שם, והרי התורה הייתה אצלו אמון תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם? על עשיו כתוב רשע, על ישמעאל, על עמלק, ואם כן איך יכלו לעשות אחרת? אך זו אינה קושיה באמת, שכן כשהייתה התורה אצל הקדוש ברוך הוא תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, היא לא הייתה כתובה כפי שהיא כתובה היום. התורה כולה היא שמותיו של הבורא יתברך, וכל מה שאנו רואים בכתיבה שלפנינו הם לבושים חיצוניים, המבט החיצוני, סיפורי התורה, ואילו באמת התורה היא פנימיות גבוהה מאוד. בעקבות זה שהמעשים אירעו כפי שאירעו, סודרה החיצוניות בצורה כזאת, ונכתב שעשיו רשע ויעקב צדיק. ואילו המצב היה הפוך, החיצוניות הייתה מסודרת אחרת, וכשמשה היה כותב את התורה היה כתוב בחיצוניותה שיעקב רשע ועשיו צדיק. מה שהיה אצל השם תתקע"ד דורות הוא התורה באותיותיה, רצף האותיות, השמות, המצוות, אבל באיזו צורה זה יסתדר, זה נקבע לפי המעשים שהיו.
קורח היה רשע ובלעה אותו האדמה. אילו היה חוזר בתשובה, לא היה כתוב שבלעה אותו האדמה, שהרי התורה נכתבה על ידי משה, משה רבנו כתב מפי השם, ואילו המציאות הייתה שונה היה כותב אחרת. וסיפורו של קורח נכתב לאחר המעשה. ולא יעלה על הדעת אחרת, שהרי תורה מגילות מגילות ניתנה, כלומר בכל שלב במדבר קיבלו עוד מגילה לפי המאורעות שאירעו. יש דעה חולקת שהתורה ניתנה כולה בשלמותה רק בסוף, אבל אין דעה שהתורה כולה ניתנה כבר במעמד הר סיני. זו טעות נפוצה מאוד: תשאל כל ילד בגן והוא יאמר לך שקיבלנו תורה בהר סיני, ואינו כן. במעמד הר סיני קיבלנו עשרת הדיברות ותו לא. מצוות קיבלנו כבר קודם, חלק במרה וחלק לפני כן, והמצוות באו בשלבים. ואם התורה הכתובה כבר הייתה בידם, וכי קורח קורא את פרשתו וממשיך במעשיו? ודאי שלא יעלה על הדעת. נמצא שמעצם התורה אין לנו קושי, והקושי הוא רק מצד ידיעתו ובחירתו כלפי הקדוש ברוך הוא.
אֲנִי פִּי־מֶלֶךְ שְׁמֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים׃ (ב)
בשאלה זו דן החכם מכל אדם, שלמה המלך, ולכן פתח "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר", מי שחכם ויודע פשר דבר יבוא וייתן לנו תשובה. וכעת הוא מציג את הקושי: כל פעולה שאני עושה נדמה לי שאני בוחר בה בחירה חופשית, אבל באמת "אני פי מלך שמור" - כל מעשיי אינם אלא שמירת פי המלך, הוכרחתי לעשות כיוון שכך יצא מפיו. "ועל דברת שבועת אלוקים" - כביכול קדמה למעשי שבועת אלוקים, כאילו השם נשבע שכך תעשה, ואין אפשרות אחרת. כשאני עושה פעולה, בסך הכל שמרתי את פי המלך ועשיתי כפי ידיעתו הקדומה של הבורא, כאדם מושבע ועומד לעשות את מה שהשם ידע שיעשה. ואם כן היכן הבחירה החופשית? ואם תאמר שיש בחירה חופשית, אות היא ששללת ממנו את הידיעה, שהרי לא ייתכן שרק לאחר שהאדם בחר ופעל נודע הדבר לקדוש ברוך הוא, שנמצאת ידיעתו מאוחרת ולא ידע מראש.
אַל־תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל־תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כׇּל־אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה׃ (ג)
כאשר באה לפני האדם פעולה כלשהי, והוא מתלבט אם לעשותה או לא, אומר לו הכתוב: אל תיבהל, אל תתחיל לחשוב מחשבות לעשות או לחדול, כאילו "מפניו תלך", כאילו אינך עומד מול פניו של הקדוש ברוך הוא אלא נפרד ממנו, ויש לך רצון עצמי ובחירה לעשות או לחדול. ועוד: "אל תעמוד בדבר רע", אל תעמוד ותימנע מלעשות דבר רע כשיבוא לידך, שהרי לא יועיל, ואם נגזר עליך אתה תעשה, כי אם השם יודע שתעשה, בהכרח תעשה. "כי כל אשר יחפוץ יעשה", כל אשר יחפוץ השם יעשה האדם. ויש להדגיש: אין אלה הוראות למעשה, אלא הצגת הקושיה בלבד, ואין כאן חלילה המלצה לאדם לעבור עבירות מפני שזה רצון הבורא. לעת עתה רק מציג שלמה את הקושי: לא יועיל לך להימנע, כי אתה מוכרח מצד הידיעה הקדומה של ריבונו של עולם.
בַּאֲשֶׁר דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה׃ (ד)
כאן נותן המלבי"ם משל: יש מלך שאינו שליט מוחלט בעבדיו לעשות בהם כרצונו, אלא הוא תלוי במליאה, בשבעת רואי פני המלך, באנשים העומדים לפניו שעל פיהם ייחתך כל דת וכל דין. במלך כזה עדיין אפשר לעשות תחבולות לפעול היפך גזירתו, שכן אין הוא האוטוריטה האחרונה ויש עוד ראשי שלטון שיכולים לחוות דעה. אבל מלך שהוא שלטון טוטליטרי, כאותו שליט בצפון קוריאה, אין הוא תלוי באיש במדינתו: לא בבית משפט, לא במליאה ולא בפרלמנט. הוא אינו נותן דין וחשבון לאיש, ויכול להחליט מחר להרוג את אחיו, וכך אף עשה. במלך כזה מי יעז להרהר אחר פקודותיו ומי יחפש תחבולות לעשות היפך רצונו? לאן תפנה, האם תגיש בג"ץ? על זה נאמר "באשר דבר מלך שלטון", מדובר במלך שהוא השלטון ואין שליט מעליו ואין שותף לו. ובמילים פשוטות: אין לך אפשרות לבחור בחירה חופשית, דבר מלך הוא השלטון, ומה שהשם ידע שכך תעשה, ידיעתו היא המכריחה שכך תעשה, ואין לך שום אפשרות לעשות דבר אחר.
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם׃ (ה)
ממשיך שלמה ואומר: ראה, מי שהוא שומר מצווה ועושה אחת ממצוות השם, אי אפשר לומר שהוא שמר את המצווה או נמנע מעבירה מכוחו, אלא "לא ידע דבר רע", כאילו אינו יודע כלל לעשות רע, ואין שייך שיעשה רע. תאמר: הנה עשיתי מצווה ונמנעתי מעבירה. אין זה אתה, אלא רצון השם. שומר המצווה אינו מוגדר כשומר, שהרי לא שמר כלום, כי הוא כלל אינו יודע לעשות רע, וגם אם ירצה לא יוכל, שרצון השם הוא שלא יעשה. ומניין אני יודע? שהרי אני רואה שבסוף לא עבר עבירה, והשם ודאי ידע זאת מקודם, נמצא שהשם עשה שלא יעשה. אין לו כוח כלל לעשות רע, שידיעתו המוקדמת של השם כמו מנעה אותו מלעשות רע.
"ועת ומשפט ידע לב חכם" - כל לב חכם ידע שלכל פעולותיו יש זמן קצוב מראש, מתי ייעשו וכיצד ייעשו, כשם שאמרנו בעניין הייסורים שהשם קובע מתי יבואו ובאיזה מינון ומתי ילכו. אם יש ידיעה קדומה בנוגע למעשי האדם, ידע לב חכם שלכל דבר יש עת. כל פעולה שעשית ונדמה לך שאתה החלטת לעשותה, יש לה עת קצובה מראש. ו"משפט" הוא כמשפט הקצוב מראש: עד כמה תימשך הפעולה, כמותה, איכותה וזמן התמדתה.
כִּי לְכׇל־חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי־רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו׃ (ו)
כאן הוא אומר לך שלא רק לפעולות שהאדם עושה נקבע זמן וגבול ידוע, אלא גם לכל חפץ, כלומר גם מה שאתה חפץ בלבך, "כל אשר יחפוץ". גם זה נקבע מראש וידוע מראש אצל בורא עולם, איך ומתי תחפוץ לעשות זאת. ודבר זה מתקשר למה שאנו אומרים "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", שהתרגום מפרש: הוא נותן לך עצה לקנות נכסים. יש דברים שאינם בבחירתנו: אם אדם יהיה גבוה או נמוך, חכם או טיפש, היכן ייוולד, אלה מן הדברים שנקבעו לו מראש. וכן אם אדם יהיה עשיר או עני, זה נקצב לו, נקצב בראש השנה וגם נקצב במזל, העליון או התחתון, כמו שדיברנו באריכות במכתב מאליהו. ואדם אומר: אני הגיתי רעיון של פיתוח חדשני, חברת סטארט־אפ. אומרים לך: גם העצה וגם הרעיון שהגית אינם ממך אלא מאת השם, "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", עצה לקנות נכסים. אפילו העצה, אפילו המחשבה, גם זה מאת השם.
ומסיים הפסוק: "כי רעת האדם רבה עליו", כלומר לא אתה מתגבר על מעשה הרע ועושה בבחירתך, אלא מעשה הרע כמו מתגבר עליך. במילים פשוטות: לא אתה שולט במעשים לעשות או לחדול, אלא המעשים כמו שולטים בך אם תפעל או לא תפעל, שהרי לפי ההנחה אין לאדם בחירה חופשית אלא הכל נובע מן הידיעה הקדומה של ריבונו של עולם.
כִּי־אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה־שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ׃ (ז)
ואם תאמר שהשם יתברך אינו יודע מה שיהיה, אשאל אותך: "כאשר יהיה מי יגיד לו"? וכי לאחר מעשה נודע לו? אם נודע לו עכשיו, נמצא שאתה אומר שמתחדשות אצל הקדוש ברוך הוא ידיעות כל הזמן, שיש אצלו ריבוי ידיעות, פעם יודע כך ופעם אחרת, פעם יודע ופעם אינו יודע. ידיעות מתחדשות רק אצל בשר ודם. אצל הקדוש ברוך הוא ידיעתו היא עצמותו, וכשם שבעצמותו אין שינוי כך בידיעתו אין שינוי. באדם הידיעה נפרדת מעצמותו: היום אני יודע כך ומחר אני יודע יותר, ואני נשארתי אותו אדם, היום עם פחות ידיעות ומחר עם יותר. אבל אצל הקדוש ברוך הוא ידיעתו ועצמותו אחד, ואם אתה אומר שמתחדשות אצלו ידיעות, כביכול הפרדת את ידיעתו מעצמותו, וזה אינו שייך כלל אצל בורא עולם, שהשם הוא אחדות שלמה, ולא שייך בו שינוי ולא ריבוי.
אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת־הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא־יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת־בְּעָלָיו׃ (ח)
"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" - "רוח" כאן הוא לשון רצון, כל העולה על רוחך. גם "נפש" מבטאת רצון, כמו "אם יש את נפשכם, פגעו לי בעפרון בן צוחר", שפירושו רצונכם. ואומר לך הכתוב שאין האדם שליט ברוחו לכלוא את רוחו, כלומר למנוע מעצמו בחפצו וברצונו דבר שכביכול אינו רוצה בו, שהרי כבר אמרנו שגם החפץ הוא מאת השם, וגם הרצון עצמו, בין שאתה רוצה לעשות ובין שאתה רוצה לחדול, השם יודע אותו, ואם כן גם בו אין לך שליטה.
ומלבד זה, גם ביום המוות אין שלטון לעשות מאומה, וכן במלחמה. מה הכוונה? האדם המנוצח, האדם הנופל בחרב, ההורג וההרוג, הכל כתוב מראש והכל ידוע כבר אצל השם. ומצד זה "לא ימלט רשע את בעליו": כאשר בא לידי האדם מעשה רשע וטבעו מונע אותו מזה, שאומר אינני מסוגל לגנוב, אינני מסוגל להעליב אותו, אינני מסוגל לעשות מעשה רשע, הרי לפי ההסבר הזה אין כוח ביד הרשע מצד עצמו להמלט את האדם מלעשות את העבירה. אין זה המצפון שלך, ואין הרשע עצמו הוא המבריח אותך מן העבירה, אלא השם ימלט אותך ממעשה הרשע הזה. הכל ממנו, ולא ימלט רשע את בעליו.
אֶת־כׇּל־זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת־לִבִּי לְכׇל־מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ׃ (ט)
ממשיך שלמה: את כל זה ראיתי ונתתי אל לבי. לא זו בלבד שהשם גוזר את הפעולות שהאדם עושה לעצמו, אלא גם הפעולות שהאדם פועל כלפי זולתו, שמזיק לחברו ומכה אותו או מטיב לו, גם אלה אינן בבחירתו החופשית. לפי זה אי אפשר להעניש את המזיק ואי אפשר להיטיב למטיב, שהרי למזיק אין בחירה ולמטיב אין בחירה, ולשניהם כבר נכתב מראש מה יעשו: על זה נגזר להיות נרצח, ועל זה נגזר להיות רוצח.
וחלק מזה אנו מקבלים באמת גם למסקנה: אנו מקבלים שעל אדם פלוני נגזר למות, אך לא שעליך נגזר להרוג. כלומר, מי שהרג אדם אינך יכול לומר עליו שאלמלא הרגו היה חי היום. לא, הדבר נקצב לו, ואין אדם יכול לעשות דבר נגד רצון הבורא יתברך אם נגזרו על האדם חיים. אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. כל מה שנוגע לחברך, מה שעשית לו כבר נגזר עליו, בין לטוב בין לרע. אם עשית לו טוב, זכית אתה שהטוב שנגזר עליו בא דרכך ותקבל על כך שכר, ואם עשית לו רע, ניזוקת אתה שהרע המגיע לו בא דרכך, והיית הצינור, וצינור שעוברים דרכו מים נרטב, ונרטבת או לטוב או לרע. ודאי שהדבר שקרה לאותו אדם היה אמור לקרות לו. דבר זה מתנגש לכאורה עם מה שאמרו חז"ל "דמו ודם זרעיותיו צועקים אליך מן האדמה", שאם היה אמור למות מדוע אתה נתבע על דם זרעיותיו, ובזה דיברנו באורך במכתב מאליהו, ויש שם ביאור נפלא מאוד שאני ממליץ מאוד ללמוד אותו.
על כל פנים, אומר כאן שלמה, תלמד מזה שגם מה שהאדם שולט בחברו לרע לו אינו נתון בידו. לא רק שעל ההוא נגזר למות, אלא גם עליי נגזר להרוג, או עליי נגזר להיטיב. ולפי הטענה הזאת, כשאתה אומר שיש בחירה חופשית, הבחירה כוללת גם את זה שנגזר עליי שאזיק לו.
סופו של הפרק מלמד אותנו שתי אמיתות. האחת, מוסרית: "שינה בעיניו איננו רואה" - האדם שקוע ביום ובלילה בהבלי העולם, אינו רואה את יום המוות ואינו רואה את התשובה שלפניו, ומשקיע בעולם הזה כבעל בית בדירתו, בעוד שכל עמלו כאן אינו אלא הלוואה שיצטרך להשיב לאדוניו, וכריש לקיש שקרא על עצמו "ועזבו לאחרים חילם". מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך: התשובה קרובה לך ויכולה להתרחק, והמיתה רחוקה ממך ויכולה להתקרב. והשנייה, שכלית: "לא יוכל האדם למצוא" - אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים, וגם החכם מכל אדם אינו משיג את תכלית הנהגת השם. ועל רקע זה מציג שלמה בפרק כולו, כביאור המלבי"ם, את קושיית הידיעה והבחירה בכל חריפותה: "אני פי מלך שמור", "באשר דבר מלך שלטון", "כי לכל חפץ יש עת ומשפט" - הכל לכאורה כבול בידיעתו הקדומה של הבורא. הצגנו כאן את הקושיה במלוא כובדה, ואין בה הוראה למעשה חלילה, אלא פתיחה אל בירורה.