בחלק זה של פרק ח' ממשיך שלמה המלך בבירור הגדול המלווה את כל הספר: מדוע נראה שהרשע מצליח והצדיק סובל, ומדוע הקדוש ברוך הוא מאריך אפו לחוטאים. בפסוקים הקודמים כבר אמר "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה" - שאין פסק הדין על הרעה מתבצע מיד, ולכן מתמלא לב בני האדם לעשות רע. כעת הוא מעמיק עוד: לא רק שאין עונש מיידי, אלא החוטא ממשיך וחוטא שוב ושוב והקדוש ברוך הוא מאריך לו. ודווקא מתוך ההסתכלות הזאת מגיע שלמה למסקנה הפוכה מן המצופה - מתוך אריכות האף לרשעים הוא לומד עד כמה יהיה טוב ליראי האלוקים.
אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו׃ (ח, יב)
המילה "מְאַת" - מ' א' ת' - אינה מעט. הפסיקתא זוטרתא מפרשת: החוטא עושה מאה חטאים, ובכל זאת מאריך לו. אלא שהיא עצמה מקשה: והרי כתוב "הֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" - פעמיים ושלוש, ולא יותר; ואתה אומר מאה? אלא הכוונה למאת שנים: גם אם יחיה האדם מאה שנה ובכולן יחטא, הקדוש ברוך הוא מאריך לו. ומדוע? שמא יעשה תשובה.
ועל זה הוא ממשיך: "כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים". מנין אני יודע? מן הקל וחומר: אם לעוברי רצונו כך - שמאה שנה הוא חוטא והקדוש ברוך הוא מאריך לו אפו - כמה וכמה יהיה שכר נצחי לעושי רצונו. אם כך משפיע השם טובה על מי שעושה נגד רצונו, כמה טוב צפון לירא ה'.
וכבר סיפרנו את המעשה שהיה עם אברהם אבינו. הגיע אליו זקן מופלג בשנים וביקש לאכול. הכניסו אברהם לאוהלו, פרנסו ודאג לו. בסיום הסעודה אמר לו אברהם: עכשיו צריך להודות. אמר הזקן: בהחלט - ושלף את העבודה זרה שלו כדי לנשקה ולהודות לה. פתח אברהם והסביר לו שיש בורא לעולם, שהוא זה שברא את הכול והוא המשפיע מטובו, וכל מה שאכלת בא ממה שהשם נתן, ולא משלי הוא. אלא שהזקן, שאינו בגיל של שינויים, הוציא שוב את עבודתו הזרה ונישקה. רמז לו אברהם שיש לאוהל ארבעה פתחים, והזקן הלך לו.
מיד נגלה הקדוש ברוך הוא לאברהם ואמר לו: אברהם, לי יש סבלנות להמתין לזקן זה שמונים שנה, ואתה בכמה דקות איבדת את סבלנותך עמו? מביא המדרש: מיד רץ אברהם אחריו וקרא לו, החזירו לאוהל, והתנהל עמו והמשיך עמו עד שעשאו בעל תשובה גמור.
המציאות הזאת של אריכות אף שמונים ומאה שנה מגלה לנו את גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא, וכמה הוא מצפה לכל אדם מישראל וממתין לו אולי יעשה תשובה. ומזה תבין עד כמה יהיה טוב ליראי האלוקים: אם זו מידת רחמיו ללא גבול על אדם רשע, כמה היא מידת רחמיו על הצדיק, וכמה שכר טוב יהיה ליראי האלוקים.
רש"י מסביר שהחוטא עושה רע "מְאַת" - מאות אלפים ורבבות, והקדוש ברוך הוא מאריך אפו ולבסוף נפרע ממנו. והמילה "מְאַת" היא מילה קצרה במקום "מאת ימים", כדוגמת "וְשַׁחֲרוּת" - "הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל". וכך גם כאן: מזה שהקדוש ברוך הוא אינו ממהר להיפרע מן הרשעים אני יודע שכל אחד בסופו של דבר יקבל את שלו.
וזה המשך ישיר למה שנאמר קודם: "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה" ולכן אנשים עושים רע, ואתה רואה שהחוטא עושה רע מאה פעמים או מאה אלף פעמים ומאריך לו. הדבר הזה עצמו יוצר קושי באמונה. אבל אני בכל זאת יודע שסוף הכבוד לבוא, והרשע ייתן את הדין על מעשיו הרעים והצדיק יקבל את הטוב על מעשיו הטובים. אפילו שאתה רואה עכשיו דבר שמערער את האמונה, אני יודע בצורה הברורה ביותר שיהיה טוב ליראי האלוקים.
וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים׃ (ח, יג)
לכאורה יש כאן סתירה: הרי זה עתה אמרת שהוא "עוֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ", ועכשיו אתה אומר שלא יאריך ימים? אלא הכוונה שלא יאריך ימים לעתיד לבוא וביום הדין. שם יהיה כצל עובר, ומיד יקבל את דינו, כמו שכתוב "עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט" - לא תהיה להם עמידה בשעת הדין, אלא ברגע אחד יישפטו לרעה. והסיבה: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים" - הוא לא חזר בתשובה ולא תיקן את דרכיו.
האלשיך הקדוש מסביר שכאן ממשיכה ההתמודדות עם הקושיה שהצגנו. שמא תאמר: מה שאנו רואים שמאריכים לרשע ימים, זה כדי שישוב, ומפני שיש לאדם בחירה חופשית. שהרי אם הרשע היה מקבל רע מיד והצדיק טוב מיד, העולם לא היה נחלק לרשעים וצדיקים אלא לחכמים וטיפשים - רק טיפש גמור היה ממשיך להרשיע. אם אתה רואה שעל טוב אתה מקבל טוב מיד ועל רע רע מיד, מה ההיגיון להמשיך ברעה? ומדוע בכל זאת אנשים ממשיכים לעשות רע? דווקא מחמת הבחירה החופשית, דווקא משום ש"אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה", דווקא משום ש"חוטא עושה רע מאת ומאריך לו". אלמלא כן לא הייתה בחירה כלל.
אלא שכנגד זה יש טענה: מילא רשע שעבר פעם או פעמיים - יש תקווה שישוב. אבל מה ההיגיון להאריך אף לרשעים גדולים כל כך, שמרשיעים בלי גבול, שחטאו מאה פעמים וקלקלו והרשיעו כל כך הרבה? הרי הדבר רק גורם שיתפקרו יותר וירשיעו יותר. הסיכוי שיחזרו בתשובה קלוש, שהרי כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
והתשובה: אכן, לא בגללם. באמת אצלם הסיכוי קלוש. אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה את פתגם הרעה מהרה כדי שתישאר בחירה חופשית לשאר, שהרואים יראו שיש רשעים מצליחים וצדיקים נכשלים ולהפך, ואין כביכול סדר גלוי בעולם - ועל ידי כך יאמין אדם בהשם מצד עצמו, לא מחמת שהוא רואה שכר ועונש ולא מחמת דבר המכריח אותו לאמונה. השם רוצה שיעבדוהו מתוך אמונה, דבקות ותמימות, ולא מצד השכר והעונש. לכן משאיר הקדוש ברוך הוא עולם עם קושיות, שאם אתה מאמין בו יהיה זה רק מתוך דבקות ולא מתוך רצון להרוויח.
אבל עדיין: די בכך שהרשע לא ילקה בייסורים - זה מובן, שאם תמיד היו הרשעים מתייסרים, אמונת המסתכלים מבחוץ הייתה נובעת ממה שהם רואים שכר ועונש ולא מדבקות. אבל מדוע ממשיכים גם להיטיב להם? על זה בא הפסוק: "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע" - שהשם לא ייטיב לרשעים הללו. כלשון הכתוב "גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרֲכֶנּוּ": לא יקלל אותם ולא יביא עליהם רעה, אבל גם ברכה לא יביא עליהם. וכן "טוב ליראי האלוקים" - אותם יראים שאינם יראים מחמת העונש אלא מאת השם בלבד.
הגמרא בקידושין דף ל"ג דורשת את הפסוק הזה. אמר רבי אלעזר: כל תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח. שימו לב - אף שהוא עצמו תלמיד חכם, כיון שמדובר ברבו עליו לעמוד מפניו. שנאמר "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים". ומהו "איננו ירא"? מורא זה איני יודע מהו - כלפי מה נאמר? נאמר כאן "אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי", ונאמר להלן "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ". מה שם היראה היא הקימה מפני שיבה, אף כאן "איננו ירא" - שאינו קם מפני שיבה, מפני תלמיד חכם או זקן שקנה חכמה.
האמרי שפר מבאר כאן ביאור נפלא: גם אם האדם הזה ירא, אבל יראתו חיצונית ובפנימיותו מזויף הוא - דע לך שלא יאריך ימים. כלומר, לא יאריך ימים בזיוף שלו. בסופו של דבר תתגלה רעתו, יכירו וידעו שיראת השמים שלו חיצונית בלבד ושאין בו יראת השם בפנימיות.
ולזה מביא האמרי שפר את דברי המלבי"ם הנפלאים בבראשית פרק כ', בעניין אברהם ואבימלך. אבימלך טען שהוא צדיק, ואברהם השיב לו "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי". וכך לשון המלבי"ם: הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים והרגיל את עצמו במידות טובות על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה לפי עצת שכלו - בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא שבעת שתסיתהו תאוותו לעשות רע יגבר תמיד שכלו על תאוותו. כי להפך, עת תבער בו אש תאוותו אל אשת חן או אל הון רעהו ואין רואה, גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע.
ומהו אפוא הביטוח? ממשיך המלבי"ם: רק כוח אחד נמצא בנפש האדם שבו נוכל לבטוח שלא נחטא, והיא מידת היראה השתולה בנפש, שממנה יסתעף סעיף אחד שהיא יראת אלוקים. בנפש האדם יש יראה מטבעה - יראה שלא לקפוץ לכביש סואן שמא ימות, וכל מיני יראות; ואחד מן הסעיפים הוא יראת האלוקים. עת תימלא הנפש מיראת אלוקים המשקיף על נגליו ונסתריו והצופה את כל מעשיו, אז גם בעת שיגבר עליו יצרו יירא ויבוש מן המלך הגדול הרואה את כל מעשיו וייזהר מעשות רע. וכמו שכתוב "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה", "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת". וראוי לשים לב שהמלבי"ם כתב את הדברים הללו דורות לפני אושוויץ, ודבריו מדויקים להפליא.
וזה בדיוק מה שקהלת אומר לנו. אם אתה רואה אנשים שהשליכו את יראת השם מאחרי גוום ומתנהלים רק על פי שכלם, ורק גאוות רוחם מרחיקה אותם ממעשים שליליים - אל תבטח בו שהוא הגון. אדם קיבל חינוך מהבית ואינו עושה מעשים שליליים, ולפעמים אתה מוצא אנשים רחוקים מתורה ומצוות שאתה יכול לומר עליהם שהם מהוגנים בהנהגתם. ובכל זאת לא נוכל לבטוח בהם שיעמדו בכשרונם בכל עת, ובלא ספק אם יבוא לידם דבר עבירה בסתר, תגבר תאוותם על שכלם ויעשו כל רע. הסיבה: אין בהם יראת אלוקים להניעם מרעתם. השכל שולט בהם רק במקום שרואים אותם, מפני בזיונות ובושות. אבל מי שמאמין בהשם וירא ממנו - לא השכל שולט בו, אלא הוא יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא גם במקום שאין בו איש, ושהוא בוחן לב וכליות, וממילא רק אצלו יש סיכוי שיימנע מדבר עבירה.
וזהו שאמר אברהם לאבימלך: איני מתפלא שהיית מסוגל אפילו לרצוח על דבר אשתי, שכיון שיש כאן תאווה שוב אין דבר העומד לנגד עיניך, והשכל אינו שולט. ולכן: "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא". הרשע לא יהיה לו טוב, ומי שאינו ירא - אריכות ימים לא תהיה לו, ובהכרח יתמוטט. הנה אתה רואה אותו מצליח, אך ההצלחה הזאת זמנית. אותה "חכמה" שמנהלת אותו לא תעמוד בצוק העתים. יבוא לו ניסיון או קושי, ורק יראת אלוקים יכולה להסירו מן העבירה ולמנוע ממנו דבר רע, ובלעדיה בוודאי ייפול בסוף. "לא יאריך ימים" - ההגינות הזאת לא תאריך ימים; עד הניסיון הקשה הראשון תראה אותו נופל. ומי מאריך ימים? זה אשר יראת אלוקים בלבו, שאצלו יש סיכוי שהדבר יאריך ימים ויתפוס, ועל ידו יצליח לעמוד גם כנגד היצרים הקשים והגדולים ביותר.
יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל׃ (ח, יד)
רש"י מפרש: "הבל" - דבר המבהיל את הבריות. יש דבר שמביא את הבריות לידי בהלה, ומהו? שיש צדיקים שמגיעה אליהם רעה כאילו עשו מעשה רשעים, ויש רשעים שמגיעה אליהם טובה כאילו עשו כמעשה הצדיקים. במילים פשוטות: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
רש"י מוסיף: ורבותינו דרשו לצד אחר במסכת הוריות, ואינו מיושב לי על שיטת הדיבור, שהרי סיים החכם לומר "גם זה הבל". והגמרא בהוריות דף י' דורשת את המילה "אֲשֶׁר" מלשון "אשרי": אשריהם של הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. מהו מעשה הרשעים? מפרש רש"י - של עולם הזה בעולם הזה. הרשעים עושים רשע וצריכים לקבל עונשם; אשריהם של הצדיקים שמקבלים כאן בעולם הזה את מה שהרשעים היו צריכים לקבל, ומגיעים לעולם הבא זכים ונקיים מכל חטא. ואוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עולם הזה בעולם הזה - שזוכים לכל טוב כאן, ומקבלים בעולם הזה את מה שהצדיק היה צריך לקבל על מעשיו כאן.
ומהו לפי זה "גם זה הבל"? כאן הקושי שרש"י מרגיש בו. ואפשר לומר שהכוונה שהרואה כן חושב שאין צדק, וזהו אחד מן ההבלים שבעולם.
האלשיך הקדוש מוסיף: החקירה שלאורך כל הפרק היא מדוע לרשעים טוב ולצדיקים רע. שמא תאמר, הנה התשובה - שמאכילים את הרשעים את שכר מצוותיהם כאן כדי שילכו נקיים מהן, כמו שכתוב "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" - וההמשך "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד", וכן "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ". ולהיפך בייסורי הצדיקים, שמגמתם למרק אשמותיהם כדי שיהיו נקיים מעוונותיהם.
אבל, אומר האלשיך, גם תירוץ זה אינו מספיק. שאילו היית רואה שלכל הרשעים טוב בעולם הזה ולכל הצדיקים רע בעולם הזה, היית אומר: הנה העולם מסודר - לצדיקים רע כאן כדי לשלם שכרם לעולם הבא, ולרשעים טוב כאן כדי לתת עונש מושלם לעולם הבא. אלא שהמציאות אינה כך: יש רשעים שטוב להם ויש רשעים שרע להם, יש צדיקים שטוב להם ויש צדיקים שרע להם. אין כאן קו אחיד. והדגש בפסוק עצמו: "יֵשׁ צַדִּיקִים" ו"יֵשׁ רְשָׁעִים" - יש ויש, ויש גם כאלה שלא. אילו נאמר שכל הצדיקים ושכל הרשעים, הייתה זו תשובה; אבל כיון שיש ויש, עדיין חסר יישוב.
ושימו לב שזוהי בדיוק שאלתו של משה רבנו. כולם מצטטים את השאלה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", אבל משה רבנו שאל על שני הצדדים: צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו, רשע וטוב לו ורשע ורע לו - מדוע לפעמים כך ולפעמים כך. זו הסיבה שהאלשיך מוצא את התשובה כבלתי מספקת, שהרי היא אינה נותנת הבנה ברורה בנוגע לכל הצדיקים ולכל הרשעים. ולכן "אמרתי שגם זה הבל" - גם התשובה הזאת הבל היא, וגם בה אין די ליישב את הקושיה.
האמרי שפר מבאר: ככל שאני מעמיק לחקור ולתור בתהלוכות החיים ולהתבונן במה שקורה בעולם, אני רואה דברים מפליאים יותר - צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. דברים המקוממים את האדם, שהרי הוא רואה חוסר צדק ודברים שאינם הגיוניים, ומהם התפעלו כל באי עולם. אבל שלמה אומר: אני לא התפעלתי מזה. ומדוע? כי "יש הבל אשר נעשה על הארץ" - אני יודע שכל מציאות העולם הזה הבל היא.
והמשל: שני נערים לומדים בחדר אחד מפי מלמד אחד. האחד בן משכיל, מקשיב למורהו, ילד צדיק וירא שמים, לומד ומתמיד ועושה כל מה שאומרים לו; והשני בן מביש וממר להוריו, בעייתי מאוד. והנה אתה רואה שדווקא לבעייתי יש כל טוב - הוא קונה לעצמו צעצועים וכל מיני שטויות של ילדים, ואילו לילד הטוב אין את כל הדברים הללו. האם מישהו יסתכל על כך ויאמר: הנה לזה טוב והשני סובל? הרי כולנו נביט בזה במבט מזלזל: מה טוב לו? מה יש לו? מה הוא קנה - קצת ג'ולות? לזה אתה קורא קניין? לזה אתה קורא רווח?
כך גם כשאני מסתכל על טוב הרשעים - הרי כל זה בעולם הזה, ומה הוא העולם הזה? "אמרתי שגם זה הבל". העולם הזה כולו הבל, ואם כל טובו הוא בעניינים מגושמים בלבד, הרי זה הבל גמור. מזה יש להתפעל?
וכבר סיפרנו את המעשה שהיה עם הגרף פוטוצקי, כשלקחוהו להעלותו על המוקד באוטו דה פה. מובא שהלך ושר "אני מאמין", הולך לעקוד נפשו על קדושת השם. ובדרכו אמר לו אחד הכמרים: אני יודע שכאן בעולם הזה אנחנו צוחקים עליך, אבל שם בעולם האמת אתה תצחק עלינו ועוד תנקום בנו.
ענה לו הגרף פוטוצקי: כשהייתי ילד הייתי בונה ארמונות בחול, ולפעמים היו מגיעים ילדים מרושעים שקינאו בי ורצו להזיק לי, והיו הורסים לי את הארמונות. ואני הייתי אומר: כשאגדל אנקום בהם, אעניש אותם, אראה להם מה זה. ותגיד לי - אתה חושב שכשגדלתי זה עניין אותי בכלל? ארמונות החול של ילדותי תפסו אצלי מקום? כך גם כאן: אתה חושב שכשאגיע לעולם האמת אתם תעניינו אותי? איזה כומר ששרף לי כאן את הגוף יעניין אותי שם למעלה, בעידון הנצחי האלוקי?
זהו שאומר שלמה: יש הבל אשר נעשה על הארץ, שצדיקים מגיע אליהם כמעשה הרשעים ורשעים כמעשה הצדיקים - אמרתי שגם זה הבל, כיון שכל ענייני העולם הזה הבל הם. ואם ראית כאן מישהו שמרוויח מי יודע מה או מישהו שמפסיד מי יודע מה - מהו רווח ומהו הפסד? הכול כאן הבל.
וזה מעין מה שאמר בזמנו הרב שטיינמן. שאלוהו על הנוסח "שאנו רצים והם רצים, אנו רצים ומקבלים שכר והם רצים ואינם מקבלים שכר" - וכי אפשר לומר שאינם מקבלים שכר? הרי אדם עובד ומקבל שכר, ואם הוא עובד בהייטק בוודאי יש לו שכר גדול. אמר להם: יש את התשובה המפורסמת של החפץ חיים, שאנו מקבלים שכר על העמל והם מקבלים שכר על התוצאה. אבל הרב שטיינמן נתן הסבר אחר: אנו עמלים ומקבלים שכר - זה שכר. אבל אצלם, מה שהם מקבלים, וכי זה נקרא שכר? הרוויח כאן מאה מיליון דולר - זה שכר? הרי זה הבל, וברגע אחד הוא עוזב את ממונו. מה יש לו לנצח? מה נשאר לו לנצח? זה לא נקרא שכר, אין בו ממש.
בפסוקים אלו מלמדנו שלמה שלושה יסודות. ראשית, אריכות האף לחוטא - "עושה רע מאת ומאריך לו" - אינה סתירה לצדק אלא גילוי של גודל הרחמים, וממנה עצמה יש ללמוד קל וחומר כמה טוב צפון ליראי האלוקים, כמעשה אברהם והזקן. שנית, "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים" - ההצלחה וההגינות הבנויות על שכל בלבד, בלא יראת אלוקים, לא יאריכו ימים; רק היראה, שהיא הכוח היחיד שאפשר לבטוח בו בנפש האדם, מעמידה אותו בשעת הניסיון. ושלישית, על עצם הקושיה של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו: גם אחרי כל התירוצים, נשארת בהירות אחת - כל מה שנראה כטובת הרשע בעולם הזה אינו אלא ארמונות חול וג'ולות של ילדים, "אמרתי שגם זה הבל", ואין בו ממש לעומת הנצח.