בחלק זה של הפרק עוסק שלמה המלך באחד הקשיים הגדולים ביותר של האדם המאמין: המראה של רשעים המצליחים, מתפרסמים ושולטים, בעוד הצדיקים נשכחים. הפסוקים שלפנינו קשים בפשטם, והמפרשים פותחים בהם כמה וכמה שערים - פשט, דרש, נמשל היסטורי וסוד. ונקדים: כל אותם מראות נקראים כאן "הבל", כלומר דברים שמטעים את האדם ומביאים אותו לידי טעות בהשגחה.
וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ גַּם זֶה הָבֶל׃ (י)
הפסוק קשה בהבנתו הפשוטה. "ראיתי רשעים קבורים" - זה עוד מובן. אבל "ובאו" - וכי אחרי שנקברו הם שבו? "וממקום קדוש יהלכו" - רשעים מקומם במקום טמא, בגיהינום, כיצד ממקום קדוש יהלכו? "וישתכחו בעיר אשר כן עשו" - משפט סתום. הדבר היחיד הברור הוא "גם זה הבל", אלא שגם בו לא ברור מהו ההבל.
הפסיקתא זוטרתא מבאר: "ראיתי רשעים קבורים" - ראיתי פעמים רבות רשעים שמתו, "ובאו" - כמו "בא השמש", שקעה שמשם. אין הכוונה שחזרו לכאן, אלא שנסתלקו מן העולם. "וממקום קדוש יהלכו" - בחייהם היו עושים את עצמם כקדושים, כאותם שנאמר בהם "האומרים אליך אל תיגש כי קדשתיך": אל תיגע בי, אני קדוש, שלא תטמא אותי. "וישתכחו בעיר" - ומפני אותם רשעים היו הצדיקים נשכחים מן העיר.
לכאורה תמוה: היכן נזכר כאן צדיק כלל? אלא שדרך הדרשה היא ש"ממקום קדוש יהלכו" נדרש גם לפניו וגם לאחריו. לפניו - הרשעים שעשו עצמם כקדושים; ולאחריו - הצדיקים שהם באמת "ממקום קדוש יהלכו", והם אלה שנשתכחו בעיר. ומדוע? משום שהרשעים שעשו עצמם כצדיקים תפסו את הפרסום, את הבמה ואת התקשורת, ואילו הצדיקים האמיתיים כבר אינם נשמעים ואינם נראים, ושוכחים אותם.
"אשר כן עשו" - כך היו עושים לישראל. "וגם זה הבל" - לראות איך הרשעים מתגברים על הצדיקים, זהו אחד ההבלים שבעולם, כלומר אחד הדברים השליליים. וכמו שכתוב בחבקוק: "על כן תפוג תורה כי רשע מכתיר את הצדיק". מה גורם לתורה להתפוגג ולהיעלם? כאשר רשע מכתיר את הצדיק.
ביאור אחד: "מכתיר" מלשון כתר סביבו - הרשע כולא את הצדיק, מכניס אותו לתוך משבצת מתוחמת, ובכך אינו נותן לו לפעול.
ביאור שני: "מכתיר" מלשון מינוי - מי ממנה את הצדיק? הרשע. ואז ממילא הצדיק יעשה את כל מה שהרשע מבקש.
בן גוריון בשעתו הקים את הרבנות בארץ, ואף רצה להקים סנהדרין. תמהו עליו: מה לו ולעניינים אלו? והוא השיב: כאשר אני אשלם - הם יהיו מטעמי, כאשר אני אשלם הם כבר ידעו כיצד להתנהג ומה לעשות. פיקח גדול היה. פנה אל הרב הראשי, וזה ניסה להסביר לו שאין לנו סמיכה ואין סמיכת חכמים, ואמר לו: תראה, זה קצת בעיה. שאל בן גוריון: למה בעיה? אמר לו: כי אחד התנאים הוא "שונאי בצע", אנשים ששונאים ממון בדין - והיכן תמצא שונאי בצע, גם אם יהיו לך כל שאר המעלות? השיב לו בן גוריון: אני יודע, כבוד הרב, שהכל פונקציה של כסף; תוסיף עוד קצת כסף - תמצא גם שונאי בצע. זהו ראש של מי שעומד על הראש. וזהו "רשע מכתיר את הצדיק" - הרשע ממנה את הצדיק, וממילא הצדיק יעשה את רצונו.
רבה של קרית אתא נתבקש בשעתו להתמנות לרב מטעם המועצה הדתית, כעובד מטעמם, וסירב. אמר: אני מעדיף להיות עצמאי. אמרו לו: למה לא, יש תקן, תקבל משכורת. אמר: איני רוצה. אמרו לו: אתה מפחד שנבוא להגיד לך מה לעשות? אל תדאג, לא נבוא. השיב להם: אתם חושבים שאני מפחד שאתם תבואו לומר לי מה לעשות? כאשר תשלמו לי, אני כבר אבוא אליכם מעצמי לשאול מה עליי לעשות. זהו "רשע מכתיר את הצדיק", והוא הדבר הגרוע ביותר. וזהו "גם זה הבל" - הבל נורא שהרשע הוא הממונה על הצדיק והאחראי עליו.
פירוש נוסף מביאה הפסיקתא זוטרתא: "ראיתי רשעים קבורים" שמתו, "ובאו" - באו אחרים אחריהם העושים כמעשיהם. "וממקום קדוש יהלכו" - הם מתרחקים מן הקדושה ואינם מתחברים אליה לעולם. אתה קורא לו לבית הכנסת - אינו נכנס; קורא לו לשיעור - אינו מגיע. כל פעם שמזדמן לו מקום קדוש הוא בורח ממנו. אלו אנשים שאין להם שיעור, שאינם קובעים עתים לתורה כלל.
"וישתכחו בעיר אשר כן עשו" - נשכח זכר כל הרעות שעשו שם, והאחרונים לא שמו אל ליבם לומר: מה יצא לראשונים מרעתם, ולמה שאעשה רעה שוב? הרי מדובר ברשעים שכבר מתו ובאו אחרים תחתיהם, והאחרונים היו צריכים ללמוד ממה שעבר על הראשונים. נבוכדנצר היה צריך ללמוד מפרעה; הרשעים המאוחרים היו צריכים ללמוד מן הקדמונים - מה יצא להם מרשעם. ועם כל זה תראה שהם ממשיכים במעשיהם הרעים ובאותה הנהגה. "גם זה הבל" - אחד מהבלי העולם, שהרשעים מתחלפים ואין אדם לומד מקלקולו של חברו לתקן את דרכיו.
רש"י מפרש שה"ראיתי" כאן הוא בנבואה, והרשעים הם הכשדים בבית ראשון והרומיים בבית שני. "רשעים קבורים" - אלו שהחריבו את בית המקדש, שהיו ראויים להיטמן בעפר, שהיו נבזים בין שאר האומות, וכמו שנאמר על הכשדים "הן ארץ כשדים זה העם לא היה" - שאין כזו אומה, ולא היו ראויים כלל להיות בעולם. "ובאו וממקום קדוש יהלכו" - ששלטו במקום הקדוש, בבית המקדש.
"וישתכחו בעיר אשר כן עשו" - ובלכתם משם, דורשים חז"ל אל תקרי "וישתכחו" אלא "וישתבחו", כמובא על טיטוס: היו משתבחים בעירם בכך שכך עשו בביתו של מקום. ומוסיף רש"י שאפשר לדרוש גם לשון שכחה: סופם שיישכח שמם וזכרם מן העיר אשר כן עשו בה, באותו מקום עצמו שבו עשו את רשעתם. ומתי? "וקבצתי את כל הגויים אל עמק יהושפט" - במקום שניאצו לפניו, שם ייפרע מהם. והיכן ישתכחו? בעיר אשר כן עשו - בעמק יהושפט שבירושלים, שם ייפרע מהם הקדוש ברוך הוא וישכיח שמם מן העולם. וכמו שכתוב בתהילים ע"ג "ה' בעיר צלמם תבזה", ומפרש רש"י שם: באותה עיר, בירושלים, שבה הרשיעו - שם ייתבזה צלם דמותם ושם יישרפו כולם. שם הביא זאת רש"י על סנחריב, וכאן על מחריבי בית המקדש.
"גם זה הבל" - אומר רש"י שזהו אחד ההבלים שנמסרו בעולם ליגע את הבריות. אנשים רואים זאת ותמהים: מדוע אין הקדוש ברוך הוא נפרע מעושה הרעה במהרה? זהו אחד הדברים היוצרים קושי אצל האדם ומכניסים בו מחשבה שאין דין ואין דיין, כפי שנראה בפסוק הבא. משאין מעשה הרשע נעשה במהרה, אלא הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו רק לעתיד - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" - הדבר מביא את האנשים להרבות מעשי רשע, שהרי אינם רואים את הדין נעשה לנגד עיניהם.
אף האבן עזרא מפרש בדרך דומה, אלא שאינו מדבר על רשעים אחרים אלא על בניהם. נתתי אל ליבי וראיתי רשעים ששלטו באדם והרעו לו, ומתו על מיטתם בלי ייסורים, והם קבורים בקברם, כעניין "כי אין חרצובות למותם" - לא אירעה להם שום רעה במותם, בלי פגעים, בלי תחלואים, בלי נגעים ובלי מכאובים, כאילו אין לנפשם קישורים עם גופם, ועזבו את העולם בלי שום סבל. "ובאו" - באים אחריהם בניהם ועומדים במקומם, ואז עומד זכרם; כביכול זוכרים את הרשע משום שיש לו ממשיך דרך, לפיד קטן הממשיך לשרוף כמו הלפיד הגדול.
ולעומתם "אשר ממקום קדוש יהלכו" - אלו הצדיקים, ולפעמים יש מציאות שהם מתים בלי להניח בן אחריהם. "וישתכחו בעיר" - כיוון שלא הותירו בנים, נשכח שמם. "אשר כן עשו" - כלומר עשו כראוי, כלשון "כן בנות צלפחד דוברות" - כראוי וכיאות הן אומרות. והוא תמה: כיצד ייתכן שזכר הרשע נשאר קיים וזכר הצדיק נשכח? הרשע מת בשלווה והניח בנים תחתיו, והצדיק לפעמים מת בייסורים ואף לא הניח בנים. "גם זה הבל" - גם המציאות הזאת, היוצרת לנו קושי בהשגחה האלוקית, היא מהבלי העולם המטעים את האדם לכפור בהשגחה.
האלשיך הקדוש מבאר שכאן שלמה רואה מראות ברוח הקודש, ומוסיף ביאור נפלא. עד כאן חיפש שלמה דרכים שונות להביא את האדם לשלמותו, מהן דרכי החוכמה שיביאו אותו לעבודת ה' ולדבקות, ומצא שאין אלא להידבק בתורה, בחוכמה ובדרך הישר. וכעת הוא חושב מחשבה נוספת: אולי יש דרך אחרת - דרך הגלגול. שהרי גם אם לא דבק בחוכמה ולא השלים עצמו בגלגול זה, יחזור ויתגלגל וישלים עצמו; ואם לא הספיק, יש לו גלגול נוסף, וכך אט אט יבוא לידי שלמותו. יש מקצה שיפורים, יש סמסטר ב' וג' וד'. והאר"י הקדוש אומר שאדם יכול להתגלגל גם מאה וגם אלף פעמים, וכפי שהארכנו במשנת הגלגולים.
אלא שכאשר התבוננתי - אומר שלמה - נוכחתי שגם זה הבל, שהרי התיקון אינו מובטח: ייתכן שיחזור ויתגלגל ויוסיף קלקול על קלקולו במקום לתקן. "ראיתי רשעים קבורים" - ואחרי שכבר נקברו, "ובאו" - הם חוזרים בגלגול. וזהו הפירוש הנפלא ל"ובאו": אחרי שנקברו הם שבים וחוזרים. ובמקום לתקן - הם מקלקלים.
והנה המציאות היא שככל שהאדם מתרחק מן הקדושה כך הקדושה מתרחקת ממנו, והגלגול נועד להשיבו אל הקדושה; אך אני רואה שבמקום להתקרב אליה בגלגול השני, "ממקום קדוש יהלכו" - הם מתרחקים מן הקדושה, ומפטירים כאשתקד, מתנהגים כהנהגתם הקודמת. זו נטיית נפשו של האדם לחזור על קלקוליו מן הגלגול הקודם, שכן הם שרטו שרט בנפש וחקקו חקיקה בפנימיותו ובאישיותו, ולכן הוא נוטה לקלקל באותם קלקולים עצמם.
ומה גורם לרעה זו? אילו היו זוכרים את מעשיהם הרעים מן הגלגול הקודם, היה סיכוי שיראו צורך לתקן; אך אינם זוכרים. וזהו "וישתכחו בעיר" - שוכחים הם את מעשיהם הקודמים "בעיר", שכן גוף האדם נקרא עיר, כעניין "עיר קטנה ואנשים בה מעט". בשעה שהם יורדים חזרה אל העיר, אל הגוף, הם שוכחים את מעשיהם הרעים הראשונים. נמצא שגם תיקון זה שעל ידי גלגול אינו במאה אחוזים, "גם זה הבל" - שאין התועלת שבו מובטחת.
למעשה כתבנו במשנת הגלגולים שבפועל הגלגול תמיד מוסיף, משום שיש רבדים - נפש, רוח ונשמה - ואם אדם תיקן והשלים חלק מסוים, שוב אינו יכול להיפגם בו; הוא יכול לפגום רק ברובד שבו הוא עוסק כעת. אם הוא עתה ברוח, שוב אינו יכול לפגום בנפש שכבר תיקן, ונמצא שכל גלגול מוסיף עוד תיקון.
עוד הבאתי במשנת הגלגולים, שהפסוק הזה אינו רק רמז לעניין הגלגול בכללותו כדברי האלשיך, אלא רמז לגלגול ספציפי מאוד. הגמרא דורשת את הפסוק על טיטוס, כמו שראינו ברש"י: שהלך והשתבח בעיר והראה לעיני כל את השלל שהביא מבית המקדש, וכמו שחקוק עד היום בשער הניצחון - מנורת בית המקדש בשער טיטוס. והפסוק מרמז גם על גלגולו של עשו בטיטוס.
"ובכן" - בגימטריה גלגול. ודעו ש"גלגול" הוא בגימטריה "חסד", ע"ב, שכן הגלגול הוא בעצם חסד מאת השם. "ראיתי רשעים קבורים" - הרשע הזה, עשו, כבר נקבר. "ובאו" - והוא חוזר עתה שוב בגלגול, שטיטוס היה גלגולו של עשו, כפי שהבאתי שם מובאות רבות. "וממקום קדוש יהלכו" - היכן נקבר עשו? ראשו במערת המכפלה. נמצא שכשהוא חוזר, הוא בא ממקום קדוש ממש. "וישתכחו בעיר" - הם מגיעים אל העיר, לכבוש את ירושלים.
"אשר כן עשו" - הוא מקלקל בדיוק במה שעשה בגלגול הקודם. מה עשה עשו? זלזל בבניין בית המקדש ובעבודה, אמר "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" - מה יצא לי מן העבודה הזאת, קח אותה. ומכר אותה בנזיד עדשים. מי שזלזל אז בעבודת בית המקדש, בא כעת להחריב את בית המקדש בפועל. ועוד רמוז כאן: "אשר כן עשו" - אותיות עשיו; זהו בדיוק מה שעשה עשו, זלזל בבית המקדש, וכעת בגלגולו כטיטוס בא להחריבו.
חז"ל במדרש דורשים את הפסוק על הגרים. "רשעים קבורים" - אלו הגרים, שבאים ועושים תשובה. "וממקום קדוש יהלכו" - הם מהלכים במקום קדוש, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. "וישתכחו בעיר" - שוכחים ועוזבים את המעשים המקולקלים שעשו, עוזבים הכל ובאים ומידבקים בשכינה. ולא עוד אלא "וישתבחו" - שהם משתבחים עתה במעשים טובים, עובדים את ה' ודבקים בו.
ומהו "גם זה הבל"? מפורש הדבר יותר במדרש תנחומא: וכי אין זה הבל, שאומות העולם רואות אותם כיצד הם באים ומתגיירים ונכנסים תחת כנפי השכינה - והן עצמן אינן מתגיירות? הרי אתה רואה את הגר הזה שעזב את כל ההבלים שהיו לו והצטרף, ואינך לומד מכך - זה הבל.
ואפשר לומר את הדבר עצמו על בעלי תשובה. אנשים שהיו שקועים בהבל, עזבו הכל ובאו והתקדשו - ואתה רואה זאת ונשאר מאחור? יש כאן תביעה וקובלנה כלפי אלה שנשארו מאחור. כל אותה חבורה שהייתה סביב הרב אורי זוהר, השם יאריך ימיו - בודדים בלבד חזרו. אשתו של הזמר אריק איינשטיין אף היא חזרה בתשובה, אבל כל השאר נשארו שם. וזו תביעה עליהם: הנה אתה רואה אנשים ששכחו את מעשיהם הרעים ובאים ומשתבחים במעשים טובים ונדבקים בשכינה - וכיצד זה שהרואים אותם נכנסים תחת כנפי השכינה אינם עושים כמותם?
ר' שפר מבאר שכאשר התבונן בכל העניינים הללו נוכח לראות דבר מפליא ביותר שאי אפשר שלא להתפעל ממנו. "ראיתי רשעים קבורים ובאו" - ראיתי רשע עשיר ומפורסם שרבים צריכים לו; יש לו שם, אנשים מחפשים אותו ורוצים בקרבתו. ולעומתו הדל והמסכן, שאנשים מתרחקים ממנו ומבקשים שלא ליצור עמו קשר. והנה אם יתעשרו פתאום - כאילו יצאו מן הקבר. אותו רשע היה דל, ובתור רשע דל לא הכירוהו ולא שמעו עליו, ואבד זכרו; ופתאום הוא קם לתחייה - זכה בפיס, נעשה מאן דהו, יש לו ממון, אנשים מבקשים את קרבתו, זה יחניפנו וזה יברכנו וזה יהלל בשערים מעשיו, כל אחד מלחכי פנכה, כל אחד מנסה ללקק שמא יידבק בו משהו.
"וממקום קדוש יהלכו" - אנשים כאלה פעמים רבות אינם מסתפקים ברשעם, אלא רוצים גם לנהל את הקהל ולהיות ראש הקהל ומעל כולם. וכך היה מקובל מאוד גם באירופה: היו ביניהם חצופים גדולים שהיו קובעים לרב העיר, ובהם גדולי תורה ענקים, את סדר היום, מנהלים את ישיבות העיר וקובעים מי ידבר ומה יאמר. ומדוע? משום שהוא בעל ממון. עד עתה היית רשע קבור שאיש לא שמע עליך ולא הייתה לך אגורה, ופתאום נעשית ראש הקהל ומנהל העניינים - "ממקום קדוש יהלכו", הוא מהלך על ראשי עם קודש, מעליהם, יושב בראש הקרואים ובדעתו מכריע את כולם.
"וישתכחו בעיר אשר כן עשו" - מראים כאילו שכחו את התועבות שעשו קודם לכן, ומציגים עצמם כאנשים הגונים וישרים; הוא כבר בעל תפקיד ובעל משרה, ואינם מתביישים במעשיהם הרעים. אנשים משתוממים על התהפוכות הללו: כיצד אין זוכרים איזה רשע היה ואילו מעשים מקולקלים עשה, ופתאום הוא נעשה מנהל ועומד בראש כולם? אך על כך אין להתפלא כלל, שכן ההבל הזה גלוי לכל, ומקורו מבואר בפסוק הבא.
אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע׃ (יא)
מכאן תדע מניין נובע הדבר: מפני שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו ואינו ממהר להעניש את הרשעים. ולכן אותו רשע סבור שכל מה שהיה כבר נשכח ואיננו, ומתנהל היום כמנהל ומרגיש בעצמו שהוא הראוי להכתיב לגדולים מה לעשות. כיוון שאין נעשה פתגם הרעה מהרה, הוא מרגיש שיש חוק התיישנות על עבירותיו ושכל מה שהיה כבר נמחק.
הפסיקתא זוטרתא מבארת: אין הקדוש ברוך הוא עושה דין ונקמה בעושי מעשה הרעה שתבוא מפלתם במהרה, "על כן מלא לב בני האדם בהם" - בעצמם - "לעשות רע". שהרי הוא רואה: עשיתי רע ולא קיבלתי מכה, עשיתי רע ולא נפרעו ממני. הדבר מוליד מחשבה שאין דין ואין דיין, וממילא מתמלא ליבו לעשות רע, ואין לו אימה מלעשות רע, שהרי אינו רואה שנפרעים ממנו על מעשיו הרעים.
האלשיך הקדוש מבאר: עד כאן חיפש שלמה דרכים לתקן את האדם - ללכת אל בית האבל, לשמוע בגערת החכם, להידבק בחוכמה, ואולי הגלגול יועיל לו, כפי שראינו בפסוק הקודם. וכאן הוא בא אל שורש הבעיה. לכאורה אפשר לומר: מה כל כך יש לפחד מן היצר הרע? הרי היצר הטוב הוא "ילד מסכן וחכם" והיצר הרע "מלך זקן וכסיל" - מי יקשיב ליצר הרע? הרבה יותר יש לשמוע ליצר הטוב, ואדרבה, לצד היצר הטוב עומדים דברי חוכמה, תורה, דרשות ומוסר. הטענה תמיד הפוכה: כביכול אין כאן איזון כלל, שהרי הנטייה צריכה להיות לטוב; מי כה טיפש, כסיל ופתי לשמוע למלך הזקן והכסיל, כשהוא יודע שבסופו של דבר יגרוס השופט בחצץ שיניו. ההיגיון אומר שאין כל חשש משלטון היצר הרע - מי הוא ומי יקשיב לו?
לכן אומר האלשיך: דע לך שיש לו עזר כנגדו. משמיים נתנו ליצר הרע סיוע, ומהו הסיוע? משל למי שמציעים לו שתי עסקאות: באחת ירוויח עשרה שקלים ובשנייה מיליון דולר. ודאי יבחר בשנייה. אלא ששכחו להוסיף תנאי: עשרת השקלים מיידיים, והמיליון - שוטף פלוס שישים שנה, בעוד שמונים שנה, בעוד מאה ועשרים שנה. אז יאמר האדם: על המיליון שאתה מספר לי איני יודע; עשרה שקלים - זה כאן, זה עכשיו, זה מיד. ואפילו תאמר שעשרה שקלים אינם סכום, יאמר: לא אכפת לי להמר עליהם. גם אם תציע אלפיים שקלים מיד או עשרת אלפים מיד מול מאה מיליון בעוד זמן רב - האדם יעדיף את המיידי על פני הבלתי בטוח, על פני מה שלא ראה ואינו מול עיניו. ואף שאם תאמר לו להאמין הוא מאמין, מכל מקום אין זה במוחש.
זהו ההבדל בין היצר הטוב ליצר הרע. היצר הרע מפתה את האדם ומוכר לו הבלים, שטויות, כסף קטן: אם ירמה - הנאה רגעית ומיידית שפוסקת ונגמרת לאחר זמן קצר. ואילו היצר הטוב מוכר לו נצח, עולם הבא, עידון אלוקי בלי גבול ובלי קץ שעין לא ראתה. ומי בכל זאת מקשיב ליצר הרע? כל מי שמעדיף את ההנאה המיידית עכשיו על פני ההבטחות של שכר נצחי ועצום אחרי מאה ועשרים, שם, במקום שלא ראיתי.
ובמילים קצרות: היצר הטוב מסתובב עם פנקס צ'קים, והיצר הרע משלם במזומן, ואין ידיד נאמן ככסף מזומן. וזהו שאומר הכתוב: מתוך שהעונש נדחה והשכר נדחה - "מלא לב בני האדם בהם לעשות רע". עד עכשיו היה לך לב חלוק, שני לבבות יש לו לאדם, יצר טוב ויצר רע; ומה ממלא את הלב כולו רק ביצר הרע? זה שהרעה נעשית לזמן ארוך ואינה מיידית - זה מה שממלא את לב האדם לעשות רק את הרע.
בפסוקים אלו פורש שלמה את אחד ההבלים הקשים ביותר: מראה הרשעים המצליחים והצדיקים הנשכחים. המפרשים ביארוהו בדרכים רבות - רשעים המתחזים לקדושים והמאפילים על הצדיקים; רשע המכתיר את הצדיק וממנה אותו; דורות רשעים המתחלפים ואינם לומדים זה מקלקולו של זה; מחריבי בית המקדש שסופם להישכח בעמק יהושפט; הרשע שמת בשלווה ומניח בנים והצדיק שנשכח; הגלגול שגם הוא אינו ערובה לתיקון, ובכללו גלגולו של עשו בטיטוס; הגרים ובעלי התשובה שהם תביעה על כל מי שנשאר מאחור; והרשע הדל שקם לתחייה בממונו ומהלך על ראשי עם קודש. ומכנה משותף אחד לכולם, והוא הפסוק הבא: "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה". דחיית העונש ודחיית השכר היא העזר שניתן ליצר הרע, שהרי הוא משלם במזומן והיצר הטוב בצ'קים. ומי שיודע זאת - יודע להיזהר מן ההבל, ולא לתת למראה העיניים להטעותו בהשגחה.