בתוך שורת ההבלים שמונה קהלת בפרק זה, הוא עוצר ומשבח דבר אחד: את השמחה. לכאורה תמוה, הרי כל הספר בא להעמיד את האדם על אפסות ההנאות הזמניות, ופתאום "ושבחתי אני את השמחה"? אלא שיש לדעת באיזו שמחה מדובר, ומהו "לאכול ולשתות ולשמוח" שהכתוב מדבר בו. נלמד את הפסוק לאור רש"י, המדרשים ובעל אמרי שפר, ונראה כיצד כל תפיסת החיים של האדם מתהפכת מתוך מילה אחת: "ילוונו".
וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ, וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
אומר רש"י: "ושבחתי אני את השמחה" - שיהיה שמח בחלקו. אין מדובר כאן בשמחה של הוללות ולא בשמחה של גשמיות, אלא בשמחה של "פיקודים ישרים משמחי לב", שלא יהיה שטוף אחרי הרבות הון בנשך ובמרבית ובגזל. מה שיש לך - תשמח בו. זו שלמותו של האדם: מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו, הוא שמח בו.
וכל מי שאינו שמח בחלקו, אומר רש"י, ושטוף אחר הממון, בא לידי עבירות של גזל ואונאה וריבית. מדוע? כי כאן אפשר להרוויח עוד כמה שקלים, שם אפשר לעשות עוד כסף, וכאן אפשר לקבל עוד משהו, ובסופו של דבר האדם הזה שטוף בעבירות. וכן מי שאינו שמח בחלקו בעניין אהבת אשתו - הקדוש ברוך הוא זימן לו בת זוג והוא אינו שמח בה, נמצא שטוף אחרי נשים ומהרהר אחר אשת איש רחמנא ליצלן, וזה חותה גחלים בחיקו.
ומה כן? "לאכול ולשתות" - ממה שחנן לו הקדוש ברוך הוא, ולשמוח בחלקו. גם כאן הכלל הוא שלא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו: מה שבאפשרותך לקנות - קנה; מה שאין באפשרותך - אל תיכנס לחובות כדי להשיג דבר שהוא מעבר ליכולתך. ואין זה נוגע לאכילה ושתייה בלבד. זה יכול להיות בעניין המגורים, בעניין הרכב ובאלף ואחד דברים. אדם קופץ מעל הפופיק, ואומרים לו: אדוני, לאן אתה קופץ? נכנסת לחובות ולמשכנתאות ולכל מיני עניינים, ואחר כך אין לך מנוחה, אין לך שלוות נפש, זה מוציא אותך מן הלימוד, אינך מרוכז, ואתה רץ כל הזמן מגמ"ח לגמ"ח. לא זו הדרך. אלא מה צריך האדם? שיהיה שמח בחלקו: מה שהשם נתן לי - זה טוב לי, זה מספיק לי. יש אפשרות להתקדם יותר? כשיהיה לך - תתקדם. כשאין לך - אל תתקדם.
ובאמת ההיגיון הכלכלי הבסיסי הזה היה מובנה אצל הסבים והסבתות שלנו. לא היו צריכים קואצ'ר שילווה אותם, ואחר כך חשב מלווה שילווה אותם. לא היו אגודות וארגונים שיעמידו אנשים על הרגליים וילמדו אותם כיצד מתנהלים עם כסף. הם לא הכירו כרטיסי אשראי ולא גיהוץ חשבונות, ובוויזה לא שלחו את ידם. הם ידעו: יש לך כסף - קנה; אין לך כסף - תקנה בחודש הבא, בעוד חודשיים, תחסוך ותקנה. היום זה הפוך: קודם קנה, ואם אין לך כסף - תחסוך אחר כך; וזה בתשלומים, אז מה הבעיה? אנשים חיים בלי חשבון, ופתאום האדם מוצא עצמו מול שוקת שבורה.
פעם ראיתי אדם שהגיע למינוס של שמונים אלף שקל בחשבון. שאלתי אותו איך מגיעים למינוס כזה. היום הבנקים כבר אינם מאפשרים דברים כאלה, אבל פעם ידו של הבנק היתה נדיבה, שהרי הוא קיבל ריביות נכבדות. אמר לי: תביא לי פנקס צ'קים ואראה לך איך מגיעים. מה הבעיה להגיע? שאלתי אותו: וזה לא מטריד אותך? אמר לי: אחרי עשרים אלף שקל אתה כבר הופך להיות רגוע. שאלתי למה, ואמר: הרי עשרים אלף שקל ממילא אין לי מאיפה להחזיר, אז מה לי עשרים ומה לי שמונים? כך אנשים חיים בלי חשבון, בלי להבין: אדוני, על חשבון מי אתה חי? על חשבון מי אתה קונה? זה כסף שאין לך - ומדוע אתה קונה בו? זה מה שאומר רש"י: מי שאינו שמח בחלקו ושטוף אחר הממון בא לידי עבירות גזל ואונאה וריבית. על סמך מה קנית, כשאין לך אפשרות להחזיר?
ואם אין לו, מה הוא עושה? הוא מרגיל את עצמו בכל מיני תאוות, ואחר כך מחפש כספומטים לפנות אליהם: או לצאת לשנור המתיר לו לממן את תאוותיו, או לקחת מן ההורים - אמא, אני צריך לקנות את זה; אבא, אני צריך את זה. וכי ההורים הם כספומט שלך? אתה כבר גדול מספיק כדי להתנהל בעצמך באופן כלכלי מסודר. ואני שומע את ההורים ממורמרים, מתקשרים ושואלים: הרב, זה נכון? כך ילדים מתנהגים? האם אני צריך לשלם ולממן את זה? הוא מציב לי עובדה: קניתי כך וכך, עכשיו אין לי, אני צריך להחזיר לבנק, יש מינוס, חוזרים צ'קים. וההורים - מה יעשו, יזרקו את בנם לכלבים?
ואני אומר לו: אדוני, הילד שלך אינו אשם. לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. אדם שזורע שום אל יצפה לגדל ורדים. הכל תלוי באופן שגידלת ובאופן שחינכת. אם חינכת את הילד שידע שיש לו סכום כסף מסוים ועליו ללמוד להתמודד איתו - הוא יתמודד. אבל אם הוא יודע שיש לו כספומט, הוא בא ומושך בכל פעם, ומגיע לאוברדראפטים ולמשיכות יתר, וזה מה שיצרת. ומשיצרת את זה - אל תתלונן לאחר מכן. זה כואב, אבל אלה העובדות. צריך האדם להבין: מרגע שאינו שמח בחלקו, ממילא הוא מגיע לכל חטא ועוון. אלא מה? "לאכול ולשתות" ממה שחנן לו הקדוש ברוך הוא. מה שחנן לך - תיהנה מזה. כשיהיה לך - תקנה; כשאין לך - אל תקנה.
ורש"י מוסיף: ומדרש אגדה - כל אכילה ושתייה שבקהלת אינה אלא תלמוד תורה. חז"ל דורשים "אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" על דרך "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", שהכוונה לאכילה ולשתייה של התורה הקדושה.
ומהו "והוא ילוונו"? אומר רש"י מלשון לְוָיָה: זה מה שילווה את האדם ויתחבר עמו, כעניין "והלך לפניך צדקך". מה ילווה אותך לעולם האמת? המצוות והתורה שעשית. "ימי חייו אשר נתן לו האלוהים" - כך יעשה. וסוף המקרא, אומר רש"י, מוסב על ראשו, ומקרא מסורס. "מקרא מסורס" פירושו שהמקרא אינו מסודר, וכדרך המפרשים במקום כזה, יש לסדר אותו כך שייקרא בחדא מחתא בצורה ברורה: אין טוב לאדם ימי חייו אשר נתן לו האלוהים כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, והוא ילוונו בעמלו. כלומר: מה טוב לאדם בימי חייו אשר נתן לו אלוקים? שיאכל וישתה וישמח - בלימוד התורה ובקיום המצוות - וזה מה שילווה אותו בעמלו כאשר יגיע לקבל את שכרו.
כך גם מסביר הפסיקתא זוטרתא: "ושבחתי אני את השמחה" - הכוונה למצוות, כמו שנאמר במשלי: "שמחה לצדיק עשות משפט". לעשות את משפטי השם - זו השמחה. "אשר אין טוב לו לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו". אמר רבי יוסי: וכי האכילה והשתייה מלווין את האדם משעת מיתתו? זה מה שילווה את האדם? אלא בידוע שאין הכתוב מדבר כי אם במעשים טובים ובמצוות. והפלא ופלא: זה באמת מה שילווה את האדם בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו אלוקים תחת השמש - תורה, מצוות ומעשים טובים.
וכך אומר גם המדרש רבה: וכי יש מאכל ומשתה בקבר, שמלווין את האדם לקברו? אלא אלו תורה ומצוות שעשה האדם. ולפי זה "ילוונו בעמלו" - בעמלו היינו בעולמו, בעולם הזה, וזה מה שילווה אותו גם אל הקבר.
האמרי שפר שואל: מה ההבדל בין "שמחה" לבין "גילה" ושאר לשונות השמחה? המלבי"ם כבר לימד אותנו ששמחה היא השמחה התמידית, ולעומתה, כאשר לאדם יש שמחה של הפתעה - על זכייה וכדומה - היא באה בלשון "גילה". אין זו השמחה הרגילה והתמידית. אבל אדם ההולך תמיד שמח, שמחתו התמידית נקראת "שמחה".
לפי זה "ושבחתי אני את השמחה" - השמחה הזו היא בחינת השמח בחלקו. אין מדובר ב"שש ועלז", אלא בשמח בחלקו. ומהו שמח בחלקו? שהוא שבע רצון בחלקו, וכל מה שעובר עליו אינו מעציב אותו. על השמחה הזו מדובר כאן: לא התרגשות של שש ועלז, אלא סיפוק. גם אם אין זה בדיוק מה שהיה רוצה, הוא מסופק במה שיש לו. זו השמחה התמידית.
"אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות" - כאן מדובר על עיקרי הדברים הנצרכים לאדם, האכילה והשתייה. וחוץ משני אלה - "ולשמוח", שיהיה שבע רצון בכל מה שקורה לו, אם טוב ואם רע. וכיצד יזכה אדם לכך? נותן לנו האמרי שפר עצה, והיא בהמשך הפסוק: "והוא ילוונו בעמלו".
משל למה הדבר דומה? עני שבא ומתחנן ומבקש ומתרפס לפני העשיר שילווה לו כסף, ואחרי עמל רב הצליח לשכנעו, ונעתר לו העשיר ונתן לו הלוואה של מאה אלף דולר. תארו לעצמכם שיוצא העני מבית העשיר ואומר: הרבה הרבה התאמצתי בשביל הכסף הזה, לא הלך לי בקלות, התאמצתי בשבילו המון, קניתי אותו בעמלי - אתם יודעים כמה פעמים דפקתי כאן וכמה פעמים התחננתי. ולאור זאת יתחיל לפזר את הכסף לכל אוות נפשו, בלי לחשוב שקיבל הלוואה, ולהלוואה יש תאריך יעד ותאריך פירעון. וכשיבוא הנושה לדרוש את שלו - יתקצף עליו וישטמהו בשנאה גדולה. מדוע? מפני שהתרגל לכסף וחשב שהוא בעמלו ושהוא שלו. הוא התבלבל וסבר שזה מענק, כאילו הלוואות הופכות למענקים ויש תספורות. אבל אצל האדם הרגיל - לקחת הלוואה, חביבי, צריך להחזיר.
אומר האמרי שפר: בטעות הזו טועים רוב באי עולם. כאשר הם רוכשים רכוש בזיעת אפם ומתאמצים והנה יש להם - הם מדמים שזה שלהם, קניין נצחי השייך להם. ומה קרה ליונה כשלקחו ממנו את הקיקיון? "ותחר לו עד מוות". ומה נאמר לו? "שבן לילה היה ובן לילה אבד" - קיבלת אותו בהלוואה, וההלוואה צריכה להיפרע. וכך אמרה ברוריה אשתו של רבי מאיר, כשמתו שני בניהם, השם יצילנו: פיקדון קיבלנו, ואת הפיקדון צריך להחזיר; בא בעל הפיקדון ולקח פיקדונו. מי שזהו מבטו על החיים, אינו מתרעם כאשר לוקחים ממנו דבר מה.
ואומר: לו חכמו ישכילו כי לא במֶכֶר בא להם רכושם אשר רכשו. לא קנית את זה, אין זה מכר. במכר - לכל מי שבא עם כסף נותנים את אותו הדבר; בהלוואה - לאחד מחליטים לתת ולאחד לא. ועוד רמז בפסוק: "תחת השמש". השמש מסמלת את הזמן, וכל מה שיש לאדם הוא זמני. אין לאדם שום דבר גשמי שהוא לוקח מכאן והוא נצחי.
וכאן ביאורו של האמרי שפר מחודש ושונה משאר המפרשים. הם ביארו "ילוונו" מלשון ליווי - מה ילווה אותך לעולם הבא. והוא מבאר "ילוונו" מלשון הלוואה: כל מה שיש כאן בעולם אינו אלא הלוואה, ואת ההלוואה הזו צריך להחזיר מתישהו. זה מבט שונה לגמרי על כל החיים. שלא יהיה אדם כאותו חסר דעת הלוקח הלוואה גדולה ובטוח שהוא עשה את הכסף, ומתחיל לפזר בלי חשבון, בלי להבין שיגיע הזמן והוא יצטרך להחזיר את מה שלקח. כל העולם הזה הוא הלוואה מיד הבעלים, ממה שהקדוש ברוך הוא נתן לו.
ומכאן שתי שאלות: מי הוא המלווה, וכיצד מחזירים את ההלוואה הזו? הרי כולנו יודעים - או לפחות רובנו יודעים - שהלוואות צריך להחזיר. אז כיצד מחזירים אותה?
תשובה לזה, אומר, כבר נתן אבי המחבר בתהילים: "לווה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן". ויש להתפלא על הכתוב: אנו רואים רשעים שיכחשו לאל ממעל, כופרים, ועם כל זה אינם בגדר "לווה ולא ישלם". יש רשע שלעולם לא ייקח הלוואה שאין בדעתו להחזיר, ואם ייקח - יחזירנה עד הפרוטה האחרונה. יש רשע שבענייני הגינות ובין אדם לחברו ובענייני ממון הוא ישר מאוד; אולי לא בדיוק על פי כללי ההלכה, אבל אינו גונב ואינו גוזל. אם כן, כיצד אפשר לקבוע בצורה מוחלטת שכל רשע לווה ואינו משלם?
אלא שיש להתבונן בהבדל שבין שאלה לבין הלוואה, והבדל זה מבואר בחז"ל בכמה מקומות: השאלה חוזרת בעין, וההלוואה מחזירים בה דבר אחר. כשהשאלתי לך מקדחה, אין הכוונה שתחזיר לי מברגה או מקדחה אחרת. כשהשאלתי לך כיסא, לא שתחזיר כיסא אחר, אלא את אותו כיסא. לעומת זאת כשהלוויתי לך עגבנייה, אין הכוונה שתחזיר לי את אותה עגבנייה - שהרי אם כן, למה לקחת אותה ממני? - אלא שתחזיר עגבנייה אחרת. וכן בממון: אם הלוויתי לך סכום כסף, ואחרי חודשיים תבוא ותאמר לי "הנה אותם שטרות עם אותו מספר סידורי" - וכי בשביל זה לקחת ממני את הכסף? היית משאיר לי אותו והיה לי מה לעשות בו. כל עניינה של הלוואה הוא לקחת את הדבר, להשתמש בו ולהחזיר אחֵר תמורתו.
ומכאן: כשאדם לוקח בהקפה, גם כאן יש לו רשות לעשות בסחורה כרצונו, ומה שעליו לעשות הוא לשלם כסף. לקחת לחם וחלב בהקפה - אין החנווני דורש שתחזיר לו לחם, אלא שתשלם כסף. וההקפה בלשון חז"ל נקראת הלוואה: "החנווני מקיף, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה". למדנו שמה שאתה לוקח בחנות ומתחייב לשלם, זו הלוואה בלשון חז"ל.
ועתה, אם ניקח את כל מה שלמדנו ונתבונן בענייני העולם הזה, נמצא שהעולם הזה הוא מעין חנות שאתה מושך ממנה מוצרים, וכולם לוקחים בהקפה, בהלוואה. כל מה שאדם לוקח כאן מן העולם הזה - הקדוש ברוך הוא הוא החנווני הגדול על כל העולם כולו, והכל נכתב בפנקס. הפנקס פתוח והיד רושמת, והחנווני מקיף, ובסוף צריך לשלם מחיר. ומחיר, כפי שהסברנו, אינו להחזיר את אותו דבר, אלא לתת תמורה אחרת, שכן זו הלוואה.
ומהו המחיר? התורה והמצוות. זה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממך: "ומה השם אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". השם רוצה שתתפלל, שתברך, שתלמד תורה. בהלוואה אתה נותן דבר אחר תמורת מה שלקחת, ולכן תמורת הסחורה שהיא להחיות את נפשנו אומר הקדוש ברוך הוא: אכלת פרי - אמור תודה; אכלת פת - אמור תודה. מה שהשם מבקש מן האדם, שיכיר במה שנתנו לו, זה עצמו התשלום, וזה פירעון ההלוואה, כאדם הפורע לחנווני המקיף.
ומי שמושך סחורה ומושך ומושך ולשלם אינו משלם - כיצד נגדיר אותו? "לווה רשע ולא ישלם". מכאן התשובה לשאלתנו: וכי כל רשע לוקח הלוואות ואינו משלם? בוודאי שכן, כאשר מדובר בהלוואה במובן הזה. קיבלת מאת השם שפע, ו"לא ישלם" היינו שלא קיימת מצוות, לא למדת תורה, לא עשית רצון השם - נמצא שאתה לווה רשע ולא ישלם. קיבלת הלוואה, הקדוש ברוך הוא החנווני סיפק לך את חייך, ואתה לא סיפקת תמורתה תשלום. ואמת היא שכל רשע הוא לווה ואינו משלם - כל רשע לוקח הלוואות ואינו מחזירן לקדוש ברוך הוא.
ודקדוק נאה בלשון הפסוק: אם היה מדובר בהלוואה ממש, שאני נותן לך הלוואה ואתה מחזיר לי הלוואה, היה ראוי לומר "לווה רשע ולא יפרע". אבל כיוון שאין זו הלוואה ממש אלא סחורה בהקפה, שגם היא סוג של הלוואה, לכן מובן מדוע נאמר "לא ישלם": כשאתה בא אל החנווני אינך אומר לו "באתי לפרוע הלוואה", אלא "באתי לשלם בעד הסחורה שמשכתי". וזה הנקרא "לא ישלם". והפירעון הוא קיום התורה והמצוות - צריך לשלם בעבור מה שקיבלת, ואם לא, הרי זה בגדר רשע.
ועם כל זה נאמר "וצדיק חונן ונותן". ה"צדיק" כאן אינו האדם הצדיק לעומת הרשע, אלא הקדוש ברוך הוא: השם הוא הצדיק, ואתה הלווה הרשע כביכול. ואצל הצדיק הזה לא ייתכן לומר לשון מלווה או מקיף, שהרי הרשע אינו משלם, ולכן השם נותן לו מתנת חינם. ומדוע נאמר "חונן"? מפני שהשם יודע שממך לא יבואו החזרים, ממך לא תצמח תועלת, מצוות לא תקיים - ולכן הוא נותן לו במתנת חינם. אין זה שלא יצטרך לשלם על כך לעתיד לבוא, אבל כאן בעולם הזה השם חונן ונותן. ואילו היה השם מצפה ממנו לתשלום, כלומר שעוד עתיד הוא לשלם, היה ראוי לומר "מלווה ונותן"; אבל לגבי הרשע שלא יקיים מצוות אין זו הלוואה אלא מענק, ולכן "חונן ונותן" - חסד של מתנת חינם. הרי לך שהכתוב מדבר בהלוואה, הן מצד המלווה והן מצד הלווה, וגם למדנו מהו פירעון ההלוואה - שבו צריך האדם לעסוק בימי חייו: בקיום התורה והמצוות.
רק חשוב מאוד להדגיש, שכאן אפשר לבוא לידי טעות. המשלנו את כל העניין להלוואה, והכל אמת, אך אין המשל מושלם. שהרי כשנתתי לך הלוואה של מאה אלף דולר, אותם מאה אלף חסרים לי; ואם עתה אני צריך לקנות דירה ואתה לא שילמת, אני מנוע ואיני יכול, ולכן אני ניגש אליך ומבקש שתחזיר לי. ההלוואה היא לצורך המלווה, הוא זקוק לה. וכן החנווני זקוק לכסף, וכשהוא אומר לך "שלם לי", הוא אומר זאת מפני שהוא צריך את הכסף.
אבל הקדוש ברוך הוא, כשאנו ממשילים אותו למלווה, אינו זקוק למצוות שלך ואינו זקוק למעשיך הטובים. "אם פעלת מה תיתן לו, או מה מידך ייקח" - אין חסר לו יתברך דבר. כל מה שאדם פועל אינו אלא לטובת עצמו. והקדוש ברוך הוא מציג את הדברים כמלווה, כאילו הוא צריך את המצוות שלך, כאילו הוא מעוניין בהן ומבקש שתקיים אותן - אך למה הוא מבקש? לא בשבילו, אלא בשבילך. כהורה המבקש מבנו שיקדיש זמן ללימודים: מי מרוויח מזה? הבן. ההורים מעוניינים שיצא מבנם משהו, ואולי יש בכך גם תועלת להם, שההורה משתבח בבנו. ואף אצל הקדוש ברוך הוא נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", אבל אין זה משהו שנותן לו יתברך, אלא הכל לטובתך.
"ושבחתי אני את השמחה" - השמחה שקהלת משבח אינה הוללות אלא שמחת השמח בחלקו, שבע רצון ומסופק במה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, ולכן אינו בא לידי גזל ואונאה וריבית ולא לידי חובות שאין לו מהיכן לפרעם. "לאכול ולשתות" - ממה שחנן לו השם, ולפי המדרש: אכילה ושתייה של תורה, שהיא לבדה תלווה את האדם לעולם האמת. ו"והוא ילוונו בעמלו" - לפי הביאור המחודש: כל מה שיש לך בעולם הזה אינו קניין אלא הלוואה והקפה מיד החנווני הגדול, והפנקס פתוח והיד רושמת. הפירעון הוא תורה ומצוות והכרת הטוב, והנמנע מלשלם הוא "לווה רשע ולא ישלם", ומה שהוא מקבל אינו אלא "צדיק חונן ונותן" - מתנת חינם. וכל זה לא מפני שהקדוש ברוך הוא זקוק לתשלומנו, אלא שהכל אינו אלא לטובתנו.